אוֹר בּשׁוּלֵי הֶעָנָן

אז מה קורה בחיי המרתקים מאז הפוסט האחרון? שאלה טובה! במילה אחת: כלום. וב- 589 מילים:

בהתחלה נכנסתי לדיכאון-תחת מהסוג העכוזי במיוחד מהרחש שהתגבר לי באזניים מהחתונה. התייסרתי והתחרטתי ושחזרתי שוב ושוב וחפרתי לבן-זוגי ולאחיות שלי וזה העסיק אותי ימים שלמים. עודדו אותי, הזכירו לי לקחת בפרופורציות, שזה קורה להמון אנשים, אמרו לי שזה שטויות, ששום דבר לא קרה, שפעלתי בסדר גמור, שזה ייחלש, עניתי שאני מקווה אבל שבינתיים זה לא נחלש. נתקעתי על זה. הרגשתי שהנה, זה בסופו של דבר החיים - מדברים על כך שיש כ"כ הרבה דברים לעשות, להגשים, ליהנות, בעולם שם בחוץ ולא יודעת מה, וטריליון עיסוקים ופעילויות ויעדים ומקומות ואנשים, והנה פעם אחת הגחתי מהמאורה שלי והלכתי לאירוע - וקיבלתי את הרחש המציק הזה שאני תקועה איתו בתוך הראש שלי, וזה החיים שלי כרגע, פאקינג רחש. אז איפה החיים מלאי האפשרויות וההנאות והחלומות והתקוות והציפיות והרצונות ואיפה אני. שבסופו של דבר הגוף מזכיר לנו את מגבלות מהותו הפיזית עם כל מיני תופעות מוזרות, והאמת הנוראית שמתגלה כשמתבגרים היא שכל המשמעויות שאנו נתלים בהן הן אסקפיזם מהטבע הפיזי המוחלט והשברירי שלנו, וזהו. ושאולי אני פשוט לא בנויה לעולם שם בחוץ, רגישה מדי, מוטרדת מדי, מושפעת מדי. 

ישבתי בבית והאזנתי לרחש המקסים שבתוך הראש שלי. זה היה העיסוק העיקרי שלי.

התעוררתי בבוקר לתוך רחש חזק ובלילה הלכתי לישון לתוך רחש חזק.

אמרו לי להתמקד בדברים אחרים, לעשות במקום להתבוסס במחשבות, אבל בהתחלה לא הייתי מסוגלת. ביליתי בחג הרבה ימים בבית בלי יכולת לעשות שום דבר, מרוב דיכאון משתק, מלבד מרתון צפייה בכל העונות של הסדרה של לנה דנהאם (השנויה במחלוקת, יש שמתחברים אליה ויש שסולדים ממנה) Girls, וצללתי בהנאה רבה עמוק ליקום של הסדרה. כן, נכנסתי לזה רגשית בצורה קשה, כראוי לאסקפיזם. לא שהסדרה היא אסקפיסטית במהותה, אלא בדיוק להפך. והיא עוררה בי רגשות מאוד אמביוולנטיים לגבי דמויות שיש בהן מצד אחד משהו נוגע ללב ומרגש ויפה ואמיתי וטוב לב ובמקרים מסוימים מעורר הזדהות ואמפתיה, ומצד שני הן גם מעצבנות ונרקיסיסטיות ודפוקות רגשית ופוגעות באחרים ועושות שטויות ילדותיות. מאוד העציבו אותי הפרידות בין הדמויות, יש משהו כ"כ טראומתי ומכאיב בפרידה, בסיום הקשר בין שני אנשים שהיו קרובים ואוהבים ומסורים כ"כ זה לזה, שחלקו חיים ונפש ופתאום הופכים לזרים. הקסם שמתפוגג, והביחד שמתחלף בבדידות. ותחושת הבגידה והעלבון והאפסות והצער כשצד אחד מוצא מושא אהבה אחר, וכאילו - לכאורה - מוחק את האהבה הקודמת. מה שהיה אוצר נדיר וחשוב ומהותי ומשמעותי ומקסים כל כך, פתאום מוכרז כלא רלוונטי עוד, לא קיים.

השבוע שודר הפרק האחרון של הסדרה. והנה עוד יקום חלופי הגיע לקצו וצריך להתעורר ממנו ולעבור ליקום החלופי הבא שירפד את היומיום.

לקראת סוף החג התעשתתי. נמאס לי להתלונן כל הזמן על כך שאני לא עושה דברים שאני צריכה לעשות ולהתבוסס בשיתוק של הדחיינות וההימנעות, ופשוט התחלתי לעשות. סוף סוף ניקיתי וסידרתי את הבית וגם עשיתי את הסדר הנכסף מעל הארון שנמצא ב- to do list שלי כבר יובלות, זה היה כזה סיפוק למחוק סוף סוף את הפריט מהרשימה. אני יודעת שזה משהו ממש קטן, אבל עבורי זו הייתה חוויה ממש משחררת ומעצימה וההרגשה שלי השתפרה ופתאום הרגשתי שהכל עוד אפשרי ושיש עוד הרבה דברים מעניינים לעשות. ולמחרת גם שמתי לב שהרחש נחלש והתכווץ ופחות מפריע לי ושאני מוכנה להמשיך הלאה. היפ היפ הוריי!

התחלתי סוף סוף ממש ליהנות מהחופש,

אבל אז הוא פתאום נגמר באכזריות ומצאתי את עצמי בחזרה בשגרת העבודה, ועוד בימים עמוסים וארוכים במיוחד כי המזכירה השנייה בחו"ל וחוזרת מחר. אני מותשת. ואני גם יסודית ופרפקציוניסטית ומשקיעה, לא יכולה לעבוד כלאחר יד. נו טוב, this too shall pass!

חוצמזה, ליל הסדר אצל ההורים שלי דווקא היה נחמד יחסית בסך הכל, באופן מפתיע, בהתחשב בעובדה שמדובר בהורים שלי... כמובן שהיו רגעים מביכים וביזאריים, אבל לא משהו נורא... ואפילו לבשתי שמלה יפה שמצאתי בארון, אז לשם שינוי הייתי קצת מגונדרת...