אוֹר בּשׁוּלֵי הֶעָנָן

בלילות, חלומות טרופים, הומים כל כך,

מזריקים רגש גולמי היישר אל תוך לבי,

כמו זריקת אדרנלין לנוטה למות,

בימים, שגרה מצומצמת, קטנה קטנה,

בקושי זזה, בקושי עושה,

הילוך איטי של כלום,

שכחה,

מה זה הפער הזה, לא רוצה

רק לחלום,

רוצה גם

לחיות

ממש,

שוב להרגיש

הלילה הלקחנים השתלטו על ביתי,

יצורים קטנים ערמומיים,

התרוצצו בין פינות, התחבאו בקירות,

גנבו כלי מטבח, טרקו דלתות,

שיחקו בראשי,

ברחו ונגסו בקצה נשמתי,

וכשהשתעממו, גררו על כתפיהם 

את ביתי למקום אחר,

ונותרתי בלי גג לראשי,

ועם תחושה עמומה של טעות ומרמה,

גם חבריי היו בביתי,

גם הם נלקחו ממני עמו,

גם קצה החיוך שעוד הייתי ראויה לו,

נותרתי מתגעגעת

מה זה החלומות הגועשים,

מה זה הסיפורים המוזרים,

סוריאליזם רומז על רגש,

העוֹקֶם של ההתרחשות קשור לעיקול בנשמה,

בתוך הפקעת יש רצון לזרימה.

אם היופי היה נגיש וקל כל כך, לא היה עילאי,

לא היה.