אוֹר בּשׁוּלֵי הֶעָנָן

חבילה וחצי של קוביות וופל לואקר. בחבילה יש 250 גרם.

מה אני עושה לעצמי.

זה יעשה לי נזק בריאותי וזה גורם לי להרגיש מלאות מבחילה ואני משמינה.

אבא היה אומר לי, כשעוד גרתי אצל ההורים, והרבצתי חבילות שוקולד אחת אחרי השנייה - מנסה להסתיר, אך הוא עקב אחרי, אי אפשר לברוח מהמעקב שלו - היה אומר לי - את תגרמי לעצמך להיות חולה!!!

אבל השוקולד מלכתחילה בא להרגיע אי נחת נוראית, להרגיע את המילים שלו ששרטו לי את הבפנוכו של המוח,

השוקולד היה המקום היחידי של חופש, לכאורה,

מתחבאת מעינו השופטת של העולם,

מהמילים הפולשניות של אבא.

כבר שנים רבות מאוד שאני זוללת כמויות גדולות של מתוקים בזמן קצר - אכילה כפייתית - 

עם הפוגות של תקופות נדירות של הימנעות ואיזון, לפעמים שבוע, לפעמים חודש, פעם זה היה כמעט שנתיים ואז רזיתי עד מאוד.

מבהיל אותי כשאני מספרת לאחרים - לא מספרת להרבה אנשים, אבל למשל לפסיכולוגית, לבן זוגי - והאחרים מגיבים בפליאה איך אני בכלל מסוגלת לאכול כמות כזו, הם אחרי כמה חתיכות מתוק לא מסוגלים יותר.

אז מה זה אומר? אני חיה בצורה מעוותת, חריגה, על הקצה.

עכשיו שוב שקועה עמוק בהשתוקקות לנחמת האכילה. 

כל כך הרבה שנים כאלו,

ועם נטייה לסוכרת במשפחה,

אני בטח עושה לעצמי נזק נורא,

מקרבת את הסוכרת,

אבל אבל אבל

בלי האכילה יש את הכלום

הכלום שהוא פשוט כלום כלומניקי כזה,

ריק, חסר, מעיק בריקנותו,

ההיעדר כל כך מורגש,

החור, הבור, 

הזמן הריק שבורח מבין האצבעות,

שברירי זמן, שברירי זכרונות של יכול היה להיות,

מה קורה כאן בכלל,

מה אני עושה,

מה אני רוצה,

זהותי הבלתי מגובשת, תאי הגוף מבולבלים, מתרוצצים לכיוונים שונים, לא מתואמים:

- "רגע, היינו צריכים קודם להתגבש שם, ומשם לצמוח לכיוון ההוא"

- "לא לא לא, אתם טועים, היינו צריכים כולנו יחד מהאמצע ואז לצדדים"

- "טעות! היינו צריכים לפרוח לגובה בהרמוניה מופלאה, וכותרת הפרח - חיוך, השראה"

אני תוהה אם ב- DNA שלי מקודדת ריקנות, היעדר משמעות כרוני, ויחד עמם - כאוס.

רוצה לומר - המשמעות אינה מקודדת בי,

אבל דווקא חשתי בעבר ספוגה במשמעות, מה היא הייתה? משמעות חלומית רומנטית בלתי מציאותית?

אהההה, בסוף זה סתם מלל מאונן, נמאס.

לכן יותר שותקת וחיה את היומיום המזדחל.

אולי הייתי יכולה יותר?

אולי עוד יכולה?

וכהנה בלה בלה בלה

אני לא מבינה איך העסק הזה עובד.

אני מרגישה פתטית נורא כשהלב שלי גועש,

כי הוא גועש מחלומות ילדותיים,

כתבתי כאן דוגמא ומחקתי. כי ככה.

פעם ראשונה שלא נגעתי בשיעורי הבית, לא עשיתי כלום.

בסוף השבוע הייתי עסוקה עם מסיבת ההפתעה לאבא שלי לכבוד יום הולדתו ה- 70.

יוזמה של אמא שלי, מפגש עם חלק מצומצם מהמשפחה המורחבת, לא התראינו כבר שנים.

בסופו של דבר היה מוצלח, למרות המשבר הצפוי בין אמא שלי לאבא שלי. תמיד יש משהו.

יחסית לפוטנציאל הזוועתי של האירועים הטראומתיים הקשים שעלולים לקרות עם הוריי, העסק התנהל יחסית בהצלחה. בהתחלה אבא שלי כעס, והיה איזה ריב, אבל אח"כ הוא התרצה ואף די נהנה. אז היה נחמד. אבא שלי עלול לחטוף התקף זעם דמוי-פסיכוטי מזעזע, אז לאור העובדה שזה לא קרה - ממש חשתי הקלה. וגם לי, עם כל החרדה החברתית ורגשי הנחיתות שלי, בסוף היה נחמד ונעים עם כולם. אני ואחותי הקטנה הכנו מצגת של תמונות משפחתיות ישנות, והוספנו בדיחות משעשעות. 

כרגע אין לי כוח לעשות ש.ב.

כרגע רוצה לכתוב כאן.

להשתהות בתוך חלום, רצון מעורפל.

מה אני בדיוק?

אני שום דבר.

אני רק פוטנציאל.

אני לא משוררת.

אני לא מזכירה.

אני לא _______ (זה תחום הלימודים שלי שלא בא לי לפרט אותו מפאת צנעת הפרט. אבל אני גם לא רואה עצמי עוסקת בתחום הזה).

אני לא אמא.

הגוף שלי אקורדיון, משמין ומרזה ומשמין ומשמין ומשמין, הגוף שלי חסר צורה ברורה.

השיער שלי לא מסתדר, לכל אחת יש איזה טיפ לגבי מה שעובד עם השיער שלה - על השיער שלי זה לא עובד, הוא סמרטוט חסר צורה.

כי אין לי צורה ברורה.

אני פחות מתאימה לעולם הפיזי, פחות מסתדרת בו.

מאז שהייתי קטנה.

אבל הייתי תינוקת נורא חמודה.

נגיד שאני אוותר על האכילה.

מה יש קדימה לצפות לו?

משהו שירגש אותי?

משהו שימלא אותי במשמעות נשגבת?

משהו אמיתי, לא תחליף או הסחת דעת.

משהו שיחליף את אקסטזת האכילה.

כמו ילדה קטנה, מקבלת את המתוקים כהבטחה לאוצרות שהחיים יכולים לספק.

החיים הם פשרה,

איך אנשים עוד מאמינים ומלאי מוטיבציה ועניין? לנוכח הכלום הברור, הסובייקטיביות של הכל.

האם זה בעיקר האגו משחק כאן, האהבה העצמית, ה"אני" שמניע (ומרגישה שאצלי די מחוק).

אוף, בא לי לאכול