אבל אז נהפוך אותו והוא יתחיל לאזול מחדש!
בכל זאת רוצה לכתוב פה עוד פוסט לפני הסוף,
לפני שעוברת סופית לבלוג החדש שלי באתר wordpress, כאן:
https://orbeshuleyheanan.wordpress.com/
טוב, אז יש משהו שקצת מעורר בי תהייה,
ואולי אם אפרוק את זה כאן, זה ייקל עלי, או לחילופין יהיה טעות איומה שתרחיק ממני כל בן ובת אנוש שהייתי עשויה לאהוב עד כלות (קצת נסחפתי, הא?):
חייבת לציין את חרדת הנטישה המפגרת שלי
או שמא חרדת דחייה,
תהייה מפגרת מארץ המפגרים, שהחוק היבש ממליץ לא לבטא בקול, כי זה needy ומרכך-זקפות:
יש לי רשימת מנויים, בסביבות 20 (הכוונה אינה לרשימת העוקבים שיש להם בלוג ומופיעים ברשימת העוקבים שלי, אלא לאלו שהכניסו את כתובת המייל שלהם על מנת לקבל עדכונים למייל על פוסטים חדשים ומופיעים ברשימת המנויים),
אפילו נוסף לי מנוי חדש ממש בשבוע-שבועיים האחרונים,
מניחה שמי שעושה מנוי, מעוניין להמשיך לקרוא,
ויש עוד כמה שאינם מנויים אך הביעו רצון להמשיך ולהתעדכן, ועדכנתי אותם על הבלוג החדש,
אך לבלוג החדש נרשמו (בינתיים) רק ספורים מהמנויים כאן - ליתר דיוק 4 -
וזה גרם לי לתהות, מה עם כל השאר, האם אינם מעוניינים יותר לקרוא בבלוג שלי? או שסתם זה עניין של זמן עד שיתפנו לכך? או שאין שום סיבה מיוחדת ופשוט באופן מפתיע חייהם אינם סובבים סביב הבלוג שלי? או שפשוט בא להם רק להיכנס מדי פעם לקרוא, אם בכלל, מבלי לעשות מנוי? לגיטימי לחלוטין. גם לי לא תמיד מתחשק להכניס את כתובת המייל שלי כדי לעשות מנוי לבלוג, אז אני פשוט שומרת את הקישור לבלוג במועדפים שלי בסרגל הסימניות בדפדפן ונכנסת לשם מדי פעם לעיין. אז למה זה עדיין מעסיק אותי?
עכשיו, באמת חשוב לי להבהיר ולהסביר, שלא תהיה אי הבנה, שלא ייראה כאילו אני תלותית, אובססיבית, טרחנית ונואשת שמתקשה בדחיית סיפוקים ולא יודעת להרפות (איזו הקלה - ממש תענוג מזוכיסטי - לציין כבדרך אגב בראש חוצות את פגמיי המקסימים כאילו הם הדבר האחרון שמאפיין אותי), או רחמנא ליצלן כפוית טובה (שיט, עכשיו נתתי לכם רעיון. הנה ציפור!).
אז ברור שזה מאוד שימח (ואף הפתיע לטובה) אותי שאנשים מלווים אותי ומפרגנים לי גם במשכני החדש
(שחששתי להיוותר בו לבד עם עצמי, תארו לעצמכם מה זה להיתקע לבד עם החפירות של עצמי! 
),
ויש כמה וכמה אנשים חדשים שנרשמו לשם, כאלו שלא היו רשומים לבלוג כאן, וזה כיף ונפלא,
האהבה הזאת אינה מובנת מאליה כלל וכלל (אלוהים, כמה פתטית, משתמשת במילה "אהבה" בהקשר של בלוגרים שקוראים זה את זה. wake up call, אור!!! ולהפסיק לפנטז על החמוד מהלימודים, די, ארצה!!!)
ומעריכה מאוד את החברות והחברים שנמצאים איתי שם,
אבל בכל זאת לא יכולתי שלא לתהות מה עם אותם מנויים שהיו לי כאן ולא נרשמו לשם...
אז מה אני רוצה מכם בעצם? לא ברור. אינכם חייבים לי דבר, ברור. והפוסט הזה בעיקר ממחיש את העובדה שלא עברתי אף פעם תהליך חיברות נורמטיבי, לא הפנמתי את המוסכמויות לגבי מה נהוג להגיד ומה לא בסיטואציות חברתיות... למשל, להגיד - "הֵי, תקשיבו, חבר'ה, חֶברַיָא - אתם עדיין אוהבים אותי ורוצים לבלות איתי? כי אם לא, תגידו לי, שאדע. אני ממש אשמח לדעת, כי זה עדיף בעיני על אי ודאות. כי הרי ברור שעדיף לתקשר את הדברים הללו באופן ברור מדי פעם, ככה בשביל הפרוטוקול, ובכלל עדיף להגיד כל דבר שעובר בראש, ככה יודעים מה קורה ומה מרגישים ואיפה אנחנו עומדים" - להגיד את זה, זה מתכון למצוא את עצמי בהפסקות בין השיעורים בלימודים מבלה רק עם עצמי ועם החתול הג'ינג'י מיצי הגדול שמסתובב בבריונות בין השולחנות בקפיטריה ולוטש מבט רעבתני מלחיץ בכל הבל פה ותנועה של בני אנוש ברדיוס של עשרה מטרים ממנו. רק אני ומיצי התלותיים והאובססיביים לבד בעולם הגדול! בזמן שכל השאר יושבים בפינה של המאאאאאגניבים ועושים צחוקים ושיגועים שנונים עם החמוד, ונהיים החברים הכי טובים שלו ומחליפים ביניהם טוסטרים ומכתביות! בלעעחכחכמ!! ודי לחכימא ברמיזא!
סתם, אני לא לבד באמת, לא לבד בכלל. לא יודעת מה יש לי.
אני בכלל צריכה להתמקד בהכנת שיעורי הבית, אבל מוצאת את עצמי נודדת לכאן... קישטא וחזרה להתרכז בלימודים!
בסופ"ש אעשה גיבוי סופי של הבלוג.
ובסופ"ש גם אהיה בת 40 
נעמתם לי,
תהיו באשר תהיו,
תודה לכם,
שבת שלום,
אור
נ.ב - הממשק הטכני בוורדפרס, וכנראה בכל פלטפורמת בלוגים אחרת בעולם, פי טריליון יותר נוח מאשר כאן! אלוהים, זו איכות חיים אחרת! כמו לעבור ממיטת מסמרים של פקיר למזרן אורתופדי מפואר של הבּיוקר!
כינוי:
אור לנדו
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
