שלום עולם עלום ששם בחוץ, שלום עולם!
אך, בעצם, אין לזה כל חשיבות, כולם
שופכים בחוץ תלי תלים של גבב מילים אודות עצמם,
אז מה לי להוסיף עצמי לשם,
מרחב רועש, הומה קולות אדם,
קקפוניה, כאוס, פסבדו-התרחשות, סתם,
ומה זה משנה, לכתוב עצמי אל העולם,
פעם ראיתי בזה קסם מסוים,
אך, מטבע הדברים, הקסם הצטמק תחת שמש הקיים,
וזה בסדר, אלו החיים באמת, זו המציאות, ככה זה בני אדם,
עכשיו הפרופורציות מציאותיות יותר, הגישה מעשית יותר,
יש בזה משהו הרבה יותר בריא ונכון,
השגרה עכשיו יותר מעשית, יציבה ומאוזנת יחסית,
שגרה יומיומית של עבודה ורשימת מטלות,
אמנם אני לא מגיעה להכל, אמנם הרבה דברים עדיין לא ברורים לי,
אך מתמקדת במה שאני כן יכולה לעשות, גם אם לעומת אנשים אחרים ההספק שלי מועט יותר,
מעריכה יותר את הדברים הטובים שיש,
לוקחת יותר בפרופורציות את הדברים הפחות טובים,
ואף לומדת לפרש את הדברים אחרת, בצורה פחות שלילית, פחות פרנואידית, פחות מתגוננת, פחות מדקדקת-על-קוצו-של-יוד, פחות מתעכבת על כל פיפס, זורמת יותר, אדישה יותר, חיובית יותר,
כמה שיכולה כמובן, והשינוי היחסי הוא במינון ובמידה, שלושה צעדים קדימה, צעד אחד אחורה, ככה מתקדמים,
(וזה בסדר לפעמים גם לעמוד במקום, או לחוות קצת רגרסיה, יום עסל יום בסל),
בלי נפילה לתהומות הנפש, בלי רעב רגשי משתולל ותחושות קיצון,
בלי טורנדו של אי נחת מטרידה ומתערבלת,
עם פחות היתקעות אובססיבית על דברים קטנים,
פחות התעסקות בחלומות מעורפלים, ערטילאיים,
חלומות פחות ניגרים
ממני,
כן, מעיין החלומות כמעט התייבש,
זה מצוין, זה מעשי, זה בריא יותר, אני הולכת ומבריאה,
אבל
בלילות
עדיין נושרים ממני
שרידי נשמה של ילדה אבודה
(וגם בבלוג החדש: https://orbeshuleyheanan.wordpress.com/ )