היום אני מרגישה לגמרי לא בסדר. היה לי יום עם מצב רוח תחת, וקודם בכיתי (ליטראלי) לבן זוגי שלא רק שאני לא בסדר, אני לגמרי חרא. חרא, חרא, חרא.
הוא התנגד נמרצות להצהרה הזאת.
אבל עלי היא הקלה.
אני חרא. האאא, איזו נפילת מתח, אפשר להירגע.
אני חראאאאאא!!!!!
היה משהו בעבודה, שבדיעבד נראה לי שהייתי צריכה לנהוג אחרת, ועוד המזכירה השנייה אמרה משהו על זה שעצבן אותי. גם עצבן אותי שהיא מתערבת בתחום שלגמרי לא קשור אליה ואין לה ידע בזה והוא באחריותי (גם בגלל שניכר שהיא רוצה להיות יותר "בעניינים" בתחומים שהיא פחות מבינה בהם ושאני מטפלת בהם), וגם עצבן אותי שהיא עוררה בי ספק שאולי היא צודקת ושהייתי צריכה לעדכן את הבוס הגדול על משהו.
קיבלתי החלטה מושכלת, על סמך כמה נתונים, להתקדם בטיפול במשהו בלי לבקש ממנו אישור באותו רגע על מנת שלא לעכב, ולעדכן אותו בדיעבד אח"כ. נו, לא משהו כזה קריטי. בתחום הזה בד"כ אני תמיד מעדכנת אותו, אבל הוא לא היה זמין, והביע לאחרונה חוסר סבלנות וחוסר עניין להתעסק בזה בשלבים מוקדמים יותר (סוג של "אור ירוק" לחסוך לו את ההתעסקות בזה), ואני בימים של עומס מטורף בין הרבה דברים ובאותו יום הוא היה קשה מאוד להשגה, ומתוך הידע והניסיון שלי החלטתי הפעם (לראשונה) להתקדם בלי לקבל ממנו אישור למשהו, חבל לעכב. גם קצת שיתפתי את המזכירה השנייה בעדכון על כך, ואז היא העירה בקול של אישה חשובה "לא צריך לעדכן את הבוס?". זה עצבן אותי, מה את מבינה בזה בכלל, מה את מתערבת, מנסה להזכיר לי איך עושים את העבודה שלי? אז עניתי לה משהו כמו "אני יודעת איך לעשות את העבודה שלי". והתגובה שלי עצבנה אותה. אח"כ למחרת כשעדכנתי את הבוס הוא שאל קצת שאלות אבל בסוף עזב את זה. אחרי הכל, כבר קידמתי טיפול בנושא, אז הצבתי בפניו עובדה. התרשמתי שהוא אולי כן היה מעוניין לבדוק חלופות, והתחרטתי. להבא תמיד אחכה לעדכן אותו. למרות שלדעתי באמת לא היה מקום לטפל אחרת, זה כבר היה די ברור. אבל, איתו אף פעם אי אפשר לדעת... אמרתי לו שקצת חששתי שאולי שגיתי כשפעלתי כך, אז הוא בסוף אמר שלא משנה, שגמרנו עם זה, ונעזוב את זה, הוא לא מתכוון להתעסק בזה יותר.
אז מה, אז המזכירה השנייה צדקה? אין לה מושג בניואנסים שאני מבינה בהם בתחום הזה, היא לא מודעת למערך השיקולים ולהתייעצויות שאני עושה עם גורמים במערכת, ואני מאוד דקדקנית וזהירה, ורק במקרה הפעם חרגתי מהרגלי והתקדמתי בלי לעדכן אותו, ויצא לה בפוקס להעיר על זה.
אז אוקיי, אולי הגזמתי. אולי שוב פירשתי. בסה"כ הגיבה ספונטנית באיזו מחשבה שהייתה לה, שיתפה, שאלה, בלי כוונות מתוחכמות, בגלל שרצתה להסב תשומת הלב שאולי צריך לעדכן אותו. אז אולי בכלל לא הייתי צריכה לשתף אותה בזה, ואז היא גם לא הייתה שואלת. הייתי צריכה לשמור את זה לעצמי. הייתה סיבה שאמרתי לה את זה, אבל לא הייתי חייבת, אני סתם יסודית מדי ומשתפת מדי.
ואז היו עוד דברים שעצבנו אותי. הבוס הישיר ממשיך לשתף אותה בכל מיני דברים בעבודה שלא משתף אותי, זה לא נעים. כי אנחנו צוות של שלושה אנשים, עובדים יחד, הדברים שהוא מדבר איתה עליהם קשורים גם לעבודה שלי, ולפעמים אפילו קשורים יותר לעבודה שלי מאשר שלה, הוא לא יודע את זה? עוד לא קלט? אחרי שנה... זה גורם לי להרגיש ממש לא נעים, דחויה. מה יש בי שכ"כ מעורר בו חוסר עניין ודחייה? ומה יש בה שגורם לו לחשוב שהיא כ"כ ראויה לכל המידע הזה. וכאילו שאני ביקום מקביל שבו הכל הפוך. עם הבוסית הקודמת שהייתה לפניו, המצב היה להפך - היא כנראה העדיפה אותי מבחינה אישית ושיתפה אותי בדברים. לא בהכל, אבל שיתפה. אבל היא גם שיתפה את המזכירה השנייה בחלק מהדברים. ואני דאגתי לשתף את המזכירה השנייה בדברים בעבודה שהיא לא ידעה ושהיה נראה לי נכון שהיא תדע. כי אני קולגיאלית ובעד עבודת צוות ושיתוף. לא כולם כאלו, מסתבר. וזה הכל כזה אבסורדי ומפגר, כי משיחות עם המזכירה השנייה אני קולטת שהרבה דברים שהבוס הישיר מספר לה - היא בעצם לא ממש מבינה. כאילו, יש שם הרבה עניין של נראות כלפי חוץ, על חשבון מהות. איזו שטחיות. אני כל הזמן אומרת לעצמי, מה אני רוצה מהמזכירה השנייה? מה אני כ"כ ביקורתית כלפיה? זה לא שהיא עד כדי כך מפגרת, היא לא סתומה. יש לה קטעים לא הכי מבריקים, אבל גם יש לה תושיה ויכולות. היא לא מעמיקה ולא מאוד יסודית, אבל לא תמיד צריך את זה בשביל שהעבודה תתבצע. ולפעמים יש לה דברי טעם, כמו שלפעמים בדיוק ההפך - היא אומרת דברים די מפגרים. אולי אני סתם מתנשאת?
המצחיק הוא, שאני חופרת בעצמי ומתחבטת ומתייסרת ומרגישה לא בסדר לגבי היחס שלי אליה. אבל היא לא מבזבזת אפילו שנייה ביסורי מצפון על כך שהיא לא מכתבת אותי על דברים או לא משתפת או לא מעדכנת בדברים שצריך. היא פשוט שותקת ושומרת לעצמה. בניגוד אלי. והיא עושה טעויות ומפספסת דברים, ולא מתעכבת על זה. הכל בסדר. חיוכים כלפי הבוס הישיר ומבט מתנוצץ. מאזינה לשיחות ומביעה בלי סוף את דעותיה ו"דברי החוכמה" הגאוניים שלה.
אז זהו, אין לי כוח למקום הזה, מרגישה רצון עז לעוף משם (בסדר, אני יודעת, לא צריך לעשות מעשים נמהרים, רק משתפת בתחושה, זה לא אומר שאבצע, אני מודעת ליתרונות של מקום עבודתי), אין לי כוח לאינטראקציה עם אנשים, אין לי כוח לעולם שם בחוץ (שרק הולך ומתכער), בא לי להישאר בבית, להתנתק קצת.
אני יודעת, אני יודעת - זה גם מאוד תלוי גישה וסובייקטיבי, וגם אם זה מבוסס על עובדות אובייקטיביות בשטח, זה עדיין מאוד מועצם ע"י רגישות היתר שלי. אני סתם קשה וביקורתית מדי - כלפי עצמי וכלפי אחרים. אז זהו, זה הכל בגללי, אני מגזימה, אני לא מפרידה בין עיקר לטפל.
בקיצור, צריכה לקחת קצת חופש.
לגבי קשר עם אנשים - יש לי גם חברות מקסימות שאוהבות אותי ואני אותן ויש ביננו הבנה כ"כ עמוקה וגדולה, כמו המקסימה שעבדה לצדי ואז עזבה ואנחנו בקשר וכמו זו שהחליפה אותה וכעת עובדת לצדי - החמודה. היא ממש נשמה טובה ואני אוהבת אותה. היא כבר הציעה בעבר שנלך יחד לסרט, לבלות. ולא יצא עד עכשיו. אני מאשימה את עצמי, שתמיד אחרי העבודה כל מה שבא לי זה לברוח הביתה. חבל, כי יש לי הזדמנות להעמיק ולחזק קשר יפה עם אדם שאני מעריכה ואוהבת. אבל, הכל מאתגר אותי...
אגב, החמודה הזאת לפני כמה זמן התעצבנה על המזכירה השנייה, אמרה לי שהמזכירה השנייה אמרה משהו לגבי איזה אינסידנט קטן שהיה ביניהן בעבודה - ושהמשהו הזה הוא פשוט לא נכון עובדתית, שקר. אז סתם שתקבלו עוד נקודת מבט לגבי המזכירה השנייה, נקודת מבט שהיא לא שלי אלא של מישהי אחרת. כלומר, לא רק אני מסתייגת מהתנהגויות של המזכירה השנייה. אבל הנחמדה אמרה שהיא לא מתעכבת על דברים כאלו, היא מנפנפת את זה הצידה וממשיכה כרגיל, תוך מודעות לפן הזה באופיה של המזכירה השנייה. אז שלושתנו יושבות שם במשרד, והן גם משוחחות ביניהן על דא ועל הא וצוחקות, אבל כל זה בקטע קליל כלפי חוץ. זו לא חברות אמיצה, אלא אינטראקציה חברית של יומיום בעבודה.
אבל, אתם יודעים מה? דווקא כן הייתי רוצה שתהיה חברות של ממש ביני לבין המזכירה השנייה. למה לא? כלומר, תמיד חשבתי שאנחנו חברות ברמה מסוימת, שיתפתי אותה בדברים. ויש ביננו חברות, אבל עד גבול מסוים. ויש לי בעיה של אמון בה, לאור כמה דברים שהיו בעבר.
אוףףףף, אני כפייתית וכותבת כאן המון. סליחה
שלכם,
חראאאאא
מחייך!
נ.ב
בגלל רגישות היתר שלי וטראומות העבר ופגיעות בקשרים בינאישיים, אני במגננת-יתר ותחושת מתח ורגישות יתר לניואנסים.
יומני היקר, נכון שבעצם מותר לי לכתוב כאן הכל? הכל! כל מה שבא לי! כי זה המקום שלי כאן. שלי ורק שלי. שאני הקמתי ויצרתי לי. לי, לי, לי. ואין כאן אף אחד מלבדי ומלבדך! רק שנינו כאן, כלומר רק אני, ומפּנֵי עצמי - למה לי להסתיר ולסנן? let the fun begin!!
אהמממממ. כל מה שבא לי להוציא ולשחרר ולבחון ולפנטז ולחלום, בלי מעצורים של "מה יגידו" ו"מה יחשבו עלי" ו"איך אני נראית בעיני האחרים". כי לא אכפת לי! כי טרה לה לה שטיגי דים שטיגי דם, נעלי קרוקס בחזקת תשע עשרה! דילדו!
אבל, לפחות כרגע, אני חושבת שיש לי רק דברים משעממים לספר ולהגיד, כי לא קורה אצלי הרבה, צר עולמי כעולם יבחוש מיקרוסקופי. סוחבת את עצמי לעבודה ובחזרה, וחזרתי לזלול - ובגדול! - זו נהיית המשקולת סביבה אני מחזיקה ומעגנת את תנועות יומי. זה מה שמשכנע אותי לצאת לעולם ולסחוב עצמי למשרד. משראאד. משראאאאאאד. משר-הא-הא-הא-האאד!!! משרד. שיר הלל למשרד. הו, משרד מייגע שכמותך, כמה סקסי עכוזך הפחוס!
(אני ממש צריכה חופש, להתנתק)
אין לי כוח למסקנות נגד עצמי. עוד מסקנה אחת נגד עצמי, וכל הר המסקנות יקרוס עלי, כבד ומועך.
לזלול - תעזרו לי להפסיק לזלול! ממקום טוב, לא ממקום מצליף! ממקום מלטף ואוהב והכל בסדר ויש בשביל מה, יש כ"כ הרבה בשביל מה. רגע, למי אני פונה בעצם? אין כאן אתם! זה רק אני ויומני היקר! יום אחד אולי אכתוב גם בלוג כי זה נהיה קצת בודד לכתוב לעצמי ולהסתבך בוילונות הבדידות הכבדים, לא מוצאת את עצמי, אבדתי מזמן מזמן מזמן. אבודה לגמרי, אך מתפקדת, בקטע מתפקד כזה, של תיפקודים. מתפרנסת ומדברת עם אנשים על דא ועל הא ולעיתים גם על בלעעע וקונה עגבניות ושמפו ומלא ארטיקים ובן אנד ג'ריז. לא עשיתי ספונג'ה כבר אייג'ז. ועוד דברים שיש בהם " ג' " ו- " ז ". למשל ואדי ג'וז. ג'וזי כץ. ג'יזס. ג'אאז.
רגע, רוצים שאעתיק לכאן את הסיכום הקצר שכתבה לי הפסיכולוגית היום בפגישה? סיכום קצר של הדברים ששוחחנו עליהם ושאני צריכה לשנן לעצמי וזה. כן, רוצים!! (ובלשון רבים הכוונה כמובן לעצמי ולתריסריון שלי, אין כאן איש מלבדי). הנה:
הבעיה:
אינטראקציה עם אנשים (גם אם הם נחמדים) נתפסת כמשהו שעלול לגרום לסבל ← בכל אינטראקציה הרבה דברים מטרידים אותי עד כדי כך שכבר מעדיפה להיות לבד.
דרכים לתיקון (תהליך):
לתת לגיטימציה לכל התנהגות שלי (יש טווח של התפלגות נורמלית ולגיטימית של התנהגויות ותגובות, מתוכו אני יכולה לבחור דרכי התנהגות שונות - כולן לגיטימיות).
מותר לי... (לומר כך וכך, לנהוג כך וכך).
יופי (שאמרתי כך וכך, שעשיתי כך וכך).
גאאאד דמט, אין לי חשק ללכת לעבודה מחר. אין לי חשק למשימות עצמן של העבודה ואין לי חשק לראות את רוב האנשים. נווו, ברור שאני מגזימה. יש שם אנשים נחמדים. רק בעיקר המזכירה השנייה מעצבנת אותי לפעמים, בכל מיני דברים קטנים, לא משהו יוצא דופן, אותו סוג של דברים, מדי פעם, ותכלס זה פשוט שטויות ולא מהותי ולא חשוב וסתם בזבוז של אנרגיה בכיוונים מיותרים. וגם היא נחמדה, זה סתם ניואנסים. עדיף להתמקד בדברים אחרים. ולא לתת פרשנות-יתר לסתם מילים מילים מילים, לכל דבר שאומרים.
לאחרונה ימים של יותר איזון, אכילה בריאה ומאוזנת, הכנתי סנדביצ'ים בריאים לעבודה מלחם מלא וטחינה וירקות, התיאבון גם ירד (בחום הזה, אין חשק לאכול הרבה...) והתחלתי לרדת במשקל, ועלו עלי מכנסיים שהרבה זמן לא עלו עלי,
גם בשבוע שעבר יצאתי להליכה מהירה בחוץ אחרי הרבה זמן שלא! והיה כיף!
התמקדות במילוי מטלות קטנות מתוך רשימת ה- to do list שלי,
גם אם אני מתקדמת לאט לאט ועדיין תקועה בעיקר על הדברים הקטנים של החיים - העיקר שאני מתמקדת בעשייה, בהסתכלות אופרטיבית,
וישנתי ברוב הלילות מספיק שעות שינה, כמו שצריך, מה שמשפר את איכות החיים,
אתמול לקחתי לי יום חופש והייתי בבית, נחמד,
היום חזרתי למשרד וכמובן שזה מבאס, אבל צריך לקחת בפרופורציות, יש גורלות גרועים יותר וצרות גדולות יותר ,
פשוט יש התנהלויות בעבודה שמעצבנות אותי, איך הדברים עובדים,
עבודה לא יסודית, דברים מפגרים,
ולעיתים צריך להיות יותר חכמה מאשר צודקת,
לא להעיר, כי אז אני יוצאת אחת שגוערת, קטנונית וביקורתית,
גם אם אני צודקת - הרי צריך לשמור על שלום בית ויחסים נעימים,
אז היום טיפה גערתי בהערה שלא יכולתי שלא לתקוע במייל למזכירה השנייה, כשהבוס הישיר מכותב (בכוונה כיתבתי, שיבין שהיא לא עובדת יסודי...). אבל אחרי זה התחרטתי, מיותר, אני יוצאת קטנונית.
אחרי זה התנצלתי בפניה - למרות שצדקתי בהערה שלי, וזה שיגע אותי שהיא עשתה משהו באופן חלקי ולא יסודי, וזה קומון סנס הכי בסיסי בעולם, הדפיסה לבוס הגדול רק חלק מהחומר, בלי ההסבר הנלווה - נו באמת, הדברים האלו משגעים אותי, זה כ"כ בסיסי.
אבל אמרתי לה שלא הייתי צריכה לכתוב כך (כתבתי לה שזה "קומון סנס", יעני בטון ביקורתי), ושפשוט הייתי מתוסכלת (רבאק, את 10 שנים בתפקיד, ואפילו לא מסתכלת על המייל שאת מדפיסה, רק אוטומטית מדפיסה את הקובץ המצורף בלי להדפיס את תוכן המייל החשוב עם ההסברים...). היא הבינה ומיד אמרה שזה בסדר, שאדפדף הלאה, שהיא כבר התקדמה, ושהיא כבר מכירה אותי מספיק טוב, והכל בסדר. והמשכנו כרגיל.
בסך הכל, לשתינו כדאי שנעבוד ביחד בתיאום והרמוניה כמה שאפשר, כדי שיהיה לנו נעים לבוא לעבודה. אנו תלויות אחת בשנייה והעבודה שלנו בחלקה חופפת.
היא אמרה לי היום שהרבה פעמים היא מהססת אם להגיד לי משהו, כי אני נוטה לפרש דברים כביקורת עלי ואז אני מגיבה בהתגוננות, כאשר היא בכלל לא מתכוונת לבקר אותי אלא להפך. אמרתי לה שאני מבינה ושאני יודעת שאני נוטה להתגוננות-יתר.
אוחחח, קשה קשה. החיים קשים. בן אנד ג'רי'ז בראוניז = טעים.
הערב נפגשנו עם בעלי הבית בנושא חידוש חוזה השכירות לעוד שנה, זה תמיד מעורר בי חרדות, הם גם באו אלינו לדירה לראות את מצבה (וגם לבדוק את המזגן שהתחיל קצת לטפטף), זה תמיד נורא מלחיץ אותי שבעלת הבית תעיר הערות או שהם יגעו בדברים (לא אוהבת שנוגעים בדברים שלי, ובעל הבית התעסק לפני זה בג'יף של משהו ברצפה מחוץ לדלת לפני שנכנס כדי לבדוק משהו בצנרת של המזגן, אז היה עם ידיים מלוכלכות, פיכס, נגע קצת בשולחן). מסתירה את המגבות שלי לפני שבאים אלי... ואף אחד לא בא אלינו הביתה....
אז נכנסתי ללחצים ודאגות, אבל כל העסק עבר בשלום. חידשנו לעוד שנה.
היו כמה דברים קטנים, התחרטתי שאמרתי משהו שבן זוגי לא רצה שאגיד, אבל אח"כ אמר שזה בסדר (אבא שלו היה חתום על הערבות, אבל אבא שלו נפטר לפני מס' שבועות. ותוך כדי השיחה עלה נושא ההורים, אז ציינתי שהוא נפטר. הרי חייבים לציין, היא הייתה מגלה מתישהו ואז זה בטח היה מפריע לה שהוא לא אמר על זה שומדבר. הוא גם כך התכוון להחתים את אמא שלו בהמשך על הערבות החדשה, אז בטח בעלת הבית הייתה שואלת על זה, וזה היה נראה לה מוזר שהוא לא אמר שומדבר במעמד חתימת החוזה. אז עכשיו בעלת הבית מודאגת משום מה שאמא שלו רק על פנסיה ולא עובדת. נו באמת. אבל יהיה בסדר, היא אמרה שזה בסדר).
המוח שלי קצת מקפץ בתחושת חרדה ודאגות כללית, פתאום אני אכולת ספקות ודאגה, ומצב הרוח התערער והביטחון העצמי צנח, לא יודעת מה יש לי. מרגישה לא בסדר. הפסיכולוגית אומרת תמיד שאני צריכה לחזור ביני לבין עצמי על המנטרה, שאני בסדר. אני בסדר.
אהההמממ. אני חופרת.
אהמממ.
סיימתי את "שובר שורות". סדרה מצוינת.
סיימתי להשלים את כל תכניות "ארץ נהדרת" שפספסתי העונה. מצחיק.
אני ובן זוגי רואים את "סיפורה של שפחה", עוד 2 פרקים לסיום העונה.
בשבוע שעבר הלכתי לתערוכת הסיום של לימודי האמנות של אחותי הקטנה, גם אבא שלי בא, אמא שלי רצתה לבוא ולא יכלה כי היא נפלה ברחוב ונחבלה קשות, בצלעות וביד ובפנים, אז נחה בבית. ממש עצוב ומדאיג. אני דואגת לה, אבל היא ג'דה, אמרה שזה רק חבלות שטחיות ושזה השתפר. והיא כבר הלכה לעבודה. אבל אבא שלי סיפר לנו שהיא נפלה כבר 3 פעמים בחודש האחרון, ואני יודעת שיש לה נטייה ליפול, ואמרנו לה שאולי צריך לבדוק את זה. כשההורים מתחילים להזדקן, זה מדאיג ועצוב.
אבא שלי בכל מקום ובכל זמן מטיף לכולם על זוועת הסמארטפונים - זו כרגע האובססיה שלו - הסמארטפונים מבחינתו מעידים על קץ האנושות, המצאה איומה שתשמיד בסופו של דבר את האנושות. זה נכון שיש הרבה רעות חולות בשימוש בסמארטפון, כל מיני התנהגויות שמשקפות רעות חלות כלליות בבני אדם, כעיקרון אני מסכימה ומזדהה עם הרבה דברים שהוא אומר (והרי אני סובלת באוטובוס מאנשים שמאזינים למוסיקה בלי אזניות, אופנה חדשה, חוסר התחשבות במרחב הציבורי, כל ממזר מלך). אבל יש גם דברים חיוביים ושימושיים. השאלה איך משתמשים. בקיצור, רוב השיחות עם אבא שלי נסובות מצדו סביב הסמארטפונים ואיך זה דבר נוראי וחולני וגרוע יותר מהנאצים (אני שומעת ממנו את אותם דברים בכל שיחה שלנו). וגם שם בתערוכה הוא תפס כל מי שהוא רק יכול לשיחה על זוועת הסמארטפונים ועל איך שהמדינה התכערה, איך נעלמה ישראל של פעם. אני מאוד מבינה את התסכול שלו ומזדהה איתו. אבל הוא מאוד כפייתי וגם רואה דברים בשחור או לבן, וגם יש לו נטייה לפלוש לנשמה של הזולת. אם מישהו חושב אחרת ממנו, ברור שהמישהו הזה טועה, ואין דרך ביניים. והוא לא ירפה.
אבל זה היה יפה שהוא הגיע לתערוכה בשביל אחותי הקטנה (ברגע האחרון החליט לבוא), עם כל הקשיים.
אבא שלי לא עובד כבר המון שנים, מאז שנות התשעים. השנה יהיה בן 70, אז אתם יכולים לעשות את החשבון. לא בטוחה מה בדיוק קרה שם אצלו בגזרת העבודה. מדען, בעל דוקטורט מאחת האוניברסיטאות הטובות בעולם, עבד במקומות מכובדים. נמצא בבית מזה שנים רבות, משתגע ומשגע את סביבותיו. מתעסק בניקיון ובתחזוקת הבית ובריבים עם שכנים בנושא רעש ועוד. מתעסק בפייסבוק ובהתכתבויות עם ידידותיו הרבות מרחבי העולם, כבר יצא לו כך לארגן לעצמו נסיעה באנגליה ושהות אצל ידידות אלו ואחרות. כל השנים, אגב, בגד באמא שלי עם כל מיני "ידידות". אמא שלי מעריצה את אבא שלי כגאון, אבא שלי הוא יעני גאון אינטלקטואלי אבל דפוק רגשית ונפשית. אמא שלי באה ממשפחה רומנית פשוטה, ונראה לי שבגלל הרקע הפשוט ורגשי הנחיתות - היא לא מפסיקה להשוויץ בפני אנשים אחרים על זה שאבא שלי הוא בעל דוקטורט, ותמיד נסחפת ומספרת דברים עליו ועלינו הבנות שלה שהם לאו דווקא מדויקים. לפעמים היא קצת בלה לה לנד.
תמיד היה לי חשש שבסוף אהיה כמו אבא שלי מבחינת הנסיגה אל תחום הבית - שלא אהיה מסוגלת להתמודד יותר עם העולם בחוץ ואפסיק לעבוד ואשאר בבית ואתלונן על כל העולם ואהיה מאוכזבת וממורמרת.
אבל לא, אני לא כמוהו, ממש לא. אנחנו שונים מאוד, לצד כמה קווי דמיון. הוא בהכחשה מוחלטת, הוא פולש לנשמות של אנשים אחרים, לא מכבד את המרחב הפרטי. הוא לא בריא בנפשו בצורה פתולוגית, פוגע באחרים. אני שונה לחלוטין.
אני מרגישה הרבה פעמים שהעולם הזה הוא יותר מדי בשבילי, שאני לא בנויה להתמודדות עם העולם שם בחוץ. שהוא מאוד מבלבל אותי. ולכן הכי מרגיע אותי להיות בפינה שלי בבית, בעולם הפרטי שלי, ולא בהמולה שם בחוץ.
קשה לי בעולם המבוגרים (חחחח, בת 40 השנה ומשתמשת במושג "עולם המבוגרים"). ענייני מגורים, דירה, בעלי בית, לשכור או לקנות, כל מיני אישיוז של תחזוקת הבית ובעיות שעולות, התעסקויות לוגיסטיות - אני עושה את מה שצריך, יחד עם בן זוגי (וזה כמובן עוזר שאני לא לבד ונעזרת בו), אולי עושה את המינימום הנדרש ונמנעת מיותר מזה. מן הסתם כולם איכשהו מתמודדים, ואם לא יודעים משהו - שואלים, מתייעצים, מבררים. לומדים, צוברים ניסיון. אבל זה מעורר בי חרדה, תחושה של איום. כמעט משתק. עובדת על עצמי, שזה לא ישתק אותי, שאמשיך לנוע תוך כדי התמודדות ויישום פתרונות.
רוצה שידאגו לי. שמישהו אחר ידאג לי. כמו פעם, כשההורים דאגו להכל, ואני חלמתי וקראתי ספרים וראיתי טלוויזיה ושמעתי מוסיקה ויכולתי לחלום על יופי העולם ולהביט בחלון מלאת ציפיה ותקוות גדולות ותחושה שהחיים מלאים באפשרויות קסומות.
להתעסק עם עובש בקירות האמבטיה זה לא תקוות גדולות. זה הפן הפיזי ההרסני המאיים הסתמי הבלתי נשלט של החיים, זה אנטי-חלום. לא, אני יודעת שפה טמונה הבעיה - זו אינה הגישה הנכונה. החלוקה הדיכוטומית הזו אינה מציאותית. החיים מורכבים גם מקקי כזה של כל מיני בעיות ותקלות ותופעות פיזיות מעצבנות אך שניתן לטפל בהן ולתקן אותן. זה לא רומס אותנו, זה לא סותר או מבטל את הפן הרוחני והרגשי, זה מתקיים לצד זה. זה טבע החיים.
וגם כשההורים לכאורה "דאגו לי", בעצם הייתי תחת השפעתם ההרסנית הלא בריאה. זו הייתה אשליה של ביטחון. להפך, בית ההורים היווה עבורי בסיס מאוד לא יציב.
גם הנסיעה אל העיר הגדולה והמג'ויפת בשביל התערוכה של אחותי הייתה עבורי מאתגרת, אך עשיתי זאת. והיה נחמד, נהניתי ושמחתי עבורה והתרשמתי מהיצירות שלה ומהנאום המצחיק והשנון שנשאה בפני כולם. אני בקושי נפגשת עם אחותי הקטנה, כי אני בקושי נוסעת אל ההורים (איתם היא עדיין גרה), ובמשך השבוע קשה להיפגש אחרי ימי עבודה, אך אנו משוחחות בטלפון כמעט כל יום, מאוד קרובות. אך אני מרגישה אשמה שאני לא נמצאת לידה פיזית, ואני יודעת שזה עושה לה טוב להיפגש איתי. ההתרחקות מההורים עשתה לי טוב, אך גם זה מעציב אותי שהכי טוב לי להיות רחוקה מהם. מה נשאר מחלום המשפחה.
הייתי עוטפת כל ענב בחתיכה קטנה של גבינה צהובה, ואוכלת כך,
וזה היה שילוב טעים נורא.
מבחינתי זו הייתה תגלית קולינרית מלהיבה.
כבר שנים רבות שאני נמנעת מאכילת ענבים כי זה אחד הפירות הכי מרוססים,
וגם גבינה צהובה אני משתדלת בד"כ לאכול כמה שפחות, כי זה סתם זבל, ובטח לא קונה לבית (כי סתם אזלול)...
(למרות שצורכת אוכל-זבל אחר, בעוונותיי).
למה נזכרתי בזה עכשיו? לא יודעת
זכרונות לפעמים פתאום מבליחים.
אולי געגוע. נוסטלגיה - געגוע אל מה שבעצם אף פעם לא היה באמת. געגוע אל תחושת הגעגוע. ציפיה מתרגשת.
ואיך האוכל נושא עמו את כל זה.
בשבוע שעבר חוויתי פתאום רצף ימים ללא צריכת מתוק (טוב, אחרי תקופה שדחפתי לעצמי כמויות, כבר לא הייתי מסוגלת יותר), עם אכילה מתונה ביותר של אוכל בריא, ירקות וכו', התחלתי לרדת במשקל והתחילו לעלות עלי מכנסיים שכבר מזמן לא עלו, התחלתי להרגיש אפילו קצת אופטימיות וחיוניות - אבל איכשהו זה נקטע וחזרתי לסורי. צריכה לחזור לזה. להתמיד.
אני גמורה מעייפות, אחרי שלוש בלילה, מה אני מחפשת כאן? לכן בזמן האחרון לא כתבתי כאן, למרות שהרגשתי צורך ונכנסתי לא פעם, תוך היסוסים אם לכתוב. כי על מה אכתוב? שוב לחזור על אותם דיבורים ודיווחים על זלילות ושגרה סתמית שמשעממת אותי, ריקנות, דחיינות? מה, זהו? זה מי שאני? בריה עייפה מהקיום?
אז כן, בעצם מבעבעים בתוכי רגשות עוצמתיים, אבל אין לי מה לעשות איתם, הם לא מתאימים למציאות.
מזה תקופה ארוכה שכך מתנהלת השגרה שלי בעיקר: אני קמה והולכת לעבודה וחוזרת ובדרך עושה קניות ובבית רואה סדרות (שאני מאוד נהנית מהן - כרגע אני רואה "שובר שורות", בלי ספוילרים בבקשה! בדיוק סיימתי את העונה הרביעית), וזהו פחות או יותר. ובסופשבוע אין לי כוח, בקושי מנקה... הייתי רוצה יותר מזה - אבל זה תלוי רק בי, אז אין טעם שאחפור על זה כאן. זה תלוי בעשייה שלי, באיך שאני מנהלת וממלאת את זמני, במה שאני בוחרת לעשות. אך אני מבולבלת לרוב, לא בטוחה מה לעשות. לא בטוחה מה אני רוצה. ואם יש כמה מטלות שצריכה לעשות, לא יודעת ממה להתחיל. עושה את המינימום הנדרש. אין לי כוחות ליותר מדי... אולי ויתרתי... מרגישה כבויה... אולי אני לא מרגישה שיש בשביל מה, תחושת משמעות שתדרבן אותי, ציפיה, תקווה, עניין, התלהבות.
אני טיפוס שמעדיף בילוי ביתי רגוע ושקט... וזה לא שהמדינה הזאת שופעת יופי שנעים להסתובב בו בחוץ... אני מרגישה הקלה כשאני נכנסת הביתה... אבל עדיין...
אבל מה אני בדיוק מחפשת? מה זה הדבר הזה, השינוי הזה, שיספק אותי? אולי הבעיה היא שהדבר הזה אינו בנמצא, לא במסגרת המציאות הנתונה. כך שתמיד ארגיש את האי נחת המטרידה הזו, את הריקנות. גם אם ארזה ואלבש בגדים יפים. ואולי קצת מאוחר מדי, כבר התקבעתי בדפוסי חשיבה...
מה יעזור לכתוב על זה מילים מילים מילים. אנשים כותבים הרבה, וזה נחשב חיובי, לכתוב. אני חוששת שאצלי הכתיבה היא עקרה, כמו החשיבה. האם זה כל מה שיש בי?
מי אני בכלל, אני באמת לא יודעת, קשה לי לאפיין את עצמי, אני מתחבאת, אני מתנצלת על קיומי. והתרגלתי לחיות כך.
החששות שלי - שאני לא מי שחשבתי שאני, שאני לא כזאת חכמה, שאני אבודה מדי מכדי לממש את עצמי. שאני מפוספסת. פספסתי. ומצד שני - רבאק, הרי בני אדם חיים באשליות, בהכחשה, מספרים לעצמם סיפורים. אולי אני פשוט לא יכולה להאמין באשליות. הבל הבלים הכל הבל... מרגע שהבנתי את הכלום של החיים, איבדתי איזשהו דחף... והיה את המשבר הנפשי של התפרצות האו.סי.די... ועכשיו זה יותר עניין של לשרוד ולנוח... ולא לצפות ליותר מזה... כי המנגנון שלי נשחק והתעייף...
עוד מעט בת 40... כבר מתקבעים...
אבל, יש אנשים שמשנים דברים מרכזיים בחייהם גם בגיל 40...
אתם רואים? יכולה להמשיך לקשקש את הדיבורים המעגליים האלו, וזה לא משנה דבר...
אחרי לילה ער, מגיע שוב המחר, הנה הוא הגיע, הנה הוא כבר כאן, ופסיעותיו חרישיות, מהוססות - על אדמה פריכה, פעורת חלומות - משמיעות: "ריק, ריק, ריק, ריק, ריק, ריק, ריק, ריק, ריק"
חחחחח, הרי אלו החיים! ברוכה הבאה לעולם המבוגרים.... מה את חושבת לעצמך, ילדה אבודה שכמותך.
הסחות דעת ופשרה ולהשלים עם המציאות.
הכלום הוא רק משטח העבודה, הלוח החלק, שמחכה לתוכן שלך.
ומתוכך יבואו החיים, בך הם תלויים, את המשמעות אנו מחוללים, ולא גאולה שתבוא מבחוץ להדהים.
life's what you make it, life's what you make it
ולהשקיע בעיסוקים ולהתעניין בדברים ולהגשים כישורים ולבלות עם אנשים ולדבר דיבורים וליהנות מתחביבים ולעשות כלים ולטפל בתחזוקת הבית כי הבלאי מביא עמו קלקולים, ואבק, ואבק, ואבק וסמרטוטים, ולעבוד כי צריכים
ואולי ואולי ואולי מול הכלום הזה אני כבר משותקת מדי, ריקה מדי, מפוספסת מדי
(או פשוט לא מסוגלת להאמין באשליות, להדחיק את הכלום, לשחק את המשחק)
ואולי אין טעם להילחם בטבע שלי, לשאוף להיות משהו – מישהי – שאני לא
(רגע, אבל אני לא רק כזאת, אני לא, אני בעצם לגמרי אחרת, רק מסתתרת)
האור עלה, כבר מזמן צריכה הייתה השינה לעטוף וללטוף, להשהות ולכבות
את הראש במנוחה נטולת ספקות,
בין היום למחר,
לחצוץ במסודר, עם הראש על הכר,
בין יום ללילה ליום ללילה ליום ללילה ליום ללילה ליום ללילה
(את הרגש, הרגש, הרגש, הרגש – אין מה לעשות עם לב חשוף מלבד לכסותו. ששששש, לישון)
ואת התחושה החדה, ההבנה העצובה, העייפה – אני חולה, אני חולה, אני חולה, אני חולה,
תשישות נפשית ומצוקה
אני לא מצליחה להתרומם, להתנער, לוותר על הרגלים מזיקים, להבריא
אכילה כפייתית שהיא בעצם מנגנון הגנה לא מוצלח, הרסני,
שהאורגניזם שלי אי אז בשלב מוקדם בחיי
מצא בקוד הגנטי ושלף כדי להתמודד
עם המציאות
כעת רשמי המציאות כבר הצטברו בתוכי
לכדי כדור-גרוטאות קוצני-טורדני
שלא מפסיק להתרוצץ-להתגלגל
בכוח הכלום העוצמתי
כדור דוקרני-שורטני
הולך תמיד איתי
אז הנה שוקולד וגלידה ועוד ועוד
הנה זה מקהה את סכיני המחשבות
הנה את הספקות
הנה גם נשים אותך מול הטלוויזיה מול סדרה, יקום חלופי, להירגע,
לאכול ולראות טלוויזיה זה שילוב מסמם נפלא
הנה את כבר לא ריקה
בלילה ראיתי עוד פרק ועוד פרק ועוד פרק ועוד פרק ועוד פרק ועוד פרק
נשאבתי לסדרה, נהניתי נורא,
סיימתי עוד עונה עת הבוקר כבר עלה,
וכיביתי את הטלוויזיה ושבתי
לריק המוזר
בו משתוללים יחדיו הכלום והכל, הכאוס והשאיפה להכניס סדר בחיים, הבלבול והניסיון, השנים המוקדמות והשנים האחרונות, מאין באתי ולאן אלך, מה חסר, מה דורש שינוי, אם בכלל, ואולי....
והסידורים והפרטים הקטנים של החיים
שמשום מה עולים לי במאמצים אדירים
בלאאחחח, מתבוססת עם רגליים תקועות בביצה דביקה
ואיזה מיאוס כבר מהכל, איזה מיאוס.
ואז מחשבות על שינוי מול סטטוס קוו, שינוי מול סטטוס קוו,
בוא'נה, היינו בחתונה הערב, מישהו מהמשפחה המורחבת של בן זוגי, נאלצתי ללכת מטעמי "לא נעים", כמה רעשששש, הייתי עם אטמי אזניים כל הזמן, ועדיין זה היה מעיק עם בומים בחזה. בשנים האחרונות הווליום באירועים, ובהשמעת מוסיקה במרחב הציבורי בכלל, עלה לדציבלים מטורפים, איך אנשים מסכימים לזה, נכנעים, רואים אנשים סובלים ושותקים... זוועה. ואנשים עישנו בלובי מתחת לשלטים של "אסור לעשן", ככה שזה היה לנוע בין האולם הרועש לבין הלובי המעושן. מקסים פשוט, פיכס, איזה אספסוף דוחה.
הייתי צריכה לצאת החוצה אל מחוץ לאולם, לנשום, חבל שלא עשיתי זאת, וחבל שחלק מהזמן פשוט חזרתי לשבת באולם בשולחן שלנו על רקע המוסיקה התוקפנית. מקווה שלא יהיה לי רחש באזניים אח"כ לפני השינה כשאשכב במיטה (לפני המון שנים הייתי בהופעת רוק רועשת ולאחר מכן נהיה לי רחש חזק באזניים שנהיה קבוע, עם השנים נרגע - או שנחלש, או שהתרגלתי, לא יודעת. אני כבר בכלל לא שומעת אותו בלילות, אז נראה לי שנחלש. אך חשיפה לרעש חזק מגבירה אותו).
שאלתי את אחד האחראים אם ניתן להחליש קצת את המוסיקה, בהתחלה אמר שיבקש מהדי.ג'יי בהפסקה, אבל אח"כ זה שוב עלה, וכששאלתי אותו שוב, אמר שרק ככה אנשים ירקדו. איזה היגיון עקום, איך האטימות, הוולגריות והצעקנות הולכים ומשתלטים על המרחב הציבורי שלנו. זה ההיגיון: אם המוסיקה תהיה רק חזקה או חזקה מאוד, אבל לא רועשת-קורעת-את-עור-התוף, אז אנשים לא ירקדו. יה, רייט. בשביל שיהיה שמייייח ושאנשים ירקדו, צריך נזק לשמיעה. פה ושם אנשים העירו שהמוסיקה רועשת מדי (גם בן זוגי), אבל אף אחד לא מבקש או שואל. העיקר שכולם מחייכים כי הכל בסדר! עדר שמייייח בדרך לשחיטה!
חוצמזה היה אוכל ממש טעים (רק נחכה ונראה שאין תופעות לוואי),
והדרך לשם ובחזרה הייתה זוועה מבחינת פקקים, גם ככה זה היה רחוק מאיתנו.
אח של בן זוגי הוא יצור אגואיסט ונצלן, סתמי ולא מעניין שתמיד מדבר בידענות על כל מיני דברים, שנשוי לערסית שמתיימרת לא להיות ערסית, והם פשוט התעלמו מאיתנו,
שאלתי את בן זוגי אם זה לא מוזר שאח שלו מתעלם ממנו - הוא אמר לי שככה האח מתנהג כשהוא עם אשתו, וזה לא הפריע לו בכלל. נו טוב, בכל משפחה יש דברים מוזרים.
לא שיש לי על מה לדבר איתם ולא שאכפת לי מהם, אבל זה נראה לי מנומס לפחות להגיד שלום, הרי ישבנו באותו שולחן, רק שלא הייתה לי הזדמנות כי הם לא הסתכלו לכיווני אפילו פעם אחת. יכולתי ליזום ולגשת להגיד שלום, אבל הרגשתי לא נעים. ובכלל, השמנתי ואני נראית בלעעע, אז לא רציתי לספק להם הזדמנות לבחון אותי יותר מקרוב. יצא לי חצ'קון בסנטר וחצי חצ'קון במצח. לפחות זה חסך לי את הצורך לנסות להיכנס איתם לסמול-טוק. הם היו מאושרים מהמוסיקה המפגרת עם המילים המפגרות.
אמנם יש חתונות בסגנונות שונים ועם אוכלוסיות שונות, ויצא לי להיות בחתונות עם אוכלוסיה "איכותית" יותר ועם מוסיקה יפה בווליום סביר, אבל עדיין חתונה נראית לי טקס מפגר ומיותר, כל הטרחה הזאת לשופוני הזה מול אנשים שעם רובם אין כמעט קשר כל החיים, כל הקלישאות, כל זה לא משנה. בעבר היה לזה יותר תוקף מסורתי ושבטי/חברתי, היום זה לרוב כבר סתם... גחמה... וואו, החלטנו לחיות ביחד! יופי, אז תחיו ביחד ותיהנו, מאחלת לכם את כל הטוב שבעולם, למה צריך לעשות על זה כל כך הרבה רעש? זו לא החלטה כזאת מקורית. תתמקדו בלהיות אנשים טובים.
טוב, אני יכולה להמשיך ככה לנצח. חיכיתי שיהיו מים חמים למקלחת שאוכל לנקות מעלי את ריח העשן. ואני נוראאאאאאאאא עייפההההה.
אז צלחתי את השלב המאתגר שבפוסט הקודם התמוטטתי נפשית בגללו: שילמתי את דמי הרישום -
באתר המאובטח באינטרנט, בכרטיס אשראי, ולאחר מכן כמובן נתקפתי גל חרטה חרדתי ומשתק ומזעזע, כזה שעדיף לקבל זריקת הרדמה (כמו אלו שיורים ביחמורים בספארי) מאשר לחוות אותו, אבל יאלללללללללללללללה, ווטאבררררר, זה היה נוח יותר לשלם כך, כבר עברתי למצב של couldn't care less,
ואז עברתי לשלב הבא - מבחן הקבלה.
המבחן היה לי ממש קשה ומאתגר, הופתעתי מכמה שהיה לי קשה... בהתחלה בכלל הייתי קצת בהלם מהסיטואציה ומכך שהמבחן היה קשה יותר ממה שחשבתי שיהיה... אפילו קצת הרגשתי אכזבה מעצמי... שלוש השעות שהוקצבו למבחן בקושי הספיקו לי, זה היה עבורי מרתון מהיר ולחוץ בו קפצתי מהר מדבר לדבר כדי להספיק. היו דברים שדורשים חשיבה והתלבטות, והיו הרבה פרטים קטנים לבדוק, ואני פרפקציוניסטית.... אבל לא יכולתי לעשות את הדברים ברמה מיטבית, התפשרתי על להספיק הכל בזמן, עם מעט זמן לבדוק את עצמי ועם אפשרות לטעויות שלא אשים לב אליהן או שלא אספיק לתקן... באיזשהו שלב בסביבות אמצע הדרך כמעט התייאשתי כי הרגשתי שאין מצב שאספיק לעשות הכל, החלק הראשון לקח לי יותר זמן ממה שתכננתי, וחיכה לי עוד חלק שלם, והזמן הלך ואזל... ונתקלתי בדברים שלא הייתי בטוחה מה לעשות איתם, ושאני לא כ"כ מכירה... וחשבתי על כך שאולי אפסיק את המבחן, שאולי התחום הזה לא מתאים לי, אולי היכולות שלי לא גבוהות כמו שחשבתי, ואולי בעצם חסר לי הרבה ידע, וגם זה בסדר, לא נורא, אז אני לא מוכשרת כמו שחשבתי או כמו שהפוטנציאל שלי בישר כל השנים, מה גם שעברו כ"כ הרבה שנים מאז למדתי בפעם האחרונה, המוח מתנוון... ושאני לא חייבת ללמוד, יכולה להמשיך להתמקד בעבודה ובשעות הפנאי לקרוא ולכתוב, ברגוע, מה רע... פחות לחץ מבחינתי מאשר להיכנס למסגרת מלחיצה ותובענית של לימודים+עבודה... אבל דירבנתי את עצמי להתמקד ולהמשיך לעשות מה שאני יכולה והתעשתתי ובסוף השלמתי הכל, איכשהו.
ואחרי כמה ימים ראש התכנית הענוג הודיע לי שהתקבלתי
כמובן שדבר ראשון, אינסטינקטיבית - זה גרם לי לאבד אמון בו ובתכנית הלימודים הזאת, כי בטח מקבלים כל אחד, בטח לא צריך לעמוד בסטנדרטים גבוהים - כי איך הוא קיבל אותי כ"כ בקלות עם המבחן המקרטע שלי?... נו טוב, לא היה לי הרבה זמן להתבוסס בהרהורים הנוגים הללו, מבית היוצר של הביקורת העצמית האכזרית שלי וחוסר האמונה בעצמי, כי הודעת הקבלה בישרה את המעבר לשלב הבא:
להודיע בעבודה ולבקש אישור. גאאאאאד דמטטט.
הבוסית לשעבר שלי מדרבנת אותי לבקש מהבוס הגדול לא רק את עצם היציאה ללימודים ליום בשבוע, אלא גם שאבקש שזה לא יירד לי מקצובת ימי החופשה שלי ושלא יורידו לי מהמשכורת. כי אלו לימודים שיתרמו לעבודה שלי, אז כאילו מבקשת להתייחס לזה כאל השתלמות. היא אומרת שהרבה אנשים מקבלים הטבות כאלו אצלנו, ושאין מה לעשות - צריך ללמוד לבקש, להיות אסרטיבי... ושאם אנשים אחרים מקבלים את זה, ודאי וודאי שגם לי מגיע... היא עברה לעבוד באותו מקום עבודה בתפקיד אחר, תפקיד ניהולי שקשור לנושאים האלו, והיא כנראה יודעת טוב מאוד על מה היא מדברת. היא מדרבנת אותי בנוסף גם לבקש שמקום העבודה אפילו ישתתף בשכ"ל.... אמרה שמקסימום יסרב, אין נזק בלבקש... ושזה לא משהו לא מקובל.
אבל אני ממש מרגישה לא נעים ולא בנוח לבקש, זה כ"כ לא אני... מה גם שאני חוששת שזה ייצור רושם לא טוב אצל הבוס הגדול... ועם כל המצב המוזר שהיה אצלנו בעבודה, והפוליטיקה המבעיתה, חוששת שאולי זה יעצבן אותו, שאם הוא יסרב אז זה גם יפגע ביחסים, יעשה אצלו "אנטי" כלפי... אמנם בעבר הוא שב ואמר לי שהוא בעד שאלמד משהו, שאממש את היכולות האינטלקטואליות שלי, על פניו אין סיבה שהוא יסרב לעצם היציאה ללימודים אלא להפך, אבל לבקש שיום הלימודים הזה יהיה על חשבון העבודה... ועוד לבקש השתתפות בשכ"ל... זה נראה לי טו מאצ'... ממש מפחיד אותי שזה יתברר כצעד לא חכם שיסיט אותו נגדי... אני מרגישה ממש לא נעים, אני לא טיפוס כזה שבא עם בקשות כאלו... למרות שהרבה אנשים מבקשים ומקבלים ממנו דברים שאפילו לא מגיעים להם, והוא מאשר, ומדובר בדברים בעלות של פי כמה וכמה (וכמה וכמה) יותר ממה שתעלה בקשתי למקום העבודה... אז למה שאני אתבייש אם זו בקשה לגיטימית...
אבל אני אכולת ספקות, האם זה באמת צעד חכם? אני סומכת על שיקול הדעת של הבוסית לשעבר, היא מכירה את מקום העבודה ואת הבוס הגדול לפני ולפנים, והיא בעדי, היא רוצה שיהיה לי טוב... היא לא הייתה מייעצת לי לעשות משהו שיכול היה לגרום לי נזק.... מצד שני....
אני בכלל עדיין לא יודעת אם לעשות זאת בכתב או בע"פ, הוא כרגע בנסיעת עבודה בחו"ל לעוד לפחות שבוע, ואז יהיה עמוס נוראאאאא כשיחזור ויהיה לי קשה מאוד עד בלתי אפשרי לתפוס אותו לשיחה, וגם אני מחכה עם תשלום המקדמה עד שאקבל אישור מהעבודה ובינתיים זה מתעכב, אז מבחינה זו עדיף בכתב, והוא גם רגוע יותר עכשיו בחו"ל... והבוסית לשעבר גם אומרת שאיתו עדיף שהדברים יהיו מתועדים בכתב, שהוא יעמוד מאחורי הבטחותיו (והיו דברים מעולם). לא שזה אומר שהוא יענה לי בכתב...
מצד שני, אולי בשיחה בע"פ אוכל לעדן את טון הבקשה, שלא אשמע כמו "מגיע לי", אלא רק כבודקת אפשרות, וגם זו תהיה שיחה חברית ואוכל לקרוא את תגובותיו...
הבוסית לשעבר אמרה לי משפט שערער אותי - שאם הוא יסרב לבקשה שלי, אני צריכה לראות בזה "אור אדום". אמא'לה, מה זה אומר? די, כבר עברתי תקופה נוראית של חרדה ופרנויה ממה שקרה במשרד, עכשיו זה די נרגע, אני די נרגעתי, עברנו לפאזה די אחרת, אז אני לא רוצה שוב להרגיש שאני צריכה נורא להיזהר ושיש איומים עלי ושקורה משהו נגדי שאני לא מודעת לו. למה שבכלל נצא מנקודת הנחה שהוא יסרב לי? מה יכול להיות לו נגדי שיעורר כזה סירוב? הרי אני עובדת טובה ומסורה, לא עשיתי שום דבר רע, להפך. אז למה אני צריכה כל הזמן לפחד שהוא לא "בעדי"... שיש לו איזו אג'נדה נסתרת נגדי...
היא אמרה שהיא התכוונה ב"אור אדום" לכך שאדע היכן אני עומדת מבחינת היחס שלו אלי. והיא התכוונה למקרה שהוא יסרב להכל, גם לעצם היציאה ללימודים (אפילו על חשבון ימי החופשה שלי).
הקיצר, חבר'ה, עכשיו אני בחרדה נוראית ואין לי כוחות לזה.
אני צריכה גם לספר על הלימודים למזכירה השנייה ולבוס הישיר שלי (שהחליף את הבוסית לשעבר) לפני שאני מודיעה לבוס הגדול, כדי להיות מתואמת איתם, בתקווה שהם יפרגנו (ואין סיבה שלא) ולא בטוחה באיזה עיתוי לעשות את זה. הבוסית לשעבר אמרה לי לעשות את זה בדיוק לפני שאני מודיעה לבוס הגדול, כי אחרת זה יגיע אליו איכשהו מהם. די, אין לי כוח, לא בנויה לכל הסביבה המקייאוולית הזאת. גרררר. אבל הבוס הישיר הוא מקסים, אולי הוא יעזור לי לפנות לבוס הגדול? אולי אוכל להתייעץ גם איתו לפני כן... אחרי הכל, הוא כרגע הבוס הישיר שלי, אז בעצם הוא צריך לדעת....
מרגישה שזה גדול עלי לפנות לבוס הגדול.
ואם יוודע לבוס הגדול שמי שייעצה לי לעשות זאת היא הבוסית לשעבר, הלך עלי. היא מוקצה מחמת מיאוס מבחינתו, מחק אותה. מסתבר שהמפגר הזה שאל את המזכירה השנייה אם יש לה עדיין קשר עם הבוסית לשעבר ואם היא מספרת לה מה קורה במשרד. המזכירה השנייה סיפרה לי על זה בשיחה יחסית גלויה שעשינו לאחרונה על "המצב" ועל איך ש"המצב" השפיע על היחסים ביננו. הוא קרא לה לפני כמה זמן לחדר שלו ושמעתי לחישות ואת השם של הבוסית לשעבר, ואחרי זה היא לא סיפרה לי כלום. וזה גרם לי להרגיש מוזר, לתהות אם זה קשור אלי, ובכלל - אם זה לא קשור אלי, למה היא לא יכולה לפחות לומר לי שזה לא קשור אלי, להרגיע אותי, והרי המצב נהיה כזה דפוק, שכבר לא יודעים מה לחשוב. זה חיזק את תחושת חוסר האמון שלי כלפיה. בשיחה שעשינו סיפרתי לה על כך, והיא אמרה שזה כאמור לא היה קשור אלי, ושהיא לא סיפרה לי על זה כדי לחסוך ממני את הגועל. ושזה גרם לה ממש להרגיש רע. היא אמרה לו שהיא אכן בקשר עם הבוסית הקודמת כי הן חברות, ושהיא לא מספרת לה מה קורה במשרד.
בשיחה הזאת היא גם הבהירה לי שזה שאני רואה שהיא נחמדה לבוס ומתנהגת כאילו הכל בסדר - זה לא שהיא מחקה את מה שהיה, אלא שהיא שמה את זה בצד ומתמקדת בעבודה היומיומית. אבל שהיא יודעת טוב מאוד עם מי יש לה עסק, ושהיא לא הולכת שבי אחריו. ושכמו שזה קרה לבוסית לשעבר, זה יכול לקרות לכל אחד מאיתנו. הוא יכול להתהפך על מישהו פתאום ככה. אמרתי לה שהנחמדות שלו כלפיה, זה הכל אינטרסים. היא אמרה שהיא יודעת. ושגם יש לה אישיות שונה ממני והיא מתמודדת אחרת ממני עם המצב - היא לא יכולה למחוק גם את הדברים הטובים אצלו, ויש דברים אצלו שהיא מעריכה, אבל זה לא אומר שהיא מעריצה אותו או שהיא שכחה את מה שהוא עשה. ושהיא גמישה יותר ממני בהסתגלות למצב חדש. היא אמרה שאני מאוד ישרה והולכת עם האמת, ושזה מן הסתם מקשה עלי להסתגל. היא הזכירה לי שכשכל החרא קרה, היא שאלה אותי שאלה אחת - את מתכוונת להמשיך לעבוד כאן? אם כן, אז אין ברירה, צריך להמשיך לעבוד איתו, ואי אפשר להחצין את האנטי ולהיות במבט ממורמר... אז היא שמה את האנטי בצד, ומתנהלת מולו בחיוך ובנחמדות, כי זה מה שמצופה ממנה, והיא גם אדם כזה. ושנעים לה לבוא לעבודה, ונעים לה לעבוד עם הבוס החדש (שהוא באמת מקסים ונחמד), ושתמיד היה לה נעים לבוא לעבודה חוץ מבתקופה האפלה ההיא.
השיחה הזאת גרמה לי לראות את הדברים בפרספקטיבה קצת אחרת, אם כי גם הותירה בי ספקות ודאגה שמא שיתפתי אותה ביותר מדי דברים, כמיטב המסורת שלי. כל הזמן הזה ייחסתי לה כוונות שכנראה לא היו לה.... ומסתבר שגם היא הרגישה דברים - אמרה לי שהיא הרגישה בזמן האחרון שאני מתרחקת ממנה, מסתירה דברים, מסתירה את העובדה שאני הולכת לפגוש את הבוסית לשעבר... כן, נכון, העדפתי לא לציין את זה, הייתה תחושה מוזרה באוויר לגבי זה, ועדיף להצניע את זה במשרד הדפוק הזה... וכן, הרגשתי חוסר קולגיאליות מצדה, ואנשים התחילו להגיד לי שאני צריכה לשמור יותר על עצמי, שאני לא חייבת לשתף בהכל... שידע זה כוח... וכל מיני דברים כאלו שכ"כ רחוקים ממני, כי אני בעד עבודת צוות ושיתוף, אבל כנראה שלפעמים העולם לא עובד ככה... והתחלתי לראות שאולי גם היא עובדת ככה, שידע זה כוח גם אצלה, שהיא מנסה לצבור ידע כדי לקדם את מעמדה במשרד, שגם כך התחזק בעקבות השינוי... כנראה שזה לא נכון, לפחות כך היא אומרת...
טוב, חבר'ה, התכוונתי רק לכתוב שהתקבלתי ללימודים ופנטזתי על פוסט עדכון קצר וקליל, אך כמובן שבסוף יצא מפורט להעיק...
גאאאאאאאאאאד, מקווה שיסתדר בעבודה ושהבוס הגדול לא יכעס עלי או ישנא אותי.
יש לי דברים חשובים להגיד, כמו בלעעעע, צ'יטי צ'יטי בנג בנג, שטגדיש, יהויכין פרידלנדר. וכהנה אמירות לא קשורות לשומדבר ולא, לא חטפתי שבץ או תסמונת טורט - סתם דיבור גיקי מתרגש. חיחיחי, חחח, שטרונגול בחזקת מעמול.
המממ. כנראה שיש לי הצפת סוכר בדם, אז אני מקשקשת בקומקום.
כן, ממשיכה למעוד לתוך עצמי בחגיגה של בריחה מנחמת.
יום אחד מרגישה פתאום שאני יכולה ורוצה דברים, כל מיני דבריםםםם, שממלאים אותי בתחושה של חיים והשראה, פתאום מרגישה שיכולה לנסוק, שזה אפשרי, שזה לגיטימי, שיש אפשרויות...
ואז פתאום למחרת נפילה, פתאום תחושות מטרידות וריקנות וספקות ובלבול, פתאום מה שביום אחר ריגש אותי ונראה לי מבטיח ונכון, נראה כעת חסר טעם וסתמי, אשליה. ואין כוחות והעניין דועך ויש דאגות.
קשה כך לשנע שינוי לאורך זמן.
מה יקרה אם אתמיד בשינוי לאורך זמן?
החיים פתאום ייראו אחרת?
יקרו דברים מרגשים בחיי?
אגלה על עצמי ועל העולם ועל יחסיי עם העולם דברים חדשים שלא תיארתי לעצמי שאפשריים?
אבל קניתי השבוע מלאאא קולורבי. אני אלך לישון עם קולורבי ואתקלח עם קולורבי ואלבש קולורבי ואצא איתו ביחד להליכות מהירות בחוץ ומדי פעם גם אתן לו ביס ואז תבוא הגאולה ואני והחמוקיים המלהיבים שלי נצחקק באושר כל הדרך אל מעבר לקשת! ומה נגלה שם בצד השני? עוד קולורבי! ערימה ענקית! ואני אקפוץ לתוך הערימה הזאת ואתפלש בה ואמשיך לצחוק בצורה מוזרה בלי שליטה עד שאני אשתנק ומישהו ייתן לי מים. ואני אשכנע אותו להצטרף אלי לכת שאני אקים שסוגדת לקולורבי, וניכנס לסכסוך עם כת סוגדי הסלרי, ונגיע לפשרה של משמורת משותפת על הצד שמעבר לקשת. שייסה, איך החלום התדרדר למציאות משפטית אפורה?
רוצה להרגיש ככה, כמו התחושה במוסיקה הזאת (אחלה מוסיקה להליכה), של אנרגיית חיים חלומית מלאת ציפיות והתרגשות:
אחת בלילה, צריכה לקום בשש וחצי בבוקר לעבודה, צריכה ללכת לישון, כבר מזמן הייתי צריכה ללכת לישון, שינה זה דבר כ"כ מיטיב ונעים ובריא, עושה טוב לגוף ולנפש, הופך את חוויית היום שלמחרת לנעימה וחיובית ופרודוקטיבית יותר... אבל לא, לא רוצה עדיין לישון, כל כך כל כך רוצה וצריכה משהו, מחפשת... משהו אחר, משהו מעבר לשגרה היומיומית הסתמית הרגילה, מעבר לעניינים הפרוצדוראליים והחומריים גרידא; משהו שימלא את המציאות החומרית בניצוץ, קסם, שאר רוח, מהות טרנסנדנטלית. אהבה גדולה שתרפא את החור בנשמה. משהו שישחרר את הרגשות המשתוללים החנוקים. אז כן, זו בעיה לחפש את כל זה במקור חיצוני, לצפות שמשהו או מישהו יבוא ויגאל אותי, כמו למשל קולורבי שרמנטי. השינוי האמיתי והנכון בא מבפנים, משינוי הגישה ותפיסת המציאות. וזה תהליך שדורש עבודה. עבודה יומיומית פרוצדוראלית... הממממ.... אולי אפשר להזמין ב- ebay אישיות אחרת? סתאאאם. אני נהדרת כמו שאני. האישיות שלי מיוחדת ומקסימה. אז כן, אז יש מקום לשנות דברים, בראש ובראשונה בשבילי, כדי שאסבול פחות ואהנה יותר ואשפר את המיומנויות שלי וארחיב את מעגל החיים והעשייה שלי ואת מרחב התימרון שלי. אני צריכה למצוא את הקולורבי הפנימי שלי.
כינוי:
אור לנדו
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
ולא, לא חטפתי שבץ או תסמונת טורט - סתם דיבור גיקי מתרגש. חיחיחי, חחח, שטרונגול בחזקת מעמול. 
