הגעתי לכתיבה בבלוג דרך חברה שסיפרה לי על הבלוג שלה והמליצה לי על כך. זה נתן לי אומץ, השראה ודחיפה.היא סיפרה לי על כך כשהקשר ביננו התחדש, אחרי שנים של ניתוק קשר. חידוש הקשר קרה ביוזמתה לפני כמה שנים.היא הצליחה איכשהו להגיע אלי דרך הפייסבוק, מצאה את העמוד של אבא שלי והגיעה אלי דרך רשימת החברים שלו. כנראה שממש היה חשוב לה להגיע אלי. ממש רצתה לחדש איתי קשר. להיות חברה שלי שוב.
היסטוריית היחסית שלי איתה מורכבת, ולא אתאר הכל כאן עכשיו (אני שומעת אנחת רווחה בקהל? ), מה גם שקשה לי להסביר מה בדיוק קרה שם, ממרחק השנים הכל כל כך מעורפל ולא ברור. לא רק דינמיקת הקשר, גם אפילו מבחינת כרוניקת האירועים, וכל הסצנה החברתית שהייתה באוניברסיטה. מה שברור זה שנפגעתי מהקשר הזה, מאוד. בעיקר מאיך שהוא הסתיים - היא ניתקה איתי את הקשר. היו לאורך הקשר תקופות של ניתוק (מצדה) ואז חידוש (מצדה), עד שכאמור חידשה איתי בשנים האחרונות שוב בצורה קוהרנטית ועקבית יותר, אחרי שלדבריה היא גם עברה תהליך מאוד עמוק של שינוי, והיא גם נשמעה שונה, וגם אני הייתי שונה (במצב נפשי טוב יותר ולכן יותר נוחה לקשר חברתי), וחזרנו להיות בקשר. אבל הקשר מאז לא היה עקבי וגם עם הזמן דעך באופן טבעי. התראינו לעיתים רחוקות מאוד, היא גרה בעיר אחרת (באותה עיר בה למדנו יחד באוניברסיטה. אני עזבתי את העיר כשסיימתי את לימודיי שם). וגם יש סיבות אחרות, לא טכניות, שמשום מה גורמות לי קצת להסס לגבי הקשר איתה. יש מצב שאני גם משליכה עליה אישיוז שלי.
הקשר איתה היה קצת סבוך וטעון. הכרנו באוניברסיטה, והיא הייתה אחת החברות הכי טובות שלי שם, אם לא הכי טובה, אבל כאמור הקשר איתה היה מורכב וטעון רגשית, ולכל אחת היו העניינים הנפשיים שלה שהשפיעו על הדינמיקה של הקשר. בנוסף, הייתה גם גלישה מעורפלת למחוזות ההתאהבות - אני יודעת בוודאות שמצדי, אני לא יכולה לדעת מה היא הרגישה כלפי. אבל בלי קשר לרומנטיקה והתאהבות - גם מבחינת רגשות חברות אפלטוניים, מאוד אהבתי אותה, והתרשמתי שגם היא מאוד אוהבת אותי, היה ביננו קשר עמוק ואינטנסיבי.
אז כשהיא חידשה איתי את הקשר היא גם שלחה לי קישור לבלוג שלה והזמינה אותי לקרוא שם. כאדם מעמיק, חפרתי בבלוג שלה אחורה בזמן, ובאיזשהו שלב נתקלתי בפוסט שהיא כתבה עלי, כ- 5 שנים לפני כן (כלומר לפני כ- 10 שנים מהיום), והזדעזעתי והתערערתי ונמלאתי צער.
אני מאוד מתלבטת אם זה נכון/אתי לצטט כאן את כל הפוסט שלה, כי מדובר בדברים אישיים שלה שהיא שיתפה באתר אישי שלה, אבל מצד שני היא הרי כתבה את זה בבלוג פומבי. פשוט נראה לי שלסנן ולהביא לכאן רק חלק מהדברים יציג רק תמונה חלקית.
בכל אופן, אני משמיטה מעט מילים של פרטים ביוגרפיים קלים פה ושם. להלן הפוסט:
החברה הכי טובה
הייתי כותבת את שמה הפרטי אבל יש לה חרדה נוראית מהאינטרנט ואפילו שאני לא מדברת איתה כבר כמעט שנה ולתמיד, אקרא לה, כמחווה: המפחדת (אני מאוד נחמדה).
נפגשנו בשיעור _______ עם המורה ענת. הייתי חברותית מאוד אז - מלא חברות ופגישות של קפה ולימודים שמילאו לי את היום ואת הלילה - אבל הייתי רחוקה מעצמי ומאוד עצובה. היא שמעה אותנו אומרות: "טוב, הצהריים הקבועים אחרי [שם השיעור]" ואמרה אפשר להצטרף?" ואמרתי "בטח!".
היא היתה ממשפחה נוראית והיתה מוזרה יותר ממני. אז הייתי נורמלית על חשבון מוזרים אחרים. התקרבנו וקישקשנו כל הזמן עד שיום אחד אמרתי לה: יש לי סוד שבחיים לא היית מנחשת - רציתי להמם אותה, לזעזע אותה לגמרי כשאמרתי שאני אוהבת בנות ומאוהבת בענת. היא לא הנידה עפעף ואמרה: ידעתי! יש לי מישהי להכיר לך, האקסית שלי. התבאסתי נורא. ואז חשבתי, רגע האמת?
עוד לא היה לי ניסיון בתחום ולא סיפרתי לאף אחת. האמת המביכה היא שתליתי תקוות אדירות במימוש אהבה עם אישה. חשבתי שזה מה שיפתור לי את כל הבעיות.
הגר היתה יפהפיה אבל לגמרי תלותית ושיטחית. היא הגיעה למעונות והיינו שלושתנו שם כשהמפחדת גירשה אותנו מהמיטה בכעס מזעזע. יום אחרי זה היא אמרה שהיא עצמה אוהבת אותי כבר כמה זמן. נפרדתי מהגר באכזבה עמוקה מהחיים - עדיין לא מצאתי את התשובה האולטימטיבית, דמאיט.
פחדתי מהמפחדת. לא היה בה משהו שהתכוון לאיים אבל פחדתי שהדיכאון שלה יבלע אותי. לא הצלחתי להחזיר לה אהבה למרות שקיבלתי את חיזוריה וגנבתי אותם לעצמי. היינו חברות הכי טובות. אף אחד לא הצחיק אותי כמוה, אף אחד לא גרם לי לפחד ולרחם כמו שהיא גרמה לי.
עברנו לגור ביחד במעונות באותו החדר, מסתירות מהשאר. לא ידעתי להחזיר אהבה - הייתי בתולה מכל כיוון, בלב ובחוץ, ומאוד ילדותית ומאויימת. היא אמרה לי שכשתמצא גבר אז נצטרך להפסיק - אמרתי "בסדר" כי גם ככה לא ידעתי מה קורה.
פגשתי את מי שהיום הוא האקס שלי. הוא היה כלומניק אבל לא זיהיתי כלומניקים. גיליתי לו מה עשינו היא ואני והוא דרש שאעזוב מיד ושאנתק את הקשר ואני עשיתי את זה. באתי יום אחד אחרי כמה חודשים לנקות את החדר במעונות מהחפצים שלי וזו הפעם האחרונה שראיתי אותה לפני שהיא התמוטטה.
אחר כך גרנו ב_____ והחלטתי לעבוד מהבית בעריכה. היתי לבד כל היום והרווחתי 1000 ש"ח בחודש על 40 שעות עבודה. כל היום ראיתי טלויזיה וכשהיה צריך לחזור ללימודים בדיוק היה 9/11 ולקחתי את זה קשה מאוד, שם לבד בבית. לא חזרתי ללימודים כי פחדתי לראות את המפחדת בקורסים. בבית בינתיים היחסים עם האקס היו מאוד לא נעימים - הוא לא היה ברמה של שיחה איתי וכל הזמן רציתי לעזוב ולא הצלחתי. השמנתי מאוד והפסקתי לצאת מהבית, הדיכאון שלט בי. בחורף התחלתי לראות דברים בזווית העין ולפחד שהמציאות היא כיסוי של אלימות בלתי נשלטת שעלולה להתנפץ לי בפרצוף כל שניה. פחדתי מחיות שאדם לא ראה מעולם, דברים שלא כפופים לחוק ההגיון, שיצוצו מתוך האוויר וייכלו אותי בצורות שלא דמיינתי, ייכלו את הנפש שלי.
עברתי ניתוח קשה בגלל בעיה שהחריפה באותו הזמן וההחלמה מההלם הפיסי הבלתי יתפס חיזקה אותי לגבי העתיד והתחלתי לטפל בעצמי. הלכתי לפסיכולוגית והתקבלתי לעבודה פשוטה בחצי משרה (מחוץ לבית). חידשתי את הקשר עם המפחדת. הקשר היה בנוי הפעם על האשמה שלי. זה נמאס אחרי שנה ואחרי שהיא פיתחה אוסידי נוראי היא העליבה אותי לגבי משהו פיסי שלי וניתקתי.
ציר זמן: כעבור שנתיים עזבתי את האקס. אחר כך חידשתי את הקשר עם המפחדת והוא היה לגמרי טלפוני. חודשיים אחרי זה התמזל מזלי ופגשתי את מי שיהיה בעלי. (בלי קשר אלי כמובן) היא היתה במצב רע מאוד. מאוהבת בפסיכולוג שעודד את התאהבותה, לא יכלה לשאת שמישהו יגע בשיש במטבח שלה, לא יכולה לפגוש אנשים, לא אוכלת את רוב הדברים, תלויה עדיין בהורים הנוראיים שלה, נגד תרופות פסיכיאטריות, מתקשרת אלי לנייד שוב ושוב כדי לגולל את המחשבות הטורדניות שלה, עולה על ממתינות ללא הפוגה ולא מסוגלת להבחין שמשהו לא בסדר בזה.
היא הודיעה לי שהיא הפסיקה עם הפסיכולוג ושלא נראה לה שתלך לפסיכיאטר. היא היתה אחת משלוש החברות שהודעתי להן שאני מתחתנת. היא היתה החברה הכי טובה, בראש שלי. אבל היא לא יכולה לבוא כי הרעש היה מפריע לה ומזיק לאוזניים שלה באופן בלתי הפיך. הפעם היא לא ידעה שניתקתי את הקשר - היא טילפנה קצת אחר כך כדי לדבר רגיל ואז הסברתי לה: "את מעמידה בפניי מצבים קיצוניים לגמרי ומצפה שאתנהג כאילו הכל בסדר. ההתנהגות שלך לא נורמלית ואת לא מטפלת בעצמך - אולי תקלטי שאני לא אבין כל מה שאת זורקת לעברי".
אני מאמינה שאחרי המוות הדברים האלה מופשטים והופכים רק לאיזשהו חוט בין נשמות.
עד כאן הפוסט...
כעבור כמה ימים בהם עיכלתי את העניין והתבשלתי במיץ העלבון של מוחי המתייסר, סיפרתי לה שקראתי את הקטע הזה.
אולי גם כתבתי לה - אולי לא - אני כבר לא זוכרת. מצאתי אצלי במחשב טיוטה לאימייל אליה שאני לא יודעת אם נשלח בסוף או לא, אני מנחשת שלא. הנה הטיוטה:
את יודעת, עוד לפני שקראתי את הקטע הזה, המצ"ב, חשבתי ככה ביני לבין עצמי אולי לשאול אותך אם זה בכלל נוח לך שיש לי גישה לבלוג שלך, כי למשל אם פתאום תרצי לכתוב משהו שלא תרצי שאקרא, כי זה בסך הכל הבלוג שלך, העולם הפרטי שלך, שאת מן הסתם כותבת בו דברים שאת לא תמיד רוצה שמכרים מחייך ה"אמיתיים" ידעו.
אז אמש חפרתי קצת בבלוג שלך, והגעתי לקטע הזה שנכתב עלי, ובהתחלה היה נראה שבכל זאת אוכל לנקוט את הגישה הקוּלית של מישהי שיותר בטוחה בעצמה, ונמצאת במקום אחר, ומסתכלת על זה מבחוץ, ואחרי הכל זה נכתב לפני כמעט 5 שנים וזה נכתב על עבר עוד יותר רחוק, וברור שמעורבים בזה גם הקשיים שלי אבל גם הקשיים שלך, זה לא רק הדפקה שלי אלא גם הדפקה שלך, ואיך הדפקה שלך הגיבה לדפקה שלי, אבל אחר כך זה קצת עירער אותי, והרגשתי רע מזה, והתקומם בי משהו שאמר שזה לא הוגן ולא נכון ומעליב ומשפיל ומזלזל, אבל כמובן הרי שזה נכתב בבלוג שלך, כך חווית את זה וזה היומן שלך וזה הכל לגמרי שלך, אין כאן "נכון" או "לא נכון" כי זה סובייקטיבי, מה גם שזה לא משהו שאני הייתי אמורה לראות....
כלומר, מן הסתם לא היה קל איתי אז, אובייקטיבית, זה מובן. הבִּיצה הנפשית שלי שהתבוססתי בה, והחרדות שלי (לא רק האוסידי שאכן התפרץ אח"כ, אלא גם החרדה החברתית ועוד וכו'). לא קל לי, ולא קל לאנשים סביבי. ויחד עם זאת גם התסביכים שלך היו חלק עיקרי מהדינמיקה, כמו שגם את ציינת. ולגבי כל העניין הזה של החולשה הנפשית המפחידה שלי מול חוזקו הנפשי המאאאגניב של שאר העולם החופשי והמתפקד, שהחולשה הלא מגאאאניבה שלי איימה עליו בצרעת או לפחות בבצקת בריאה השמאלית - זה מעציב, זה לא תמיד ברור, אבל מה שהיה היה. אבל בסופו של דבר אני חושבת שיש בי גם חוזק ועוצמה, ועוד המון דברים טובים. יש תקופות בחיים, ואף אחד לא מושלם, ואם לסבתא היו גלגלים, וכהנה משפטי מפתח בחיים...
ומן הסתם גם אני הרחקתי מעצמי אנשים, בפחדים שלי ובביצה הנפשית שלי שהתבוססתי בה....
לא משנה עכשיו הפרטים, לא רוצה להיכנס לכל הפרטים, זו בטח לא מטרתי כאן, רק רוצה לשתף אותך, נראה לי נכון לספר לך שתדעי שקראתי את זה
לא יודעת אם כתבת עלי עוד קטעים מלאים, פה ושם ציינת אותי מעט בתור עוד קשר שאת שמחה שכבר לא קיים או משהו כזה...
עד כאן הטיוטה.
והנה הפוסט הנוסף שלה שהתייחסתי אליו בסוף הטיוטה, אני מככבת שם בשורה אחת, לא ממש מחמיאה:
חלמתי על חברות שהיו לי
שלום מיכל, שלום ליבת
ובהזדמנות זו
שלום הילה
שלום עידיתכשעוד חיבבתי אותך
שלום אתשהיית איתי בקורס בצבא - ביקרתי אותך באוגדה אחר כך ושכחתי את שמך
שלום ליאורה- אני לא יודעת למה הייתי חייבת להיות כזו אכזרית אבל אני עד היום שמחה שהייתי
שלום מיכל האחרת -את לא היית חברה אבל כל יום אני חושבת עלייך ועל מה שאמרת
שלום יעל שגרת לידי ועשית לי חשק לשבור את החיים ההם. תודה!
שלום לכן כולכן.
ראיתי אתכן פעם כאילו הייתן רוחות רפאים שחוזרות אלי כועסות.
בגלגול הזה אני לא טובה בלשמור על קשר. נחכה לגלגול הבא.
אז כששוחחתי איתה טלפונית על הפוסט שקראתי, היא אמרה שהיא כתבה את זה בתקופה בה הייתה אדם שונה מעכשיו, שהיא השתנתה ועכשיו היא במקום אחר. שהיא יודעת שבתקופת החברות שלנו היה בה גם יסוד בריוני שהתבטא ביחס שלה אלי. היא התקשתה להתמודד איתי בגלל שהיא התקשתה להתמודד עם מה שהיה בתוכה, עם הקשיים שלה.
אני יודעת שלא פשוט לחיות עם אדם שסובל מדיכאון וחרדות וחשיבת יתר אובססיבית, גם אמרתי לה את זה. ועוד הייתי אז במצב הרבה יותר גולמי, עוד לא עברתי כל מיני תהליכים ששינו אותי, עוד הייתי בשלב היולי, ואני יכולה רק לתאר לעצמי עד כמה היה לא פשוט איתי, עד כמה הבפנוכו הנפשי המדמם והסובל שלי היה חשוף לעולם. ואני יודעת גם שמה שהיא כתבה לא אומר רק שאני הייתי/הנני ככה וככה וככה, זה קשור גם לזה שהיא עצמה ככה וככה וככה.
אבל היא כתבה שם דברים אכזריים. היינו חברות נפש, הערכתי אותה מאוד כשהיינו חברות, ואהבתי אותה אהבת נפש עמוקה. והיא כתבה עלי בצורה משפילה ומזלזלת. איך היא כתבה על האו.סי.די שלי בביקורתיות ובשיפוטיות, איך היא כתבה בזלזול ובחוסר רגישות על נושא ההתאהבות בפסיכולוג... הדגישה את הפתטיות שבזה...
היא גם כתבה דברים לא נכונים - שהצקתי לה בשיחות ממתינות בלי סוף... לא נראה לי שזה נכון. למה שאציק בממתינות, למה שאתעקש להפריע בשיחה של אדם עם מישהו אחר... זה נכון שבתקופה בה סבלתי מאוד מהאו.סי.די, פניתי הרבה לאנשים הקרובים לי כדי להתמודד כל פעם עם סיטואציה אחרת שנתקעה לי בראש, שעוררה בי חרדה, הייתי חסרת אונים. וכמובן שאני יכולה להבין שזה קשה גם לאנשים שפניתי אליהם במצוקותיי.
מה שהיא כתבה לגבי החתונה שלה, שהיא נעלבה שלא הגעתי כי נרתעתי מהרעש - זו חרדה מאוד גדולה שהייתה לי בזמנו, ובעיה אובייקטיבית שהייתה לי עם סביבה רועשת, ועד עכשיו אני נמנעת מללכת למקומות סגורים רועשים, כמו הופעות - הרעש הוא יותר מדי בשבילי, לא יכולה לסבול אותו, עושה לי רע. והסיבה היא שכמה שנים לפני כן הלכתי להופעת איחוד של מינימל קומפקט, והרעש היה כ"כ נוראי, ובגלל שהתביישתי שזה ייראה מוזר ושיצחקו עלי לא הבאתי אטמי אזניים (דוגמא אחת מני רבות לחרדה החברתית, לחוסר הביטחון העצמי ולחוסר האסרטיביות שלי בעבר ששילמתי עליהם מחיר שבעקבותיו הפכתי להיות הרבה יותר אסרטיבית). בעקבות ההופעה נוצר אצלי רחש תמידי באזניים ששיגע אותי, כמו רחש ים חזק. יום ולילה, ובלילה זה הטריף אותי ובכיתי ועברה עלי תקופה ארוכה של חרטה נוראית על הטעות שעשיתי, שלא שמתי אטמים, רק בגלל שפחדתי שזה ייראה מוזר בעיני האחרים. הרופא אמר שבמקרים כאלו אין מה לעשות, שזה מה שנקרא טנטון באוזן, ושזה באמת יכול לקרות - וקורה להרבה אנשים - מהופעות רועשות. אבל האמת היא שעם הזמן זה נרגע - עד שבאיזשהו שלב כבר בכלל לא שמתי לב לזה - או שזה נעלם/נחלש עד מאוד, או שפשוט התרגלתי וזה נהיה רחש רקע שאני לא שמה לב אליו.
אז על רקע המקרה הזה, שקרה זמן לא רב לפני שהזמינה אותי לחתונה, פשוט לא הייתי מסוגלת בכלל ללכת לאירועים כאלו, לאירועים בכלל. הרגשתי לא נעים והייתי אפולוגטית, אבל באמת לא הייתי מסוגלת להגיע.
(ואגב, במאמר מוסגר - אני ממש לא אוהבת את כל הפסיכוזה סביב נושא טקס החתונה).
בכל אופן, אפילו שרציונלית הבנתי שאני לא צריכה לקחת יותר מדי ללב את הקטע שכתבה, ולמרות שבשנים שעברו מאז ימי האוניברסיטה הכרתי אנשים חדשים שהרעיפו עלי אהבה ותמיכה ללא לאות, ולא פחדו מהדיכאון שלי אלא להפך - התעקשו להתקרב אלי ולאהוב אותי כפי שאני - והקשר איתם חיזק אותי והיה עבורי חוויה מתקנת (אהבה מרפאת) -למרות כל זאת הרגשתי טלטלה רגשית מערערת - אני כ"כ נוראית? זה מה שבאמת ראו בי והרגישו כלפַי? זה מה שאני באמת? אני כל כך עושה רע לאנשים? האם זה "הכתם העיוור" שלי לגבי עצמי? יש בי משהו גבולי ומורבידי כל כך שמאיים עליהם וגורם להם לאי נוחות מעיקה?...
יש משהו כל כך מציצני ומסקרן בלקרוא משהו שמישהו כתב עלי בזמן שהוא חשב שאף פעם לא אקרא את זה, ובאמת הרגשתי לא נעים בשבילה כשקראתי את זה, כאילו אני פולשת ליומן הפרטי שלה שלא מיועד לעיניים שלי (ואני שוב מזכירה שזו היא שהזמינה אותי לקרוא בבלוג שלה.... ). ויש בזה משהו כל כך מערער - איך אפשר לדעת מה מישהו באמת חושב עלי ומרגיש כלפי? לא רק שיש צביעות וזיוף, אלא שבאופן טבעי אנשים כמובן לא מספרים אחד לשני ה-כ-ל. וההיחשפות הזו למה שמישהו אומר ומספר לאחרים עלי כשאני לא שם - זה התפרץ לדלת הפתוחה של החרדה החברתית שלי, הפאראנואידיות שלי (מה חושבים עלי, בטח חושבים שאני מוזרה, מה אומרים עלי כשאני לא בסביבה, איך אני באמת נראית בעיני אחרים, מה אני מפספסת לגבי עצמי).
אבל, התגברתי על זה. והמשכנו להיות חברות, והיא באמת הייתה חמודה ומכילה וסבלניות ואוהבת. אם כי כאמור זה די דעך עם הזמן מסיבות שונות, בעיקר טכניות. אני לפעמים מתלבטת אם לנסות לחדש את הקשר באיזשהו אופן, לנסות לקבוע פגישה מתישהו.
היא בקשר עם מאות חברים, היא מאוד פעילה חברתית, הרבה מהחברים אני מבינה שהכירה דרך הבלוג שלה (שלדעתי כבר הפסיקה לכתוב בו, או שמא הפכה לבלוג פרטי שאין לי גישה אליו).
היא כותבת המון בפייסבוק, ועל כל פלוץ שהיא משחררת שם למרחב הקיברנטי היא מקבלת מיליון תגובות מעריצות ונפעמות של - הו, כמה את מדהימה, והו, את מלכה, והו, את כותבת כל כך יפה. גם על פוסטים בהם לחלוטין לא ברור לי על מה היא כותבת ומה היא בדיוק רוצה, נדמה שאני היחידה ביקום שלא מבינה, וכל השאר מדברים את השפה הסודית שלה. וברור לי שבחצות כולם הולכים להיפגש יחד בסטונהנג' לטקס השתחוות לדמותה תחת ירח מלא, כשהיא לבושה בשמלה לבנה וזר דפנה לראשה. והיא שמה בפייס חדשות לבקרים מלא תמונות שלה עם כל מיני שמלות בחיק הטבע בטיולים, ומתלהבת מזה שהיא הורידה במשקל. עפה על עצמה קצת. וכולם עטים על התמונות בלייקים והתפעלות, וזה מעורר בי רתיעה.
אבל, אני גם נוטה להיות ביקורתית מדי ומיזנתרופית וצינית ועם רגשי נחיתות ומשווה עצמי לאחרים, ואולי מייחסת לאחרים כל מיני כוונות שאין להם. למשל, אולי היא לא עפה על עצמה, אולי היא פשוט חוגגת את קיומה ומשתפת בהגיגיה ובחייה את האנשים שהיא הכירה ושהם חלק מחייה, זכותה. זה שאני מרירה לא אומר שכולם צריכים להיות כך.
והנה לסיום שני שירים שכתבתי בעבר הרחוק על אותה חברה אי שם בשנת 2000, בתקופה הסטודנטיאלית ההיא:
אני יודעת שבלילות האחרונים אני חולמת חלומות עמוקים שצובטים בכאב את לבי עד זוב דם, אך בבקרים אינני זוכרת אותם כלל - בניגוד לטבעי לזכור חלומות, ואף לפרטי פרטים.
אך הנה הבוקר איך שהתעוררתי גיליתי שאיכשהו נתפס ברשת הזיכרון שלי זכר החלום החמקמק שהשתולל בי הלילה בפראות מכאיבה כל כך, או שמא רק שאריות זיכרון שגם הן הולכות ומתפוגגות וחומקות מבין האצבעות, ובקרוב אשאר בידיים ריקות, הרשת תישאר מיותמת, ושיירי הזיכרון יתווספו למשקעים אי שם בקרקעית אוקיאנוס התת-מודע, משם מגיעים אלי מדי פעם הדהודי אנחותיו הרחוקות, החורקות.
אני חושבת שבחלום ניסיתי לחזור אליו, ניסיתי לחזור אל הפסיכולוג ההוא אצלו הייתי בטיפול כשנה-שנה וחצי-אולי שנתיים לפני שנים רבות.
(לאחרונה התחלתי להכין מסמך מסודר שמסכם את כל הטיפולים והמטפלים אליהם הלכתי לאורך השנים, כדי לעשות בנושא סדר. מה שדירבן אותי והיווה טריגר להכנת המסמך הוא שאני בקרוב מתחילה טיפול חדש, וחשבתי להגיש למטפלת מסמך מסודר מסכם של הטיפולים עד כה - גם פסיכולוגיים וגם תרופתיים - כי בפגישה הראשונית שכבר הייתה לנו היא שאלה על כך, ביקשה לדעת את היסטוריית הטיפולים שלי, וניסתה לכתוב לעצמה הכל, את כל מה שסיפרתי, גם היסטוריית הטיפולים וגם היסטוריה אישית - ביוגרפיה, משפחה, חוויות חברתיות, כרוניקת השיבושים הנפשיים שלי - ולא היה לה קל, כי כהרגלי דיברתי המון ומהר וסיפקתי המון פרטים. אז לפני שניפגש בפעם הבאה, החלטתי לשחזר במסודר ולהגיש לה את כל הפרטים - מטפלים, זמנים - שמצאתי מתוך היומנים השנתיים שלי ששמרתי עליהם מאז שנת 2000 - אבל דווקא את התקופה של הפסיכולוג הזה מהחלום אני לא מוצאת - לא מוצאת את שני היומנים מהשנים 2003-2004 ו- 2004-2005, נראה לי שבאותן שנים השתמשתי בכריכה קשיחה של יומן ספירלה - שקיבלתי כשי מהצבא כשהשתחררתי בסוף שנות התשעים - שמיועד למילוי בכל שנה, קניתי עבורו כל שנה רק את מילוי הדפים הרלוונטי, כך שאולי בתום השנה הוצאתי את הדפים וזרקתי אותם, אז עכשיו לצערי אין לי תיעוד של אותן השנתיים).
בחלום עשיתי מאמץ לחזור לפסיכולוג ההוא, מתוך געגוע איום, מתוך צורך עכשווי נואש, מתוך ה"אהבה הנכזבת" אליו (כמובן שבמרכאות, לא יודעת מה היה שם בקשר איתו שהיה עבורי כל כך נפיץ רגשית), ומתוך מה שנותר עבורי מהקשר איתו כ"עסק לא גמור",
כמו במציאות, כך גם בחלום, הוא גר בבית פרטי גדול ויפה בישוב קטן קרוב לעיר של הוריי, בחלום ניסיתי למצוא תחבורה להגיע אליו, מה שהיה קצת מסובך כי אין הרבה תחבורה לשם מכיוון שזה ישוב קטן, והשעה הייתה מאוחרת - ונראה לי שגם משום מה הבאתי איתי את אחותי הקטנה, כי גם היא צריכה עזרה, שתינו חיפשנו אצלו מזור, גאולה.
אז בחלום - כל ההגעה שלי לשם היא מביכה ומשפילה עבורי, המשפחה שלו מסתכלת עלי - בעין עקומה - כמו חצי מבינים שזו העבודה של אבא ומביטים בי בחמלה וחצי תוהים מה האישה המוזרה והמשוגעת הזאת עושה כאן בשעה כזאת ומה היא רוצה מחיינו - מחייו של אבא שלנו. אני יושבת אצלו במשרד הביתי שלו, הוא עושה מאמץ כאילו לנסות לעזור, אבל זה לא ממש עוזר, והראש שלו בדברים אחרים - בבית שלו, במשפחה שלו, בילדים שלו, בעיסוקים אחרים שלו - אני מתוסכלת ועצובה ומאוכזבת, באתי אליו באהבה גדולה מתוך שרידי האמונה של פעם שהיה ביננו קשר מיוחד ושאכפת לו ממני מאוד - אבל במבחן המציאות הקשר נכשל, הוא נכשל, הוא אכזב אותי, ולמה עכשיו עולות דמעות בעיני בגלל זה, ולמה התעוררתי מהחלום בבוקר בתחושה כבדה שאני סוחבת איתי שק כבד של דמעות עופרת, איזו מועקה חסרת תחתית.
אני לא זוכרת את כל פרטי החלום הרבים, אחרי פגישה שטחית עם הפסיכולוג אנו מסכמים שאנסה למצוא אוטובוס בחזרה הביתה. אחותי הקטנה איתי, אנחנו רצות להספיק לאוטובוס אחרון כי השעה מאוחרת בלילה, אבל כנראה אנו בכל זאת מספיקות.
עיקר החלום - המפגש שלי איתו - לא כל כך זכור לי, לצערי.
ונחזור למה שקרה במציאות לפי כך וכך שנים, בטיפול אצל הפסיכולוג הזה -
הוא הפסיכולוג הראשון שהגעתי אליו לטיפול אחרי שחזרתי לגור עם הוריי לאחר האוניברסיטה (בתקופת המגורים שלי בעיר של האוניברסיטה הייתי בניסיונות טיפול אחרים, ראשוניים ולא מוצלחים כל כך), נוצר ביננו חיבור עמוק - לפחות כך הרגשתי וכך קלטתי גם ממנו - כמו שידרנו על אותו גל, גם מבחינת חוש ההומור והשנינות והאינטלקט. הייתי שבר כלי ונראיתי בהתאם, והוא כל הזמן הביע כלפי חיבה חמה, אולי אפשר להגיד אהבה,
הוא היה מחמיא לי כל הזמן, אני יודעת שבמצב הכבוי והאבוד בו הייתי היה חשוב לעורר אותי לחיים, והוא עשה מאמץ בכיוון ולכן אולי הרעיף עלי שפע אהבה ומחמאות. למשל, זכורה לי אמירה שלו שהייתה כל כך חמודה - אמר שאני הסוד הכי שמור בעיר בה גרתי (כי כל כך הסתתרתי והתחבאתי מהעולם, ברחתי מסיטואציות חברתיות, נמנעתי מקשרים כדי לא להיפגע, הייתי במגננה מוגזמת ומלאת הימנעויות), אמר שעוד אנשים חוץ ממנו צריכים להכיר את הסוד הזה, הדגיש איזה אדם מיוחד ונפלא אני, ניסה גם להחמיא לי פיזית, כנראה בגלל שהפגנתי כל כך הרבה שנאה עצמית, והרגשתי יצור כל כך לא אטרקטיבי, והוא כנראה רצה גם לדרבן אצלי תהליך של חיפוש בן זוג, לעורר את "האישה" שבי,
הוא היה כל כך חמוד ומצחיק וחכם ואינטליגנטי ומבין עניין, היה לנו חוש הומור משותף, הוא תמיד הביט בי בחיוך מרוצה שופע אהבה, והרבה פעמים הציע לחבק אותי כשהיתי במצוקה - כן כן - מאוד הופתעתי ותמיד סירבתי, כי הרגשתי מגעילה ורציתי לחסוך לו את הגועל שבלחבק אותי, וכי זה הביך אותי וגם הפחיד כי גם ככה כבר הרגשתי כלפיו יותר מדי,
הוא היה גם גבר נאה, מה שגם בלבל אותי. נראה לי שהוא היה בערך בן 50, "שמור היטב" (בלעעחח, שונאת את המושג הזה, מזכיר לי פורמלין ), עשה הרבה ספורט, בעל פנים יפות - לעזאזל, מה לעשות, אני רק בנאדם, כנראה שהשילוב של החיבור הרגשי איתו וחזותו הממיסה עורר בי התאהבות.
מכיוון שהוא היה מנוי למרכז ספורט שהיה סמוך למקום שעבדתי בו, יצא לי פעם במקרה לראות אותו עושה ריצה כשלגופו מכנס קצרצר בלבד - גאאד דמט, זה היה יפה, נו מה אתם רוצים. זה גרם לי גם, בנוסף לגישה האישית שלו איתי בטיפול, לראותו אותו באור מאוד אנושי ואישי. אגב, הוא חלף ממש לידי כשרץ, הבטתי בו, הייתי קצת בשוק מהסיטואציה המביכה, והוא לא אמר לי מילה, התעלם לגמרי. אף פעם לא ידעתי אם שם לב אלי או לא, מוזר מאוד אם לא שם לב כי היינו רק אני והוא ברחוב ריק, והפריד ביננו רק איזה מרחק של מטר או שניים. אולי התעלם בכוונה בגלל הסיטואציה הבעייתית וגבולות הקשר עם המטופל - כשמטופלת רואה אותך מתנשף ומזיע במראה פראי כשלגופך מכנסונים קצרצרים בלבד... מביך קצת (אבל מהווה תרומה מכובדת ביותר לרפרטואר הפנטזיות שלי עליו - סתאאאם, נו ). אבל דווקא חשבתי שבינינו לא היו שטויות רשמיות כאלו, הוא דאג לגרום לקשר הטיפולי להיות פתוח ואישי, וסיפר על עצמו גם דברים אישיים, נראה לי שזה חלק מהגישה הטיפולית שלו. ואולי בכלל היה כל כך מרוכז בריצה שלא שם לב... נראה לי שסיפרתי לו על זה באיזשהו שלב, ולא לגמרי זכורה לי תגובתו, רק שהוא לא התעכב על זה, אולי אמר שהוא לא זוכר את המקרה.
כמעט תמיד בבואי אליו הייתי רואה את הילדים המוצלחים שלו ואת אשתו - אשתו הייתה אישה רזונת ויפה עם שיער ארוך, נראית כמו ילדה - לפעמים הייתי רואה אותה כורעת בתוך צמחיית הגן השופעת שלהם, מטפלת בצמחים, במבט ראשון היה קשה לשים לב אליה כי נעלמה בתוך הצמחייה השופעת, ואז פתאום הייתה צצה כמו פֵיה בין הצמחים הגבוהים, קטנטונת ורזונת עם עיניים גדולות, מביטה בי מתוך הצמחיה הצפופה.
כן, הייתה בי כנראה גם קנאה, או תחושה עזה של רגשי נחיתות לעומתה - לעומתם כולם. אני זוכרת חלום עז אחד שחלמתי עליו, מני רבים, וגם סיפרתי לו בזמנו על החלום הזה:
חלמתי שאני באה אליו לביתו בזמן שאני לא אמורה, לא בזמן פגישה שלנו, ואני מתחבאת מהצד ומביטה בשגרת חייהם המוצלחת - הוא ואשתו והילדים, נהנים יחד, יפים ומאושרים, מלאי חיים, בבית היפה והמוצלח שלהם. אני מסתתרת בין השיחים - הרבה צמחיה הייתה להם בגינה וסביב הבית - ואז הם יוצאים במכונית, ואני מסתתרת היטב שלא יראו אותי, והמכונית איכשהו עולה לי מבלי משים על הרגל או על היד, ואני חשה כאבי תופת, אך מתאמצת לא להוציא הגה, לא לצעוק מהכאב, אני שותקת כדי שלא יגלו שאני שם. חשתי מושפלת ופתטית.
אגב, הוא סיפר לי שאצל אשתו התגלתה מחלה אוטואימונית שמתבטאת בין השאר במחסור בנוזלים בגוף (למשל, אין לה דמעות), מה שגורם לה לקשיים פיזיים רבים, וזה לא פשוט להם. ברור לי שהוא שיתף אותי במידע האישי הזה בגלל חרדות הבריאות שלי, כדי להראות לי שלאנשים קורים דברים לא טובים בחיים, מחלות, ושבכל זאת הם מצליחים להתמודד ולחיות חיים מלאי משמעות ועשייה. וכדי להראות לי שלכל אחד יש את החבילה שלו, ואם חיים של אחרים נראים לי מושלמים ונטולי בעיות - לא כך הוא הדבר. הוא שיתף אותי בעוד דברים אישיים (למשל, מחלת הנפש של אבא שלו), מה שעוד יותר גרם לי להרגיש קרובה רגשית אליו.
אבל עם הזמן הרגשתי שהטיפול מפספס ותקוע ולא יעיל מבחינת האו.סי.די שלי, שהיה אז בשיא השתוללותו - הייתי נמנעת ממגע פיזי עם אנשים, הטרידו אותי מאוד כל מיני דברים קטנים פיזיים, היו לי מחשבות טורדניות של חרטה על דברים שעשיתי שהמוח שלי החליט שגרמו לנזק בלתי הפיך, סבלתי מספקות טורדניים (למשל, בדקתי מיליון פעם אם אכן נעלתי את דלת הבית), פחדתי להידבק במחלות, היה לי קשה לקנות דברים בחנויות כי הגעיל אותי שאנשים נגעו בהם, ועוד שפע מחשבות אובססיביות, הימנעויות ופעולות כפייתיות (רחצתי ידיים יותר מדי בגלל תחושה שהן מזוהמות מדברים שנגעתי בהם, ולא רציתי להעביר את ה"זיהום" ממקום למקום - סימפטומים אופייניים לאו.סי.די זיהומי), ובכלל הנפש/מוח שלי היו במצב מפורק למדי. קשה לי לתאר כאן בדיוק מה היה המצב שלי, כי היו הרבה דברים, הרבה קשיים, הרבה מחשבות טורדניות בנושאים שונים וקשיי תיפקוד - סוג של כאוס נפשי ומחשבתי.
ידעתי שאני זקוקה בדחיפות לטיפול קוגניטיבי-התנהגותי, ולמרות שהוא הבטיח לי שהוא יכול לשלב גם אלמנטים קוגניטיביים, וכאילו ניסה - זה לא היה זה. לקראת הסוף הוא גם הבטיח שיעשה ריסרצ' ויחזור אלי עם תכנית לטיפול קוגניטיבי-התנהגותי - ומה שהוא הביא בסוף זה שמות של ספרים מומלצים שהוא מצא באינטרנט עבורי שאקרא, ואז הבנתי שהגיע הזמן לסיים אצלו ולעבור הלאה.
הפריעה לי לא רק העובדה שהטיפול לא היה בכיוון הנכון לטיפול בסיפטומים של האו.סי.די. גם הפריעו לי דברים אחרים. למשל, באיזשהו שלב מצאתי את עצמי באחת הפגישות, בשלב מתקדם יותר של הטיפול, מקבלת ממנו הרצאה מטיפה על כך שאני והוא אף פעם לא נשכב - הייתי בשוק. למה הוא החליט שאני רוצה לשכב איתו, אלוהים? WTF, לא הבנתי מאיפה זה בכלל הגיע. לא אמרתי שום דבר בכיוון, מה גם שהרי הוא הכיר אותי היטב, הוא היה אמור לדעת שזה מיותר לחלוטין להגיד לי את זה, וגם פוגע ומשפיל. ברור שלא חיזרתי אחריו או פלירטטתי איתו, מה פתאום, לא הייתי מסוגלת בכלל, זה כל כך לא אני. מה גם שהרגשתי כל כך מכוערת ומוזרה ונטולת לגיטימציה לרגשות רומנטיים ומיניים - הוא היה אמור לדעת את זה.
גם אם היו לי רגשות כלפיו - וכנראה באותו זמן כבר קצת שיתפתי אותו בהם, בקושי רב, אבל לא יכולתי יותר להסתיר, מה גם שזה דבר שקורה הרבה בטיפולים וידוע שזה חיובי ורצוי להעלות את הנושא לדיון -
אז גם אם היו לי רגשות כאלו כלפיו - בטח שלא הייתי מצפה שיקרה ביננו משהו, לא רק בגלל שלא חשבתי שאפשר בכלל להרגיש כלפי רגשות דומים והייתי מפודחת לגמרי ונבוכה מעצם ההתעסקות בזה, אלא גם בגלל שאני אדם חכם ומוסרי ולא הייתי יורדת לרמה הזאת בכלל. לא הייתי זקוקה להרצאה שלו. זה מאוד איכזב אותי. לא ידעתי למה הוא בכלל מזכיר את הכיוון המיני, זה ממש הביך אותי, וגם השפיל, שלא לצורך. אין לך מה לדאוג בנאדם, אני לא מאיימת עליך מינית, אתה יכול להירגע. לא אאנוס אותך, הכל טוב. אתה לא צריך לדאוג שהמכוערת הזאת תעגוב עליך. איכסה פיכסה.
אולי פירשתי את הדברים שלו ואת הכוונה שעומדת מאחוריהם בצורה אחרת ממה שהוא התכוון, אולי לקחתי את זה למקום שלילי ולא נכון. אולי הוא חשב שצריך להגיד את הדברים כדי לכוון אותי לחפש דמויות גבריות אחרות כמושא לרגשות שלי (שהוא עורר באופן פעיל, mind you). גם ככה הרגשתי נבוכה מהרגשות הללו. אני חושבת שהוא לא טיפל בזה נכון.
ביוזמתי סיימתי את הטיפול אצלו, ומצאתי מטפלת התנהגותית, אצלה הטיפול ניסה להיות קוגניטיבי-התנהגותי כמה שאפשר, אבל לא הייתי מוכנה ללכת עם זה רחוק לטיפול הארד-קור, אלא רק הייתי מוכנה לעשות דברים קטנים, אז הטיפול היה התנהגותי-light. זה עזר קצת, הייתי מוכנה לגעת בדברים שעד אז לא הייתי מוכנה לגעת בהם. למשל, זכור לי רגע ניצחון כביר, כשעמדתי בתחנה וחיכיתי לאוטובוס בדרכי חזרה ממפגש טיפולי, והרגשתי מוכנה לעשות צעד סנסציוני - נגעתי בעלים של שיח! (מה שנתפס אז בעיני כמשהו מלוכלך שאני חייבת לרחוץ ידיים אחרי נגיעה בו. בזמנו נמנעתי מלגעת בהרבה דברים, ניסיתי כמה שאפשר לצמצם נגיעה בחפצים ובאנשים - כי העולם נתפס בעיני כמלוכלך, מזהם ומאיים). כן כן, עשיתי זאת, ואפילו לא ניגבתי אחרי זה את הידיים עם מגבון לח.
אבל כמו בכל הטיפולים האחרים, רוב זמן הטיפול התמלא בדיווחים הרבים והמפורטים שלי על טרדות וספקות האו.סי.די שלי בתחומים שונים, וחיפשתי תשובות לסימני השאלה הרבים שהיו בי לגבי איך נהוג לפעול בסיטאוציה זו או אחרת, מה האנשים "הנורמלים" עושים באותם מצבים. ותמיד הרגשתי בטיפולים שהתלונות האלו שלי משתלטות על הטיפול, כך שהוא נהייה מאופיין פשוט במיליון סימני השאלה הענקיים שלי שהצד השני - המטפלת - לא יכולה לתת להם מענה של ממש. הספקות הכרוניים שלי שתמיד משתלטים על כל חלקה טובה.
אגב, הפסיכולוג ההוא נתן לי פה ושם מענה חמוד גם לדאגות האו.סי.די שלי, זה לא שלא עסקנו בזה. למשל, זכורה לי שיחה איתו, כשהייתי במצוקה נוראית לאחר שבלית ברירה לחצתי יד למישהו מהעבודה שבא לאחל לי חג שמח ויזם לחיצת יד שלא היה לי נעים לסרב לה. קודם כל, בזמנו נמנעתי כמה שאפשר מללחוץ יד לאנשים, ושנית - הוא עבד בעבודה טכנית שהייתה כרוכה בעבודת כפיים עם ציוד מכאני - הידיים שלו היו תמיד שחורות מאלוהים יודע מה - נגיד כמו מוסכניק, אם למצוא מקבילה שתסביר - עבד עם שמן מכונות, עם חלקי מכונות, עם חומרים שונים. הזדעזעתי מהמגע ביד שלו, מבחינתי היד שלי הייתה מזוהמת לנצח, לנקות אותה לא יעזור. אז הפסיכולוג צחק איתי יחד שזהו, אין ברירה, צריך לכרות את היד. אהבתי את חוש ההומור שלו, וזה עזר לי במידה זו או אחרת. זה לא שהטיפול לא נתן בכלל מענה לאו.סי.די, הייתה נגיעה בזה, אבל ממש לא מספיק וגם לא הטיפול הנדרש. או.סי.די זו הפרעה פתולוגית עיקשת וכרונית, וזה ידוע שהטיפול הכי יעיל לאו.סי.די זה שילוב של CBT - Cognitive Behavioral Therapy, יחד עם תרופה פסיכיאטרית.
אז הייתי כמה זמן בטיפול ה- CBT הזה (או CBT wannabe), עד שסיימתי אותו -כרגע לא זכור לי בדיוק למה, אולי תחושה שהמטפלת כבר נתנה לי כל מה שהיא יכולה לתת לי, אולי מסיבה כספית, לא זוכרת כרגע. וכעבור זמן מה הרגשתי צורך להיפגש שוב עם הפסיכולוג ההוא, לפחות לפגישה אחת או שתיים, ואולי אפילו לבחון את חידוש הטיפול. פניתי אליו, הוא קבע לי פגישה, הגעתי אליו, תוך כדי הפגישה הוא פתאום קלט שהוא קבע את הפגישה שלי בטעות זמן קצר מדי לפני פגישה אחרת, כך שהפגישה התקצרה ל- 35 דקות (והתשלום צומצם בהתאם), גורשתי מוקדם מהצפוי, הוא התנצל, אבל התחושה הייתה מאוד לא נעימה, ההרגשה הייתה שהוא בכלל לא מרוכז בי, שהראש שלו היה במקום אחר, נורא התאכזבתי ממנו. וזהו, לא התראינו יותר. כמו כן, באיזשהו שלב לפני כן, כתבתי לו אימייל, והמענה שלו נתפס בעיני כלא רגיש, הוא התבדח על משהו שקצת פגע בי, אולי אי הבנה כי באימיילים לא ניתן לדעת באיזו נימה הדברים נאמרים, קצת הרגשתי שהוא מתבדח על נושא רגיש אצלי, וזה גם אכזב אותי.
הפסיכולוג ההוא היה הפעם היחידה שהייתי בטיפול פסיכולוגי אצל גבר. כל שאר הטיפולים היו אצל נשים. אין ספק שהטיפול אצלו היה שונה מהטיפולים האחרים גם בגלל זה. אין ספק שיש לי אישיוז בנושא, ולכן זה גם נפיץ רגשית עבורי. בטיפול אצל אישה אף פעם לא השתוללו בי כך רגשות. לא יודעת אם זה בעיקר בגלל שבמקרה "נפלתי" על מטפל בעל שילוב של חזות חיצונית מרנינה ואישיות שהתחברתי אליה מאוד. לא יודעת מה היה קורה אילו הייתי אצל מטפל אחר.
ואיכשהו אינטואיטיבית האכזבה ממנו מתחברת אצלי לאכזבה מאבא שלי.
הפסיכולוג הזה גם נתפס בעיני כמאוד מאוהב בעצמו. מתישהו בעבר גיגלתי אותו, ומצאתי שהוא שם ביוטיוב קטעים של עצמו מנגן בפסנתר מוסיקה קלאסית עם המון חשיבות עצמית.
גם אבא שלי שם קטעים ביוטיוב של עצמו שר (רק אודיו, כמדומני לא שם גם קטעי וידאו של עצמו).
אתם כאלה מרוכזים בעצמכם וכל כך שואבים תענוג מאהבה של אחרים אליכם.
טוב, אני סתם עכשיו נסחפת. לגיטימי לחלוטין שיהיו להם חיים משל עצמם וצרכים רגשיים.
ואולי החיבור האינטואיטיבי שעשיתי אצלי ביניהם הוא לא נכון בכלל, הרי הייתה לפסיכולוג הרבה ביקורת על אבא שלי והוא הזדעדע מהדברים שסיפרתי לו עליו ועל התנהגותו. והפסיכולוג כן השקיע בי רגשית וכן היה לו אכפת ממני ומהצרכים הרגשיים שלי. אולי זה רק אלמנט האכזבה שיצר אצלי את האסוציאציה הרגשית. אולי ציפיות שהתבדו. (משעשע אותי שבתוך המילה "התבדו" יש את המילה "בד". כי הציפית הרגשיות התבדו, הפכו לציפיות עשויות מבד... יחי הקלישאה!).
וזה מתחבר אצלי גם לאכזבה שלי מהאיש ההוא שהכרתי דרך הבלוג שלי, שיזם איתי קשר והרעיף עלי אהבה (אפלטונית בלבד, אבל ברור שזה עורר בי רגשות מבולבלים ועזים), אבל בסוף נעלם, וזה גם נגמר באקורד צורם ומאכזב. לא מבינה מה בדיוק קרה שם, ואולי זה לא משנה בעצם. ולאורך הקשר איתו, משהו בי השתנה בצורה רדיקלית למדי, זו התקופה שהתמדתי בהליכות המהירות והפסקתי עם הממתקים ורזיתי המון, עד למידה 38-40 במכנסיים. כמו האהבה שלו החליפה את הממתקים... ועוררה אותי לחיים.
בחודשים האחרונים העליתי כמעט הכל בחזרה.
לא היו לי בחיי כמעט בכלל קשרים קרובים עם גברים - לא הייתי אטרקציה עבורם, וגם תמיד הייתי נורא חסרת ביטחון ועם רגשי נחיתות.
ונראה לי שיש לי איזשהו אישיו עם דמות אב, איזשהו חסך.
ואיפה בן זוגי בכל הסיפור הזה, אתם שואלים? אני אוהבת אותו מאוד ומעריכה אותו מאוד, הוא מקסים ונשמה טהורה ואנחנו שותפים לחיים. כרגע כתבתי כאן כל כך הרבה, ואולי אכתוב על בן זוגי בפעם אחרת, אם ארגיש בנוח, כי לא נעים לי לכתוב עליו ועל הקשר שלנו כאן, מה גם שלא הכל ברור לי, אם כי הקשר התייצב והתחזק לעומת הספקות שהיו לי פעם. אני הרי ספקנית כרונית, אז ברור שגם בזוגיות. אבל עכשיו אני מרגישה בטוחה יותר בקשר.
ובכל מקרה, בן זוגי איתי תמיד לאורך כל הדרך, באופן עקבי, לא ייעלם לי ולא ינטוש ולא יברח ממני, תמיד תמיד יאהב ויישאר איתי ואני יכולה לסמוך עליו. הקשר איתו הוא חוויה מתקנת עבורי.
אגב, היה לו מנוי על הבלוג שלי שהקפאתי, כי באיזשהו שלב הרגשתי לא בנוח שהוא יקבל עדכון על כל פוסט חדש שאני כותבת... גם את המנוי של אחותי הקטנה הקפאתי. הם יודעים את זה, סיפרתי להם.
תודה על הסבלנות של כל מי שקרא עד כאן. מעריכה את זה. אני כותבת הרבה ומפורט מאוד כהרגלי...
המממ. מרגישה שיותר מדי שקט אצלי. כלומר, שאני בעיקר שומעת את הדהודי המחשבות שלי ואני שקועה בפרטים הקטנים הקונקרטיים של היומיום הבקושי זז והבקושי קורה שלי. רוצה לשמוע נוכחות אחרים בעולמי. קצת הפוגה מעצמי. קצת לראות את עצמי מנקודת המבט של אחרים ולא של עצמי. תגידו לי כמה בעצם אני כ"כ בסדר, אפילו יותר מבסדר, וכמה נפלאה אני בעצם, וכמה אני יכולה לעשות וליהנות ולחיות, ודברים טובים ומעניינים ומרגשים יכולים לקרות, ממש. והכל בסדר. או הרוב.
המממממ. בפעם אחרונה בה שאבתי כוחות ממישהו שלא נלאה מלומר לי כמה אני נפלאה ומיוחדת, זה הוביל למקומות מוזרים ולא ברורים, וגם מאכזבים, ועד עכשיו אני לא מבינה מה קרה שם בעצם ומה הוא בעצם רצה וחיפש בי.
בדיוק השבוע דיברתי עם החברות שלי בעבודה על זה. כי בזמן האחרון עלתה השאלה - אצלי ובקרב האנשים הקרובים לי - מה היה הדבר שעזר לי להתמיד ולשמור על התזונה המאוזנת וההליכות המהירות בתקופה ההיא של כשנה-שנה וחצי, בה רזיתי המון המון עד ללא הכר - תקופה שנקטעה לפני כמה חודשים ומאז אני לא מצליחה להתאפס/להתאושש/להתעשת. מאז נובמבר התדרדרתי והשמנתי ואני חולה באכילה כפייתית עד כדי כך שהתחלתי לחפש טיפול ממוקד, אפילו שיעלה כסף בעלות של טיפול פרטי, ואני מעלה בחזרה את מינון הכדורים אפילו שגם כשהייתי עם המינון הגבוה הכפייתיות השתוללה אז החלטתי להוריד כי מה הטעם - אבל הגעתי לשפל מדרגה כזה שכבר אני מוכנה להעלות מינון אם יש סיכוי שזה יעזור. כי אני חולה וצריכה עזרה וטיפול. הצילו.
אז גם עם שתי חברותיי לצוות (שזה בעצם הבוסית שלי והמזכירה השנייה) דיברתי על זה - עם כל אחת בשיחה נפרדת. וסיפרתי להן מה היה הדבר שעזר לי לשמור ולרזות, שנתן לי מוטיבציה והשראה. כי ככה זה יצא ממני פתאום. סיפרתי להן מה היה. הקשר עם האיש ההוא שהכרתי דרך האינטרנט, ואיך זה השפיע עלי לטובה. לא, כנראה אני לא אמורה לכתוב על כך כאן, כמובן אני כהרגלי כנראה לא מתנהלת בחוכמה ומספרת יותר מדי? ובמקום פומבי מדי? אבל שיהיה. מה, זה היומן שלי פה. אמנם יומן פומבי - אבל מה לעשות, שנים ארוכות, בילדותי ונעוריי, כתבתי יומן רק לעצמי, ואני לא יכולה יותר עם הבדידות של כתיבה רק לעצמי, עם זרם המחשבות שלי. כמו שכבר אמרתי - צריכה נוכחות אחרים כדי להפחית את אפקט ההדהוד, כדי להאיר את החדרים הפנימיים עם אור השמש, כדי למלא את חיי באנשים אהובים ואוהבים.
בקיצור, הבוסית שלי מאוד התפלאה עלי, שעם כל הפאראנואידיות שלי בטחתי וסיפרתי על עצמי דברים ככה לאדם זר שהכרתי באינטרנט. אמרה לי שכנראה היא יותר פאראנואידית ממני. שצריך להיזהר היום, שאנשים יכולים להשתמש במידע אישי שסיפרנו בתום לב. טוב, היא לא מכירה את העולם הזה של להכיר דרך האינטרנט, וגם אני חושבת שאני דווקא מאוד מאוד נזהרת, אבל ברגע שההיכרות עוברת כמה משוכות ומבחנים, ועוברת אל העולם "האמיתי" - אז אני מספרת יותר על עצמי. וזה תהליך שלוקח זמן. אבל אולי הייתי באמת צריכה לא לבטוח, בעיקר כי היו גם סימני אזהרה לגבי בעייתיות עלומה שצצה ברמזים לא מוסברים שהותירו רק סימני שאלה באוויר. לא שקרה משהו דרמטי - לא נפגעתי ממשהו (מלבד ניתוק הקשר מצדו ואולי סימני השאלה שהתחילו לצוץ לגבי התנהלותו שגרמו לי להרגיש שפספסתי משהו, ושאולי כל היחס המיוחד שקיבלתי, שהרגשתי שנובע ממקור טהור, בעצם מוכתם במשהו אפל יותר), ולא נראה לי שיש משהו שסיפרתי שניתן להשתמש בו נגדי (אבל סיפרתי גם פרטים אישיים ביוגרפיים, שאני בד"כ נמנעת מלספר, מה שקצת פתאום מלחיץ אותי ומכניס אותי לחרטה מבוהלת. די בטחתי בו, בין השאר כי ידעתי עליו פרטים בדוקים על זהותו). בקיצור, הדברים שהבוסית שלי אמרה לי אתמול הכניסו אותי לסרטים של דייויד-לינץ'-על-סמי-הזיה (מלא ארנבים רוקדים צ'רלסטון בחצאיות טוטו לצלילי יהורם גאון שר לדינו).
דווקא נושא השמירה על הפרטיות שלי מול אותו איש היה דבר שפחות הטריד אותי, כי כאמור גם מאוד נזהרתי (חוץ מאולי פעם אחת שסיפרתי לו בפזיזות פרט אולי מדויק מדי), וגם הוא עורר בי אמון מהבחינה הזאת - שהוא אדם רציני בתפקיד מכובד ולא יעלה על דעתו להזיק לי. אז הבוסית שלי ערערה אותי בשיחה לגבי זה - הרי אני תמיד נחשבת פאראנואידית מדי, ועכשיו פתאום היא אמרה לי שלא נזהרתי מספיק ושהיא מתפלאת על חוסר הזהירות שלי. אז אני חוששת שהייתי תמימה והזקתי לעצמי באיזשהו אופן, ואולי יום אחד אשלם על זה מחיר. בקיצור, אני בהתקף פאראנויה קל עד כבד, אבל לא משהו שאתבוסס בו - אני אעבור הלאה - כי ווטאבר, מה שנעשה נעשה, ועל הזין הקולוסאלי המזדקר שלי.
טוב, די לחפור באובססיביות על זה כמו תקליט שרוט. הלאה.
אז מלבד העניין של שמירה על הפרטיות שלי, מה שיותר הטריד אותי לפני כן הייתה כמובן העובדה שזה קשר בעייתי מכל מיני בחינות.... קשר ידידות רגשי עמוק עם גבר (נשוי עם ילדים (!)), כשלי יש בן זוג. ולא נעים לי מבן זוגי. אולי באמת היה משהו לא ראוי בקשר. אני הייתי מתחרפנת אם לבן זוגי היה קשר כזה עם מישהי.
בזמנו סיפרתי לבן זוגי בכלליות על קשר הידידות הזה, ועל שלוש-ארבע הפגישות (הכל אפלטוני לחלוטין), כי אני לא מסתירה ממנו דברים, אני לוקה בנטייה לכנות ושקיפות, אולי יותר מדי. אבל כמובן לא סיפרתי לו על הרגשות המבלבלים שהתעוררו בי (התאהבות?...). כנראה שאפילו לי יש גבולות לשקיפות... זה הרי בעייתי, ומעורר סימני שאלה, וכמובן פוגע. ובן זוגי כזה חמוד ומקסים. הרגשתי רגשות אשמה. אבל הקשר עם האיש ההוא היה חשוב לי. הרגשתי שזה אוצר נדיר. הייתה תחושה של חיבור עמוק, מיוחד, אמיתי ומיטיב, ושל כנות. חשבתי לעצמי, שזו כמו דמות אב שכזו, או אח גדול.
אוף, להעיף לעצמי מחבת על הראש המפגר שלי. דפוקה.
אבל עכשיו זה כבר לא משנה, הקשר נגמר מזמן, הוא נעלם. ואגב, בחושיי המחודדים גיליתי, ממש במקרה, שהיה לו עוד קשר. עם בחורונת בת 19. מוזר. ומאכזב. לא שזה ענייני, בעצם. ולא יודעת מה זה אומר, בעצם. הממממ.
לפחות אם כל הסיפור הזה היה נסגר בלי כל כך הרבה סימני שאלה חסרי מענה....
אוף.
ואני בכלל רציתי לספר לכם על משלוחי המנות שהבאתי היום לעבודה.
כבכל שנה, עשו אצלנו חילופי משלוחי מנות - כל מי שהביע עניין נרשם להגרלה ושלף בה פתק עם שם של האדם שהוא צריך להכין עבורו משלוח. לאו דווקא ממתקים - הפעם שמו דגש על כך שאפשר לקחת את זה למקום יצירתי. ואז היום הביאו וחילקו את המשלוחים.
בד"כ אני לא משתתפת בזה, גם כי אין לי מושג מה לשים במשלוח ואני מתחרפנת עד שעולה לי עשן מהמוח, וגם כך אני בקושי מצליחה להביא את עצמי לעבודה כל בוקר ולעשות סידורים וקניות, לא כל שכן להתמודד עם משימה מורכבת כמשלוח מנות יצירתי, למי יש זמן לזה בכלל? וגם כי אני לא רוצה לקבל משלוח של ממתקים שאני כמובן אזלול ואחסל, וגם כי אני מתביישת ומרגישה חרא עם איך שאני נראית ואני מנסה לצמצם כמה שאפשר את הממשק החברתי שלי ולהתחמק מסיטואציות חברתיות, ובטח עם אנשים חדשים שאני לא מכירה.
הפעם משום מה, ברגע של אי שפיות זמנית, השתכנעתי להירשם לזה ולהשתתף, בהשפעת המקסימה שעודדה אותי להשתתף, וגם ההודעה של משאבי אנוש על כך הייתה כ"כ חמודה ועודדה כיוונים יצירתיים ולא קונבנציונאליים ואווירה חיובית ומעצימה ומגבשת ומשפחתית, אז מצאתי את עצמי בשבוע שעבר מגרילה שם של מישהי שאני בכלל לא מכירה, מתבאסת, מנסה לשכנע את עצמי שהרי חלק ממה שיפה בזה זו ההזדמנות להכיר אנשים חדשים שבד"כ אין ממשק עבודה איתם ביומיום, לא מצליחה להשתכנע מהטיעון הזה ומדמיינת שהיא בטח אישה נורמטיבית, רגילה, שיפוטית ומשעממת שתחשוב עלי שאני נראית מוזרה ומוזנחת, ושהמשלוח שלי ייראה עלוב ומגוחך ביחס לאחרים.
וכשאותו יום גם התדרדר לכדי התמוטטות עצבים (מזעזעת ומוגזמת) שחטפתי בגלל תגובות של הבוסית שלי שהיוו עבורי טריגר להתפרצות של בכי ועצבים מתוך תחושת עלבון -
ההתבאסות המינורית התעצמה לכדי חרטה עזה, עצבים וכעס על עצמי ועל העולם, חרדה, מועקה קשה, והתחלתי לחפש דרכי מילוט - אך ללא הועיל. ההגרלה כבר נעשתה, מישהו אי שם הגריל את שמי, ואני הגרלתי שם של מישהי שאם לא אביא לה משלוח מנות - אף אחד אחר לא יביא לה. גודל האחריות היה למעלה מכוחי לשאת. שקלתי לאשפז את עצמי במחלקה סגורה בשלוותה, או להוציא מרופא המשפחה שלי אישור מחלה לשבוע ולהתחבא במיטה מתחת לפוך עד יעבור זעם.
במצוקתי הכרזתי, בפני הבוסית שלי ובפני המקסימה, שעכשיו נהרס לי הסופ"ש ושכל הזמן אהיה מוטרדת בגלל זה, ולמה עשיתי את זה בכלל, ותיבלתי את המסר בלקט נבחר מרפרטואר האמירות המיזנטרופיות שלי בגנות האנושות והבליה.
שלחתי אימייל חירום למנהלת משאבי אנוש המקסימה, שאמרה שהכל יהיה בסדר והן יעזרו לי עם רעיון וביצוע. לאט לאט הבנתי שאין לי אפשרות להתחמק מהמטלה המבעיתה שלקחתי על עצמי ברגע של הכרה מעורפלת נטולת הגנות.
בזיק אחרון של תקווה עוד הבליח בי רעיון גאוני שהצלפתי בסובביי בסגנון מחאת טיפש-עשרה - פשוט אבקש ממי שיביא לי משלוח, שיביא אותו לזו שהגרלתי את שמה!
ואז ההכרה שלי התעייפה וצנחה לכדי מצב של השלמה, וחוצמזה הייתי עסוקה בלהרגיש מזעזע בגלל התמוטטות העצבים שחטפתי (צחוק צחוק, אבל באמת נשרף לי איזה פיוז באותו יום. הגעתי לקצה).
עברו להם הימים ולא היה לי מושג מה אעשה. נעתי בין ייאוש וחוסר תקווה לבין רגעים פתאומיים של השראה בנוסח "זה דווקא דבר טוב! זה יהיה נחמד! ולהכיר אנשים חדשים זה חיובי!" שהתחלפו בהרהורים קודרים על בריחה מהארץ. הפתק הקטנטן עם שמה של האישה הרגיש לי כמו הדבר הכי כבד ומעיק בעולם, ואפילו שלא הכרתי אותה, ידעתי שהיא היא הסיבה לאומללותי, וכעסתי עליה שבגללה אני חווה כזה סבל בל יתואר.
מתוך כאוס המחשבות הקבוע שלי, עלו לי כמה כיווני רעיונות יצירתיים, אבל זה דרש כל מיני הכנות לוגיסטיות, ולא הייתי בטוחה איך לבצע, והתלבטתי בלי סוף בין כמה אפשרויות שלא הצלחתי להחליט ביניהן. התרוצצתי פה ושם בגיחות אמיצות לחנויות במרכז העיר וחיפשתי סלסלה, ורעיונות, אבל גם עשיתי קניות אחרות ולא יכולתי לסחוב עוד דברים אז דחיתי ליום שאחרי.... וגם כך כל האפשרויות בלבלו אותי.
מדי פעם נסוגתי ל- comfort zone של המחשבה להביא פשוט סלסלה עם ממתקים, ויותר מזה - לקנות משלוח מוכן, ושלום על ישראל, גאולה. אבל ידעתי שזה יהיה תבוסתני, מה גם שכל הרעיון שעמד הפעם בבסיס היום הזה הוא מקוריות וחשיבה יצירתית ונגיעה אישית.
יום הדין הלך והתקרב, ובכל זאת התגבשו אצלי רעיונות - לשני משלוחי מנות. אחד לזאתי שאני לא מכירה ושהייתי חייבת להביא לה, והשני למקסימה.
אתמול בערב התרוצצתי ברחבי מרכז העיר עד שמצאתי פה ושם דברים.
הגעתי הביתה מאוחר והכנתי.
לזאתי שאני לא מכירה שמתי בסלסלת פלסטיק סגולה מעוצבת יפה עציץ קטן עם פרחים לבנים עדינים, ומסביב לעציץ הנחתי תפוחים יפים מהסוג הטעים והיפה של "הביוקר" - pink lady - שעולה 18 ש"ח לקילו - והם גם עברו את הסינון והבחירה שלי, כך שמדובר בבקרת איכות מחמירה אה-לה-או.ס.די. הוספתי עגבניות יפות מהסוג האיכותי (גם של "הביוקר"), בצבע אדום עז, גם גדולות וגם קטנות, והשארתי את העלים הירוקים. וזהו. משלוח פשוט אך צבעוני עם מסר של בריאות וטבעיות. כמובן שנשארתי בלילה ערה עד מאוחר לארגן, וישנתי רק ארבע שעות, וקמתי נורא מוקדם כדי להגיע מוקדם לעבודה לסיים להכין את המשלוח למקסימה לפני שתגיע. ותוך כדי הבוקר, במקביל לטירוף של המשרד, איכשהו סיימתי להכין. ונתנו לי מחמאות והתרשמו ואמרו שזה מאוד יפה - גם הבוסית שלי וגם המקסימה וגם מנהלת משאבי אנוש ואחרים. הבוסית שלי אמרה שמכל החששות שלי והסבל שעבר עלי - בסוף אני עשיתי יותר יפה מכולן. אז נראה לי שנסחפו במחמאות, אבל באמת הרגשתי הקלה שהצלחתי בכל זאת להכין משהו ראוי. גם אם זה עלה לי במצוקה נפשית ובחוסר בשעות שינה...
וכשהלכתי למשרד של הזאתי הלא מוכרת להביא לה את המשלוחה - גיליתי אישה מקסימה, נחמדה, עדינה וחייכנית שמאוד הודתה ואמרה שהיא גם בעד משלוח נטול ממתקים ושזה רעיון יפה ומקורי.
הבוסית שלי הייתה גאה בי שהשתתפתי בפעילות למרות הקשיים שלי (שגם הוטחו לכיוון שלה).
ולמרות שאמרתי לעצמי שאלמד מהמקרה הזה שבשנים הבאות לא אשתתף בפעילות כדי לחסוך לעצמי את המצוקה - אני חושדת שיש אפשרות שאולי דווקא כן אשתתף. כי זה היה נחמד ונהניתי, ובא לי להגות עוד כל מיני רעיונות יצירתיים לשמח בהם אנשים
למקסימה שיושבת לצדי הכנתי "ערכת הישרדות - עזרה ראשונה להרגשה ביתית באי בודד" - כל מיני פריטים שקשורים להווי המשותף שלנו ולדברים שהיא אוהבת, עם הומור פנימי שלנו. היא מאוד התלהבה והודתה. אגב, הייתי בטוחה שהיא תביא לי משלוח כי כמה ימים לפני כן היא זרקה לי מילה על כך שהיא תכין לי משהו, והיא אחת כזאת שאוהבת להכין דברים כאלו, ונראה לי שהיא הכינה גם משהו לכמה אנשים אחרים, אבל היא לא הביאה לי. אין לי בעיה עם זה, לא הכנתי לה את המשלוח רק בגלל שחשבתי שהיא מכינה לי, רציתי להכין לה בכל מקרה, נהניתי מהנתינה וההשקעה והמחשבה, מכל הלב. מגיע לה. אבל קצת הופתעתי שדווקא היא, שעוד הצהירה שהיא תכין לי משהו, בסוף לא הכינה. הרי בהשפעתה עשיתי את כל זה, היא תמיד דוחפת אותי לעשות דברים כאלו (אינסידנט העוגה ליומולדת שלי שלא הבאתי, למי שזוכר/ת...). בטח פשוט לא היה לה זמן. עם הילדים והכל. אבל באמת לא משנה לי, סתם תהיתי.
אני קיבלתי משלוח מנות ממישהי שאני מכירה היטב ועובדת מולה הרבה, ושמחתי לראות אותה נכנסת למשרד עם משלוח עבורי. לצד הממתקים הרבים (כפי שחששתי ) שהיו במשלוח הגדול והצבעוני, היא כתבה לי את הברכה הבאה:
"ל____ היקרה, שמחתי להגריל את שמך ולשמח אותך בחג הפורים. מאחלת לך חג שמח וכיפי, ובהזדמנות זו להודות לך על שיתוף פעולה ועבודה פוריה. את אדם מקסים, רגיש, בעלת חוש הומור, וכיף לי מאוד לעבוד איתך. אוהבת, _______"
איזה כיף לקבל כזו ברכה נכון? מחמם את הלב לקבל מילים חמות כאלו.
אז הייתה היום בעבודה אווירה כיפית, חיובית ומרגשת,
אבל אחרי זה נאלצתי להישאר עד מאוחר בערב בגלל משימה שהייתי חייבת לעשות ונתקעתי בגללה במשרד,
אז סגרתי יום של פאקינג 12 שעות עבודה, ואני גמורה מעייפות, ואחוז הסוכר והשוקולד בדם שלי הוא המספר שבדרך כלל מייחסים לאחוז המים בגוף.
איזו תשישות. אני צריכה עכשיו לנוח לפחות שבועיים. קשה עבודה, קשה שפה, קשה משלוחה.
ואני צריכה ללמוד לפרט פחות.
ואולי לסנן את הדברים שאני כותבת כאן. או שלא. אכתוב מה שבא לי. על הזקפה האינטר-גלקטית שלי.
[האמת היא, שכבר מזמן כתבתי את הקטע הזה, אבל אז גנזתי אותו מפאת דיאגנוזה עצמית של פתטיות כרונית. אבל זובי, מה אכפת לי, על השטרונגול הענק-כעץ-סקויה שלי]
אז אמנם ירידה על עצמי הייתה כל השנים והינה עדיין מומחיות הארד-קור שלי, אבל בחיי שבשנים האחרונות זה השתפר לאין ערוֹך - המצב העכשווי הוא ממש פרגון לעצמי יחסית לפעם, כך שאתם יכולים לתאר לעצמכם עד כמה המצב היה חמוּר בעבר.
כמובן שהמראה החיצוני שלי תופס עמדה מרכזית בשדה הקרב של הירידה העצמית שלי (לא במובן של עינוג עצמי, אני לא עד כדי כך גמישה). אני מלאה רגשי נחיתות וחוסר ביטחון ודימוי עצמי נמוך בצורה מוגזמת. אז בתור קונטרה מאזנת לכך, למה שלא אדלה ממעמקי הגנזך כמה אנקדוטות פתטיות זניחות מהעבר שעשויות להעלות ממצאים חיוביים בתחום האטרקטיביות החיצונית שלי.
אני נוצרת בסל זכרונותיי שני אירועים מכוננים כהוכחה אובייקטיבית לכך שגברים, או יצורי אנוש בכלל, אכן יכולים להימשך אלי ולראות בי עלמה אטרקטיבית:
אי שם בעבר הרחוק, אולי בסוף גיל העשרה או בתחילת שנות העשרים שלי, החברה הכי טובה שלי סיפרה לי שהבחור איתו יצאה באותה תקופה אמר לה שאני סקסית. אני! סקסית! נורא עצוב ששנים רבות אח"כ הוא נהרג במלחמת לבנון השנייה. עד שמישהו אומר שאני סקסית [התרעת הומור שחור ניסיוני].
באותו עבר רחוק בסביבות אותו זמן, יצאתי לבלות עם: אחותי הגדולה, הבחור איתו יצאה באותה תקופה, חבר של הבחור, והחברה הכי טובה שלי. יצאנו למועדון (אחותי הקטנה תמיד צוחקת עלי כשאני אומרת "דיסקוטק", כנראה שהיום זה נחשב אנכרוניסטי, מה אכפת לי, דווקא אגיד דיסקוטק. דיסקוטק! דיסקוטקקקק!!! נו טוב, מועדון), והחבר של הבחור היה חתיך, ואחותי סיפרה לי שכשהם הלכו שניהם לבר לקחת שתייה, היא שאלה אותו מה הוא רוצה, והוא ענה לה "את אחותך". אותי! חתיך! רוצה! אבל חתיך קל דעת כזה וסתם דביל. פלרטטן, שטחי, בטח סתם חיפש לזיין. בכל אופן לא נעניתי לחיזוריו. [גם נראה לי שבאותו זמן הייתי בזוגיות עם מישהי. וגם באותו ערב הנעליים עשו לי שמוֹת בבוהן - גם חברה שלי דרכה עלי כל הזמן - והייתי עסוקה כל הערב בלסבול מכאבים (כמו פולניה טובה). אה, כן, נזכרתי, באמת הלכה לי הציפורן של הבוהן ולמחרת הייתי צריכה ללכת למרפאה של הבסיס ותלשו לי אותה , טראומתי משהו].
כמובן שפתטי לגמרי שאני כ"כ זוכרת את שני המקרים הקטנים הסתמיים השגרתיים האלו, מקרים שקורים לנשים אחרות כל הזמן והן שוכחות מזה, אבל הם היו נדירים בחיי. איתי לא מתחילים. בטח לא חתיכים. אני יכולה לספור על אצבעות כף יד אחת את מס' הפעמים שהתחילו איתי בחיי. זה כמו לחוות פירור רגעי מעולם אחר קסום ומרגש שאולי הייתי יכולה להיות חלק ממנו, אם הייתי אחרת.... אולי באמת היה לי פוטנציאל? אם לא הייתי עולה ויורדת במשקל כמו אקורדיון, אם המוח שלי לא היה מיוסר, סבוך ומוטרד....
או שלא. אולי אני באמת לא הטיפוס, וזה בסדר גמור.
אולי זה פתטי שהעניין אפילו העסיק והטריד אותי. שהתיימרתי לרצות להיות מישהי אטרקטיבית, שנמשכים אליה או מתעניינים בה. מגוחך. אני מגוחכת.
נזכרתי בעוד מקרה -
בכל הילדות והנעורים שלי נטפלו אלי, צחקו עלי, כי הייתי שמנה עם משקפיים ונראיתי, איך נגיד בעדינות ובלשון המעטה, לא משהו, וגם הייתי ביישנית ורגישה מאוד, וכזאת שמסתובבת בעולם בלי הגנה של עור מטאפורי, חשופה, משדרת לסביבה את החולשה, השבריריות והפחד שלה, שונה מאחרים, קורבן קלאסי. הבריונים מריחים את הדם הזה מרחוק. סבלתי נורא וכו'.
הקיצר, היו כמה טיפוסים בביה"ס שלקחו אותי כפרויקט אישי ונטפלו אלי שוב ושוב ושוב ושוב ושוב. אחד מהם היה בתקופת התיכון, הוא אמר לי שאני כ"כ מכוערת שזה ממש עושה לו רע, ולמה בכלל הוא צריך לראות אותי כשהוא בא לביה"ס. כאלו דברים. וצחק עלי. המראה שלי והקיום שלי ממש ממש הפריעו לו.
בצבא ירדתי המון במשקל, עשיתי ספורט, השתניתי. הלכתי לאיזשהו מכון כושר, וראיתי אותו שם. התמלאתי חלחלה. והוא ניגש אלי וחייך ודיבר איתי בצורה אדיבה והתעניין בי. אז דיברתי איתו פה ושם, וקלטתי שאין לו מושג מי אני, ואחרי שדיברנו כמה פעמים סיפרתי לו - שהיינו יחד בתיכון, שנראיתי ככה וככה, שהוא היה מתעלל בי רגשית, אמר לי ככה וככה. הוא היה בהלם ולא זכר את זה בכלל. הוא אמר שהוא נורא מצטער. מאוד התנצל והמשיך להתעניין והתנהג כמו אדם אחר לגמרי. אבל אני דחיתי את חיזוריו. sweet revenge!
[ואולי הבדיחה היא בכלל עלי - אולי הוא בכלל לא התחיל איתי וסתם היה נחמד! מתלהבת שכמותי]
נו טוב, אבל כל זה היה מזמן, בימי הפלמ"ח ההם של הקוקו והסרפן של סוף שנות ה- 90 של המאה הקודמת (נרדמתי ברוב שיעורי ההיסטוריה בביה"ס, ומהשיעורים בהם לא נרדמתי - הברזתי, אז אולי אני לא מדייקת בשיוך ההיסטורי). כן, נראה לי שזה הסרפן שעשה להם את זה.
(אני מניחה שאני מאוד מגזימה, הרי היו כמובן בעבר עוד מקרים של אנשים שהתעניינו בי כך, אמנם לא הרבה, אבל היו. וגם אני הייתי מאוד מופנמת וביישנית וחסרת ביטחון ומסורבלת בסיטואציות חברתיות, ואולי גם זה השפיע)
"אינני אוהב לטפל באנשים מאוהבים. ייתכן שהמניע הוא קנאה - גם אני משתוקק ליהנות מקסמי האהבה. ייתכן שאהבה ופסיכותרפיה נוגדות זו את זו בבסיסן. המטפל הטוב חותר לסילוק החשכה, ושואף להגיע אל האור, ואילו האהבה הרומנטית ניזונה ממסתורין, ומתפוררת אם בודקים אותה יותר מדי. אני שונא להיות תליינה של האהבה."
גם לכם יש שיר שטחנתם כשעברתם פרידה טראומתית מבן-זוג/בת-זוג?
בצבא הכרתי בחורה. בהתחלה היינו חברות טובות ואח"כ הקשר הפך (למרות הסתייגותי ההתחלתית...) לקשר הרומנטי הראשון שלי. זה סיפור בפני עצמו, אבל לא אכנס לזה כאן. היינו ביחד מעל שנה - אולי שנתיים? גאאד, אני כבר לא זוכרת, זה פרה-היסטוריה.... בכל אופן, דרכה הכרתי את האלבום הנפלא Disgraceful של Dubstar, ממליצה בחום, הנה קישור לאלבום המלא ביוטיוב:
כשנפרדנו הייתי במצב טוטאל לוס ושמעתי בלילה שוב ושוב ושוב ושוב ושוב (כפול 74,000 בחזקת דיכאון קליני) את שיר מס' 5 מהאלבום הנ"ל -
The Day I see You Again:
ובכיתי ובכיתי ובכיתי ובכיתי ובכיתי (כפול חור שחור בחזקת אומללות).
זה היה לקראת סוף שנות התשעים, ושמעתי את זה בקסטה. כל פעם שהשיר נגמר עשיתי rewind לשמוע את השיר מההתחלה.
אני ואחותי הגדולה גרנו באותו חדר. ואמנם האזנתי למוסיקה באזניות, אך הרעש של ה- rewind הפריע לה.... אבל, הייתי חייבת.... הייתי כולי נסערת ומוצפת רגשות. וגם לא יכולתי לספר על זה לרוב האנשים סביבי, מלבד חברה אחת או שתיים. הקשר נשמר בסוד באותו זמן, בעיקר כי אבא שלי מחזיק בדעות קיצוניות נגד הומוסקסואליות (מבחינתו זה גרוע יותר מרצח, וצריך לשים הומואים במחנות ריכוז), אז גם הייתי צריכה להסתיר את הכל מהמשפחה שלי.
יש זכרונות כאלו שנשארים חקוקים בתודעה...
בכל אופן, בזמנו השיר מוטט אותי רגשית. כנראה השילוב של הלחן הנוגה היפה והנושא של פגישה מחודשת אחרי זמן רב בעקבות פרידה - התפרץ לדלת הפתוחה של הצער שלי:
Walking home from work tonight
Your letter warm, I'm holding tight
Said you want to see me soon
I phoned you late this afternoon
The bar we first met seems alive
I'll see you there at eight tonight
Shouldn't think like this
But is there something in us meeting now?
All this time, I've waited knowing
Though I've changed my heart's still showing
I'll wear a new dress, wash my clothes
I'll wear the earrings that you chose
If the man you've grown to be
Is more Morrison than Morrisey
I'll tell you straight as we undress
That things got better when you left
And though I've banned your name since then
I'll call it with my dying breath
No one else would have me
So I've made this day of all days
The day I see you again
Will you know me, will I cry
Will the years that passed decide that
Even we who loved and lied
Shouldn't meet again tonight
קשה לי מאוד עם פרידות, לא רק בקשרים רומנטיים, אלא גם קשרים חברתיים שמתנתקים. חברה שגם מתקשה בתחום שלחה לי קישור למאמר מעניין בנושא, על דפוסים שונים של התנהלות ביחסים, אני כמובן מזדהה עם הדפוס החרדתי:
מהבחינה הזאת, הקשר היציב (גם אם לא נטול בעיות) עם בן זוגי ב- 8 השנים האחרונות מהווה עבורי ממש חוויה מתקנת. בעצם, שתי מערכות היחסים הארוכות שהיו לי לפני כן - הרבה שנים לפני כן - שתיהן עם בנות (ככה יצא) - היו קשרים בוסריים ובעייתיים. היה לי עוד קשר רומנטי עם מישהו, שנגמר זמן לא רב לפני שהכרתי את בן זוגי הנוכחי, אבל הקשר ההוא לא היה ברור ומוגדר כ"כ, לא היה ממש זוגיות רשמית לשמה.
לגבי קשרים חברתיים שמתנתקים - הכוונה לא ל"סתם" קשרים חברתיים - אלא קשרים מיוחדים, עמוקים וקרובים שהיו חשובים לי מאוד. גם כך אני מתייחסת לקשרים כאלו כאל אוצר נדיר, ועד שיש לי בידיים כזה אוצר יקר, כואב וחבל לאבד אותו... אבל אני מניחה שאני יותר מדי מלודרמטית, ככה זה בחיים, ככה זה בני אדם, כל אחד וחייו, כל אחד והחבילה שלו, והתקופות שלו, והשגרה שלו, קשרים באים והולכים, לא הכל קשור אלי, אם כי גם לי יש אחריות במקרים מסויימים על הסיבה לניתוק... (מתחרטת על טעות שעשיתי בגללה איבדתי חברה לעט - לאימייל - שכעסה על משהו שכתבתי שפגע בה - ממש לא התכוונתי לפגוע, והתנצלתי - אך היא ניתקה איתי את הקשר. משום מה יש לה עדיין מנוי על הבלוג שלי. מעניין אם היא עוד קוראת כאן - מתארת לעצמי שלא. בכל אופן, אני גם מתייחסת לזה כאל חוויה מלמדת. להבא כבר לא אגיד לאנשים דברים כאלו....).
לי חשובה עקביות בקשרים, קשה לי עם "קשרים הולכים ובאים", אני לא מדברת על היכרות של שלום-שלום וסמול טוק נחמד בעבודה, אלא על חברויות נפש שהייתי רוצה שיהיו חלק מחיי לנצח נצחים (לא חובה שתהיה תדירות קשר גבוהה, אפשר פעם בכמה זמן, שפשוט אדע שהם איתי. אוף, אני כזאת needy!). אבל, זה לא עובד ככה... בכל אופן, צריך ללמוד להרפות, וזה קשור גם לחסכים שיש לי, וגם למערכת היחסים שלי עם עצמי... ועם הריקנות שפעם משלה בי דרך קבע.
אולי אם אבוא לקשרים מלכתחילה בגישה נינוחה יותר, הם גם יתנהלו בהתאם. כבר אמרו לי פעם, שלפעמים דווקא כשמתאמצים או רוצים יותר מדי, זה מרחיק את הדבר שרוצים. אז צריך קצת להרפות. ולהחצין את הנוֹאשוּת הפתטית שלי זה בטח לא השיטה הכי טובה להקיף עצמי בחברות וחברים. אז זהו, אני קוּלית ומאאאגניבה וחתיכת שועלה גזעית ביותר. כאילו, אני זאבה בודדה כזאת, עצמאית וחזקה שמסתדרת לבד, ויש לי המון תוכן, עיסוקים ועשייה בחיים, כך שאני לא ממש "זקוקה" לאחרים, אבל נהנית להכיר ולבלות עם אחרים, בסבבה כזה, באיזי, על איזה דרינק על הבר, או תוך כדי כבילתם בשלשלאות לקיר מרתף ביתי כדי שהם לא פאקינג יברחו ממני!!! גררררר... אה, לא... התכוונתי, שלאנשים ממש כיף איתי, כי אני זורמת וקלילה ובחורה חיובית ואופטימית ולגמרי נורמטיבית עד פיהוק.
כינוי:
אור לנדו
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
), מה גם שקשה לי להסביר מה בדיוק קרה שם, ממרחק השנים הכל כל כך מעורפל ולא ברור. לא רק דינמיקת הקשר, גם אפילו מבחינת כרוניקת האירועים, וכל הסצנה החברתית שהייתה באוניברסיטה. מה שברור זה שנפגעתי מהקשר הזה, מאוד. בעיקר מאיך שהוא הסתיים - היא ניתקה איתי את הקשר. היו לאורך הקשר תקופות של ניתוק (מצדה) ואז חידוש (מצדה), עד שכאמור חידשה איתי בשנים האחרונות שוב בצורה קוהרנטית ועקבית יותר, אחרי שלדבריה היא גם עברה תהליך מאוד עמוק של שינוי, והיא גם נשמעה שונה, וגם אני הייתי שונה (במצב נפשי טוב יותר ולכן יותר נוחה לקשר חברתי), וחזרנו להיות בקשר. אבל הקשר מאז לא היה עקבי וגם עם הזמן דעך באופן טבעי. התראינו לעיתים רחוקות מאוד, היא גרה בעיר אחרת (באותה עיר בה למדנו יחד באוניברסיטה. אני עזבתי את העיר כשסיימתי את לימודיי שם). וגם יש סיבות אחרות, לא טכניות, שמשום מה גורמות לי קצת להסס לגבי הקשר איתה. יש מצב שאני גם משליכה עליה אישיוז שלי.
), עשה הרבה ספורט, בעל פנים יפות - לעזאזל, מה לעשות, אני רק בנאדם, כנראה שהשילוב של החיבור הרגשי איתו וחזותו הממיסה עורר בי התאהבות.
). אבל דווקא חשבתי שבינינו לא היו שטויות רשמיות כאלו, הוא דאג לגרום לקשר הטיפולי להיות פתוח ואישי, וסיפר על עצמו גם דברים אישיים, נראה לי שזה חלק מהגישה הטיפולית שלו. ואולי בכלל היה כל כך מרוכז בריצה שלא שם לב... נראה לי שסיפרתי לו על זה באיזשהו שלב, ולא לגמרי זכורה לי תגובתו, רק שהוא לא התעכב על זה, אולי אמר שהוא לא זוכר את המקרה.
, טראומתי משהו].