ואילו כאן הקרביים של הכלום והספק והכאוס יכולים להישפך החוצה כי
כבר מאוחר מדי לייפות, כאן כבר במלוא תפארת קריסתי קשקשתי מילותיי לעייפה
אם אוהבים אותי כאן, אז אוהבים אותי תמיד, באמת, לגמרי, לעד (חחחחח, ממש).
אני בעבודה.
בד"כ לא כותבת כאן בעבודה.
עכשיו בא לי.
קצת שקט כאן, לשם שינוי.
אז חשבתי להתקדם עם שיעורי הבית ללימודים, אבל
אין לי חשק!
ויש לי קוצים בתחת.
יש לי גם המון חלומות עזים בלילות לאחרונה.
אני חושבת שזה בגלל הכדור, הוא מעורר חיבורים במוח.
בטח גם מטגן את המוח לכדי חביתת-מוח-לשעבר.
דומני שפעם הייתי חדה יותר. עכשיו אני יותר מצו'קמקה. בוקה ומבולקה.
אז היכן היינו? חלומות.
הרבה חלומות שמחזירים אותי לעבר, צובטים את לבי המתגעגע.
פתאום חוזרת לחדרי בדירה ההיא של הוריי, שכבר מזמן עזבו (ועברו מאז שלוש פעמים...).
חזרתי לארון הבגדים, לטייפ שלי. כאילו שכחתי שם בגדים, חפצים שלי, וחוזרת לקחת, אחרי הרבה שנים.
כאילו השארתי שם מאחוריי חלק קרדינלי ומשמעותי מעצמי, את לוז הנשמה. ומבהיל לגלות שפיסות נשמה שלי נשארו מאחור, מונחות להן שנים באותו חדר ישן. ששכחתי לקחת אותן. אולי אנשים זרים כבר זרקו חלק מהן. אולי אבא שלי זרק. אבל ככה זה כשנמצאים במנוסה, לפעמים משאירים מאחור דברים חשובים שאי אפשר לקחת.
נתקלת בבגדים בארון שכבר שכחתי מהם. בתוך הטייפ קלטת ישנה ששכחתי מקיומה.
ושומעת שם מנגינה חלומית שכבר שנים לא שמעתי, ומאז אותו חלום היא מתנגנת בראשי בימים האחרונים, ואיני זוכרת מהיכן היצירה הזו, מי המלחין, מי המבצע. קטע קלאסי יפהפה.
אשליית הנוסטלגיה... כה עצוב. כי כל הרומנטיקה העדינה הזו היא בראשי. המציאות הייתה... אחרת...
שרתי לאבא שלי בטלפון, אולי הוא זוכר. לא זכר, נשמע לו מוכר.
אולי מהאלבום של James Galway, אבדוק. למרות שמצאתי כמה יצירות מאלבום זה והן לא אותה מנגינה.
בקסטות של אבא שלי היו אוצרות מוסיקה, בעיקר קלאסית, אבל לא רק,
לפחות עבורי הם היו אוצרות,
אולי עבור אחרים היו סתמיים,
עבורי היו מפתח למחוזות מופלאים ויופי נשגב,
חיים שהיו בהישג יד, שנגענו בהם,
שנועדנו להם,
שתמיד פיללנו לחזור אליהם,
לחזור לאותם מקומות יפים,
ולפסגות אינטלקטואליות, אסתטיות, תרבותיות ורגשיות,
להיכן שבאמת היינו שייכים.
הבטחות גדולות.
החיים נדמו מלאים באפשרויות.
3 שנים באנגליה, ואז חזרנו ארצה, כשהייתי בת 4 (יכולנו להישאר, אבי קיבל הצעה מהאוניברסיטה, אך בחר לחזור ארצה, ועד עכשיו מתחרט על כך, עקב ההתדרדרות התרבותית-חברתית-סביבתית של המדינה. אבל מה, אבא, גם אנגליה התדרדרה, השתנתה. יש תהליכים חברתיים-תרבותיים גלובליים... המציאות לא מושלמת גם שם, גם שם יש בעיות, זה טבע המציאות...).
הבטחה לא ממומשת, תקוות גדולות,
אולי ספגתי יותר מדי גישה רומנטית לא מציאותית מאבא שלי,
והוא בעצמו אכזב,
הקלישאה של האכזבה מההורים, של ההתפכחות מדמות האב הנערצת/אהובה
וכל החלומות שהאכיל אותי בהם,
כאשר בעצם, במציאות, עשה שטויות וטעויות שלא הייתי מודעת אליהן באותו זמן,
דברים ממש מכעיסים, דפוסי התנהגות לא בריאים, פוגעים,
לא משנים כרגע הפרטים, מה גם שלא הכל ידוע לי.
אבל היו החלומות,
המוסיקה שינקתי מהקלטות,
שעוררו בי נוסטלגיה עזה, געגוע אינסופי,
הרגשתי שייכת לשם, לעולם האחר,
ובטח בהיותי רגישה מאוד - תמיד הרגשתי נטע זר. בגלות.
נותר בי זיכרון כלשהו עמום של מקום שבאמת הייתי שייכת אליו ונעקרתי ממנו,
הבתים האנגליים, המדרגות העולות מן המטבח הציורי אל חצר כמו באגדות,
מבני האבן העתיקים היפים, ספוגי השנים, שגם דמותי ספוגה בהם, נוף ילדותי המוקדמת.
כשחזרתי לשם לטיול "שורשים", לבד, לפני תחילת תקופת האוניברסיטה (סוף שנות התשעים) - בכיתי מרוב התרגשות,
למצוא עצמי בתוך אותו יופי, באותו מקום, ולמצוא את אותו ספסל עליו הצטלמנו לפני כ"כ הרבה שנים.
זכרתי כל שעל ושעל, כל ספסל, כל פנייה של שביל, כל שער. לשם אני שייכת, לשם. כמו לרחף בתוך חלום.
וכל צעד מקדם אותי עמוק יותר בחזרה אל ליבת הדברים, אל המקור הטהור, המזוקק של החיים.
הרבה שנים לאחר מכן, נראה לי שזה היה ב- 2009 אם אני זוכרת נכון, חזרתי לביקור נוסף עם בן-זוגי, והתאכזבתי. המקום השתנה. משהו מהקסם פג.
היה קשה למצוא חניה, העיר הייתה עמוסה במכוניות שכיערו את פניה. לא היו פרחים בקולג' כמו פעם, כנראה לא תקופת הפריחה. חלק מהמבנים היו סגורים בגלל איזה טיפול בחומר כימי מסוכן. הרחובות הראשיים של העיר היו מלאים בשלטים של חנויות-רשת, מותגים. כמה פרוזאי. פג תוקפה של האגדה, ברוכה הבאה לחיים האמיתיים.
כנראה שקשה לי להרפות, משהו בי תמיד נשאר מסוכסך, לא פתור. זהות לא מגובשת, לא ברורה.
האם התגעגעתי לאנגליה האמיתית או לאידאל בלתי מציאותי? כמה מציאותי כבר יכול להיות זיכרון ילדות מוקדמת?
ההורים שלי כבר עשרות שנים מתגעגעים לשם. איך היה יפה, איך היה טוב. לא הכל היה טוב. אך היה טוב לחיות שם, היה יפה, היה נעים. מעלים גירה של זיכרונות, שוב ושוב לאורך עשרות השנים האחרונות. איך עזבנו, חבל שעזבנו, איך כאן הכל מכוער, סביבתית ואנושית, ושם היה יפה כל כך. חיי המשפחה שלנו לאורך השנים היו מלאים ריבים ואכזבות ופגיעות וחוסר יציבות וסצנות מערערות. אבל שם, באנגליה, הו אנגליה, הכל היה יפה וטוב כל כך.
אולי נועדתי לחיות בספרים, במוסיקה, בסדרות הטלוויזיה. אולי המציאות היא מציאותית מדי בשבילי. ולכן אני מרגישה ריקנות ואכזבה, נפילה מגן העדן האבוד. כי המציאות לא עמדה בסטנדרטים החלומיים, שאולי טיפחתי בהשפעת אבא שלי. קשה לי להגדיר. עכשיו, ממרחק השנים, הכל נראה קלישאתי כל כך. אפשר להסביר הכל במונחים פסיכולוגיים, את התהליכים. ובכלל, הכל נראה לי קלישאתי. דיכאון, חרדה, לרצות שיגיבו לי בבלוג, צורך לתקשר. כ"כ קלישאתי, שאין טעם. אין טעם לנסות. כי זה סתם. זה לא משנה. זה ניסיון לחיות. זה לא החיים באמת. החיים האמיתיים, הספונטניים, הקורים באמת, היו משהו אחר. קרו למישהו אחר. לא לי. לאחרים. האחרים חיו באמת. אני רק ניסיתי.
למה התרגשתי כל כך כשלמדנו באוניברסיטה את Portrait of the Artist as a Young Man של ג'ויס? למה כ"כ הזדהיתי? בטח לא הבנתי את הספר באמת, את כוונת הסופר. סתם השלכתי על הספר את התחושות האישיות שלי. בטח זה תהליך פסיכולוגי פרוצדורלי - מרגישים שיש משהו מיוחד וחד-פעמי, ואז מגלים שלא. ושהכי חשוב הבריאות ושצריך להגיד תודה על מה שיש, ושאנחנו רק בני אדם, מוגבלים. מילים מילים מילים.
כואבת לי הבטן. מוקדם יותר הערב, אחרי שכולם הלכו מהמשרד, נותרתי לבד. ערכתי מתקפת קמיקזה רבתי על הכיבוד הטעים שנותר. הייתי צריכה הרגעה. במהלך היום הרגשתי מתוחה, ולא שייכת, ומיאוס. אני לא יכולה להמשיך להתבוסס במיזנתרופיה, אני סתם יוצאת ממורמרת, זה לא אדפטיבי. גם חסרות לי שעות שינה.
אולי אני כלואה בתוך דפוסי החשיבה הטורדניים, וזהו. זו ההפרעה שלי, וזה מה יש. ועושה מה שיכולה תחת הנסיבות.
כמה שירים מארץ רחוקה:
ג'יימס גאלווי מנגן גרסת חליל צד לשיר של ג'ון דנבר. כנראה המנגינה שריגשה אותי יותר מכל האחרות כילדה. האלבום הזה של גאלווי היה פסקול ילדותי:
לחן של בטהובן לשיר של סר וולטר סקוט, בביצוע ריצ'ארד דייר-בנט. אני מניחה שרוב האנשים לא יתחברו לזה, בטח לא מי שבכלל לא מתחבר לסוג מוסיקה כזה ולא מכיר, אבל עלי השיר הילך קסם, כמו נשלף ממעמקי האדמה הכהה כשריד מעידן רחוק, מנגינה מכשפת שכולה געגוע ושבתנועתה האיטית ניתן עוד לשמוע את התערבלות הרוח בצמרות העצים ואת שכשוך המים:
משהו אחר לגמרי - מוסיקת הפתיחה והסיום של הסדרה ההזויה היפנית Monkey Magic שהיינו רואות באנגליה, סוף שנות השבעים. אחרי קטע הפתיחה ההזוי ומוסיקת הפתיחה האנרגטית, מגיע שיר הסיום היפהפה (שמתחיל ב- 1:34):
החלום על סבא שלי, שכתבתי עליו כאן בפוסט הלפני אחרון, גרם לי לרצות לספר עליו יותר.
אני מביאה לכאן שני מכתבים שקיבלתי בזמנים שונים ובהקשרים שונים - אחד מסבא שלי ואחד מאבא שלי. המכתבים משקפים היטב את ההבדלים ביניהם ובין תפיסות העולם והאישיות שלהם, ובעקבות זאת - את ההבדל במסרים על העולם ועל עצמי שספגתי מהם.
סבא שלי שלח לי בדואר את המכתב הבא, לרגל סיום לימודיי בתיכון, ב- 1995:
לאור, נכדתי המתוקה,
שאפשר לצבות לה את לחייה עד אשר תהיינה סמוקות;
לאור, בעלת הצ'יפס "הגנוב" בימי אוקספורד העליזים, אשר הפך (הצ'יפס) לחלק מהפולקלור המשפחתי;
לאור שאותה אני אוהב מאוד, מאוד;
לאור, שזכיתי לראותה בוגרת בית-ספר תיכון;
לאור שלי, שולח אני גן פורח של ברכות ואיחולים!
והשאלה הלא היא:
מה הלאה?
אור, "מה הלאה" שלי ברור לחלוטין - לא ירחק הזמן ואנוכי אאסף אל אבותי. ומודה אני לכל אלה שבימי חלדי עזרו לי לממש את שיש בי במלוא מובן המושג הפסיכולוגי "מימוש עצמי".
ומכאן ל"מה הלאה" שלך - שדה פתוח ועצום, אופקים רחבים ורחוקים של ההוויה שלך, עד 120 ועד בכלל, בתוספת מע"מ 12 שנה = 132 שנה טובות ומאושרות.
ומה בין שתי ההוויות? בין ההוויה שלי שהייתה וההוויה שלך שתהיה?
מאוד, מאוד הייתי רוצה שגם את תממשי את כישרונותייך, כי רבים המה ומעולים.
למשל, אני רואה אותך בעיני רוחי עיתונאית דגולה, שלכתבות שלה ולמאמריה מצפים, ושאותם מצטטים בדחילו ורחימו. שאותה מזמינים לשיחות החשובות בכל כלי התקשורת; שאת מקבלת פרסים על מחקרים בתחום העיסוק שלך. ואולי, נכדתי תקבל פרס ישראל, לו יהי!
מהו המפתח לכל אלה?
התשובה: החינוך העצמי.
אני מאמין גדול מאוד בחינוך העצמי של האדם.
חייב אדם שנה שנה, יום יום, שעה שעה - לחנך עצמו; כדברי הנביא "ואצרֹף כבֹּר סִגָיך ואסירה כל בדילָיך" (ישעיהו א', כ"ה).
וברבות הימים תאמרי, אור, בגעגועים (אני מניח):
סבא [שמו הפרטי] ז"ל היה אומר:
על שלושה בסיסים ניצבים הישגי האדם:
על העמל
על ההתמדה
ועל החינוך העצמי!
נשיקות,
סבא [שמו הפרטי] שלך
נ.ב - הנני מצרף בזה מתנה צנועה לרגל גמר חוק לימודייך. כאשר תיכנסי לשירות בצבא תקבלי עוד 500 ש"ח (כפי שקיבלה [אחותי הגדולה]), סבא
איזה חמוד הוא, נכון?... הוא היה סבא חמוד!
אני מתרפקת על המכתב הזה בגעגועים ובעצב ושומרת עליו מכל משמר כאוצר יקר שלי. הלוואי שהייתי יכולה לחיות לפי העקרונות שהוא ציין. אני יודעת שזו הדרך הנכונה והטובה, אך לא עמדתי בזה. אני עצובה שלא הגשמתי את חלומו של סבא. לא מימשתי את עצמי באופן שהוא קיווה ושגם אני קיוויתי, ולא הייתי מסוגלת לעמוד בחינוך העצמי המתבקש להגשמה של הפוטנציאל שלי. החיים היו גדולים עלי... אבל, אולי הוא לא לקח בחשבון את המרכיב הנפשי המעכב. האישיות שלו הייתה חזקה מאוד ועמידה (אחותי הגדולה דומה לו יותר), ואילו אני דומה יותר לאשתו - סבתא שלי, שסבלה מבעיות נפשיות קשות (דיכאון, חרדות, פוביות, גם נאלצו לאשפז אותה מס' פעמים, והילדות הקשה איתה די דפקה את אבא שלי נפשית). אני גם דומה לה פיזית, בתווי הפנים. סבא שלי לא ידע על הקשיים שלי.
אבל מצד שני - למרות הבעיות שלה, סבתא שלי הייתה ספרנית מוערכת וקיבלה פרס עובדת מצטיינת, ודורות של ילדים אהבו אותה, וכשביקרתי לפני שנה-שנתיים בבית הספר בו עבדה (ושתמיד ליוויתי אותה לשם כשבאתי לחופשות, והיא נתנה לי ספרים נהדרים לקרוא), התרגשתי לגלות שתלו את תמונתה בפינת הספריה וכתבו מילים אוהבות לזכרה.... התחלתי להתייפח בלי שליטה...
אז, היא כן הגשימה את עצמה בעבודה. אני נקלעתי לברירת המחדל של מזכירה. אמנם זה תפקיד משודרג שבו אני עושה מגוון דברים ויש לי אחריות, וכן משתמשת בכישוריי (בעיקר בניסוחים והגהות ועריכה), אבל.... עדיין, מזכירה.
טוב, אני תופסת את עצמי פתאום - אני סתם ממעיטה בערך עצמי ובערך העבודה שלי. יש לי פאקינג עבודה טובה ולא פשוטה, שלא כל אחד היה מצליח בה, במקום מיוחד ומעניין ואיכותי, אני זוכה להערכה רבה וסומכים עלי, יש בעבודה המון רגישויות שצריך להתחשב בהן ואני מצליחה לעשות את הדברים על הצד הטוב ביותר, תוך הקפדה על הפרטים הקטנים. אני חושבת שסבא שלי היה גאה בי ובתפקיד הזה.
בכל אופן, המכתב הזה תמיד היה עבורי צוהר להביט דרכו בחיים שיכולים היו להיות לי ובאדם שהייתי יכולה להיות. החיים הנעלים הללו, מלאי המשמעות, שתמיד רציתי... והאופטימיות הגדולה במילותיו העוצמתיות של סבא, הביטחון והוודאות שקורנים מדבריו, והעובדה שהוא אומר שזה אפשרי באמת ובתמים.... נוסכים בי שביב תקווה ואמונה, מציתים ניצוץ חיים בתוך האפלה העייפה...
אגב, תקרית הצ'יפס שהוא מציין קרתה כשהייתי אולי בת שנתיים או שלוש במהלך טיול באנגליה שעשינו עם סבי וסבתי שבאו לבקר. מעשה שהיה כך היה - ישבנו במכונית, סבא שלי ישב לצדי. אני אכלתי משקית צ'יפס, ולסבא שלי גם התחשק אז הוא לקח לעצמו לתומו צ'יפס מהשקית. אוהו, טעות גדולה. הוא לא ידע למה הוא הכניס את עצמו ולאיזו קטסטרופה הוא גרם. נכנסתי להתקף בכי היסטרי שאף אחד במכונית לא ידע איך לעצור אותו. העבירו אותי מיד ליד, תוך כדי כך שאבא שלי מנסה להתרכז בנהיגה, היה בלגן... לקח זמן עד שנרגעתי ממחטף הצ'יפס הזה. שנים על גבי שנים סיפרו במשפחה את הסיפור הזה, בתענוג רב, שוב ושוב.... נו, אז כבר בינקותי נושא האוכל היה רגיש אצלי....
במכתב מאבא שלי לא מצוין תאריך מדויק. אני זוכרת שהוא שלח לי אותו בזמן שהייתי באוניברסיטה, תחילת שנות ה- 2000, לאחר אחת המריבות שלנו בסופשבוע (גרתי במעונות וביקרתי את ההורים בחלק מסופי השבוע), כנראה הייתי מגיבה בכעס על דברים שליליים או מעצבנים שהוא היה אומר, דברים שעשו לי רע או שנפגעתי מהם, או משהו כזה. לא זכור לי כרגע מה היה המקרה הספציפי שהיווה טריגר למכתב הזה:
לאור, הפילוסופית העגומה
סוד החיים
אם הייתי לוקח ורוקח את שתי אמרות חז"ל: "אין חכם כבעל ניסיון" ו- "אל תדון אדם עד שתגיע למקומו" - הייתי מקבל את האמרה המשולבת: "אל תדון את החיים אלא על-פי ניסיונך"... זהו פרדוכס החיים וסודם!
כי כל אחד מאיתנו הוא חוליה אחת בודדה בשרשרת האדם, שלגביה אין לנו מושג היכן היא מתחילה ולהיכן היא מובילה. למדנו על היסטוריה מתועדת של אלפי שנים, וקיימות הערכות על תרבויות אנושיות שהתקיימו לפני עשרות אלפי שנים, שלא לדבר על האדם הפרה-היסטורי החל מאוסטרלופיטקוס אפארנסיס לפני 4 מיליון שנה דרך אפריקנוס רובוסטוס, בואיסאי, הומו-האביליס, הומו-ארקטוס ועד לאבותינו מזן ההומו-סאפיינס שהחלו להופיע לפני כ- 300,000 שנה...
אין-ספור בני אדם לפנינו עשו כמעט כל דבר אפשרי וחוו כל התנסות שרק נעלה על דעתנו, ובסופו של דבר פשוט התפגרו... הרי אמר כבר קוהלת לפני שלושת-אלפים שנה: "הבל הבלים הכל הבל...". בכל זאת לאורך הדורות נאבק כל יהודי, משגשג, נופל וקם מתוך יצר-קיום בלתי-מובן, כי כל אחד רוצה להתנסות, להתפעם ולהתאכזב ולהגיע בסופו של דבר לרגע הנפלא שבו יוכל להגיד על סמך ניסיונו הוא: "הבל הבלים...".
אביך האוהב,
[שמו הפרטי]
אני יותר דומה לאבא שלי בתפיסת העולם. אבל אני רוצה שיגידו לי שזה לא נכון. שיש משמעות. שיש בשביל מה. שהחיים חשובים, שמה שאני עושה הוא בעל ערך. הבעיה עם אבא שלי זה פחות תפיסת העולם שלו, ויותר ההתנהלות שלו, ההתנהגות הקיצונית שלו, האישיות, הדברים שהוא אומר, ההערות, הדפיקות הרגשית, דפוסי הקשרים הלא בריאים שלו. כי המכתב עצמו חכם ובסה"כ נכון. בזמנו המכתב עשה לי יותר רע כי בזמנו הייתי זקוקה לאווירה תומכת, מעודדת ובריאה, ולא לתובנות על חוסר משמעות הקיום, שגם כך חשתי בעוצמה נוראית, עד כדי ריקנות משתקת. אין במכתב כוונה רעה. אין לאבא שלי כוונה רעה. מבחינה אינטלקטואלית הוא מעניין ונבון ובעל ידע וחוכמה רבים. אבל מבחינה רגשית יש בו הרבה דברים רעילים ופוגעים, והוא בכלל לא מסוגל להבין את זה, הוא לא מודע לכך. הוא לא בריא נפשית.
אז כן, אי אפשר לשפוט אדם עד שנמצאים בנעליו - ואבא שלי עבר דברים קשים בחייו. וכבר עברתי את השלב של התמקדות בהאשמת ההורים על הדברים הרעים שהיו. אבל זה גם עניין של דפוסי אישיות, ובחירות שהוא עשה.
בכל פעם שאנחנו נפגשים, אבא שלי נכנס לי לקישקע עם דיבורים על הבאת ילדים לעולם, אומר שזו חובה שעלי לקיים. אני מזכירה לו שהפנמתי ממנו בצורה מושלמת את המסרים השליליים שהעביר לי כל חיי על האנושות והעולם, ולכן - מדוע שארצה להביא ילד לעולם? הוא מיד אומר שמה פתאום, שהוא חש הרבה משמעות והנאה בחיים.
נו טוב, החיים מורכבים, הם אינם שחור ולבן, וגם אנשים הם כך. גם אבא שלי הוא כך. ומי יודע איך סבא שלי היה בתור אבא (אני חושבת שהוא היה אבא די קשוח), והאם חלק מנטיותיו של אבי נובעות ממרד הכרחי באביו...
אגב, אני היחידה במשפחה שעדיין לוקחת ברצינות את הדברים שאבא שלי אומר. אמא שלי ואחיותיי די מתעלמות, שמות עליו קצוץ.
חבל שזה כך. בילדותי אבא שלי היה כמעט כל עולמי. האכזבה שלי ממנו, כמוה כאכזבתי מהחיים עצמם.
אני זוכרת דברים רבים מהילדות, חלקם זיכרונות קונקרטיים, חלקם רק זכר של תחושות, מצבים, רשמים וסיטואציות מטושטשות, ועם הזמן פתאום אני כבר לא בטוחה - מה קרה באמת, והאם חלק מהדברים הוא רק זיכרון של חלום.
אני זוכרת את כלי הפלסטיק הכתומים מהם אכלנו בגן הילדים: גם הסכו"ם וגם הצלחות. כתומים כל כך.
אני זוכרת שילדה אחת מהגן השתתפה בפסטיגל ומאוד התגאתה בזה.
אני זוכרת את עצמי עומדת בחצר הגן, בפינה רחוקה ונמוכה ליד הגדר (הגן היה כנראה בנוי על מורד גבעה או הר, כך שבחצר היה חלק גבוה יותר וחלק נמוך), מסתכלת על החצר ועל שאר הילדים מרחוק ומרגישה תחושה קיומית מוזרה - מודעות חזקה לקיום - צופה באחרים מהצד, נפרדת מהם, וגם אולי קצת אבודה ובודדה, לא שייכת.
ומעבר לגדר השתרעו מרחבים לא בנויים, מורד הגבעה, או שמא הר, והואדי, הו הואדי, והרוחות ההומות, המרחקים, האדמה, הצמחייה - הארץ הלא בנויה, היפה, המסתורית, המלאה סודות -
אני זוכרת שפחדתי מהכלבים, שני כלבים קבועים קטנים ועצבניים שרדפו אחרינו באזור של גן משחקים כלשהו, ותמיד ברחנו מהם וטיפסנו על המתקנים, על המגלשה למעלה, וחיכינו שם עד שיילכו, ואני כל כך פחדתי, הייתי מבועתת נורא, זו הייתה בהלת-מוות, לא ידעתי אם אספיק לחמוק מהם.
אני זוכרת שלא רחוק משם גרה משפחה של חברה, בכניסה לבניין היה צריך לרדת כמה מדרגות, והאמא הייתה מכינה אורז טעים בכל מיני צבעים - פעם צהוב, פעם אדום, ואני בטוחה שהיו עוד צבעים - אולי ירוק... - וזה היה נראה לי קסום.
אני זוכרת שלא רחוק מביתם היו כמה גרמי מדרגות גדולים שהוליכו מטה מטה, במורד הגבעה, ואל אזורים ריקים יותר, של צמחיה, ואני זוכרת את עצמי יורדת שם, ורואה מולי את המרחבים הרבים, ואני זוכרת שהעיר הייתה בתולית וחדשה עם שטחים פתוחים כמו-פראיים, ומבנים גדולים וריקים בהם הרוחות חוללו ושרקו, ואני זוכרת שראיתי קיפוד מעוך וזה זעזע אותי.
ופעם טיילנו על הסלעים שמאחורי גן הילדים, מין שטח מלא סלעים גדולים וגבוהים שביניהם צמחה צמחיית קוצים צפופה, ואני נפלתי מאחד הסלעים על הקוצים, ומאוד נשרטתי.
ואני זוכרת שהיינו רוכבות על האופניים - אף פעם לא עברתי את שלב גלגלי העזר, תמיד עם גלגלי עזר - ומהבניין שלנו הוביל שביל אספלט ארוך ארוך ורחב (לפחות בעיני הילדה הקטנה שהייתי), שהיינו רוכבות לאורכו, והוביל למכולת.
ואני זוכרת שבמכולת הזאת אבא שלי היה קונה לי לבקשתי מוצצים עד גיל מאוד מאוחר, באופן חריג, אני חושבת שהייתי מבקשת מוצצים אפילו עד גיל 4 או 5, ושזה היה נחשב "לא בסדר", אבל אבא שלי המשיך לקנות לי למרות שזה "לא בסדר", ואולי אמא שלי ביקרה אותו על זה, ושהיו גם מוצצים צבעוניים שאהבתי במיוחד (זה זיכרון כ"כ עמום שאני לא בטוחה שהוא אמיתי, תזכורת לעצמי - לבדוק עם ההורים).
ואני זוכרת שפעם בגן הילדים - גן טרום-חובה כנראה - נוצרה בחצר סיטואציה חברתית של אפקט העדר - כולם הורידו תחתונים והראו אחד לשני את הפיפי שלהם, אז לתומי גם אני עשיתי את זה, ואז הגננת באה וכולם מהר התלבשו, אבל אני הייתי עם אוברול מעצבן שהיה לו רוכסן בצד, והרוכסן נתקע (כבר אז הייתי זאת שלא מסתדרת ), והיא ראתה אותי נאבקת עם הרוכסן לסגור את האוברול, כך שבעצם אני היחידה שנתפסתי והיא נזפה בי, והרגשתי בושה, והתמונה הבאה שאני זוכרת זה את עצמי הולכת עם אמא שלי מהגן הביתה או למחרת מהבית אל הגן, והיא מסבירה לי שזה לא בסדר להראות ככה את הפיפי לאחרים, ואני כל כך מתביישת שזה קרה.
(שוב, אני פתאום מרגישה שזה אולי היה חלום, ואולי זה לא היה אמיתי - אבדוק עם ההורים שלי).
ואני זוכרת שלחברה הכי טובה שלי מהגן קראו אורלי, ולאח התאום שלה קראו ליאור, והשתעשענו מזה שאפשר להגיד את השם של אחד מהם ולחזור על זה רצוף שוב ושוב ואז זה נשמע כמו השם של השני.... ואני זוכרת את עצמי עומדת עם אורלי לצדי בגן, ליד ארגז החול, ואני מחזיקה ביד את השן שבדיוק נפלה לי, ואני מסתכלת על השן וזה מוזר לי שזה חלק מהגוף שלי שאני מחזיקה ביד ולא מרגישה אותו, אין לי תחושה בשן שנמצאת לי ביד למרות שזה חלק מהגוף שלי.
ואני זוכרת סיטואציה שהייתי בבית של אורלי, וברקע התנגן השיר האהוב עלי "הו מרגנית, הו פרח שלי קטן...", ואני חושבת שזו הפעם הראשונה ששמעתי את השיר היפהפה הזה והוא נטמע בדי.אן.איי שלי לנצח כשיר של טוהר ראשוני אבוד.
ואני זוכרת שהיה אזור תעשיה ליד העיר שאבא שלי כנראה עבד בו, ובין השאר עמדו שם כמה קרונות רכבת וקטר נטושים שהיו לא בשימוש, והיינו אוהבות לשחק שם, לעבור בקרונות ולהיכנס לקטר ולשחק בלוח הבקרה כאילו אנחנו נוהגות ברכבת...
ואני זוכרת רגע קדוש של חנוכה, כשאני והוריי באנו לחגיגת חנוכה בגן, כנראה אחר הצהריים, השמיים הגדולים הלכו והתקדרו והתמלאו בעננים שחורים-אפורים כבדים, האוויר היה ספוג ריח טהור של חורף, של קור, אבל מחלון הגן זהרו האורות והנרות החמים, והאוויר נמלא ריח סופגניות מהול בריח הגשם המתקרב, ריח מזמין וחגיגי, תחושה של סף בשורה חשובה, לקראת התרחשות מרגשת ורבת הוד, בחוץ קר וסגרירי ומרחבי הטבע המסתורי, בפנים חם ואנשים, מתקרבים למבנה הגן וגועשת בי ההתרגשות...
(וכשהייתי פעם בתורנות לילה בבסיס בצבא, נחה עלי ההשראה תוך כדי שמיעת מוסיקת פסנתר חלומית באזניות בקול המוסיקה, ונזכרתי בסיטואציית חנוכה הזאת, וכתבתי קטע פיוטי ארוך שתיאר את הסיטואציה הקסומה הזאת לפרטי פרטים, ואולי עוד זיכרונות, אך הניירות עליהם כתבתי נעלמו לי אח"כ באורח מסתורי, ואף פעם לא מצאתי אותם).
במרכז המסחרי אבא היה קונה לנו בתפזורת את הממתק האהוב עלינו - חתיכות קטנות של שוקולד לבן בצורת גולגולת ממולאות במילוי ורוד טעים....
נראה לי עכשיו כל כך מוזר - ווט דה פאק, מי חשב על הרעיון החולני הזה - גולגולת שבתוכה נוזל ורוד.... כמה סרט אימה מצדם...
ושוב זה נראה לי הזוי, ואולי אבדוק עם המשפחה אם גם הם זוכרים את זה...
אני זוכרת שערב אחד פרצו שריפות גדולות שהתפשטו לאזור נרחב והלכו והתקרבו לאזור המגורים שלנו, אני זוכרת את עצמי עומדת על כיסא ומביטה עם אבא שלי דרך החלון אל המרחבים השחורים של הלילה בהם השתוללו במרחק שריפות ענק כתומות עם המון עשן וריח עז, והייתי מבועתת מכך שהשריפות הלכו והתקרבו אלינו, ואבא שלי השתעשע מהבהלה ומהמצוקה שלי.
ולמה אני זוכרת מושג כמו "עשן הארנבות" - אני לא יודעת אם זה זכור לי מסיטואציה מציאותית או מחלום:
באחד החגים, מניחה שיום העצמאות, היו הופעות של כל מיני אמנים באזור פתוח של מדשאות,
ופתאום הגיע הרבה עשן, אני חושבת שהוא היה כתום עם ריח משונה,
ואני זוכרת שאבא שלי אמר לי שזה בסדר, ושתפקיד העשן הוא לגרש את הארנבות.
למה שאזכור כזה דבר מוזר? נשמע כמו משהו שחלמתי ושלא קרה באמת. סוריאליסטי אה-לה-דייויד לינץ' (אפרופו ארנבות).
אולי.... אולי זה היה עשן השריפות?.... או שזה בכלל קרה בתקופה אחרת.... לא יודעת...
ואני זוכרת שהיה לי קשה לבטא את השם של גן הילדים שהייתי בו - זמן קצר לפני כן חזרנו מאנגליה וכנראה שעדיין הייתי בשלב המעבר מאנגלית לעברית, והייתי מאוד ביישנית, ומפאת הפאראנואידיות שלי לא אציין כאן את שם הגן, ולכן לא אוכל להסביר את הטעות החמודה שעשיתי בביטוי השם - החלפתי אות אחת באות אחרת, מה שהפך את השם ממשמעות אחת לאחרת משעשעת - ואני זוכרת את את אבא שלי רוכן אלי בפתח הגן ומבקש שאגיד את שם הגן, ואני עונה, והוא צוחק, ושואל אותי שוב, ואני שוב עונה, והוא צוחק, כי הטעות שאני עושה היא חמודה, וגם הגננת לידו מחייכת, אבל אני נעלבת ומרגישה שצוחקים עלי, ואני מאוד מתאמצת להגיד את השם נכון, אבל במקום אות אחת אני מבטאת אות אחרת, וזה יוצר מילה אחרת מצחיקה.
והיה כלב קטן, צמרירי ולבן, שהיה מסתובב בשכונה שלנו ושאהבנו, וגם היה עולה אלינו הביתה, לא יודעת אם היה שייך למישהו, ובוקר אחד אבא שלי סיפר לנו שכשהוא ישן בלילה על המזרן בסלון (אם כך, כבר אז היה ישן על מזרן על הרצפה בסלון, מנהגו מימים ימימה), חשב ששמע, מתוך שינה, את יבבות הכלב החלושות מבעד לדלת הדירה, ואת קולות הרחרוח שלו, וציין בסיפוק שהכלב בטח הריח אותו, כי כפות רגליו היו ממש סמוכות לדלת. ואחר כך גילינו כמה טיפות דם ליד הדלת, ואני זוכרת שגילינו אחר כך שהכלב מת (אולי מוות אלים ע"י כלב אחר, או שזיכרוני מטעה אותי), והרגשתי עצובה נורא ושאולי היינו יכולים להציל אותו כשבא באותו לילה לייבב מחוץ לדלת ביתנו. זה זיכרון טראומתי.
היה גשר שקישר בין שני הבניינים הגבוהים,
היה גשר כמו בחללית בין שני החלקים,
גשר להביט ממנו אל המרחב האינטר-גלקטי של ראשוניות החיים,
מדשאות הבניין, הפרחים, בית הספר שמעבר לשביל,
בדרך לבית הספר תמיד חצינו את חצר הבניין, ופסענו מעל לפרחים שסימנו את גבול החצר, בין אבנים,
אני זוכרת - בשביל ללכת לבית הספר בבוקר, צריך לדלג מעל הפרחים הקטנים,
כל בוקר, אלו הם החיים,
עם אבא, לדלג מעל, פרחים ואבנים,
יד ביד,
אני יודעת שלעומת אחרים - אני מאוד חיה בעבר ומושפעת ממנו,
ובכלל - חוזרת לעבר פעמים רבות בחלומות,
חוזרת לאותם מקומות, לאנשים, לאווירה, לתחושות,
לתפיסת מציאות מאוד מסוימת שקשה להסבירה,
פעם גם חייתי יותר בחלומות, בילדות ובגיל העשרה - חיכיתי כל כך לישון כדי לחזור ל"עולם האמיתי",
הוא העולם של החלומות, שהיו לי בו חיים שלמים
(באמת, אולי אני באמת פחות מתאימה לעולם המציאות),
היו לי גם חלומות חוזרים -
למשל, חלום החזרה לעיר הילדות הזו, עליה כתבתי כאן -
החלום התחיל תמיד אותו דבר - במעוף, נקודת מבט של מי שעפה, לאט לאט, במעלה גבעה זרועת אבנים,
בחזרה אל עיר קטנה שכל מולקולה בה צרובה בתודעתי כחלק מנפשי,
שהאנשים בה - אולי בעיקר הילדים - מעוררים בי געגועים וכיסופים רבים, אולי כי הם האנשים הראשונים שהכרתי, הסביבה החברתית הראשונה, עוררו בי רגשות עזים (אבל אני זוכרת שכבר בכיתה א' לא הסתדרתי עם חלק מהם - הבנות המקובלות ננזפו על יחסן אלי, לא זוכרת למה. בכל אופן בשלב מוקדם בכיתה א' כבר עזבנו לעיר אחרת בשל עבודה חדשה שאבי מצא - והצטרפתי לבית ספר חדש),
וכאילו משהו ממני, חלק מבשרי ממש, נשאר שם לנצח, לנצח,
ויש משהו שם שהוא ליבת החיים,
אפילו הפרוזדורים, המבנים, הזוויות, הפסאז'ים, החנויות - משהו טהור להדהים, שלא ניתן להסביר במילים,
ואולי רק בחלום קיים,
תרגום המאוויים הבלתי ממומשים לקסם החזרה למקומות ההם, לרגעים, לתחילת החיים,
אבל עתה, כמובן, מנקודת מבט מפוכחת, מציאותית ובוגרת (שמא "מבוגרת") ובלתי-רומנטית-בעליל - וספוגה במעשיות שגרת היומיום החומרית של הכאן והעכשיו -
כבר התפוגגו הרשמים, ואני מבינה את ההיבט הפסיכולוגי-קוגניטיבי של הראייה הרומנטית הזו, שהופכת את המציאות השגורה לספוגה במשמעויות קסומות טרנסנדנטליות-מטאפיזיות (ובטח ממרחק הזמן נתפסת דרך כיסופי הנוסטלגיה), ושכבר מזמן נזנחה בשל חוסר תואַם עם המציאות.
מתוך סיכום של הרצאה בפסיכולוגיה בנושא זיכרון:
אנחנו מנסים לתת משמעות למידע שאנחנו קולטים, ולכן קידוד הזיכרונות הוא תהליך אקטיבי מאוד - בניגוד למשל לתהליך הקידוד הפסיבי של מחשב שקולט ומאחסן - אנחנו מחפשים משמעות. המוח שלנו מחפש משמעות מכיוון שאם הוא לא ימצא משמעות, אם הוא יחיה בעולם חסר משמעות, הוא יילך לאיבוד. הוא צריך למצוא משמעות, ולכן אפילו כאשר מתרחשים דברים באופן אקראי, הוא יחפש משמעות כדי לזכור זאת טוב יותר, כדי לארגן את המידע, כי משמעות מאפשרת אחר כך שליפה יעילה יותר של המידע.
זיכרונות הם רשתות עצביות החופפות ביניהן ולא יחידות עצמאיות המאוכסנות במקום מסוים במוח (כמו קבצים בהארד דיסק). ברגע שמגיע מידע חדש, הזיכרונות מעובדים, מקושרים ומאורגנים מחדש, והרשתות משתנות בהתאם. לכן הזיכרון הוא דינאמי. לא מדובר בזיכרונות בודדים שכל אחד מקוטלג בפני עצמו, אלא הוא מאוחסן על רשתות הזיכרון ביחס לזיכרונות אחרים, בתוך ההקשר של כל רשתות המידע. המידע המאוחסן מפוצל בתוך הרשת העצבית שמתפזרת בכל המוח.
הזיכרון הוא קישור בין רשתות מידע שונות, הצלבה בין המון פרטי מידע שונים, אוסף של משמעויות שונות שמצטלבות לכדי משמעות חדשה. בכל זיכרון בא לידי ביטוי מי שאנחנו - כל מאגר הידע, החוויות, ההתייחסויות, התובנות והרגשות שלנו.
מידע חדש משנה משמעות של מידע ישן, ומידע ישן משנה משמעות של מידע חדש.
אחסון המידע במוח מתבצע באמצעות שינוי הדפוס ועוצמת הקשר בין נוירונים.
רוב ההתגבשות של המידע החדש מתרחש במהלך השינה.
מודל תהליך הזיכרון:
1. גירויים נקלטים ע"י החושים ומוחזקים לזמן מאוד קצר בזיכרון הסנסורי (חושי) - Sensory Memory.
2. חלק מהמידע מעובד בזיכרון לטווח קצר (Short Term Memory (STM ומקודד ונשמר ע"י תרגול. אם לא נשנן את המידע - תוך 20 שניות לא נזכור אותו. הדבר המרכזי שמתרחש ב- STM הוא זיכרון העבודה - Working Memory - שהוא שטח העבודה בו מתקיימים תהליכי ארגון/שינון/תכנון המידע ברגע נתון.
3. אחרי שהמידע מקודד ע"י שינון ותהליכים נוספים (מודעים ולא מודעים), חלק מהמידע מאוחסן בזיכרון לטווח ארוך (Long Term Memory (LTM. יש מידע שעובר ישירות מהחווייה החושית ל- LTM דרך תהליכים אוטומטיים לא מודעים, מבלי שיעבור ב- STM. זה הזיכרון הסמוי.
זיכרון גלוי/הצהרתי - זיכרון של עובדות וחוויות שאנו מודעים לכך שאנו יודעים אותן. זיכרונות שנרכשים ונשמרים דרך תהליכים מבוקרים ומודעים (למידה, שינון, חשיבה מודעת, ועוד).
זיכרון סמוי/פרוצדורלי - מידע על מיומנויות וחוויות שאנו לא מודעים לכך שאנו יודעים אותם. זיכרונות שנרכשים ונשמרים דרך תהליכים אוטומטיים בלתי מודעים.
זיכרונות מהילדות - אנו יכולים לזכור זיכרונות סמויים שרכשנו בינקות - כגון מיומנויות מוטוריות (למשל - זוכרים איך ללכת... וכו') ותגובות מותנות, וגם טראומות - הגוף זוכר את הטראומה מבלי לזכור את האירוע עצמו שהיווה את הסיבה לטראומה. אך אנו כמעט לא נזכור זיכרונות גלויים הנוגעים לעובדות ולאירועים שחווינו בינקות. הזיכרונות הגלויים המוקדמים ביותר הם מגיל 3 ומעלה (בד"כ גיל 4 או 5).
אם נראה לנו שאנו זוכרים מגיל מוקדם יותר - כנראה שזה סיפור שסיפרו לנו...
השכחה הזו של הזיכרונות הגלויים מהילדות נקראת "שכחה אינפנטילית" - Infantile Amnesia.
זיכרון של טראומות מהילדות - מתעורר כתחושה של חרדה/ייאוש בגיל מאוחר יותר, כאשר לא יודעים לְמה לייחס את התחושות הללו.
ממה נובעת השכחה האינפנטילית? יש כמה הסברים.
אחד מההסברים הוא שהאדם הבוגר מתרגם את הזיכרונות לסיפורים מילוליים המתרחשים ברצף לינארי. אך לפעוט אין את היכולת לעשות זאת, ולכן למבוגר קשה לשלוף זיכרונות גלויים שקודדו ללא עזרת השפה, בתקופה שלפני רכישת השפה. יש אולי תמונות, פיסות מידע, תחושות גוף - אך לא סיפור. הזיכרון שלנו - במיוחד בנוגע לחוויות ולאירועים - הוא זיכרון נרטיבי. ולכן, הפער הזה יכול להפריע לזכור מה קרה בילדות המוקדמת.
(סיכום ההרצאה המלא שעשיתי הוא כמובן ארוך ומפורט יותר, ואמנם הוא מאוד מעניין, אך לא אלאה אתכם בכולו. יש בין השאר עוד פירוט על תפקיד הרגשות בעיבוד ובאחסון זיכרון, תהליך שליפת הזיכרונות, טעויות בזיכרון, גורמים לשכחה, הסברים על מבנה המוח, ועוד).
בימים האחרונים נתקפתי גל נוסטלגיה לשירים ישראליים ישנים שלא שמעתי המון זמן. חפרתי ביוטיוב ומצאתי - לטעמי - אוצרות יקרים - שירים נפלאים שכבר שכחתי מקיומם. חלקם באמת יצירות מופת, וחלקם ריגשו אותי מעצם ההקשר שלהם עם ילדותי/נעוריי והעובדה שלא שמעתי אותם זמן רב כל כך. הם מושרשים עמוק בהוויה שלי, מקודדים בצריבה אי שם ברשת העצבית של הזיכרון הביוגרפי כחלק מהזהות (הלא קוהרנטית) שלי, כמטמון של יופי בלום, רדום... זיכרונות שפתע מתעוררים...
הצלילים זרקו אותי פתאום אחורה בזמן, כמו במנהרה שואבת, לשנים עברו, חיים אחרים נשכחים, שנדמים כחלום מוזר, כהבטחה שלא מומשה, ערש התקוות הגדולות...
לא שאני אומרת כאן משהו מקורי - והרי כך זה אצל כולם, עם חלוף הזמן... חוויה אנושית קלישאתית למדי בעצם, עיין ערך מרסל פרוסט... (אוף, אני שונאת להיות צינית לגבי משהו שהוא קסום כ"כ בעיני, אך עם השנים... תמיד אשאר עם נפש רומנטית, אך עם מודעות עצמית מרירה-בריאה שכזו).
השמועה אומרת שיוטיוב הוא יקום חסר תחתית, שככל שממשיכים לחפור בו מוצאים עוד ועוד ועוד.... אבל בד"כ אני לא מרבה לחרוש שם, אלא רק מדי פעם כשמחפשת משהו ספציפי (למי יש זמן...). אבל הפעם קיבלתי השראה וממש נכנסתי לזה כפרויקט. אני גם ממירה את השירים לקבצי אודיו mp3 ומרכזת אותם לכדי פלייליסט נוסטלגי שתמיד יהיה לצדי...
איזה שיר יפה:
מצאתי את עצמי באחד הערבים משום מה מתרגשת עד דמעות מהשיר העוצמתי הזה -
המנגינה המתפללת והמילים ששורפות את הבפנוכו של הלב העייף שכבר שכח את כיסופי העבר:
חלקת אלוהים - רבקה זוהר
מילים: יורם טהרלב
לחן: נורית הירש
מעיין ידעתי בין עשבי הבר
בתוך השקט הכחול
לו ידעתי ככה לחיות
לנבוע ולעד לא לחדול.
הימים שעוד נותרו לאהבה
חומקים מבין האצבעות
ואנחנו לא נבקש
לא אות ואף לא רמז לבאות.
חלקת אלוהים ופיסת שמיים
דבר לא אבקש רק אבן קטנה
ראשי להניח בצל הזית
ולשקוט ארבעים שנה.
מעיין היה לי בין עשבי הבר
פינת ילדות נאמנה
בליבי רוגעת לעד
חלקת האלוהים הקטנטנה.
חלקת אלוהים ופיסת שמיים...
מי זה יקח אותי
אל אותה השלווה שידעתי
אל הדממה, אל חלקת הקמה,
אל ערש ילדותי.
חלקת אלוהים ופיסת שמיים...
והנה עוד כמה שירים כאלו שעוררו בי התרגשות שכזו -
הגבעטרון:
והאלבום הנפלא הזה שלהם מ- 1978, "גוונים", שהיה לאבא שלי בתקליט ששמענו בבית הרבה ומאוד אהבתי ונצרב לי בתודעה:
כשקמתי הבוקר זכרתי הרבה יותר פרטים מהחלום המוזר, האינטנסיבי והמפחיד שהיה לי בלילה האחרון. התעוררתי ממש ספוגה בחומר החלום האפל שאט אט התפוגג מעלי, כמו הגחתי ממעמקי האוקיאנוס הכבד, ושאריות המים השחורים התאדו מעורי. לרגע עוד הייתי משותקת מפחד ומבלבול.
אבל כשהתחלתי להתארגן ליציאה לעבודה, כבר שכחתי לגמרי מהחלום, ונזכרתי בו פתאום במהלך היום כשהייתי בשיעור שדיברנו בו על פרויד, על הלא מודע ועל חלומות. פתאום צפו לנגד עיני שני הנחשים מהחלום - נחשי קוברה מפלצתיים, ענקיים וארוכים, עם פנים דֶמוֹניות גדולות ונוראיות, שהשתחררו מאיזשהו שבי או כלא, ברחו, ויצאו למסע הרג ואימה. קרו בחלום כל מיני דברים, אך נותר רק זכר הסצנה האחרונה של שני הנחשים עולים מתוך איזשהו מאגר מים - ים או אגם - פני המים בהתחלה שקטים ורגועים, אך פתאום הראשים שלהם עולים לאט לאט מתוך המים, ועל פניהם מרוח חיוך עקום, שטני וקר, מבשר רעות.
ולצד האגם יש בחורה צעירה שעסוקה בענייניה, והם זוממים לתקוף אותה. ואני רואה את זה, אבל אני לא יכולה להזהיר אותה, אני לא יכולה לעזור. ומול עיניי מתרחשת הזוועה.
עניין אותי לנסות לחשוב מה משמעות החלום - נכון שיש הרבה חלומות שקשה לייחס להם משמעות מסויימת, ומי יודע בכלל למה אנחנו חולמים על דברים מסויימים, אולי לפעמים זה סתם שרירותי, ולפעמים עלילת החלום באמת נראית רנדומלית לחלוטין. אבל למה לחלום כזה חלום מפורט וספציפי שמשאיר רושם עז כל כך?...
ובכלל, אני חולמת הרבה, והרבה פעמים זוכרת את החלומות - אך הרבה פחות מפעם. כשהייתי קטנה (ואולי גם בגיל העשרה בעצם) ממש חייתי בעולם החלומות שלי. אני זוכרת שהייתי מחכה כבר ללכת לישון ולחזור לעולם המקביל, האמיתי יותר (והכל כך יפה יותר), של החלומות. בעצם, חייתי שם חיים מקבילים. והייתה המשכיות בין החלומות. לא בטוחה שאני יכולה להסביר את זה בצורה שתהיה נהירה לאנשים אחרים, ולא יודעת אם אכנס עכשיו לכל הנושא הזה של החלומות של פעם (כי תוך כדי כתיבה זכרונות מתחילים לחזור אלי ואני מבינה שזה נושא שלם בפני עצמו, עולם שלם שפעם היה חלק מרכזי בחיי ומטבע הדברים זז הצידה ועם השנים אף אופסן בבוידעם), אבל אפשר אולי לומר שבחלום בעצם הרגשתי יותר התאמה ביני לבין העולם - התאמה שהייתה חסרה במציאות - אבל זה יותר מורכב מזה - זה שמציאות החלום התאימה לתפיסת המציאות שלי, לאופן בו תפסתי את האובייקטים בעולם החיצוני. המציאות עברה בחלום עיבוד והתגלמה באופן מזוקק, ספוגה במשמעויות שחשתי - היום אני מתייחסת לזה כאל התחושות הפנימיות שלי כמובן, אבל אז הייתי בטוחה שהמשמעויות האלו נמצאות בעולם החיצוני. מהות מטאפיזית.
בעצם, כתבתי הרבה שירים בהשראת חלומות. כמובן יש זיקה בין שירה לחלום.
אני גם זוכרת שהייתה תקופה בה הייתי מודעת בתוך החלום לכך שאני חולמת. זה איפשר שני דברים - האחד הוא להבין שאני יכולה לעשות מה שבא לי, כי זה רק חלום. למיטב זכרוני לא ניצלתי מספיק את ההזדמנות הזאת להתפרעות-רבּתי בחלום, אולי רק מעט. הדבר השני הוא שבכמה חלומות מפחידים, בהם ידעתי שהולך להתרחש משהו מסוכן ורע, ידעתי שאני חולמת והתחלתי להתאמץ חזק חזק כדי לפתוח את העיניים ולהתעורר. זה דרש מאמץ כביר, כאילו העיניים סגורות בחוזקה, אבל הצלחתי כמה פעמים.
עכשיו אני נזכרת שבהרבה חלומות חלמתי שאני מצליחה לעוף. חלום אחד חוזר הוא שאנשים רצים אחרי לתפוס אותי ולהרע לי, וברגע האחרון אני מצליחה לנסוק, הידיים שלהם עוד כמעט מגרדות את עקביי, אבל הופ - אני כבר באוויר. והחרדה הזאת, שאני לא יודעת אם אצליח לעוף או לא, מנסה ומנסה.... ורק ברגע האחרון מצליחה. והם ממש כמעט תופסים אותי...
בשיעור היום נאמרו כמה דברים על חלומות בהקשר לתיאוריה של פרויד:
פרויד טען בין השאר שחלומות אינם מקריים, ושלכל חלום יש משמעות; שבחלום יש סיפוק משאלה בלתי מודעת, ושהתכנים הלא מודעים שביסוד החלום מכילים גורם מאיים; שמקור החלום הוא בחוויותיו של החולם במשך חייו; ושאירועים מההווה, בייחוד מהיום שקדם לחלום, מתקשרים באופן בלתי מודע לחוויות משמעותיות בעבר.
ההתייחסות הזאת לאירועי היום שקדם לחלום מיד גרמה לי לחשוב על הפיגוע בבית הכנסת בירושלים - היו שם שני רוצחים. שני נחשים.... אולי קשור?.... אבל למה תקפו בחלומי אישה, כאשר במציאות היה מדובר רק בגברים. אולי זה לא עקרוני. ואולי החלום בכלל לא קשור לפיגוע הזה. אם כי אני מרגישה שיכול להיות שכן.
טוב, אני יודעת שאם אני כבר בניתוחי חלומות אה-לה-פרויד ומספרת על נחשים, אז זה מתבקש להתייחס לפרשנות הפאלוסית. פרויד (הסוטה הקטן והמזוקן) חשב שהכל קשור למין ושבחלומות כמובן נחש = שטרונגול. ג'ונסון. פרמשתק. אני בכלל לא מסכימה עם התיאוריה שהכל קשור למין (בטח חלק, אבל לא הכל), ושנחש בחלום חייב לייצג אך ורק איבר מין זכרי. וכמובן שאחרי פרויד באו תיאוריות אחרות ופסיכולוגים רבים שכבר לא הסכימו עם הטענה הזו שלו. אז אני לא חושבת שהנחשים בחלומי ייצגו זין, מה גם שהם היו שניים! אז מה פרויד היה אומר? שיש לי השתוקקות בלתי מודעת לצמד החמד ג'ונסון אנד ג'ונסון? לא. הנחשים ייצגו את הרוע והמוות והאסון. והם היו מאוד לא סקסיים. הם היו יצורים מחרידים.
אמממ, נו טוב, אולי קצת היה להם את הסקס אפיל והשארם של, נגיד, משהו בסגנון, רוברט דה נירו כרוצח פסיכופט אך בו בזמן סקסי באופן מבלבל:
כינוי:
אור לנדו
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
), והיא ראתה אותי נאבקת עם הרוכסן לסגור את האוברול, כך שבעצם אני היחידה שנתפסתי והיא נזפה בי, והרגשתי בושה, והתמונה הבאה שאני זוכרת זה את עצמי הולכת עם אמא שלי מהגן הביתה או למחרת מהבית אל הגן, והיא מסבירה לי שזה לא בסדר להראות ככה את הפיפי לאחרים, ואני כל כך מתביישת שזה קרה.
- קץ התמימות 
)
:
