ואילו כאן הקרביים של הכלום והספק והכאוס יכולים להישפך החוצה כי
כבר מאוחר מדי לייפות, כאן כבר במלוא תפארת קריסתי קשקשתי מילותיי לעייפה
אם אוהבים אותי כאן, אז אוהבים אותי תמיד, באמת, לגמרי, לעד (חחחחח, ממש).
אני בעבודה.
בד"כ לא כותבת כאן בעבודה.
עכשיו בא לי.
קצת שקט כאן, לשם שינוי.
אז חשבתי להתקדם עם שיעורי הבית ללימודים, אבל
אין לי חשק!
ויש לי קוצים בתחת.
יש לי גם המון חלומות עזים בלילות לאחרונה.
אני חושבת שזה בגלל הכדור, הוא מעורר חיבורים במוח.
בטח גם מטגן את המוח לכדי חביתת-מוח-לשעבר.
דומני שפעם הייתי חדה יותר. עכשיו אני יותר מצו'קמקה. בוקה ומבולקה.
אז היכן היינו? חלומות.
הרבה חלומות שמחזירים אותי לעבר, צובטים את לבי המתגעגע.
פתאום חוזרת לחדרי בדירה ההיא של הוריי, שכבר מזמן עזבו (ועברו מאז שלוש פעמים...).
חזרתי לארון הבגדים, לטייפ שלי. כאילו שכחתי שם בגדים, חפצים שלי, וחוזרת לקחת, אחרי הרבה שנים.
כאילו השארתי שם מאחוריי חלק קרדינלי ומשמעותי מעצמי, את לוז הנשמה. ומבהיל לגלות שפיסות נשמה שלי נשארו מאחור, מונחות להן שנים באותו חדר ישן. ששכחתי לקחת אותן. אולי אנשים זרים כבר זרקו חלק מהן. אולי אבא שלי זרק. אבל ככה זה כשנמצאים במנוסה, לפעמים משאירים מאחור דברים חשובים שאי אפשר לקחת.
נתקלת בבגדים בארון שכבר שכחתי מהם. בתוך הטייפ קלטת ישנה ששכחתי מקיומה.
ושומעת שם מנגינה חלומית שכבר שנים לא שמעתי, ומאז אותו חלום היא מתנגנת בראשי בימים האחרונים, ואיני זוכרת מהיכן היצירה הזו, מי המלחין, מי המבצע. קטע קלאסי יפהפה.
אשליית הנוסטלגיה... כה עצוב. כי כל הרומנטיקה העדינה הזו היא בראשי. המציאות הייתה... אחרת...
שרתי לאבא שלי בטלפון, אולי הוא זוכר. לא זכר, נשמע לו מוכר.
אולי מהאלבום של James Galway, אבדוק. למרות שמצאתי כמה יצירות מאלבום זה והן לא אותה מנגינה.
חבילה וחצי של קוביות וופל לואקר. בחבילה יש 250 גרם.
מה אני עושה לעצמי.
זה יעשה לי נזק בריאותי וזה גורם לי להרגיש מלאות מבחילה ואני משמינה.
אבא היה אומר לי, כשעוד גרתי אצל ההורים, והרבצתי חבילות שוקולד אחת אחרי השנייה - מנסה להסתיר, אך הוא עקב אחרי, אי אפשר לברוח מהמעקב שלו - היה אומר לי - את תגרמי לעצמך להיות חולה!!!
אבל השוקולד מלכתחילה בא להרגיע אי נחת נוראית, להרגיע את המילים שלו ששרטו לי את הבפנוכו של המוח,
השוקולד היה המקום היחידי של חופש, לכאורה,
מתחבאת מעינו השופטת של העולם,
מהמילים הפולשניות של אבא.
כבר שנים רבות מאוד שאני זוללת כמויות גדולות של מתוקים בזמן קצר - אכילה כפייתית -
עם הפוגות של תקופות נדירות של הימנעות ואיזון, לפעמים שבוע, לפעמים חודש, פעם זה היה כמעט שנתיים ואז רזיתי עד מאוד.
מבהיל אותי כשאני מספרת לאחרים - לא מספרת להרבה אנשים, אבל למשל לפסיכולוגית, לבן זוגי - והאחרים מגיבים בפליאה איך אני בכלל מסוגלת לאכול כמות כזו, הם אחרי כמה חתיכות מתוק לא מסוגלים יותר.
אז מה זה אומר? אני חיה בצורה מעוותת, חריגה, על הקצה.
עכשיו שוב שקועה עמוק בהשתוקקות לנחמת האכילה.
כל כך הרבה שנים כאלו,
ועם נטייה לסוכרת במשפחה,
אני בטח עושה לעצמי נזק נורא,
מקרבת את הסוכרת,
אבל אבל אבל
בלי האכילה יש את הכלום
הכלום שהוא פשוט כלום כלומניקי כזה,
ריק, חסר, מעיק בריקנותו,
ההיעדר כל כך מורגש,
החור, הבור,
הזמן הריק שבורח מבין האצבעות,
שברירי זמן, שברירי זכרונות של יכול היה להיות,
מה קורה כאן בכלל,
מה אני עושה,
מה אני רוצה,
זהותי הבלתי מגובשת, תאי הגוף מבולבלים, מתרוצצים לכיוונים שונים, לא מתואמים:
- "רגע, היינו צריכים קודם להתגבש שם, ומשם לצמוח לכיוון ההוא"
- "לא לא לא, אתם טועים, היינו צריכים כולנו יחד מהאמצע ואז לצדדים"
- "טעות! היינו צריכים לפרוח לגובה בהרמוניה מופלאה, וכותרת הפרח - חיוך, השראה"
אני תוהה אם ב- DNA שלי מקודדת ריקנות, היעדר משמעות כרוני, ויחד עמם - כאוס.
רוצה לומר - המשמעות אינה מקודדת בי,
אבל דווקא חשתי בעבר ספוגה במשמעות, מה היא הייתה? משמעות חלומית רומנטית בלתי מציאותית?
אהההה, בסוף זה סתם מלל מאונן, נמאס.
לכן יותר שותקת וחיה את היומיום המזדחל.
אולי הייתי יכולה יותר?
אולי עוד יכולה?
וכהנה בלה בלה בלה
אני לא מבינה איך העסק הזה עובד.
אני מרגישה פתטית נורא כשהלב שלי גועש,
כי הוא גועש מחלומות ילדותיים,
כתבתי כאן דוגמא ומחקתי. כי ככה.
פעם ראשונה שלא נגעתי בשיעורי הבית, לא עשיתי כלום.
בסוף השבוע הייתי עסוקה עם מסיבת ההפתעה לאבא שלי לכבוד יום הולדתו ה- 70.
יוזמה של אמא שלי, מפגש עם חלק מצומצם מהמשפחה המורחבת, לא התראינו כבר שנים.
בסופו של דבר היה מוצלח, למרות המשבר הצפוי בין אמא שלי לאבא שלי. תמיד יש משהו.
יחסית לפוטנציאל הזוועתי של האירועים הטראומתיים הקשים שעלולים לקרות עם הוריי, העסק התנהל יחסית בהצלחה. בהתחלה אבא שלי כעס, והיה איזה ריב, אבל אח"כ הוא התרצה ואף די נהנה. אז היה נחמד. אבא שלי עלול לחטוף התקף זעם דמוי-פסיכוטי מזעזע, אז לאור העובדה שזה לא קרה - ממש חשתי הקלה. וגם לי, עם כל החרדה החברתית ורגשי הנחיתות שלי, בסוף היה נחמד ונעים עם כולם. אני ואחותי הקטנה הכנו מצגת של תמונות משפחתיות ישנות, והוספנו בדיחות משעשעות.
כרגע אין לי כוח לעשות ש.ב.
כרגע רוצה לכתוב כאן.
להשתהות בתוך חלום, רצון מעורפל.
מה אני בדיוק?
אני שום דבר.
אני רק פוטנציאל.
אני לא משוררת.
אני לא מזכירה.
אני לא _______ (זה תחום הלימודים שלי שלא בא לי לפרט אותו מפאת צנעת הפרט. אבל אני גם לא רואה עצמי עוסקת בתחום הזה).
אני לא אמא.
הגוף שלי אקורדיון, משמין ומרזה ומשמין ומשמין ומשמין, הגוף שלי חסר צורה ברורה.
השיער שלי לא מסתדר, לכל אחת יש איזה טיפ לגבי מה שעובד עם השיער שלה - על השיער שלי זה לא עובד, הוא סמרטוט חסר צורה.
כי אין לי צורה ברורה.
אני פחות מתאימה לעולם הפיזי, פחות מסתדרת בו.
מאז שהייתי קטנה.
אבל הייתי תינוקת נורא חמודה.
נגיד שאני אוותר על האכילה.
מה יש קדימה לצפות לו?
משהו שירגש אותי?
משהו שימלא אותי במשמעות נשגבת?
משהו אמיתי, לא תחליף או הסחת דעת.
משהו שיחליף את אקסטזת האכילה.
כמו ילדה קטנה, מקבלת את המתוקים כהבטחה לאוצרות שהחיים יכולים לספק.
החיים הם פשרה,
איך אנשים עוד מאמינים ומלאי מוטיבציה ועניין? לנוכח הכלום הברור, הסובייקטיביות של הכל.
האם זה בעיקר האגו משחק כאן, האהבה העצמית, ה"אני" שמניע (ומרגישה שאצלי די מחוק).
לאחרונה ימים של יותר איזון, אכילה בריאה ומאוזנת, הכנתי סנדביצ'ים בריאים לעבודה מלחם מלא וטחינה וירקות, התיאבון גם ירד (בחום הזה, אין חשק לאכול הרבה...) והתחלתי לרדת במשקל, ועלו עלי מכנסיים שהרבה זמן לא עלו עלי,
גם בשבוע שעבר יצאתי להליכה מהירה בחוץ אחרי הרבה זמן שלא! והיה כיף!
התמקדות במילוי מטלות קטנות מתוך רשימת ה- to do list שלי,
גם אם אני מתקדמת לאט לאט ועדיין תקועה בעיקר על הדברים הקטנים של החיים - העיקר שאני מתמקדת בעשייה, בהסתכלות אופרטיבית,
וישנתי ברוב הלילות מספיק שעות שינה, כמו שצריך, מה שמשפר את איכות החיים,
אתמול לקחתי לי יום חופש והייתי בבית, נחמד,
היום חזרתי למשרד וכמובן שזה מבאס, אבל צריך לקחת בפרופורציות, יש גורלות גרועים יותר וצרות גדולות יותר ,
פשוט יש התנהלויות בעבודה שמעצבנות אותי, איך הדברים עובדים,
עבודה לא יסודית, דברים מפגרים,
ולעיתים צריך להיות יותר חכמה מאשר צודקת,
לא להעיר, כי אז אני יוצאת אחת שגוערת, קטנונית וביקורתית,
גם אם אני צודקת - הרי צריך לשמור על שלום בית ויחסים נעימים,
אז היום טיפה גערתי בהערה שלא יכולתי שלא לתקוע במייל למזכירה השנייה, כשהבוס הישיר מכותב (בכוונה כיתבתי, שיבין שהיא לא עובדת יסודי...). אבל אחרי זה התחרטתי, מיותר, אני יוצאת קטנונית.
אחרי זה התנצלתי בפניה - למרות שצדקתי בהערה שלי, וזה שיגע אותי שהיא עשתה משהו באופן חלקי ולא יסודי, וזה קומון סנס הכי בסיסי בעולם, הדפיסה לבוס הגדול רק חלק מהחומר, בלי ההסבר הנלווה - נו באמת, הדברים האלו משגעים אותי, זה כ"כ בסיסי.
אבל אמרתי לה שלא הייתי צריכה לכתוב כך (כתבתי לה שזה "קומון סנס", יעני בטון ביקורתי), ושפשוט הייתי מתוסכלת (רבאק, את 10 שנים בתפקיד, ואפילו לא מסתכלת על המייל שאת מדפיסה, רק אוטומטית מדפיסה את הקובץ המצורף בלי להדפיס את תוכן המייל החשוב עם ההסברים...). היא הבינה ומיד אמרה שזה בסדר, שאדפדף הלאה, שהיא כבר התקדמה, ושהיא כבר מכירה אותי מספיק טוב, והכל בסדר. והמשכנו כרגיל.
בסך הכל, לשתינו כדאי שנעבוד ביחד בתיאום והרמוניה כמה שאפשר, כדי שיהיה לנו נעים לבוא לעבודה. אנו תלויות אחת בשנייה והעבודה שלנו בחלקה חופפת.
היא אמרה לי היום שהרבה פעמים היא מהססת אם להגיד לי משהו, כי אני נוטה לפרש דברים כביקורת עלי ואז אני מגיבה בהתגוננות, כאשר היא בכלל לא מתכוונת לבקר אותי אלא להפך. אמרתי לה שאני מבינה ושאני יודעת שאני נוטה להתגוננות-יתר.
אוחחח, קשה קשה. החיים קשים. בן אנד ג'רי'ז בראוניז = טעים.
הערב נפגשנו עם בעלי הבית בנושא חידוש חוזה השכירות לעוד שנה, זה תמיד מעורר בי חרדות, הם גם באו אלינו לדירה לראות את מצבה (וגם לבדוק את המזגן שהתחיל קצת לטפטף), זה תמיד נורא מלחיץ אותי שבעלת הבית תעיר הערות או שהם יגעו בדברים (לא אוהבת שנוגעים בדברים שלי, ובעל הבית התעסק לפני זה בג'יף של משהו ברצפה מחוץ לדלת לפני שנכנס כדי לבדוק משהו בצנרת של המזגן, אז היה עם ידיים מלוכלכות, פיכס, נגע קצת בשולחן). מסתירה את המגבות שלי לפני שבאים אלי... ואף אחד לא בא אלינו הביתה....
אז נכנסתי ללחצים ודאגות, אבל כל העסק עבר בשלום. חידשנו לעוד שנה.
היו כמה דברים קטנים, התחרטתי שאמרתי משהו שבן זוגי לא רצה שאגיד, אבל אח"כ אמר שזה בסדר (אבא שלו היה חתום על הערבות, אבל אבא שלו נפטר לפני מס' שבועות. ותוך כדי השיחה עלה נושא ההורים, אז ציינתי שהוא נפטר. הרי חייבים לציין, היא הייתה מגלה מתישהו ואז זה בטח היה מפריע לה שהוא לא אמר על זה שומדבר. הוא גם כך התכוון להחתים את אמא שלו בהמשך על הערבות החדשה, אז בטח בעלת הבית הייתה שואלת על זה, וזה היה נראה לה מוזר שהוא לא אמר שומדבר במעמד חתימת החוזה. אז עכשיו בעלת הבית מודאגת משום מה שאמא שלו רק על פנסיה ולא עובדת. נו באמת. אבל יהיה בסדר, היא אמרה שזה בסדר).
המוח שלי קצת מקפץ בתחושת חרדה ודאגות כללית, פתאום אני אכולת ספקות ודאגה, ומצב הרוח התערער והביטחון העצמי צנח, לא יודעת מה יש לי. מרגישה לא בסדר. הפסיכולוגית אומרת תמיד שאני צריכה לחזור ביני לבין עצמי על המנטרה, שאני בסדר. אני בסדר.
אהההמממ. אני חופרת.
אהמממ.
סיימתי את "שובר שורות". סדרה מצוינת.
סיימתי להשלים את כל תכניות "ארץ נהדרת" שפספסתי העונה. מצחיק.
אני ובן זוגי רואים את "סיפורה של שפחה", עוד 2 פרקים לסיום העונה.
בשבוע שעבר הלכתי לתערוכת הסיום של לימודי האמנות של אחותי הקטנה, גם אבא שלי בא, אמא שלי רצתה לבוא ולא יכלה כי היא נפלה ברחוב ונחבלה קשות, בצלעות וביד ובפנים, אז נחה בבית. ממש עצוב ומדאיג. אני דואגת לה, אבל היא ג'דה, אמרה שזה רק חבלות שטחיות ושזה השתפר. והיא כבר הלכה לעבודה. אבל אבא שלי סיפר לנו שהיא נפלה כבר 3 פעמים בחודש האחרון, ואני יודעת שיש לה נטייה ליפול, ואמרנו לה שאולי צריך לבדוק את זה. כשההורים מתחילים להזדקן, זה מדאיג ועצוב.
אבא שלי בכל מקום ובכל זמן מטיף לכולם על זוועת הסמארטפונים - זו כרגע האובססיה שלו - הסמארטפונים מבחינתו מעידים על קץ האנושות, המצאה איומה שתשמיד בסופו של דבר את האנושות. זה נכון שיש הרבה רעות חולות בשימוש בסמארטפון, כל מיני התנהגויות שמשקפות רעות חלות כלליות בבני אדם, כעיקרון אני מסכימה ומזדהה עם הרבה דברים שהוא אומר (והרי אני סובלת באוטובוס מאנשים שמאזינים למוסיקה בלי אזניות, אופנה חדשה, חוסר התחשבות במרחב הציבורי, כל ממזר מלך). אבל יש גם דברים חיוביים ושימושיים. השאלה איך משתמשים. בקיצור, רוב השיחות עם אבא שלי נסובות מצדו סביב הסמארטפונים ואיך זה דבר נוראי וחולני וגרוע יותר מהנאצים (אני שומעת ממנו את אותם דברים בכל שיחה שלנו). וגם שם בתערוכה הוא תפס כל מי שהוא רק יכול לשיחה על זוועת הסמארטפונים ועל איך שהמדינה התכערה, איך נעלמה ישראל של פעם. אני מאוד מבינה את התסכול שלו ומזדהה איתו. אבל הוא מאוד כפייתי וגם רואה דברים בשחור או לבן, וגם יש לו נטייה לפלוש לנשמה של הזולת. אם מישהו חושב אחרת ממנו, ברור שהמישהו הזה טועה, ואין דרך ביניים. והוא לא ירפה.
אבל זה היה יפה שהוא הגיע לתערוכה בשביל אחותי הקטנה (ברגע האחרון החליט לבוא), עם כל הקשיים.
אבא שלי לא עובד כבר המון שנים, מאז שנות התשעים. השנה יהיה בן 70, אז אתם יכולים לעשות את החשבון. לא בטוחה מה בדיוק קרה שם אצלו בגזרת העבודה. מדען, בעל דוקטורט מאחת האוניברסיטאות הטובות בעולם, עבד במקומות מכובדים. נמצא בבית מזה שנים רבות, משתגע ומשגע את סביבותיו. מתעסק בניקיון ובתחזוקת הבית ובריבים עם שכנים בנושא רעש ועוד. מתעסק בפייסבוק ובהתכתבויות עם ידידותיו הרבות מרחבי העולם, כבר יצא לו כך לארגן לעצמו נסיעה באנגליה ושהות אצל ידידות אלו ואחרות. כל השנים, אגב, בגד באמא שלי עם כל מיני "ידידות". אמא שלי מעריצה את אבא שלי כגאון, אבא שלי הוא יעני גאון אינטלקטואלי אבל דפוק רגשית ונפשית. אמא שלי באה ממשפחה רומנית פשוטה, ונראה לי שבגלל הרקע הפשוט ורגשי הנחיתות - היא לא מפסיקה להשוויץ בפני אנשים אחרים על זה שאבא שלי הוא בעל דוקטורט, ותמיד נסחפת ומספרת דברים עליו ועלינו הבנות שלה שהם לאו דווקא מדויקים. לפעמים היא קצת בלה לה לנד.
תמיד היה לי חשש שבסוף אהיה כמו אבא שלי מבחינת הנסיגה אל תחום הבית - שלא אהיה מסוגלת להתמודד יותר עם העולם בחוץ ואפסיק לעבוד ואשאר בבית ואתלונן על כל העולם ואהיה מאוכזבת וממורמרת.
אבל לא, אני לא כמוהו, ממש לא. אנחנו שונים מאוד, לצד כמה קווי דמיון. הוא בהכחשה מוחלטת, הוא פולש לנשמות של אנשים אחרים, לא מכבד את המרחב הפרטי. הוא לא בריא בנפשו בצורה פתולוגית, פוגע באחרים. אני שונה לחלוטין.
אני מרגישה הרבה פעמים שהעולם הזה הוא יותר מדי בשבילי, שאני לא בנויה להתמודדות עם העולם שם בחוץ. שהוא מאוד מבלבל אותי. ולכן הכי מרגיע אותי להיות בפינה שלי בבית, בעולם הפרטי שלי, ולא בהמולה שם בחוץ.
קשה לי בעולם המבוגרים (חחחח, בת 40 השנה ומשתמשת במושג "עולם המבוגרים"). ענייני מגורים, דירה, בעלי בית, לשכור או לקנות, כל מיני אישיוז של תחזוקת הבית ובעיות שעולות, התעסקויות לוגיסטיות - אני עושה את מה שצריך, יחד עם בן זוגי (וזה כמובן עוזר שאני לא לבד ונעזרת בו), אולי עושה את המינימום הנדרש ונמנעת מיותר מזה. מן הסתם כולם איכשהו מתמודדים, ואם לא יודעים משהו - שואלים, מתייעצים, מבררים. לומדים, צוברים ניסיון. אבל זה מעורר בי חרדה, תחושה של איום. כמעט משתק. עובדת על עצמי, שזה לא ישתק אותי, שאמשיך לנוע תוך כדי התמודדות ויישום פתרונות.
רוצה שידאגו לי. שמישהו אחר ידאג לי. כמו פעם, כשההורים דאגו להכל, ואני חלמתי וקראתי ספרים וראיתי טלוויזיה ושמעתי מוסיקה ויכולתי לחלום על יופי העולם ולהביט בחלון מלאת ציפיה ותקוות גדולות ותחושה שהחיים מלאים באפשרויות קסומות.
להתעסק עם עובש בקירות האמבטיה זה לא תקוות גדולות. זה הפן הפיזי ההרסני המאיים הסתמי הבלתי נשלט של החיים, זה אנטי-חלום. לא, אני יודעת שפה טמונה הבעיה - זו אינה הגישה הנכונה. החלוקה הדיכוטומית הזו אינה מציאותית. החיים מורכבים גם מקקי כזה של כל מיני בעיות ותקלות ותופעות פיזיות מעצבנות אך שניתן לטפל בהן ולתקן אותן. זה לא רומס אותנו, זה לא סותר או מבטל את הפן הרוחני והרגשי, זה מתקיים לצד זה. זה טבע החיים.
וגם כשההורים לכאורה "דאגו לי", בעצם הייתי תחת השפעתם ההרסנית הלא בריאה. זו הייתה אשליה של ביטחון. להפך, בית ההורים היווה עבורי בסיס מאוד לא יציב.
גם הנסיעה אל העיר הגדולה והמג'ויפת בשביל התערוכה של אחותי הייתה עבורי מאתגרת, אך עשיתי זאת. והיה נחמד, נהניתי ושמחתי עבורה והתרשמתי מהיצירות שלה ומהנאום המצחיק והשנון שנשאה בפני כולם. אני בקושי נפגשת עם אחותי הקטנה, כי אני בקושי נוסעת אל ההורים (איתם היא עדיין גרה), ובמשך השבוע קשה להיפגש אחרי ימי עבודה, אך אנו משוחחות בטלפון כמעט כל יום, מאוד קרובות. אך אני מרגישה אשמה שאני לא נמצאת לידה פיזית, ואני יודעת שזה עושה לה טוב להיפגש איתי. ההתרחקות מההורים עשתה לי טוב, אך גם זה מעציב אותי שהכי טוב לי להיות רחוקה מהם. מה נשאר מחלום המשפחה.
בקסטות של אבא שלי היו אוצרות מוסיקה, בעיקר קלאסית, אבל לא רק,
לפחות עבורי הם היו אוצרות,
אולי עבור אחרים היו סתמיים,
עבורי היו מפתח למחוזות מופלאים ויופי נשגב,
חיים שהיו בהישג יד, שנגענו בהם,
שנועדנו להם,
שתמיד פיללנו לחזור אליהם,
לחזור לאותם מקומות יפים,
ולפסגות אינטלקטואליות, אסתטיות, תרבותיות ורגשיות,
להיכן שבאמת היינו שייכים.
הבטחות גדולות.
החיים נדמו מלאים באפשרויות.
3 שנים באנגליה, ואז חזרנו ארצה, כשהייתי בת 4 (יכולנו להישאר, אבי קיבל הצעה מהאוניברסיטה, אך בחר לחזור ארצה, ועד עכשיו מתחרט על כך, עקב ההתדרדרות התרבותית-חברתית-סביבתית של המדינה. אבל מה, אבא, גם אנגליה התדרדרה, השתנתה. יש תהליכים חברתיים-תרבותיים גלובליים... המציאות לא מושלמת גם שם, גם שם יש בעיות, זה טבע המציאות...).
הבטחה לא ממומשת, תקוות גדולות,
אולי ספגתי יותר מדי גישה רומנטית לא מציאותית מאבא שלי,
והוא בעצמו אכזב,
הקלישאה של האכזבה מההורים, של ההתפכחות מדמות האב הנערצת/אהובה
וכל החלומות שהאכיל אותי בהם,
כאשר בעצם, במציאות, עשה שטויות וטעויות שלא הייתי מודעת אליהן באותו זמן,
דברים ממש מכעיסים, דפוסי התנהגות לא בריאים, פוגעים,
לא משנים כרגע הפרטים, מה גם שלא הכל ידוע לי.
אבל היו החלומות,
המוסיקה שינקתי מהקלטות,
שעוררו בי נוסטלגיה עזה, געגוע אינסופי,
הרגשתי שייכת לשם, לעולם האחר,
ובטח בהיותי רגישה מאוד - תמיד הרגשתי נטע זר. בגלות.
נותר בי זיכרון כלשהו עמום של מקום שבאמת הייתי שייכת אליו ונעקרתי ממנו,
הבתים האנגליים, המדרגות העולות מן המטבח הציורי אל חצר כמו באגדות,
מבני האבן העתיקים היפים, ספוגי השנים, שגם דמותי ספוגה בהם, נוף ילדותי המוקדמת.
כשחזרתי לשם לטיול "שורשים", לבד, לפני תחילת תקופת האוניברסיטה (סוף שנות התשעים) - בכיתי מרוב התרגשות,
למצוא עצמי בתוך אותו יופי, באותו מקום, ולמצוא את אותו ספסל עליו הצטלמנו לפני כ"כ הרבה שנים.
זכרתי כל שעל ושעל, כל ספסל, כל פנייה של שביל, כל שער. לשם אני שייכת, לשם. כמו לרחף בתוך חלום.
וכל צעד מקדם אותי עמוק יותר בחזרה אל ליבת הדברים, אל המקור הטהור, המזוקק של החיים.
הרבה שנים לאחר מכן, נראה לי שזה היה ב- 2009 אם אני זוכרת נכון, חזרתי לביקור נוסף עם בן-זוגי, והתאכזבתי. המקום השתנה. משהו מהקסם פג.
היה קשה למצוא חניה, העיר הייתה עמוסה במכוניות שכיערו את פניה. לא היו פרחים בקולג' כמו פעם, כנראה לא תקופת הפריחה. חלק מהמבנים היו סגורים בגלל איזה טיפול בחומר כימי מסוכן. הרחובות הראשיים של העיר היו מלאים בשלטים של חנויות-רשת, מותגים. כמה פרוזאי. פג תוקפה של האגדה, ברוכה הבאה לחיים האמיתיים.
כנראה שקשה לי להרפות, משהו בי תמיד נשאר מסוכסך, לא פתור. זהות לא מגובשת, לא ברורה.
האם התגעגעתי לאנגליה האמיתית או לאידאל בלתי מציאותי? כמה מציאותי כבר יכול להיות זיכרון ילדות מוקדמת?
ההורים שלי כבר עשרות שנים מתגעגעים לשם. איך היה יפה, איך היה טוב. לא הכל היה טוב. אך היה טוב לחיות שם, היה יפה, היה נעים. מעלים גירה של זיכרונות, שוב ושוב לאורך עשרות השנים האחרונות. איך עזבנו, חבל שעזבנו, איך כאן הכל מכוער, סביבתית ואנושית, ושם היה יפה כל כך. חיי המשפחה שלנו לאורך השנים היו מלאים ריבים ואכזבות ופגיעות וחוסר יציבות וסצנות מערערות. אבל שם, באנגליה, הו אנגליה, הכל היה יפה וטוב כל כך.
אולי נועדתי לחיות בספרים, במוסיקה, בסדרות הטלוויזיה. אולי המציאות היא מציאותית מדי בשבילי. ולכן אני מרגישה ריקנות ואכזבה, נפילה מגן העדן האבוד. כי המציאות לא עמדה בסטנדרטים החלומיים, שאולי טיפחתי בהשפעת אבא שלי. קשה לי להגדיר. עכשיו, ממרחק השנים, הכל נראה קלישאתי כל כך. אפשר להסביר הכל במונחים פסיכולוגיים, את התהליכים. ובכלל, הכל נראה לי קלישאתי. דיכאון, חרדה, לרצות שיגיבו לי בבלוג, צורך לתקשר. כ"כ קלישאתי, שאין טעם. אין טעם לנסות. כי זה סתם. זה לא משנה. זה ניסיון לחיות. זה לא החיים באמת. החיים האמיתיים, הספונטניים, הקורים באמת, היו משהו אחר. קרו למישהו אחר. לא לי. לאחרים. האחרים חיו באמת. אני רק ניסיתי.
למה התרגשתי כל כך כשלמדנו באוניברסיטה את Portrait of the Artist as a Young Man של ג'ויס? למה כ"כ הזדהיתי? בטח לא הבנתי את הספר באמת, את כוונת הסופר. סתם השלכתי על הספר את התחושות האישיות שלי. בטח זה תהליך פסיכולוגי פרוצדורלי - מרגישים שיש משהו מיוחד וחד-פעמי, ואז מגלים שלא. ושהכי חשוב הבריאות ושצריך להגיד תודה על מה שיש, ושאנחנו רק בני אדם, מוגבלים. מילים מילים מילים.
כואבת לי הבטן. מוקדם יותר הערב, אחרי שכולם הלכו מהמשרד, נותרתי לבד. ערכתי מתקפת קמיקזה רבתי על הכיבוד הטעים שנותר. הייתי צריכה הרגעה. במהלך היום הרגשתי מתוחה, ולא שייכת, ומיאוס. אני לא יכולה להמשיך להתבוסס במיזנתרופיה, אני סתם יוצאת ממורמרת, זה לא אדפטיבי. גם חסרות לי שעות שינה.
אולי אני כלואה בתוך דפוסי החשיבה הטורדניים, וזהו. זו ההפרעה שלי, וזה מה יש. ועושה מה שיכולה תחת הנסיבות.
כמה שירים מארץ רחוקה:
ג'יימס גאלווי מנגן גרסת חליל צד לשיר של ג'ון דנבר. כנראה המנגינה שריגשה אותי יותר מכל האחרות כילדה. האלבום הזה של גאלווי היה פסקול ילדותי:
לחן של בטהובן לשיר של סר וולטר סקוט, בביצוע ריצ'ארד דייר-בנט. אני מניחה שרוב האנשים לא יתחברו לזה, בטח לא מי שבכלל לא מתחבר לסוג מוסיקה כזה ולא מכיר, אבל עלי השיר הילך קסם, כמו נשלף ממעמקי האדמה הכהה כשריד מעידן רחוק, מנגינה מכשפת שכולה געגוע ושבתנועתה האיטית ניתן עוד לשמוע את התערבלות הרוח בצמרות העצים ואת שכשוך המים:
משהו אחר לגמרי - מוסיקת הפתיחה והסיום של הסדרה ההזויה היפנית Monkey Magic שהיינו רואות באנגליה, סוף שנות השבעים. אחרי קטע הפתיחה ההזוי ומוסיקת הפתיחה האנרגטית, מגיע שיר הסיום היפהפה (שמתחיל ב- 1:34):
בוא'נה, היינו בחתונה הערב, מישהו מהמשפחה המורחבת של בן זוגי, נאלצתי ללכת מטעמי "לא נעים", כמה רעשששש, הייתי עם אטמי אזניים כל הזמן, ועדיין זה היה מעיק עם בומים בחזה. בשנים האחרונות הווליום באירועים, ובהשמעת מוסיקה במרחב הציבורי בכלל, עלה לדציבלים מטורפים, איך אנשים מסכימים לזה, נכנעים, רואים אנשים סובלים ושותקים... זוועה. ואנשים עישנו בלובי מתחת לשלטים של "אסור לעשן", ככה שזה היה לנוע בין האולם הרועש לבין הלובי המעושן. מקסים פשוט, פיכס, איזה אספסוף דוחה.
הייתי צריכה לצאת החוצה אל מחוץ לאולם, לנשום, חבל שלא עשיתי זאת, וחבל שחלק מהזמן פשוט חזרתי לשבת באולם בשולחן שלנו על רקע המוסיקה התוקפנית. מקווה שלא יהיה לי רחש באזניים אח"כ לפני השינה כשאשכב במיטה (לפני המון שנים הייתי בהופעת רוק רועשת ולאחר מכן נהיה לי רחש חזק באזניים שנהיה קבוע, עם השנים נרגע - או שנחלש, או שהתרגלתי, לא יודעת. אני כבר בכלל לא שומעת אותו בלילות, אז נראה לי שנחלש. אך חשיפה לרעש חזק מגבירה אותו).
שאלתי את אחד האחראים אם ניתן להחליש קצת את המוסיקה, בהתחלה אמר שיבקש מהדי.ג'יי בהפסקה, אבל אח"כ זה שוב עלה, וכששאלתי אותו שוב, אמר שרק ככה אנשים ירקדו. איזה היגיון עקום, איך האטימות, הוולגריות והצעקנות הולכים ומשתלטים על המרחב הציבורי שלנו. זה ההיגיון: אם המוסיקה תהיה רק חזקה או חזקה מאוד, אבל לא רועשת-קורעת-את-עור-התוף, אז אנשים לא ירקדו. יה, רייט. בשביל שיהיה שמייייח ושאנשים ירקדו, צריך נזק לשמיעה. פה ושם אנשים העירו שהמוסיקה רועשת מדי (גם בן זוגי), אבל אף אחד לא מבקש או שואל. העיקר שכולם מחייכים כי הכל בסדר! עדר שמייייח בדרך לשחיטה!
חוצמזה היה אוכל ממש טעים (רק נחכה ונראה שאין תופעות לוואי),
והדרך לשם ובחזרה הייתה זוועה מבחינת פקקים, גם ככה זה היה רחוק מאיתנו.
אח של בן זוגי הוא יצור אגואיסט ונצלן, סתמי ולא מעניין שתמיד מדבר בידענות על כל מיני דברים, שנשוי לערסית שמתיימרת לא להיות ערסית, והם פשוט התעלמו מאיתנו,
שאלתי את בן זוגי אם זה לא מוזר שאח שלו מתעלם ממנו - הוא אמר לי שככה האח מתנהג כשהוא עם אשתו, וזה לא הפריע לו בכלל. נו טוב, בכל משפחה יש דברים מוזרים.
לא שיש לי על מה לדבר איתם ולא שאכפת לי מהם, אבל זה נראה לי מנומס לפחות להגיד שלום, הרי ישבנו באותו שולחן, רק שלא הייתה לי הזדמנות כי הם לא הסתכלו לכיווני אפילו פעם אחת. יכולתי ליזום ולגשת להגיד שלום, אבל הרגשתי לא נעים. ובכלל, השמנתי ואני נראית בלעעע, אז לא רציתי לספק להם הזדמנות לבחון אותי יותר מקרוב. יצא לי חצ'קון בסנטר וחצי חצ'קון במצח. לפחות זה חסך לי את הצורך לנסות להיכנס איתם לסמול-טוק. הם היו מאושרים מהמוסיקה המפגרת עם המילים המפגרות.
אמנם יש חתונות בסגנונות שונים ועם אוכלוסיות שונות, ויצא לי להיות בחתונות עם אוכלוסיה "איכותית" יותר ועם מוסיקה יפה בווליום סביר, אבל עדיין חתונה נראית לי טקס מפגר ומיותר, כל הטרחה הזאת לשופוני הזה מול אנשים שעם רובם אין כמעט קשר כל החיים, כל הקלישאות, כל זה לא משנה. בעבר היה לזה יותר תוקף מסורתי ושבטי/חברתי, היום זה לרוב כבר סתם... גחמה... וואו, החלטנו לחיות ביחד! יופי, אז תחיו ביחד ותיהנו, מאחלת לכם את כל הטוב שבעולם, למה צריך לעשות על זה כל כך הרבה רעש? זו לא החלטה כזאת מקורית. תתמקדו בלהיות אנשים טובים.
טוב, אני יכולה להמשיך ככה לנצח. חיכיתי שיהיו מים חמים למקלחת שאוכל לנקות מעלי את ריח העשן. ואני נוראאאאאאאאא עייפההההה.
כינוי:
אור לנדו
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
,