ואילו כאן הקרביים של הכלום והספק והכאוס יכולים להישפך החוצה כי
כבר מאוחר מדי לייפות, כאן כבר במלוא תפארת קריסתי קשקשתי מילותיי לעייפה
אם אוהבים אותי כאן, אז אוהבים אותי תמיד, באמת, לגמרי, לעד (חחחחח, ממש).
אני בעבודה.
בד"כ לא כותבת כאן בעבודה.
עכשיו בא לי.
קצת שקט כאן, לשם שינוי.
אז חשבתי להתקדם עם שיעורי הבית ללימודים, אבל
אין לי חשק!
ויש לי קוצים בתחת.
יש לי גם המון חלומות עזים בלילות לאחרונה.
אני חושבת שזה בגלל הכדור, הוא מעורר חיבורים במוח.
בטח גם מטגן את המוח לכדי חביתת-מוח-לשעבר.
דומני שפעם הייתי חדה יותר. עכשיו אני יותר מצו'קמקה. בוקה ומבולקה.
אז היכן היינו? חלומות.
הרבה חלומות שמחזירים אותי לעבר, צובטים את לבי המתגעגע.
פתאום חוזרת לחדרי בדירה ההיא של הוריי, שכבר מזמן עזבו (ועברו מאז שלוש פעמים...).
חזרתי לארון הבגדים, לטייפ שלי. כאילו שכחתי שם בגדים, חפצים שלי, וחוזרת לקחת, אחרי הרבה שנים.
כאילו השארתי שם מאחוריי חלק קרדינלי ומשמעותי מעצמי, את לוז הנשמה. ומבהיל לגלות שפיסות נשמה שלי נשארו מאחור, מונחות להן שנים באותו חדר ישן. ששכחתי לקחת אותן. אולי אנשים זרים כבר זרקו חלק מהן. אולי אבא שלי זרק. אבל ככה זה כשנמצאים במנוסה, לפעמים משאירים מאחור דברים חשובים שאי אפשר לקחת.
נתקלת בבגדים בארון שכבר שכחתי מהם. בתוך הטייפ קלטת ישנה ששכחתי מקיומה.
ושומעת שם מנגינה חלומית שכבר שנים לא שמעתי, ומאז אותו חלום היא מתנגנת בראשי בימים האחרונים, ואיני זוכרת מהיכן היצירה הזו, מי המלחין, מי המבצע. קטע קלאסי יפהפה.
אשליית הנוסטלגיה... כה עצוב. כי כל הרומנטיקה העדינה הזו היא בראשי. המציאות הייתה... אחרת...
שרתי לאבא שלי בטלפון, אולי הוא זוכר. לא זכר, נשמע לו מוכר.
אולי מהאלבום של James Galway, אבדוק. למרות שמצאתי כמה יצירות מאלבום זה והן לא אותה מנגינה.
I decided to write to you an
ongoing letter during this trip - or at least whenever there will be time and
anything to share.
Naturally, I am writing now during
the flight to Berlin, which is the perfect time to report. I and my boyfriend
received separate seats – he is sitting four rows behind me – which is really
"lo nora" (לא נורא). We checked if people sitting next to us
might be travelling alone, so that we could possibly switch places, but there
were only couples. Anyway, there is a nice couple next to me. The woman gave me
her breakfast, which really made me happy, as it is the first time I ever
enjoyed airline food to such extent – a nice, thick omelet (I bet it contains
cheese) and a potato cutlet, devoured passionately. In the seat in front of
me sits a girl who had a kind of a panic attack during takeoff. It was weird
for me to be relatively calm, considering my anxious nature. The airline
company is Germania, and there is one steward who is candy for the eye
Oh, dawn is breaking now!
Suddenly the sky has turned from
black to greyish-azure-yellowish… it's 5:50 a.m.
I hope I wasn't too obsessive when I
elaborated so lengthily in my last email regarding my concerns about cleaning. I
am officially a distinguished "choferet" (חופרת), I guess
A few days later, one day before
returning back to Israel.
I am all "atsbanit" (עצבנית), nervous and stressed.
My first nervous breakdown was in the first morning, Thursday morning. I woke
up with a cold. Afterwards came a few days with lots of sightseeing and places
to go, museums and cafés. But today came my second nervous breakdown because of
both the accumulation of things which pissed me off and the fact that today
wasn't properly planned, and hence there is a feeling of waste and wandering
aimlessly, not knowing what to do and where to go and not being able to decide.
Everything is so elusive. Time flies,
and I feel I hardly keep the pace with what is to be done and seen. Waste,
waste, waste. Waste and exposed, fragile nerves… I am not a pleasant company. Something
is always lost.
בקסטות של אבא שלי היו אוצרות מוסיקה, בעיקר קלאסית, אבל לא רק,
לפחות עבורי הם היו אוצרות,
אולי עבור אחרים היו סתמיים,
עבורי היו מפתח למחוזות מופלאים ויופי נשגב,
חיים שהיו בהישג יד, שנגענו בהם,
שנועדנו להם,
שתמיד פיללנו לחזור אליהם,
לחזור לאותם מקומות יפים,
ולפסגות אינטלקטואליות, אסתטיות, תרבותיות ורגשיות,
להיכן שבאמת היינו שייכים.
הבטחות גדולות.
החיים נדמו מלאים באפשרויות.
3 שנים באנגליה, ואז חזרנו ארצה, כשהייתי בת 4 (יכולנו להישאר, אבי קיבל הצעה מהאוניברסיטה, אך בחר לחזור ארצה, ועד עכשיו מתחרט על כך, עקב ההתדרדרות התרבותית-חברתית-סביבתית של המדינה. אבל מה, אבא, גם אנגליה התדרדרה, השתנתה. יש תהליכים חברתיים-תרבותיים גלובליים... המציאות לא מושלמת גם שם, גם שם יש בעיות, זה טבע המציאות...).
הבטחה לא ממומשת, תקוות גדולות,
אולי ספגתי יותר מדי גישה רומנטית לא מציאותית מאבא שלי,
והוא בעצמו אכזב,
הקלישאה של האכזבה מההורים, של ההתפכחות מדמות האב הנערצת/אהובה
וכל החלומות שהאכיל אותי בהם,
כאשר בעצם, במציאות, עשה שטויות וטעויות שלא הייתי מודעת אליהן באותו זמן,
דברים ממש מכעיסים, דפוסי התנהגות לא בריאים, פוגעים,
לא משנים כרגע הפרטים, מה גם שלא הכל ידוע לי.
אבל היו החלומות,
המוסיקה שינקתי מהקלטות,
שעוררו בי נוסטלגיה עזה, געגוע אינסופי,
הרגשתי שייכת לשם, לעולם האחר,
ובטח בהיותי רגישה מאוד - תמיד הרגשתי נטע זר. בגלות.
נותר בי זיכרון כלשהו עמום של מקום שבאמת הייתי שייכת אליו ונעקרתי ממנו,
הבתים האנגליים, המדרגות העולות מן המטבח הציורי אל חצר כמו באגדות,
מבני האבן העתיקים היפים, ספוגי השנים, שגם דמותי ספוגה בהם, נוף ילדותי המוקדמת.
כשחזרתי לשם לטיול "שורשים", לבד, לפני תחילת תקופת האוניברסיטה (סוף שנות התשעים) - בכיתי מרוב התרגשות,
למצוא עצמי בתוך אותו יופי, באותו מקום, ולמצוא את אותו ספסל עליו הצטלמנו לפני כ"כ הרבה שנים.
זכרתי כל שעל ושעל, כל ספסל, כל פנייה של שביל, כל שער. לשם אני שייכת, לשם. כמו לרחף בתוך חלום.
וכל צעד מקדם אותי עמוק יותר בחזרה אל ליבת הדברים, אל המקור הטהור, המזוקק של החיים.
הרבה שנים לאחר מכן, נראה לי שזה היה ב- 2009 אם אני זוכרת נכון, חזרתי לביקור נוסף עם בן-זוגי, והתאכזבתי. המקום השתנה. משהו מהקסם פג.
היה קשה למצוא חניה, העיר הייתה עמוסה במכוניות שכיערו את פניה. לא היו פרחים בקולג' כמו פעם, כנראה לא תקופת הפריחה. חלק מהמבנים היו סגורים בגלל איזה טיפול בחומר כימי מסוכן. הרחובות הראשיים של העיר היו מלאים בשלטים של חנויות-רשת, מותגים. כמה פרוזאי. פג תוקפה של האגדה, ברוכה הבאה לחיים האמיתיים.
כנראה שקשה לי להרפות, משהו בי תמיד נשאר מסוכסך, לא פתור. זהות לא מגובשת, לא ברורה.
האם התגעגעתי לאנגליה האמיתית או לאידאל בלתי מציאותי? כמה מציאותי כבר יכול להיות זיכרון ילדות מוקדמת?
ההורים שלי כבר עשרות שנים מתגעגעים לשם. איך היה יפה, איך היה טוב. לא הכל היה טוב. אך היה טוב לחיות שם, היה יפה, היה נעים. מעלים גירה של זיכרונות, שוב ושוב לאורך עשרות השנים האחרונות. איך עזבנו, חבל שעזבנו, איך כאן הכל מכוער, סביבתית ואנושית, ושם היה יפה כל כך. חיי המשפחה שלנו לאורך השנים היו מלאים ריבים ואכזבות ופגיעות וחוסר יציבות וסצנות מערערות. אבל שם, באנגליה, הו אנגליה, הכל היה יפה וטוב כל כך.
אולי נועדתי לחיות בספרים, במוסיקה, בסדרות הטלוויזיה. אולי המציאות היא מציאותית מדי בשבילי. ולכן אני מרגישה ריקנות ואכזבה, נפילה מגן העדן האבוד. כי המציאות לא עמדה בסטנדרטים החלומיים, שאולי טיפחתי בהשפעת אבא שלי. קשה לי להגדיר. עכשיו, ממרחק השנים, הכל נראה קלישאתי כל כך. אפשר להסביר הכל במונחים פסיכולוגיים, את התהליכים. ובכלל, הכל נראה לי קלישאתי. דיכאון, חרדה, לרצות שיגיבו לי בבלוג, צורך לתקשר. כ"כ קלישאתי, שאין טעם. אין טעם לנסות. כי זה סתם. זה לא משנה. זה ניסיון לחיות. זה לא החיים באמת. החיים האמיתיים, הספונטניים, הקורים באמת, היו משהו אחר. קרו למישהו אחר. לא לי. לאחרים. האחרים חיו באמת. אני רק ניסיתי.
למה התרגשתי כל כך כשלמדנו באוניברסיטה את Portrait of the Artist as a Young Man של ג'ויס? למה כ"כ הזדהיתי? בטח לא הבנתי את הספר באמת, את כוונת הסופר. סתם השלכתי על הספר את התחושות האישיות שלי. בטח זה תהליך פסיכולוגי פרוצדורלי - מרגישים שיש משהו מיוחד וחד-פעמי, ואז מגלים שלא. ושהכי חשוב הבריאות ושצריך להגיד תודה על מה שיש, ושאנחנו רק בני אדם, מוגבלים. מילים מילים מילים.
כואבת לי הבטן. מוקדם יותר הערב, אחרי שכולם הלכו מהמשרד, נותרתי לבד. ערכתי מתקפת קמיקזה רבתי על הכיבוד הטעים שנותר. הייתי צריכה הרגעה. במהלך היום הרגשתי מתוחה, ולא שייכת, ומיאוס. אני לא יכולה להמשיך להתבוסס במיזנתרופיה, אני סתם יוצאת ממורמרת, זה לא אדפטיבי. גם חסרות לי שעות שינה.
אולי אני כלואה בתוך דפוסי החשיבה הטורדניים, וזהו. זו ההפרעה שלי, וזה מה יש. ועושה מה שיכולה תחת הנסיבות.
כמה שירים מארץ רחוקה:
ג'יימס גאלווי מנגן גרסת חליל צד לשיר של ג'ון דנבר. כנראה המנגינה שריגשה אותי יותר מכל האחרות כילדה. האלבום הזה של גאלווי היה פסקול ילדותי:
לחן של בטהובן לשיר של סר וולטר סקוט, בביצוע ריצ'ארד דייר-בנט. אני מניחה שרוב האנשים לא יתחברו לזה, בטח לא מי שבכלל לא מתחבר לסוג מוסיקה כזה ולא מכיר, אבל עלי השיר הילך קסם, כמו נשלף ממעמקי האדמה הכהה כשריד מעידן רחוק, מנגינה מכשפת שכולה געגוע ושבתנועתה האיטית ניתן עוד לשמוע את התערבלות הרוח בצמרות העצים ואת שכשוך המים:
משהו אחר לגמרי - מוסיקת הפתיחה והסיום של הסדרה ההזויה היפנית Monkey Magic שהיינו רואות באנגליה, סוף שנות השבעים. אחרי קטע הפתיחה ההזוי ומוסיקת הפתיחה האנרגטית, מגיע שיר הסיום היפהפה (שמתחיל ב- 1:34):
הייתי עוטפת כל ענב בחתיכה קטנה של גבינה צהובה, ואוכלת כך,
וזה היה שילוב טעים נורא.
מבחינתי זו הייתה תגלית קולינרית מלהיבה.
כבר שנים רבות שאני נמנעת מאכילת ענבים כי זה אחד הפירות הכי מרוססים,
וגם גבינה צהובה אני משתדלת בד"כ לאכול כמה שפחות, כי זה סתם זבל, ובטח לא קונה לבית (כי סתם אזלול)...
(למרות שצורכת אוכל-זבל אחר, בעוונותיי).
למה נזכרתי בזה עכשיו? לא יודעת
זכרונות לפעמים פתאום מבליחים.
אולי געגוע. נוסטלגיה - געגוע אל מה שבעצם אף פעם לא היה באמת. געגוע אל תחושת הגעגוע. ציפיה מתרגשת.
ואיך האוכל נושא עמו את כל זה.
בשבוע שעבר חוויתי פתאום רצף ימים ללא צריכת מתוק (טוב, אחרי תקופה שדחפתי לעצמי כמויות, כבר לא הייתי מסוגלת יותר), עם אכילה מתונה ביותר של אוכל בריא, ירקות וכו', התחלתי לרדת במשקל והתחילו לעלות עלי מכנסיים שכבר מזמן לא עלו, התחלתי להרגיש אפילו קצת אופטימיות וחיוניות - אבל איכשהו זה נקטע וחזרתי לסורי. צריכה לחזור לזה. להתמיד.
אני גמורה מעייפות, אחרי שלוש בלילה, מה אני מחפשת כאן? לכן בזמן האחרון לא כתבתי כאן, למרות שהרגשתי צורך ונכנסתי לא פעם, תוך היסוסים אם לכתוב. כי על מה אכתוב? שוב לחזור על אותם דיבורים ודיווחים על זלילות ושגרה סתמית שמשעממת אותי, ריקנות, דחיינות? מה, זהו? זה מי שאני? בריה עייפה מהקיום?
אז כן, בעצם מבעבעים בתוכי רגשות עוצמתיים, אבל אין לי מה לעשות איתם, הם לא מתאימים למציאות.
מזה תקופה ארוכה שכך מתנהלת השגרה שלי בעיקר: אני קמה והולכת לעבודה וחוזרת ובדרך עושה קניות ובבית רואה סדרות (שאני מאוד נהנית מהן - כרגע אני רואה "שובר שורות", בלי ספוילרים בבקשה! בדיוק סיימתי את העונה הרביעית), וזהו פחות או יותר. ובסופשבוע אין לי כוח, בקושי מנקה... הייתי רוצה יותר מזה - אבל זה תלוי רק בי, אז אין טעם שאחפור על זה כאן. זה תלוי בעשייה שלי, באיך שאני מנהלת וממלאת את זמני, במה שאני בוחרת לעשות. אך אני מבולבלת לרוב, לא בטוחה מה לעשות. לא בטוחה מה אני רוצה. ואם יש כמה מטלות שצריכה לעשות, לא יודעת ממה להתחיל. עושה את המינימום הנדרש. אין לי כוחות ליותר מדי... אולי ויתרתי... מרגישה כבויה... אולי אני לא מרגישה שיש בשביל מה, תחושת משמעות שתדרבן אותי, ציפיה, תקווה, עניין, התלהבות.
אני טיפוס שמעדיף בילוי ביתי רגוע ושקט... וזה לא שהמדינה הזאת שופעת יופי שנעים להסתובב בו בחוץ... אני מרגישה הקלה כשאני נכנסת הביתה... אבל עדיין...
אבל מה אני בדיוק מחפשת? מה זה הדבר הזה, השינוי הזה, שיספק אותי? אולי הבעיה היא שהדבר הזה אינו בנמצא, לא במסגרת המציאות הנתונה. כך שתמיד ארגיש את האי נחת המטרידה הזו, את הריקנות. גם אם ארזה ואלבש בגדים יפים. ואולי קצת מאוחר מדי, כבר התקבעתי בדפוסי חשיבה...
מה יעזור לכתוב על זה מילים מילים מילים. אנשים כותבים הרבה, וזה נחשב חיובי, לכתוב. אני חוששת שאצלי הכתיבה היא עקרה, כמו החשיבה. האם זה כל מה שיש בי?
מי אני בכלל, אני באמת לא יודעת, קשה לי לאפיין את עצמי, אני מתחבאת, אני מתנצלת על קיומי. והתרגלתי לחיות כך.
החששות שלי - שאני לא מי שחשבתי שאני, שאני לא כזאת חכמה, שאני אבודה מדי מכדי לממש את עצמי. שאני מפוספסת. פספסתי. ומצד שני - רבאק, הרי בני אדם חיים באשליות, בהכחשה, מספרים לעצמם סיפורים. אולי אני פשוט לא יכולה להאמין באשליות. הבל הבלים הכל הבל... מרגע שהבנתי את הכלום של החיים, איבדתי איזשהו דחף... והיה את המשבר הנפשי של התפרצות האו.סי.די... ועכשיו זה יותר עניין של לשרוד ולנוח... ולא לצפות ליותר מזה... כי המנגנון שלי נשחק והתעייף...
עוד מעט בת 40... כבר מתקבעים...
אבל, יש אנשים שמשנים דברים מרכזיים בחייהם גם בגיל 40...
אתם רואים? יכולה להמשיך לקשקש את הדיבורים המעגליים האלו, וזה לא משנה דבר...
בן הזוג בסלון עם עיסוקיו - מנגן בגיטרה, צופה בטלוויזיה, מתעסק עם המחשב.
אני בחדר, מרגישה את כובד טריליון השוקולדים שתקעתי היום כדי לתת לעצמי דירבון ללכת לעבודה ולשאת את מהלך יום העבודה (כי היומיום עצמו לא מספיק, צריכה את הסם שידרבן, שייתן טעם ותכלית - תכלית שחסרה, כ"כ כ"כ חסרה).
לא טוב, פיתרון לא טוב. לחזור לתזונה נטולת שוקולד, לרזות ולהרגיש קלילה וצנומה כמו צנים. או לחילופין לדבר על זה בלי סוף עד הזקנה.
יש לי חברה חדשה! הכרנו בעבודה, והיא מסתמנת כמישהי שאני יכולה חגיגית להכניס למעגל האמון, אם היא לא הוכנסה כבר. יש ביננו קליק, או קלאק, או שנאק, או שניק, או משהו. היא מאוד אינטליגנטית, רהוטה, רגישה, קוראת מלא ספרים, מתעניינת בפסיכולוגיה, עם סיפור חיים מעניין, לסבית עם בת זוג (מה שמעורר בי את ניצוצות העבר שלי בתחום), מסתמן שהיא ממש אוהבת אותי, והיא אפילו הציעה לי "להיפגש לקפה" אחרי העבודה כדי שנוכל לדבר כמו שצריך ולא לסיים מהר כשצריך למהר לחזור למשרד, כל אחת למשרדה.
והמשרד שלי הוא דורשני במיוחד ואני לא יכולה להיעדר הרבה. כי זה משרד כמו פאקינג חמ"ל מלא בחשיבות עצמית שכבר יצאה לי מכל החורים והנקבוביות, בטח אחרי כל החרא שקרה שם בחודשים האחרונים, ותחושת הגועל שנותרה, המשקעים, אבל זה מה יש, זו המציאות, וככה זה בהרבה מקומות עבודה, ברוב המקומות עם בני אנוש יש תופעות כאלו, ויש "מנהלים" ויש מלחכי פנכה, ויש מתחת לפני השטח אגואים מאוימים ופראנויות ונרקיסיזם ואגואיזם וזיוף. כנראה עד עכשיו חייתי שם בצמר גפן, עד שהבוס הגדול העיף את הבוסית וכל החרא יצא החוצה ופגע במאוורר, ספלאשששש!!!!
עכשיו אני מרגישה הרבה בוז וזלזול כלפי מה שקורה שם. פעם עוד הערכתי ואהבתי, עכשיו התפכחתי. נורא קשה לי, עברתי תקופה קשה בשבועות האחרונים, ועדיין. הדברים לא ברורים. והיו לי משברים עם המזכירה השנייה שאני עובדת איתה, היו חיכוכים קשים ביננו, ויכוחים. הבוסית לשעבר יזמה פגישה משולשת כדי לעזור לקדם שיחת פיוס ביננו, שכל אחת תוציא את מה שיש לה. קשה לי עם זה. אבל בסופו של דבר השיחה עזרה, וגם אם לאחר מכן התחרטתי שאולי הייתי אפולוגטית מדי ולא מספיק אסרטיבית (יש לי נטייה לספקות עצמיים שגורמים לי להיות מאוד מושפעת מכל מה שאומרים לי על עצמי, לחשוש שמה שאומרים לי אולי נכון. הפסיכולוגית שאני עומדת לסיים אצלה אמרה לי שאני צריכה יותר לסמוך על עצמי), ליבנתי את זה שוב אח"כ מול המזכירה השנייה, ואני מקווה שבזה זה נגמר בינתיים, ושלא אהיה מוטרדת עוד כ"כ כמו שהייתי מוטרדת לאחרונה, כי הייתי במצוקה נפשית קשה מאוד מאוד, זה ממש זרק אותי למקומות אפלים ומפחידים, לקצה של הקצה. התנדנדתי אל מעבר לקצה הצוק, מעל לתהום השחורה, וראיתי את הכלום.
אז החברה החדשה היא גם חברה של המקסימה, והיא משאילה לנו ספרים, ואני והמקסימה אוהבות אותה מאוד ומרוצות מהימצאותה בחיינו.
איך אקרא לחברה החדשה? מה הפיצ'ר הדומיננטי שלה שאוכל לבטא בכינוי חיבה? אני לא רוצה להשתמש ב"לסבית", למרות שזה עוזר לזהות, אבל זה לא יפה ולא מתאים. יש בה משהו אצילי. אולי "האצילית", או "האצילה". אני עוד לא מכירה אותה מספיק, אבל יש לי תחושה טובה לגביה. אני מקווה שהיא מהאנשים הטובים, משלנו. נשמה טהורה. מקווה שהיא תהיה חברה שלי לנצח נצחים.
אז האצילה היום הציעה לי להיפגש שלא בשעות העבודה, והוסיפה בטון מתנצל שאין לי מה לחשוש, שהיא לא תתחיל עכשיו לבוא אלי כל הזמן למשרד ולהטריד אותי. חחחח, מצאה לה בפני מי להתנצל, אני, שצמאה כל כך ליחס ולאהבה ולחיי חברה, והמומה מעצם העובדה שמישהי מתעניינת בי כל כך ומחפשת את חברתי, ועוד מישהי שמעניינת אותי כל כך. אני לא רגילה שמישהי מרגישה לא נעים לבקש את חברתי, בד"כ זה הפוך. אמרתי לה שמצדי שתבוא כל הזמן.
מסתבר שהרושם שאני עושה על אנשים רחוק מאיך שאני תופסת את עצמי. אולי בגלל החרדה החברתית שלי אני תופסת מרחק ונתפסת כמישהי שלא מחפשת להסתחבק ולהתחבר. אני כל כך זהירה. וברור למה - ברגע שאני מתקרבת, אני כנה ושקופה כל כך, מספרת על הקשיים והבלבול שלי, ואני הורסת את הכיף הפוטנציאלי, שנותר כפוטנציאל לא ממומש, שמועה מארץ זרה. כי אני לא מכירה דרך אחרת. אז צריך להגן על עצמי ועל אחרים מפני עצמי. אם הייתי אחרת, הייתי שוחה בים של אהבה.
אתמול בערב בבית שמעתי שירים ישראליים ישנים ובכיתי, בכיתי מרוב אהבה וגעגוע לשירים ולזמנים אחרים, לתקווה של פעם שהם הזכירו לי, לתמימות, לשנים צעירות יותר, לרגש שפעם בי. כן, נכון, הנוסטלגיה צובעת את העבר בצבעים רומנטיים ומלודרמטיים יותר ממה שבאמת היה. בעבר הייתי גם מדוכאת ועם אכילה כפייתית. עכשיו אני אפילו אולי יותר בריאה נפשית, מי יודע. מתפקדת יחסית (פחות או יותר) בעולם הנורמטיבי הקשוח החומרני. אבל האכזבה העמוקה מהחיים, האכזבה העמוקה מההורים ומהמשפחה, מעצמי, מהסביבה, מהעולם. ההתפכחות. השקטת הרגש, החנקת הרגש. הגעגוע לאנשים שהיו פעם ואינם עוד. אבל גם מהם בעצם הייתי רחוקה. רחוקה מהמשפחה, רחוקה מאנשים, רחוקה מעצמי. רחוקה גם מבן הזוג שיושב בסלון ומבלה עם עיסוקיו.
בסופו של דבר, בודדה בתוך קירות הכלא שלי. אבל מדי פעם ידיים נשלחות, כמו של המקסימה, והאצילה, והבוסית לשעבר שלי, ואז יש תקווה, שהבדידות אינה הרמטית, ויש עוד מי שרואה ורוצה ואוהב.
כמו של האיש ההוא שנעלם, שחשבתי. אני חושבת שהאכזבה ממנו היוותה עבורי משבר בסדר גודל של המשבר העכשווי בעבודה, של האכזבה העמוקה, הבסיסית, איזה מיתר בפנים שנקרע ולא מתאחה. אני פשוט עוברת להשתמש במיתר חלופי. והוא נשמע לי קצת מזייף.
אבל צריך ללמוד להרפות, ומסוכן מאוד לעשות רומנטיזציה ואידאליזציה. בסופו של דבר, זה רק בנאדם. ולפעמים אנחנו משליכים על אנשים אחרים תפקידים שהם לא ביקשו - תפקיד האביר על הסוס הלבן, תפקיד הגואל והמציל, תפקיד המראה המיטיבה. אלו ציפיות לא מציאותיות מאנשים אחרים, שנובעות גם מההיעדרות שלי, מהחולשה שלי. אבל מותר גם לאהוב נורא, נכון? ולהתפעם מלהיות נאהבת. מותר לגעוש רגשית. וזהו.
וכה הייתי מבוהל
ולא הייתי מעולם
כל כך שרוי בגעגוע
כל כך באהבה נגוע
בשבוע הבא אני ובן זוגי טסים לטיול של 3 שבועות למדינות ניו אינגלנד וניו יורק בארה"ב. כמו תמיד, אני לחוצה ומתוחה לקראת הנסיעה, אבל מקווה פשוט ליהנות.
אני לא בטוחה מי אני, אני לא בטוחה. מעבר לפקעת החרדות, המתח והטורדנות, והעייפות. מה נשאר שם.
כינוי:
אור לנדו
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
