וזה בסדר, אלו החיים באמת, זו המציאות, ככה זה בני אדם,
עכשיו הפרופורציות מציאותיות יותר, הגישה מעשית יותר,
יש בזה משהו הרבה יותר בריא ונכון,
השגרה עכשיו יותר מעשית, יציבה ומאוזנת יחסית,
שגרה יומיומית של עבודה ורשימת מטלות,
אמנם אני לא מגיעה להכל, אמנם הרבה דברים עדיין לא ברורים לי,
אך מתמקדת במה שאני כן יכולה לעשות, גם אם לעומת אנשים אחרים ההספק שלי מועט יותר,
מעריכה יותר את הדברים הטובים שיש,
לוקחת יותר בפרופורציות את הדברים הפחות טובים,
ואף לומדת לפרש את הדברים אחרת, בצורה פחות שלילית, פחות פרנואידית, פחות מתגוננת, פחות מדקדקת-על-קוצו-של-יוד, פחות מתעכבת על כל פיפס, זורמת יותר, אדישה יותר, חיובית יותר,
כמה שיכולה כמובן, והשינוי היחסי הוא במינון ובמידה, שלושה צעדים קדימה, צעד אחד אחורה, ככה מתקדמים,
(וזה בסדר לפעמים גם לעמוד במקום, או לחוות קצת רגרסיה, יום עסל יום בסל),
בלי נפילה לתהומות הנפש, בלי רעב רגשי משתולל ותחושות קיצון,
בלי טורנדו של אי נחת מטרידה ומתערבלת,
עם פחות היתקעות אובססיבית על דברים קטנים,
פחות התעסקות בחלומות מעורפלים, ערטילאיים,
חלומות פחות ניגרים
ממני,
כן, מעיין החלומות כמעט התייבש,
זה מצוין, זה מעשי, זה בריא יותר, אני הולכת ומבריאה,
ואילו כאן הקרביים של הכלום והספק והכאוס יכולים להישפך החוצה כי
כבר מאוחר מדי לייפות, כאן כבר במלוא תפארת קריסתי קשקשתי מילותיי לעייפה
אם אוהבים אותי כאן, אז אוהבים אותי תמיד, באמת, לגמרי, לעד (חחחחח, ממש).
אני בעבודה.
בד"כ לא כותבת כאן בעבודה.
עכשיו בא לי.
קצת שקט כאן, לשם שינוי.
אז חשבתי להתקדם עם שיעורי הבית ללימודים, אבל
אין לי חשק!
ויש לי קוצים בתחת.
יש לי גם המון חלומות עזים בלילות לאחרונה.
אני חושבת שזה בגלל הכדור, הוא מעורר חיבורים במוח.
בטח גם מטגן את המוח לכדי חביתת-מוח-לשעבר.
דומני שפעם הייתי חדה יותר. עכשיו אני יותר מצו'קמקה. בוקה ומבולקה.
אז היכן היינו? חלומות.
הרבה חלומות שמחזירים אותי לעבר, צובטים את לבי המתגעגע.
פתאום חוזרת לחדרי בדירה ההיא של הוריי, שכבר מזמן עזבו (ועברו מאז שלוש פעמים...).
חזרתי לארון הבגדים, לטייפ שלי. כאילו שכחתי שם בגדים, חפצים שלי, וחוזרת לקחת, אחרי הרבה שנים.
כאילו השארתי שם מאחוריי חלק קרדינלי ומשמעותי מעצמי, את לוז הנשמה. ומבהיל לגלות שפיסות נשמה שלי נשארו מאחור, מונחות להן שנים באותו חדר ישן. ששכחתי לקחת אותן. אולי אנשים זרים כבר זרקו חלק מהן. אולי אבא שלי זרק. אבל ככה זה כשנמצאים במנוסה, לפעמים משאירים מאחור דברים חשובים שאי אפשר לקחת.
נתקלת בבגדים בארון שכבר שכחתי מהם. בתוך הטייפ קלטת ישנה ששכחתי מקיומה.
ושומעת שם מנגינה חלומית שכבר שנים לא שמעתי, ומאז אותו חלום היא מתנגנת בראשי בימים האחרונים, ואיני זוכרת מהיכן היצירה הזו, מי המלחין, מי המבצע. קטע קלאסי יפהפה.
אשליית הנוסטלגיה... כה עצוב. כי כל הרומנטיקה העדינה הזו היא בראשי. המציאות הייתה... אחרת...
שרתי לאבא שלי בטלפון, אולי הוא זוכר. לא זכר, נשמע לו מוכר.
אולי מהאלבום של James Galway, אבדוק. למרות שמצאתי כמה יצירות מאלבום זה והן לא אותה מנגינה.
והזמן איכשהו אוזל מבלי שיסמן במסלולו הנמרץ-מפוהק חריצים ראויים לתיעוד,
הזמן בורח מבלי שתהיה לי שליטה או אחיזה,
בי,
וגם כשחשבתי שסוף סוף קורה - זה לא היה באמת,
אלא פנטזיה ילדותית,
שמחפשת גאולה מבחוץ - ובזה אבדונה,
אבל מתוך רגש כל כך קדוש - האם רגש ילדותי הוא קדוש?
במובנים מסוימים אני די מתה,
נגיד רגשית,
ומתכסה בעננת אבק לואקר,
אברא קדברא!
שתי חבילות העלמתי הערב!
להתחבא בחיק חלום,
בבית, בבית, תנו לי בביתי לחסות,
אל תכריחו אותי לצאת אל העולם בחוץ, מקומי אינו שם,
אני מתאמצת מאוד להתאים עצמי, גם זה בקושי,
מאוד קשה היה לי להתחיל את השבוע, לצאת מן הבית אל המולת החוץ,
האני הסמרטוטית הכפופה מול החוץ הזקוף והמלא אמירה,
האנשים זה מתנהל כל כך שעמום,
ואני יודעת שזה לא היה משפט תקני,
אני
סוג של כישלון או התמהמהות,
מהותי היא ההתמהמהות,
ואולי הקלקול רב מן הקסם,
שריטה ישנה ששיבשה
את הצמיחה הנכונה.
אבל,
לענייננו,
אעדכן -
המזכירה השנייה יצאה לחופשה בחו"ל של שבוע וחצי,
בתקופה זו קרעתי את התחת הענוג שלי בעבודה עם ימי עבודה ארוכים עד מאוד (10-11 שעות ביום) ותיקתוק משימות,
חושבני הבוס הישיר החדש התרשם, קיבלתי פידבקים חיוביים,
חושבני מה אכפת לי בכלל מכל זה, ומה בראש שלי ומה באמת, אני צריכה להוכיח עצמי? אחרי 9 שנים?
כל העניינים מול המזכירה השנייה - מה זה, תחרות? השוואה? איך הגיע לזה, לא מעניין ואין כוחות, אבל הנה, זה המצב התת-קרקעי שנוצר, כנראה, ולי בנשמה זה עושה קצת שחור, קצת מנומר,
בכל אופן, אני את שלי עשיתי, עבדתי קשה ויסודי כהרגלי, וגם בלי בעיה תיאמתי פגישות ואף מורכבות רבות-משתתפים (מה שבד"כ היא עושה ואני אף פעם לא עשיתי ומעט חששתי, אך מסתבר שזה לא דורש דוקטורט...),
ומכיוון שהיא לא הייתה בסביבה אז הייתה לי קצת יותר אינטראקציה עם הבוס הישיר והבוס הגדול (אבל... נראה לי שעדיין הבוס הישיר יותר משוחח איתה, כך לפחות אני מרגישה. ואם כן, אז מה? שיהיה. אני לא יכולה להיות אלא עצמי, take it or leave it).
כשהיא חזרה הייתי כבר די מותשת - אז מצד אחד שמחתי שהיא חזרה כך שאוכל לחזור לשעות עבודה נורמליות, ומצד שני - היה משהו טוב ונעים ונוח יותר עבורי בזה שהיא לא הייתה, גם מבחינת העבודה וגם מבחינה אישית, אז קצת התבאסתי כשהיא חזרה. כשהיא חזרה כבר היו קצת אי הבנות ביננו וחיכוכים קלים, אין לי כוחות וחשק לזה. אחרי זה היא הודתה שהייתה מצדה אי הבנה. אוףףף. אבל, עדיף ככה מאשר שכל המשרד על הכתפיים שלי 10-11 שעות ביום, זה טירוף, זו עבודה לשני אנשים. ואני צריכה ללמוד לא להגיב על כל דבר, לא כל דבר שווה להתעכב עליו, למען שלום בית. יש דברים לא כ"כ מהותיים או חשובים. וככה זה כשעובדים יחד, צריך ללמוד להסתדר ולא לקחת כל דבר ללב.
פתאום בשני לילות שונים, חלמתי על הבוס הישיר. התבאסתי מהחלומות כי הם הוכיחו לי שאני סתם ילדה קטנה שמפנטזת על אהבה. בחלום אחד היינו יחד במשרד והוא רכן לעברי ללחוש לי באוזן הערה על מישהו שהגיע למשרד, הערה כזאת סודית רק ביננו. והיו לו זיפים (אף פעם אין לו זיפים, הוא מגולח למשעי, ובכלל לבוש יפה ומוקפד, נראה טוב). כמובן שיש בחלום מין השתוקקות לקירבה, קשר. ואני סתם משליכה עליו! הוא לא עושה רושם של אדם רגשי או רגשני, להפך, יש בו משהו מאוד מאוד קורקטי, ואמנם אדיב וקומוניקטיבי אך מרוחק משהו, הייתי אומרת מעט רובוטי, ומאוד מאוד מיינסטרים. חשבתי בהתחלה שאולי יש בו הבלחות פה ושם של איזה ניצוץ פנימי מעניין שהיה נראה מבטיח, אבל לא יודעת...
בחלום המפגר השני היו לנו חיים כפולים - בעבודה עובדים יחד בצורה מאוד קורקטית כמו כולם, ובערב מאוחר מתכתבים בווטסאפ/אימייל על דברים אישיים, מפתחים יחסי קירבה מיוחדים, ואף אחד לא יודע, ונורא אכפת לו ממני. וזה כל כך נגע ללבי שבא לי לדפוק את הראש בקיר, אם אפשר קיר מלא מסמרים אז בכלל טוב, תודה.
גאאאאאד, פאתט.
זה בכלל לא קשור אליו.
אני חושבת שאני כ"כ צמאה לאהבה, ושיש בי כאלו חסכים, שאני נמסה לגמרי אם מישהו אפילו מתעניין בשלומי. זה נראה לי כמו נס. למשל, באותו שבוע חצי, היה לי לילה לבן אחד נטול שינה, שלאחריו באתי לעבודה, ונשארתי עד 17:00, כאשר הייתי ערה משש וחצי בבוקר של היום הקודם... הייתי כבר די על הפנים והבוסים זירזו אותי לצאת הביתה. אח"כ בערב, הבוס הישיר שלח לי הודעה בווטסאפ - "מקווה שאת בבית ובטוב! תנוחי". העובדה שהוא שלח לי את ההודעה מרצונו החופשי ומתוך אכפתיות ועניין - שהוא חשב עלי - המיסה אותי טוטאלית. הבנאדם בסך הכל שלח לי הודעה לאקונית למדי, כראוי לבוס איכפתי ונחמד שמעריך את קריעת התחת (הענוג לשעבר) של העובדת שלו. אחחח, אחחח, מה יהיה איתך. אני פשוט כזאת פודינג או ג'לי רוטט, כאשר בחיים האלו צריך להיות דייסת שיבולת שועל מעופרת יצוקה.
כשהמזכירה השנייה שבה ארצה והתכתבנו שלושתנו קצת בקבוצה שלנו בווטסאפ, הבוס הישיר כתב לה: "ברוכה הבאה!!! חסרת לנו... ומצד שני אור ניצחה על התזמורת ביד רמה!". נראה לי שזו מחמאה, לא? הא הא, הוא אוהב אותי! אוהב אותי! אוהבבב, אותייי! טרה לה לה! זהו, איבדתי רשמית את שפיות דעתי, לעת עתה. אני משליכה עליו את החסך שלי בדמות אבהית אוהבת ומיטיבה. לפחות אם הייתי רזה יותר ומטופחת, מקפידה על הליכות ומפסיקה עם הזלילות, מתלבשת בצורה נורמלית (בימים אלו אני זורקת על עצמי מהארון את מה שמספיק גדול לעלות עלי, בלי שמץ חוש אופנתי, אבל עם המון חוש סמרטוטי) - הייתי יותר ראויה לאהבה כזאת. אבל אפילו את זה אני לא עושה, לא עושה את עצמי ראויה יותר לאהבה, רק מרחיקה עצמי. נסוגה לתוך עצמי וחיה בעולם של חלומות. ולואקר. המציאות היא way overrated! יחי החלומות ומרתון סדרות!
הייתי אצל רופאת המשפחה היום כדי לקחת מרשמים לתרופה הפסיכיאטרית. היא הזכירה לי שאני צריכה לרזות כי בבדיקת הדם האחרונה שלי תוצאות השומנים היו מאוד גבוהות. אבל בינתיים האוכל הוא היתדות בהם אני נאחזת כדי לטפס כל יום. צריך איזושהי תכלית שתמריץ הלאה, שתיתן מוטיבציה להמשיך כל יום במירוץ הסיזיפי הזה. מנקודת מבט מפוכחת, אני רואה את חוסר הטעם, לא יכולה להאמין באשליות. אבל צריך להאמין במשהו, לרצות נורא משהו, לצפות למשהו.
כשרזיתי, זה לא היה חלום, זו עדיין הייתה המציאות, על כל מגבלותיה ופגמיה. מפחיד להתאמץ כל כך ולהגיע לשם ולגלות שזו לא התשובה, ושאולי אין תשובה. שהראש עדיין חושב יותר מדי, שהגוף עדיין לא מוצא חן בעיניי, ושאולי דווקא בגלל שנמלאתי מרץ ורצון וחשק, וראשי נמלא חלומות ומאוויים - תחושת האכזבה חזקה יותר. עדיף לא לרצות, לא להשתוקק, כדי לא להתאכזב כל כך. מצד שני, אולי זו חשיבת היתר שלי, האובססיביות המעגלית העקרה, שהובילו אותי בכיוון הלא נכון, בחזרה למשבצת ההתחלה.
אני מתחמקת מהמטפלת. ביטלתי שתי פגישות שנפלו על השבוע וחצי המטורפים בעבודה. ולא קבעתי בינתיים פגישה חדשה. היא כתבה לי בווטסאפ, שאלה מה לגבי המשך טיפול ואם לקבוע לי פגישה השבוע. לא בא לי. לא נראה לי שזה כ"כ מסתדר. נראה.
גיליתי להקה נהדרת חדשה! גילויים כאלו מרקידים לי את כלי הדם בקצב של תפילה מתפוצצת מרוב תחינה.
קוראים להם Beach House, וגיליתי אותם במקרה דרך סדרת טלוויזיה מפגרת שרק מתוך אינרציה המשכתי לצפות בה עד סוף העונה הראשונה. באמת מפגרת. אבל הפסקול - משובח. לסדרה קוראים The OA. בזבוז זמן, אל תצפו.
זה השיר שלהם שהופיע בסדרה:
עכשיו אני חורשת ב- loop על האלבום היפהפה Bloom, מתוכו נדלקתי במיוחד וקשות על השיר הזה:
אני יודעת שבלילות האחרונים אני חולמת חלומות עמוקים שצובטים בכאב את לבי עד זוב דם, אך בבקרים אינני זוכרת אותם כלל - בניגוד לטבעי לזכור חלומות, ואף לפרטי פרטים.
אך הנה הבוקר איך שהתעוררתי גיליתי שאיכשהו נתפס ברשת הזיכרון שלי זכר החלום החמקמק שהשתולל בי הלילה בפראות מכאיבה כל כך, או שמא רק שאריות זיכרון שגם הן הולכות ומתפוגגות וחומקות מבין האצבעות, ובקרוב אשאר בידיים ריקות, הרשת תישאר מיותמת, ושיירי הזיכרון יתווספו למשקעים אי שם בקרקעית אוקיאנוס התת-מודע, משם מגיעים אלי מדי פעם הדהודי אנחותיו הרחוקות, החורקות.
אני חושבת שבחלום ניסיתי לחזור אליו, ניסיתי לחזור אל הפסיכולוג ההוא אצלו הייתי בטיפול כשנה-שנה וחצי-אולי שנתיים לפני שנים רבות.
(לאחרונה התחלתי להכין מסמך מסודר שמסכם את כל הטיפולים והמטפלים אליהם הלכתי לאורך השנים, כדי לעשות בנושא סדר. מה שדירבן אותי והיווה טריגר להכנת המסמך הוא שאני בקרוב מתחילה טיפול חדש, וחשבתי להגיש למטפלת מסמך מסודר מסכם של הטיפולים עד כה - גם פסיכולוגיים וגם תרופתיים - כי בפגישה הראשונית שכבר הייתה לנו היא שאלה על כך, ביקשה לדעת את היסטוריית הטיפולים שלי, וניסתה לכתוב לעצמה הכל, את כל מה שסיפרתי, גם היסטוריית הטיפולים וגם היסטוריה אישית - ביוגרפיה, משפחה, חוויות חברתיות, כרוניקת השיבושים הנפשיים שלי - ולא היה לה קל, כי כהרגלי דיברתי המון ומהר וסיפקתי המון פרטים. אז לפני שניפגש בפעם הבאה, החלטתי לשחזר במסודר ולהגיש לה את כל הפרטים - מטפלים, זמנים - שמצאתי מתוך היומנים השנתיים שלי ששמרתי עליהם מאז שנת 2000 - אבל דווקא את התקופה של הפסיכולוג הזה מהחלום אני לא מוצאת - לא מוצאת את שני היומנים מהשנים 2003-2004 ו- 2004-2005, נראה לי שבאותן שנים השתמשתי בכריכה קשיחה של יומן ספירלה - שקיבלתי כשי מהצבא כשהשתחררתי בסוף שנות התשעים - שמיועד למילוי בכל שנה, קניתי עבורו כל שנה רק את מילוי הדפים הרלוונטי, כך שאולי בתום השנה הוצאתי את הדפים וזרקתי אותם, אז עכשיו לצערי אין לי תיעוד של אותן השנתיים).
בחלום עשיתי מאמץ לחזור לפסיכולוג ההוא, מתוך געגוע איום, מתוך צורך עכשווי נואש, מתוך ה"אהבה הנכזבת" אליו (כמובן שבמרכאות, לא יודעת מה היה שם בקשר איתו שהיה עבורי כל כך נפיץ רגשית), ומתוך מה שנותר עבורי מהקשר איתו כ"עסק לא גמור",
כמו במציאות, כך גם בחלום, הוא גר בבית פרטי גדול ויפה בישוב קטן קרוב לעיר של הוריי, בחלום ניסיתי למצוא תחבורה להגיע אליו, מה שהיה קצת מסובך כי אין הרבה תחבורה לשם מכיוון שזה ישוב קטן, והשעה הייתה מאוחרת - ונראה לי שגם משום מה הבאתי איתי את אחותי הקטנה, כי גם היא צריכה עזרה, שתינו חיפשנו אצלו מזור, גאולה.
אז בחלום - כל ההגעה שלי לשם היא מביכה ומשפילה עבורי, המשפחה שלו מסתכלת עלי - בעין עקומה - כמו חצי מבינים שזו העבודה של אבא ומביטים בי בחמלה וחצי תוהים מה האישה המוזרה והמשוגעת הזאת עושה כאן בשעה כזאת ומה היא רוצה מחיינו - מחייו של אבא שלנו. אני יושבת אצלו במשרד הביתי שלו, הוא עושה מאמץ כאילו לנסות לעזור, אבל זה לא ממש עוזר, והראש שלו בדברים אחרים - בבית שלו, במשפחה שלו, בילדים שלו, בעיסוקים אחרים שלו - אני מתוסכלת ועצובה ומאוכזבת, באתי אליו באהבה גדולה מתוך שרידי האמונה של פעם שהיה ביננו קשר מיוחד ושאכפת לו ממני מאוד - אבל במבחן המציאות הקשר נכשל, הוא נכשל, הוא אכזב אותי, ולמה עכשיו עולות דמעות בעיני בגלל זה, ולמה התעוררתי מהחלום בבוקר בתחושה כבדה שאני סוחבת איתי שק כבד של דמעות עופרת, איזו מועקה חסרת תחתית.
אני לא זוכרת את כל פרטי החלום הרבים, אחרי פגישה שטחית עם הפסיכולוג אנו מסכמים שאנסה למצוא אוטובוס בחזרה הביתה. אחותי הקטנה איתי, אנחנו רצות להספיק לאוטובוס אחרון כי השעה מאוחרת בלילה, אבל כנראה אנו בכל זאת מספיקות.
עיקר החלום - המפגש שלי איתו - לא כל כך זכור לי, לצערי.
ונחזור למה שקרה במציאות לפי כך וכך שנים, בטיפול אצל הפסיכולוג הזה -
הוא הפסיכולוג הראשון שהגעתי אליו לטיפול אחרי שחזרתי לגור עם הוריי לאחר האוניברסיטה (בתקופת המגורים שלי בעיר של האוניברסיטה הייתי בניסיונות טיפול אחרים, ראשוניים ולא מוצלחים כל כך), נוצר ביננו חיבור עמוק - לפחות כך הרגשתי וכך קלטתי גם ממנו - כמו שידרנו על אותו גל, גם מבחינת חוש ההומור והשנינות והאינטלקט. הייתי שבר כלי ונראיתי בהתאם, והוא כל הזמן הביע כלפי חיבה חמה, אולי אפשר להגיד אהבה,
הוא היה מחמיא לי כל הזמן, אני יודעת שבמצב הכבוי והאבוד בו הייתי היה חשוב לעורר אותי לחיים, והוא עשה מאמץ בכיוון ולכן אולי הרעיף עלי שפע אהבה ומחמאות. למשל, זכורה לי אמירה שלו שהייתה כל כך חמודה - אמר שאני הסוד הכי שמור בעיר בה גרתי (כי כל כך הסתתרתי והתחבאתי מהעולם, ברחתי מסיטואציות חברתיות, נמנעתי מקשרים כדי לא להיפגע, הייתי במגננה מוגזמת ומלאת הימנעויות), אמר שעוד אנשים חוץ ממנו צריכים להכיר את הסוד הזה, הדגיש איזה אדם מיוחד ונפלא אני, ניסה גם להחמיא לי פיזית, כנראה בגלל שהפגנתי כל כך הרבה שנאה עצמית, והרגשתי יצור כל כך לא אטרקטיבי, והוא כנראה רצה גם לדרבן אצלי תהליך של חיפוש בן זוג, לעורר את "האישה" שבי,
הוא היה כל כך חמוד ומצחיק וחכם ואינטליגנטי ומבין עניין, היה לנו חוש הומור משותף, הוא תמיד הביט בי בחיוך מרוצה שופע אהבה, והרבה פעמים הציע לחבק אותי כשהיתי במצוקה - כן כן - מאוד הופתעתי ותמיד סירבתי, כי הרגשתי מגעילה ורציתי לחסוך לו את הגועל שבלחבק אותי, וכי זה הביך אותי וגם הפחיד כי גם ככה כבר הרגשתי כלפיו יותר מדי,
הוא היה גם גבר נאה, מה שגם בלבל אותי. נראה לי שהוא היה בערך בן 50, "שמור היטב" (בלעעחח, שונאת את המושג הזה, מזכיר לי פורמלין ), עשה הרבה ספורט, בעל פנים יפות - לעזאזל, מה לעשות, אני רק בנאדם, כנראה שהשילוב של החיבור הרגשי איתו וחזותו הממיסה עורר בי התאהבות.
מכיוון שהוא היה מנוי למרכז ספורט שהיה סמוך למקום שעבדתי בו, יצא לי פעם במקרה לראות אותו עושה ריצה כשלגופו מכנס קצרצר בלבד - גאאד דמט, זה היה יפה, נו מה אתם רוצים. זה גרם לי גם, בנוסף לגישה האישית שלו איתי בטיפול, לראותו אותו באור מאוד אנושי ואישי. אגב, הוא חלף ממש לידי כשרץ, הבטתי בו, הייתי קצת בשוק מהסיטואציה המביכה, והוא לא אמר לי מילה, התעלם לגמרי. אף פעם לא ידעתי אם שם לב אלי או לא, מוזר מאוד אם לא שם לב כי היינו רק אני והוא ברחוב ריק, והפריד ביננו רק איזה מרחק של מטר או שניים. אולי התעלם בכוונה בגלל הסיטואציה הבעייתית וגבולות הקשר עם המטופל - כשמטופלת רואה אותך מתנשף ומזיע במראה פראי כשלגופך מכנסונים קצרצרים בלבד... מביך קצת (אבל מהווה תרומה מכובדת ביותר לרפרטואר הפנטזיות שלי עליו - סתאאאם, נו ). אבל דווקא חשבתי שבינינו לא היו שטויות רשמיות כאלו, הוא דאג לגרום לקשר הטיפולי להיות פתוח ואישי, וסיפר על עצמו גם דברים אישיים, נראה לי שזה חלק מהגישה הטיפולית שלו. ואולי בכלל היה כל כך מרוכז בריצה שלא שם לב... נראה לי שסיפרתי לו על זה באיזשהו שלב, ולא לגמרי זכורה לי תגובתו, רק שהוא לא התעכב על זה, אולי אמר שהוא לא זוכר את המקרה.
כמעט תמיד בבואי אליו הייתי רואה את הילדים המוצלחים שלו ואת אשתו - אשתו הייתה אישה רזונת ויפה עם שיער ארוך, נראית כמו ילדה - לפעמים הייתי רואה אותה כורעת בתוך צמחיית הגן השופעת שלהם, מטפלת בצמחים, במבט ראשון היה קשה לשים לב אליה כי נעלמה בתוך הצמחייה השופעת, ואז פתאום הייתה צצה כמו פֵיה בין הצמחים הגבוהים, קטנטונת ורזונת עם עיניים גדולות, מביטה בי מתוך הצמחיה הצפופה.
כן, הייתה בי כנראה גם קנאה, או תחושה עזה של רגשי נחיתות לעומתה - לעומתם כולם. אני זוכרת חלום עז אחד שחלמתי עליו, מני רבים, וגם סיפרתי לו בזמנו על החלום הזה:
חלמתי שאני באה אליו לביתו בזמן שאני לא אמורה, לא בזמן פגישה שלנו, ואני מתחבאת מהצד ומביטה בשגרת חייהם המוצלחת - הוא ואשתו והילדים, נהנים יחד, יפים ומאושרים, מלאי חיים, בבית היפה והמוצלח שלהם. אני מסתתרת בין השיחים - הרבה צמחיה הייתה להם בגינה וסביב הבית - ואז הם יוצאים במכונית, ואני מסתתרת היטב שלא יראו אותי, והמכונית איכשהו עולה לי מבלי משים על הרגל או על היד, ואני חשה כאבי תופת, אך מתאמצת לא להוציא הגה, לא לצעוק מהכאב, אני שותקת כדי שלא יגלו שאני שם. חשתי מושפלת ופתטית.
אגב, הוא סיפר לי שאצל אשתו התגלתה מחלה אוטואימונית שמתבטאת בין השאר במחסור בנוזלים בגוף (למשל, אין לה דמעות), מה שגורם לה לקשיים פיזיים רבים, וזה לא פשוט להם. ברור לי שהוא שיתף אותי במידע האישי הזה בגלל חרדות הבריאות שלי, כדי להראות לי שלאנשים קורים דברים לא טובים בחיים, מחלות, ושבכל זאת הם מצליחים להתמודד ולחיות חיים מלאי משמעות ועשייה. וכדי להראות לי שלכל אחד יש את החבילה שלו, ואם חיים של אחרים נראים לי מושלמים ונטולי בעיות - לא כך הוא הדבר. הוא שיתף אותי בעוד דברים אישיים (למשל, מחלת הנפש של אבא שלו), מה שעוד יותר גרם לי להרגיש קרובה רגשית אליו.
אבל עם הזמן הרגשתי שהטיפול מפספס ותקוע ולא יעיל מבחינת האו.סי.די שלי, שהיה אז בשיא השתוללותו - הייתי נמנעת ממגע פיזי עם אנשים, הטרידו אותי מאוד כל מיני דברים קטנים פיזיים, היו לי מחשבות טורדניות של חרטה על דברים שעשיתי שהמוח שלי החליט שגרמו לנזק בלתי הפיך, סבלתי מספקות טורדניים (למשל, בדקתי מיליון פעם אם אכן נעלתי את דלת הבית), פחדתי להידבק במחלות, היה לי קשה לקנות דברים בחנויות כי הגעיל אותי שאנשים נגעו בהם, ועוד שפע מחשבות אובססיביות, הימנעויות ופעולות כפייתיות (רחצתי ידיים יותר מדי בגלל תחושה שהן מזוהמות מדברים שנגעתי בהם, ולא רציתי להעביר את ה"זיהום" ממקום למקום - סימפטומים אופייניים לאו.סי.די זיהומי), ובכלל הנפש/מוח שלי היו במצב מפורק למדי. קשה לי לתאר כאן בדיוק מה היה המצב שלי, כי היו הרבה דברים, הרבה קשיים, הרבה מחשבות טורדניות בנושאים שונים וקשיי תיפקוד - סוג של כאוס נפשי ומחשבתי.
ידעתי שאני זקוקה בדחיפות לטיפול קוגניטיבי-התנהגותי, ולמרות שהוא הבטיח לי שהוא יכול לשלב גם אלמנטים קוגניטיביים, וכאילו ניסה - זה לא היה זה. לקראת הסוף הוא גם הבטיח שיעשה ריסרצ' ויחזור אלי עם תכנית לטיפול קוגניטיבי-התנהגותי - ומה שהוא הביא בסוף זה שמות של ספרים מומלצים שהוא מצא באינטרנט עבורי שאקרא, ואז הבנתי שהגיע הזמן לסיים אצלו ולעבור הלאה.
הפריעה לי לא רק העובדה שהטיפול לא היה בכיוון הנכון לטיפול בסיפטומים של האו.סי.די. גם הפריעו לי דברים אחרים. למשל, באיזשהו שלב מצאתי את עצמי באחת הפגישות, בשלב מתקדם יותר של הטיפול, מקבלת ממנו הרצאה מטיפה על כך שאני והוא אף פעם לא נשכב - הייתי בשוק. למה הוא החליט שאני רוצה לשכב איתו, אלוהים? WTF, לא הבנתי מאיפה זה בכלל הגיע. לא אמרתי שום דבר בכיוון, מה גם שהרי הוא הכיר אותי היטב, הוא היה אמור לדעת שזה מיותר לחלוטין להגיד לי את זה, וגם פוגע ומשפיל. ברור שלא חיזרתי אחריו או פלירטטתי איתו, מה פתאום, לא הייתי מסוגלת בכלל, זה כל כך לא אני. מה גם שהרגשתי כל כך מכוערת ומוזרה ונטולת לגיטימציה לרגשות רומנטיים ומיניים - הוא היה אמור לדעת את זה.
גם אם היו לי רגשות כלפיו - וכנראה באותו זמן כבר קצת שיתפתי אותו בהם, בקושי רב, אבל לא יכולתי יותר להסתיר, מה גם שזה דבר שקורה הרבה בטיפולים וידוע שזה חיובי ורצוי להעלות את הנושא לדיון -
אז גם אם היו לי רגשות כאלו כלפיו - בטח שלא הייתי מצפה שיקרה ביננו משהו, לא רק בגלל שלא חשבתי שאפשר בכלל להרגיש כלפי רגשות דומים והייתי מפודחת לגמרי ונבוכה מעצם ההתעסקות בזה, אלא גם בגלל שאני אדם חכם ומוסרי ולא הייתי יורדת לרמה הזאת בכלל. לא הייתי זקוקה להרצאה שלו. זה מאוד איכזב אותי. לא ידעתי למה הוא בכלל מזכיר את הכיוון המיני, זה ממש הביך אותי, וגם השפיל, שלא לצורך. אין לך מה לדאוג בנאדם, אני לא מאיימת עליך מינית, אתה יכול להירגע. לא אאנוס אותך, הכל טוב. אתה לא צריך לדאוג שהמכוערת הזאת תעגוב עליך. איכסה פיכסה.
אולי פירשתי את הדברים שלו ואת הכוונה שעומדת מאחוריהם בצורה אחרת ממה שהוא התכוון, אולי לקחתי את זה למקום שלילי ולא נכון. אולי הוא חשב שצריך להגיד את הדברים כדי לכוון אותי לחפש דמויות גבריות אחרות כמושא לרגשות שלי (שהוא עורר באופן פעיל, mind you). גם ככה הרגשתי נבוכה מהרגשות הללו. אני חושבת שהוא לא טיפל בזה נכון.
ביוזמתי סיימתי את הטיפול אצלו, ומצאתי מטפלת התנהגותית, אצלה הטיפול ניסה להיות קוגניטיבי-התנהגותי כמה שאפשר, אבל לא הייתי מוכנה ללכת עם זה רחוק לטיפול הארד-קור, אלא רק הייתי מוכנה לעשות דברים קטנים, אז הטיפול היה התנהגותי-light. זה עזר קצת, הייתי מוכנה לגעת בדברים שעד אז לא הייתי מוכנה לגעת בהם. למשל, זכור לי רגע ניצחון כביר, כשעמדתי בתחנה וחיכיתי לאוטובוס בדרכי חזרה ממפגש טיפולי, והרגשתי מוכנה לעשות צעד סנסציוני - נגעתי בעלים של שיח! (מה שנתפס אז בעיני כמשהו מלוכלך שאני חייבת לרחוץ ידיים אחרי נגיעה בו. בזמנו נמנעתי מלגעת בהרבה דברים, ניסיתי כמה שאפשר לצמצם נגיעה בחפצים ובאנשים - כי העולם נתפס בעיני כמלוכלך, מזהם ומאיים). כן כן, עשיתי זאת, ואפילו לא ניגבתי אחרי זה את הידיים עם מגבון לח.
אבל כמו בכל הטיפולים האחרים, רוב זמן הטיפול התמלא בדיווחים הרבים והמפורטים שלי על טרדות וספקות האו.סי.די שלי בתחומים שונים, וחיפשתי תשובות לסימני השאלה הרבים שהיו בי לגבי איך נהוג לפעול בסיטאוציה זו או אחרת, מה האנשים "הנורמלים" עושים באותם מצבים. ותמיד הרגשתי בטיפולים שהתלונות האלו שלי משתלטות על הטיפול, כך שהוא נהייה מאופיין פשוט במיליון סימני השאלה הענקיים שלי שהצד השני - המטפלת - לא יכולה לתת להם מענה של ממש. הספקות הכרוניים שלי שתמיד משתלטים על כל חלקה טובה.
אגב, הפסיכולוג ההוא נתן לי פה ושם מענה חמוד גם לדאגות האו.סי.די שלי, זה לא שלא עסקנו בזה. למשל, זכורה לי שיחה איתו, כשהייתי במצוקה נוראית לאחר שבלית ברירה לחצתי יד למישהו מהעבודה שבא לאחל לי חג שמח ויזם לחיצת יד שלא היה לי נעים לסרב לה. קודם כל, בזמנו נמנעתי כמה שאפשר מללחוץ יד לאנשים, ושנית - הוא עבד בעבודה טכנית שהייתה כרוכה בעבודת כפיים עם ציוד מכאני - הידיים שלו היו תמיד שחורות מאלוהים יודע מה - נגיד כמו מוסכניק, אם למצוא מקבילה שתסביר - עבד עם שמן מכונות, עם חלקי מכונות, עם חומרים שונים. הזדעזעתי מהמגע ביד שלו, מבחינתי היד שלי הייתה מזוהמת לנצח, לנקות אותה לא יעזור. אז הפסיכולוג צחק איתי יחד שזהו, אין ברירה, צריך לכרות את היד. אהבתי את חוש ההומור שלו, וזה עזר לי במידה זו או אחרת. זה לא שהטיפול לא נתן בכלל מענה לאו.סי.די, הייתה נגיעה בזה, אבל ממש לא מספיק וגם לא הטיפול הנדרש. או.סי.די זו הפרעה פתולוגית עיקשת וכרונית, וזה ידוע שהטיפול הכי יעיל לאו.סי.די זה שילוב של CBT - Cognitive Behavioral Therapy, יחד עם תרופה פסיכיאטרית.
אז הייתי כמה זמן בטיפול ה- CBT הזה (או CBT wannabe), עד שסיימתי אותו -כרגע לא זכור לי בדיוק למה, אולי תחושה שהמטפלת כבר נתנה לי כל מה שהיא יכולה לתת לי, אולי מסיבה כספית, לא זוכרת כרגע. וכעבור זמן מה הרגשתי צורך להיפגש שוב עם הפסיכולוג ההוא, לפחות לפגישה אחת או שתיים, ואולי אפילו לבחון את חידוש הטיפול. פניתי אליו, הוא קבע לי פגישה, הגעתי אליו, תוך כדי הפגישה הוא פתאום קלט שהוא קבע את הפגישה שלי בטעות זמן קצר מדי לפני פגישה אחרת, כך שהפגישה התקצרה ל- 35 דקות (והתשלום צומצם בהתאם), גורשתי מוקדם מהצפוי, הוא התנצל, אבל התחושה הייתה מאוד לא נעימה, ההרגשה הייתה שהוא בכלל לא מרוכז בי, שהראש שלו היה במקום אחר, נורא התאכזבתי ממנו. וזהו, לא התראינו יותר. כמו כן, באיזשהו שלב לפני כן, כתבתי לו אימייל, והמענה שלו נתפס בעיני כלא רגיש, הוא התבדח על משהו שקצת פגע בי, אולי אי הבנה כי באימיילים לא ניתן לדעת באיזו נימה הדברים נאמרים, קצת הרגשתי שהוא מתבדח על נושא רגיש אצלי, וזה גם אכזב אותי.
הפסיכולוג ההוא היה הפעם היחידה שהייתי בטיפול פסיכולוגי אצל גבר. כל שאר הטיפולים היו אצל נשים. אין ספק שהטיפול אצלו היה שונה מהטיפולים האחרים גם בגלל זה. אין ספק שיש לי אישיוז בנושא, ולכן זה גם נפיץ רגשית עבורי. בטיפול אצל אישה אף פעם לא השתוללו בי כך רגשות. לא יודעת אם זה בעיקר בגלל שבמקרה "נפלתי" על מטפל בעל שילוב של חזות חיצונית מרנינה ואישיות שהתחברתי אליה מאוד. לא יודעת מה היה קורה אילו הייתי אצל מטפל אחר.
ואיכשהו אינטואיטיבית האכזבה ממנו מתחברת אצלי לאכזבה מאבא שלי.
הפסיכולוג הזה גם נתפס בעיני כמאוד מאוהב בעצמו. מתישהו בעבר גיגלתי אותו, ומצאתי שהוא שם ביוטיוב קטעים של עצמו מנגן בפסנתר מוסיקה קלאסית עם המון חשיבות עצמית.
גם אבא שלי שם קטעים ביוטיוב של עצמו שר (רק אודיו, כמדומני לא שם גם קטעי וידאו של עצמו).
אתם כאלה מרוכזים בעצמכם וכל כך שואבים תענוג מאהבה של אחרים אליכם.
טוב, אני סתם עכשיו נסחפת. לגיטימי לחלוטין שיהיו להם חיים משל עצמם וצרכים רגשיים.
ואולי החיבור האינטואיטיבי שעשיתי אצלי ביניהם הוא לא נכון בכלל, הרי הייתה לפסיכולוג הרבה ביקורת על אבא שלי והוא הזדעדע מהדברים שסיפרתי לו עליו ועל התנהגותו. והפסיכולוג כן השקיע בי רגשית וכן היה לו אכפת ממני ומהצרכים הרגשיים שלי. אולי זה רק אלמנט האכזבה שיצר אצלי את האסוציאציה הרגשית. אולי ציפיות שהתבדו. (משעשע אותי שבתוך המילה "התבדו" יש את המילה "בד". כי הציפית הרגשיות התבדו, הפכו לציפיות עשויות מבד... יחי הקלישאה!).
וזה מתחבר אצלי גם לאכזבה שלי מהאיש ההוא שהכרתי דרך הבלוג שלי, שיזם איתי קשר והרעיף עלי אהבה (אפלטונית בלבד, אבל ברור שזה עורר בי רגשות מבולבלים ועזים), אבל בסוף נעלם, וזה גם נגמר באקורד צורם ומאכזב. לא מבינה מה בדיוק קרה שם, ואולי זה לא משנה בעצם. ולאורך הקשר איתו, משהו בי השתנה בצורה רדיקלית למדי, זו התקופה שהתמדתי בהליכות המהירות והפסקתי עם הממתקים ורזיתי המון, עד למידה 38-40 במכנסיים. כמו האהבה שלו החליפה את הממתקים... ועוררה אותי לחיים.
בחודשים האחרונים העליתי כמעט הכל בחזרה.
לא היו לי בחיי כמעט בכלל קשרים קרובים עם גברים - לא הייתי אטרקציה עבורם, וגם תמיד הייתי נורא חסרת ביטחון ועם רגשי נחיתות.
ונראה לי שיש לי איזשהו אישיו עם דמות אב, איזשהו חסך.
ואיפה בן זוגי בכל הסיפור הזה, אתם שואלים? אני אוהבת אותו מאוד ומעריכה אותו מאוד, הוא מקסים ונשמה טהורה ואנחנו שותפים לחיים. כרגע כתבתי כאן כל כך הרבה, ואולי אכתוב על בן זוגי בפעם אחרת, אם ארגיש בנוח, כי לא נעים לי לכתוב עליו ועל הקשר שלנו כאן, מה גם שלא הכל ברור לי, אם כי הקשר התייצב והתחזק לעומת הספקות שהיו לי פעם. אני הרי ספקנית כרונית, אז ברור שגם בזוגיות. אבל עכשיו אני מרגישה בטוחה יותר בקשר.
ובכל מקרה, בן זוגי איתי תמיד לאורך כל הדרך, באופן עקבי, לא ייעלם לי ולא ינטוש ולא יברח ממני, תמיד תמיד יאהב ויישאר איתי ואני יכולה לסמוך עליו. הקשר איתו הוא חוויה מתקנת עבורי.
אגב, היה לו מנוי על הבלוג שלי שהקפאתי, כי באיזשהו שלב הרגשתי לא בנוח שהוא יקבל עדכון על כל פוסט חדש שאני כותבת... גם את המנוי של אחותי הקטנה הקפאתי. הם יודעים את זה, סיפרתי להם.
תודה על הסבלנות של כל מי שקרא עד כאן. מעריכה את זה. אני כותבת הרבה ומפורט מאוד כהרגלי...
משום מה אני לוקחת יוזמה ואחריות ומארגנת על דעת עצמי טיול לקבוצה גדולה של אנשים שהם כפי הנראה ממקום העבודה שלי, או לפחות רובם, אך מצד שני הטיול הוא בעצם לכבוד מאורע מיוחד וספציפי שקשור לאחותי הקטנה, שחוגג איזשהו ציון דרך מיוחד בחייה.
אני מחליטה משום מה לקחת איתנו לטיול כמה חיות טרף מפחידות ומסוכנות משום שהן חיוניות לטקס שייערך לכבוד אחותי. תהליך השגת ואיסוף החיות הוא קשה ומתיש ומפחיד. בין השאר יש שם נחש קטן אך מסוכן שאמור להיות כרוך בריפיון סביב צווארה כשרשרת, וגם כלבה גדולה ולבנה, בסגנון זאב או כלב גדול אחר, שהיא תוקפנית מאוד כי היא חוותה פגיעה כלשהי (התעללות/תאונה), וצריך לשכנע אותה לבוא איתנו תוך התחמקות ובריחה מהתקפותיה הבלתי צפויות המאיימות בנשיכה. אבל אני מתעקשת שצריך את כל החיות הללו כמרכיב חיוני בטיול, ושלאחר מכן כל האימה הזו תשתלם לנו בחוויית טיול מיוחדת מאוד.
אני בוחרת כיעד לטיול מקום כלשהו בצפון הארץ, וספציפית עם לינה באכסניה מסוימת שאחותי הגדולה המליצה לי עליה בחום לפני כן. היא סיפרה לי בהתלהבות על השהות שלה ושל חבריה באכסניה הנפלאה הזו והפליגה בשבחו של המקום שסיפק להם חוויית טיול מושלמת. אז בעקבות המלצה זו, היעד נבחר ואנו יוצאים לדרך.
בדרך כל הזמן נעלמות לנו חלק מהחיות, בורחות מהכלובים, ואנו מחפשים אותן באימה צרופה. אני מרגישה מתח רב. כשאנו מגיעים לאכסניה, אנו חווים אכזבה גדולה ועוגמת נפש. בנות הקבוצה מדווחות לי בפנים נפולות שברוב החדרים (העלובים) אין כלל סבון, ובמעטים שיש - מדובר בכמות מזערית. אני מתעצבנת וניגשת לבעל המקום, שמסתגר בחדרו בשעה מאוחרת זו של הלילה, ודורשת ממנו לספק סבון בכמות נאותה. הוא מתעצבן וטוען שבחדרים יש כמות סטנדרטית ומספיקה, ושהדרישה שלי מוגזמת. אני אומרת לו שאין אפילו סבון לנקות ידיים אחרי שימוש בשירותים. הוא משתכנע ומוציא לי חבילה של שקיות קטנות של סבון, בגודל של דוגמיות, אך מבקש עבורה 30 ש"ח, 1 ש"ח עבור כל דוגמית. זה מוגזם, ואני לא זוכרת אם לקחתי את זה או סירבתי.
אני כולי עצובה ומאוכזבת ובעיקר כועסת על עצמי ומאוכזבת מעצמי ומרגישה שאכזבתי את כולם ושהתיימרתי להיות מסוגלת לארגן כזה טיול ולשאת באחריות כבדה כזו, וכעת התגלתה האמת - שאיני מסוגלת לכך, שזה גדול עלי.
אני מצטרפת לחברי הקבוצה שמתאספים ויושבים בסוג של אמפי בשטח האכסניה, שממוקמת באזור של עצי חורשה וגבעות. אני יושבת שם בתחושה כבדה. בשטח האכסניה מתרוצצות חיות הטרף שממשיכות כל הזמן לברוח מהכלובים ולאיים על העוברים ושבים. גם הכלבה המפוחדת-תוקפנית מסתובבת באזור, וממנה אני הכי מפחדת, היא לא צפויה וחולה. גם מהנחש אני הכי מפחדת, הוא יכול להרוג.
לאט לאט האנשים באמפי מתמעטים, הולכים לחדריהם. הגברים שבחבורה מוותרים על חדריהם לטובת הנשים, שלא יהיה להן צפוף מדי, והם עצמם ישנים תחת כיפת השמיים. הם מנסים לעודד אותי במעט מילים טובות וחיוכים ומבטים אוהדים. אני חושבת שגם הבוסית שלי שם, והיא מנסה לעודד אותי בשמחת החיים שלה ובהסתכלות קדימה באופטימיות ובחיוך.
החושך יורד על הכל, ואני מרגישה שיצרתי במו ידיי אסון שגרם עוול לכולם, ושזו אשמתי שהטיול נכשל, ואם מישהו אחר היה מארגן אותו, הוא היה מוצלח.
אני מרגישה בצורה עמומה שזה מוזר שאחותי הגדולה המליצה לי על האכסניה הזו, אבל אני כועסת יותר על עצמי מאשר עליה, כי הסיבה לכישלון היא אני ולא האכסניה.
חלמתי שסבא וסבתא חוזרים מן המתים. סבא חזק ומלא חיים כתמיד. סבתא פחות מורגשת, אולי אני אפילו לא פוגשת אותה בחלום, אבל אני משום מה רואה תמונה שלה שפורסמה בעמוד האחורי של "ישראל היום" (של הרכילות ), עם השם שלה מצויין בכתובית מתחת לתמונה ("סבתא ____"), אבל אני לא מוצאת שום דבר שנכתב עליה, וזה מרגש ומעציב אותי כאחד. אני רוצה לדעת מה קורה עם סבתא.
אנשים רבים ממלאים את הבית.
כנראה שעוד לפני שסבא וסבתא חזרו לחיים, התנחלו בבית אנשים שאני מכירה, בעיקר מהעבודה שלי. משום מה השכרתי להם חדרים בדירה, בניגוד לרצוני, והם מילאו את המרחב הפרטי שלי, והדירה השתנתה בגללם. הדירה לא צריכה להשתנות. היא צריכה להישאר אותו הדבר, היא הייתה מושלמת ויפה וטהורה ונכונה ומלאת טוב וחיים ואור, ואני חוששת שהם רמסו אותה ושינו אותה לטעמם היומיומי המרושל העכשווי, בלי הכבוד הראוי לקדושת ולחשיבות המקום, ולדורות הקודמים שגרו בה, ולהיסטוריה.
כשסבא וסבתא חזרו, אמרתי לדיירים שעכשיו הם בטח יצטרכו לפנות את הבית.
משום מה אני זוכרת מישהי ספציפית מהעבודה שלי שהייתה שם - שאני מכירה בצורה שטחית בלבד, והיא מאוד חמודה ועדינה. בחלום היא הרגיעה אותי שזה בסדר שכולם נמצאים בדירה, שאני לא צריכה להילחץ מזה, שנוכחותם לא מזיקה.
אז אנחנו כולנו בדירה ההיא של סבא וסבתא (שמוחי נוטה לחזור ולנדוד אליה מדי פעם בחלומות, לחפש את המחוזות האבודים ההם, מתוך געגוע עמוק עד כאב), ואני שומעת את קולו האהוב של סבא מגיע מבחוץ - הוא נואם, או מרצה, בקולו החזק והסמכותי בפני קהל אנשים גדול באחת המדשאות שמשתרעות סביב הבניין. הוא מדבר על לאומיות (או המחנה הלאומי) וציונות, מחזיר את תחושת הכוח, האופטימיות והוודאות בצדקת דרכנו שהתפוגגה בשנים האחרונות. לא רק צדקת דרכנו התפוגגה, גם הדרך עצמה. והוא שייך לדור הנפילים, שהדרך הייתה כל כך ברורה להם. גם אבא נמצא שם איתו. לאחר מכן שניהם חוזרים יחד לבית, ואבא נראה מטופח וצעיר - לבוש בחולצת כפתורים אלגנטית חגיגית, ושערו וזקנו (המעוצב בקפידה) שחורים כפחם, פניו צעירות ומאירות. והוא נראה שמח להתלוות לאביו ולבלות עמו, וזה כל כך משמח אותי. אני מרגישה נרגשת ומאושרת.
כאילו תור הזהב באמת יכול לחזור.
(כמובן תור זהב אשלייתי, לא היה באמת תור זהב. אמנם היו חיים אחרים עם מרכיבים שחסרים לי מאוד, אך הנוסטלגיה כמובן מסננת החוצה את הדברים הפחות טובים, המעצבנים, הקשים, המכאיבים, השגרתיים, ומקנה לעבר הרחוק מימד של קסם ומיתוס. בכל אופן, אהבתי מאוד את סבא וסבתא).
הדירה ההיא... אחותי הגדולה גרה שם יחד עם סבי זמן מה בתקופת לימודיה באוניברסיטה (סבתא כבר נפטרה כמה שנים קודם לכן). בוקר אחד אחותי מצאה אותו מת בסלון. חוויה קשה. בדיעבד עלה כי כנראה סבל כמה שעות ממיחושים בחזה אך לא רצה להטריד ולהעיר אותה (כנראה גם היה בקשר עם המוקד של שח"ל או משהו כזה - לא זכור לי בדיוק איך זה היה ידוע לנו, זה קרה כל כך מזמן, בסוף שנות ה-90), ובאיזשהו שלב נפל וראשו נחבט בפינת העץ של הספה. וכך היא מצאה אותו. מותו היה אבידה גדולה לכולנו, מת כשכולו עדיין מלא חיים ועיסוקים, פעיל כהרגלו. מותו היה עבורי קו פרשת המים בהתייחסותי לחיים. הוא סימל עבורי את החיים. והחיים נגמרו. והוא גם היה עמוד התווך של המשפחה - לאחר מותו הקשר עם אחותו של אבי ומשפחתה התרופף, והמפגשים המשפחתיים הלכו ופחתו.
אחותי המשיכה לגור שם עוד כמה שנים לאחר מות סבי, עד שמכרה את הדירה. עוד לפני כן סיפרה שהאזור השתנה והתדרדר, הבניין התדרדר. האוכלוסיה האיכותית התחלפה באוכלוסיה - אנסח זאת בלשון פוליטיקלי קורקט - קשת יום. זורקים זבל מהחלון לרחוב. מפחיד להסתובב בלילה. הכל נהיה מוזנח יותר. בעיות שונות. אז זהו, הדירה כבר מזמן אינה אותה דירה.
כשהייתי מגיעה לחופשות, סבי היה מחכה לי בחלון, רואה אותי מרחוק ומנופף לי בידו עם חיוך גדול. אני מתגעגעת אליך סבא.
כינוי:
אור לנדו
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
), עשה הרבה ספורט, בעל פנים יפות - לעזאזל, מה לעשות, אני רק בנאדם, כנראה שהשילוב של החיבור הרגשי איתו וחזותו הממיסה עורר בי התאהבות.
). אבל דווקא חשבתי שבינינו לא היו שטויות רשמיות כאלו, הוא דאג לגרום לקשר הטיפולי להיות פתוח ואישי, וסיפר על עצמו גם דברים אישיים, נראה לי שזה חלק מהגישה הטיפולית שלו. ואולי בכלל היה כל כך מרוכז בריצה שלא שם לב... נראה לי שסיפרתי לו על זה באיזשהו שלב, ולא לגמרי זכורה לי תגובתו, רק שהוא לא התעכב על זה, אולי אמר שהוא לא זוכר את המקרה.
), עם השם שלה מצויין בכתובית מתחת לתמונה ("סבתא ____"), אבל אני לא מוצאת שום דבר שנכתב עליה, וזה מרגש ומעציב אותי כאחד. אני רוצה לדעת מה קורה עם סבתא.