אוֹר בּשׁוּלֵי הֶעָנָן

חבילה וחצי של קוביות וופל לואקר. בחבילה יש 250 גרם.

מה אני עושה לעצמי.

זה יעשה לי נזק בריאותי וזה גורם לי להרגיש מלאות מבחילה ואני משמינה.

אבא היה אומר לי, כשעוד גרתי אצל ההורים, והרבצתי חבילות שוקולד אחת אחרי השנייה - מנסה להסתיר, אך הוא עקב אחרי, אי אפשר לברוח מהמעקב שלו - היה אומר לי - את תגרמי לעצמך להיות חולה!!!

אבל השוקולד מלכתחילה בא להרגיע אי נחת נוראית, להרגיע את המילים שלו ששרטו לי את הבפנוכו של המוח,

השוקולד היה המקום היחידי של חופש, לכאורה,

מתחבאת מעינו השופטת של העולם,

מהמילים הפולשניות של אבא.

כבר שנים רבות מאוד שאני זוללת כמויות גדולות של מתוקים בזמן קצר - אכילה כפייתית - 

עם הפוגות של תקופות נדירות של הימנעות ואיזון, לפעמים שבוע, לפעמים חודש, פעם זה היה כמעט שנתיים ואז רזיתי עד מאוד.

מבהיל אותי כשאני מספרת לאחרים - לא מספרת להרבה אנשים, אבל למשל לפסיכולוגית, לבן זוגי - והאחרים מגיבים בפליאה איך אני בכלל מסוגלת לאכול כמות כזו, הם אחרי כמה חתיכות מתוק לא מסוגלים יותר.

אז מה זה אומר? אני חיה בצורה מעוותת, חריגה, על הקצה.

עכשיו שוב שקועה עמוק בהשתוקקות לנחמת האכילה. 

כל כך הרבה שנים כאלו,

ועם נטייה לסוכרת במשפחה,

אני בטח עושה לעצמי נזק נורא,

מקרבת את הסוכרת,

אבל אבל אבל

בלי האכילה יש את הכלום

הכלום שהוא פשוט כלום כלומניקי כזה,

ריק, חסר, מעיק בריקנותו,

ההיעדר כל כך מורגש,

החור, הבור, 

הזמן הריק שבורח מבין האצבעות,

שברירי זמן, שברירי זכרונות של יכול היה להיות,

מה קורה כאן בכלל,

מה אני עושה,

מה אני רוצה,

זהותי הבלתי מגובשת, תאי הגוף מבולבלים, מתרוצצים לכיוונים שונים, לא מתואמים:

- "רגע, היינו צריכים קודם להתגבש שם, ומשם לצמוח לכיוון ההוא"

- "לא לא לא, אתם טועים, היינו צריכים כולנו יחד מהאמצע ואז לצדדים"

- "טעות! היינו צריכים לפרוח לגובה בהרמוניה מופלאה, וכותרת הפרח - חיוך, השראה"

אני תוהה אם ב- DNA שלי מקודדת ריקנות, היעדר משמעות כרוני, ויחד עמם - כאוס.

רוצה לומר - המשמעות אינה מקודדת בי,

אבל דווקא חשתי בעבר ספוגה במשמעות, מה היא הייתה? משמעות חלומית רומנטית בלתי מציאותית?

אהההה, בסוף זה סתם מלל מאונן, נמאס.

לכן יותר שותקת וחיה את היומיום המזדחל.

אולי הייתי יכולה יותר?

אולי עוד יכולה?

וכהנה בלה בלה בלה

אני לא מבינה איך העסק הזה עובד.

אני מרגישה פתטית נורא כשהלב שלי גועש,

כי הוא גועש מחלומות ילדותיים,

כתבתי כאן דוגמא ומחקתי. כי ככה.

פעם ראשונה שלא נגעתי בשיעורי הבית, לא עשיתי כלום.

בסוף השבוע הייתי עסוקה עם מסיבת ההפתעה לאבא שלי לכבוד יום הולדתו ה- 70.

יוזמה של אמא שלי, מפגש עם חלק מצומצם מהמשפחה המורחבת, לא התראינו כבר שנים.

בסופו של דבר היה מוצלח, למרות המשבר הצפוי בין אמא שלי לאבא שלי. תמיד יש משהו.

יחסית לפוטנציאל הזוועתי של האירועים הטראומתיים הקשים שעלולים לקרות עם הוריי, העסק התנהל יחסית בהצלחה. בהתחלה אבא שלי כעס, והיה איזה ריב, אבל אח"כ הוא התרצה ואף די נהנה. אז היה נחמד. אבא שלי עלול לחטוף התקף זעם דמוי-פסיכוטי מזעזע, אז לאור העובדה שזה לא קרה - ממש חשתי הקלה. וגם לי, עם כל החרדה החברתית ורגשי הנחיתות שלי, בסוף היה נחמד ונעים עם כולם. אני ואחותי הקטנה הכנו מצגת של תמונות משפחתיות ישנות, והוספנו בדיחות משעשעות. 

כרגע אין לי כוח לעשות ש.ב.

כרגע רוצה לכתוב כאן.

להשתהות בתוך חלום, רצון מעורפל.

מה אני בדיוק?

אני שום דבר.

אני רק פוטנציאל.

אני לא משוררת.

אני לא מזכירה.

אני לא _______ (זה תחום הלימודים שלי שלא בא לי לפרט אותו מפאת צנעת הפרט. אבל אני גם לא רואה עצמי עוסקת בתחום הזה).

אני לא אמא.

הגוף שלי אקורדיון, משמין ומרזה ומשמין ומשמין ומשמין, הגוף שלי חסר צורה ברורה.

השיער שלי לא מסתדר, לכל אחת יש איזה טיפ לגבי מה שעובד עם השיער שלה - על השיער שלי זה לא עובד, הוא סמרטוט חסר צורה.

כי אין לי צורה ברורה.

אני פחות מתאימה לעולם הפיזי, פחות מסתדרת בו.

מאז שהייתי קטנה.

אבל הייתי תינוקת נורא חמודה.

נגיד שאני אוותר על האכילה.

מה יש קדימה לצפות לו?

משהו שירגש אותי?

משהו שימלא אותי במשמעות נשגבת?

משהו אמיתי, לא תחליף או הסחת דעת.

משהו שיחליף את אקסטזת האכילה.

כמו ילדה קטנה, מקבלת את המתוקים כהבטחה לאוצרות שהחיים יכולים לספק.

החיים הם פשרה,

איך אנשים עוד מאמינים ומלאי מוטיבציה ועניין? לנוכח הכלום הברור, הסובייקטיביות של הכל.

האם זה בעיקר האגו משחק כאן, האהבה העצמית, ה"אני" שמניע (ומרגישה שאצלי די מחוק).

אוף, בא לי לאכול

אהההה, אין לי כוח.

יומני היקר, נכון שבעצם מותר לי לכתוב כאן הכל? הכל! כל מה שבא לי! כי זה המקום שלי כאן. שלי ורק שלי. שאני הקמתי ויצרתי לי. לי, לי, לי. ואין כאן אף אחד מלבדי ומלבדך! רק שנינו כאן, כלומר רק אני, ומפּנֵי עצמי - למה לי להסתיר ולסנן? let the fun begin!!

אהמממממ. כל מה שבא לי להוציא ולשחרר ולבחון ולפנטז ולחלום, בלי מעצורים של "מה יגידו" ו"מה יחשבו עלי" ו"איך אני נראית בעיני האחרים". כי לא אכפת לי! כי טרה לה לה שטיגי דים שטיגי דם, נעלי קרוקס בחזקת תשע עשרה! דילדו!

אבל, לפחות כרגע, אני חושבת שיש לי רק דברים משעממים לספר ולהגיד, כי לא קורה אצלי הרבה, צר עולמי כעולם יבחוש מיקרוסקופי. סוחבת את עצמי לעבודה ובחזרה, וחזרתי לזלול - ובגדול! - זו נהיית המשקולת סביבה אני מחזיקה ומעגנת את תנועות יומי. זה מה שמשכנע אותי לצאת לעולם ולסחוב עצמי למשרד. משראאד. משראאאאאאד. משר-הא-הא-הא-האאד!!! משרד. שיר הלל למשרד. הו, משרד מייגע שכמותך, כמה סקסי עכוזך הפחוס!

(אני ממש צריכה חופש, להתנתק)

אין לי כוח למסקנות נגד עצמי. עוד מסקנה אחת נגד עצמי, וכל הר המסקנות יקרוס עלי, כבד ומועך.

לזלול - תעזרו לי להפסיק לזלול! ממקום טוב, לא ממקום מצליף! ממקום מלטף ואוהב והכל בסדר ויש בשביל מה, יש כ"כ הרבה בשביל מה. רגע, למי אני פונה בעצם? אין כאן אתם! זה רק אני ויומני היקר! יום אחד אולי אכתוב גם בלוג כי זה נהיה קצת בודד לכתוב לעצמי ולהסתבך בוילונות הבדידות הכבדים, לא מוצאת את עצמי, אבדתי מזמן מזמן מזמן. אבודה לגמרי, אך מתפקדת, בקטע מתפקד כזה, של תיפקודים. מתפרנסת ומדברת עם אנשים על דא ועל הא ולעיתים גם על בלעעע וקונה עגבניות ושמפו ומלא ארטיקים ובן אנד ג'ריז. לא עשיתי ספונג'ה כבר אייג'ז. ועוד דברים שיש בהם " ג' " ו- " ז ". למשל ואדי ג'וז. ג'וזי כץ. ג'יזס. ג'אאז.

רגע, רוצים שאעתיק לכאן את הסיכום הקצר שכתבה לי הפסיכולוגית היום בפגישה? סיכום קצר של הדברים ששוחחנו עליהם ושאני צריכה לשנן לעצמי וזה. כן, רוצים!! (ובלשון רבים הכוונה כמובן לעצמי ולתריסריון שלי, אין כאן איש מלבדי). הנה:

הבעיה:

אינטראקציה עם אנשים (גם אם הם נחמדים) נתפסת כמשהו שעלול לגרום לסבל ← בכל אינטראקציה הרבה דברים מטרידים אותי עד כדי כך שכבר מעדיפה להיות לבד.

דרכים לתיקון (תהליך):

לתת לגיטימציה לכל התנהגות שלי (יש טווח של התפלגות נורמלית ולגיטימית של התנהגויות ותגובות, מתוכו אני יכולה לבחור דרכי התנהגות שונות - כולן לגיטימיות).

מותר לי... (לומר כך וכך, לנהוג כך וכך).

יופי (שאמרתי כך וכך, שעשיתי כך וכך).

גאאאד דמט, אין לי חשק ללכת לעבודה מחר. אין לי חשק למשימות עצמן של העבודה ואין לי חשק לראות את רוב האנשים. נווו, ברור שאני מגזימה. יש שם אנשים נחמדים. רק בעיקר המזכירה השנייה מעצבנת אותי לפעמים, בכל מיני דברים קטנים, לא משהו יוצא דופן, אותו סוג של דברים, מדי פעם, ותכלס זה פשוט שטויות ולא מהותי ולא חשוב וסתם בזבוז של אנרגיה בכיוונים מיותרים. וגם היא נחמדה, זה סתם ניואנסים. עדיף להתמקד בדברים אחרים. ולא לתת פרשנות-יתר לסתם מילים מילים מילים, לכל דבר שאומרים.

בקסטות של אבא שלי היו אוצרות מוסיקה, בעיקר קלאסית, אבל לא רק,

לפחות עבורי הם היו אוצרות,

אולי עבור אחרים היו סתמיים,

עבורי היו מפתח למחוזות מופלאים ויופי נשגב,

חיים שהיו בהישג יד, שנגענו בהם,

שנועדנו להם,

שתמיד פיללנו לחזור אליהם,

לחזור לאותם מקומות יפים,

ולפסגות אינטלקטואליות, אסתטיות, תרבותיות ורגשיות,

להיכן שבאמת היינו שייכים.

הבטחות גדולות.

החיים נדמו מלאים באפשרויות.

3 שנים באנגליה, ואז חזרנו ארצה, כשהייתי בת 4 (יכולנו להישאר, אבי קיבל הצעה מהאוניברסיטה, אך בחר לחזור ארצה, ועד עכשיו מתחרט על כך, עקב ההתדרדרות התרבותית-חברתית-סביבתית של המדינה. אבל מה, אבא, גם אנגליה התדרדרה, השתנתה. יש תהליכים חברתיים-תרבותיים גלובליים... המציאות לא מושלמת גם שם, גם שם יש בעיות, זה טבע המציאות...).

הבטחה לא ממומשת, תקוות גדולות,

אולי ספגתי יותר מדי גישה רומנטית לא מציאותית מאבא שלי,

והוא בעצמו אכזב,

הקלישאה של האכזבה מההורים, של ההתפכחות מדמות האב הנערצת/אהובה

וכל החלומות שהאכיל אותי בהם, 

כאשר בעצם, במציאות, עשה שטויות וטעויות שלא הייתי מודעת אליהן באותו זמן,

דברים ממש מכעיסים, דפוסי התנהגות לא בריאים, פוגעים,

לא משנים כרגע הפרטים, מה גם שלא הכל ידוע לי.

אבל היו החלומות,

המוסיקה שינקתי מהקלטות,

שעוררו בי נוסטלגיה עזה, געגוע אינסופי,

הרגשתי שייכת לשם, לעולם האחר,

ובטח בהיותי רגישה מאוד - תמיד הרגשתי נטע זר. בגלות.

נותר בי זיכרון כלשהו עמום של מקום שבאמת הייתי שייכת אליו ונעקרתי ממנו,

הבתים האנגליים, המדרגות העולות מן המטבח הציורי אל חצר כמו באגדות,

הצ'דר, המדשאות,

הריחות, הגשם, 

מגע חומת האבן הקרירה, הלחה, המוכרת כל כך,

האגם, הברווזים, צמרות העצים, ירוק-כהה-עמוק-חורפי, נצח סיפורים,

השקט, השקט, היופי, מפעים, שלווה קסומה, שבילים מסתוריים.

מבני האבן העתיקים היפים, ספוגי השנים, שגם דמותי ספוגה בהם, נוף ילדותי המוקדמת.

כשחזרתי לשם לטיול "שורשים", לבד, לפני תחילת תקופת האוניברסיטה (סוף שנות התשעים) - בכיתי מרוב התרגשות,

למצוא עצמי בתוך אותו יופי, באותו מקום, ולמצוא את אותו ספסל עליו הצטלמנו לפני כ"כ הרבה שנים.

זכרתי כל שעל ושעל, כל ספסל, כל פנייה של שביל, כל שער. לשם אני שייכת, לשם. כמו לרחף בתוך חלום.

וכל צעד מקדם אותי עמוק יותר בחזרה אל ליבת הדברים, אל המקור הטהור, המזוקק של החיים.

הרבה שנים לאחר מכן, נראה לי שזה היה ב- 2009 אם אני זוכרת נכון, חזרתי לביקור נוסף עם בן-זוגי, והתאכזבתי. המקום השתנה. משהו מהקסם פג.

היה קשה למצוא חניה, העיר הייתה עמוסה במכוניות שכיערו את פניה. לא היו פרחים בקולג' כמו פעם, כנראה לא תקופת הפריחה. חלק מהמבנים היו סגורים בגלל איזה טיפול בחומר כימי מסוכן. הרחובות הראשיים של העיר היו מלאים בשלטים של חנויות-רשת, מותגים. כמה פרוזאי. פג תוקפה של האגדה, ברוכה הבאה לחיים האמיתיים.

כנראה שקשה לי להרפות, משהו בי תמיד נשאר מסוכסך, לא פתור. זהות לא מגובשת, לא ברורה.

האם התגעגעתי לאנגליה האמיתית או לאידאל בלתי מציאותי? כמה מציאותי כבר יכול להיות זיכרון ילדות מוקדמת?

ההורים שלי כבר עשרות שנים מתגעגעים לשם. איך היה יפה, איך היה טוב. לא הכל היה טוב. אך היה טוב לחיות שם, היה יפה, היה נעים. מעלים גירה של זיכרונות, שוב ושוב לאורך עשרות השנים האחרונות. איך עזבנו, חבל שעזבנו, איך כאן הכל מכוער, סביבתית ואנושית, ושם היה יפה כל כך. חיי המשפחה שלנו לאורך השנים היו מלאים ריבים ואכזבות ופגיעות וחוסר יציבות וסצנות מערערות. אבל שם, באנגליה, הו אנגליה, הכל היה יפה וטוב כל כך. 

אולי נועדתי לחיות בספרים, במוסיקה, בסדרות הטלוויזיה. אולי המציאות היא מציאותית מדי בשבילי. ולכן אני מרגישה ריקנות ואכזבה, נפילה מגן העדן האבוד. כי המציאות לא עמדה בסטנדרטים החלומיים, שאולי טיפחתי בהשפעת אבא שלי. קשה לי להגדיר. עכשיו, ממרחק השנים, הכל נראה קלישאתי כל כך. אפשר להסביר הכל במונחים פסיכולוגיים, את התהליכים. ובכלל, הכל נראה לי קלישאתי. דיכאון, חרדה, לרצות שיגיבו לי בבלוג, צורך לתקשר. כ"כ קלישאתי, שאין טעם. אין טעם לנסות. כי זה סתם. זה לא משנה. זה ניסיון לחיות. זה לא החיים באמת. החיים האמיתיים, הספונטניים, הקורים באמת, היו משהו אחר. קרו למישהו אחר. לא לי. לאחרים. האחרים חיו באמת. אני רק ניסיתי. 

למה התרגשתי כל כך כשלמדנו באוניברסיטה את Portrait of the Artist as a Young Man של ג'ויס? למה כ"כ הזדהיתי? בטח לא הבנתי את הספר באמת, את כוונת הסופר. סתם השלכתי על הספר את התחושות האישיות שלי. בטח זה תהליך פסיכולוגי פרוצדורלי - מרגישים שיש משהו מיוחד וחד-פעמי, ואז מגלים שלא. ושהכי חשוב הבריאות ושצריך להגיד תודה על מה שיש, ושאנחנו רק בני אדם, מוגבלים. מילים מילים מילים. 

כואבת לי הבטן. מוקדם יותר הערב, אחרי שכולם הלכו מהמשרד, נותרתי לבד. ערכתי מתקפת קמיקזה רבתי על הכיבוד הטעים שנותר. הייתי צריכה הרגעה. במהלך היום הרגשתי מתוחה, ולא שייכת, ומיאוס. אני לא יכולה להמשיך להתבוסס במיזנתרופיה, אני סתם יוצאת ממורמרת, זה לא אדפטיבי. גם חסרות לי שעות שינה.

אולי אני כלואה בתוך דפוסי החשיבה הטורדניים, וזהו. זו ההפרעה שלי, וזה מה יש. ועושה מה שיכולה תחת הנסיבות.

כמה שירים מארץ רחוקה:

ג'יימס גאלווי מנגן גרסת חליל צד לשיר של ג'ון דנבר. כנראה המנגינה שריגשה אותי יותר מכל האחרות כילדה. האלבום הזה של גאלווי היה פסקול ילדותי:

לחן של בטהובן לשיר של סר וולטר סקוט, בביצוע ריצ'ארד דייר-בנט. אני מניחה שרוב האנשים לא יתחברו לזה, בטח לא מי שבכלל לא מתחבר לסוג מוסיקה כזה ולא מכיר, אבל עלי השיר הילך קסם, כמו נשלף ממעמקי האדמה הכהה כשריד מעידן רחוק, מנגינה מכשפת שכולה געגוע ושבתנועתה האיטית ניתן עוד לשמוע את התערבלות הרוח בצמרות העצים ואת שכשוך המים:

ואם מעניין מישהו - אלו מילות השיר:

http://www.bartleby.com/270/2/114.html

משהו אחר לגמרי - מוסיקת הפתיחה והסיום של הסדרה ההזויה היפנית Monkey Magic שהיינו רואות באנגליה, סוף שנות השבעים. אחרי קטע הפתיחה ההזוי ומוסיקת הפתיחה האנרגטית, מגיע שיר הסיום היפהפה (שמתחיל ב- 1:34):

והנה על הסדרה מוויקיפדיה:

https://en.wikipedia.org/wiki/Monkey_(TV_series)

אולי בהמשך אשים כאן מדי פעם עוד קטעי מוסיקה נוסטלגיים.

מזמן, בגיל העשרה,

נהניתי לאכול ענבים עם גבינה צהובה:

הייתי עוטפת כל ענב בחתיכה קטנה של גבינה צהובה, ואוכלת כך,

וזה היה שילוב טעים נורא.

מבחינתי זו הייתה תגלית קולינרית מלהיבה.

כבר שנים רבות שאני נמנעת מאכילת ענבים כי זה אחד הפירות הכי מרוססים,

וגם גבינה צהובה אני משתדלת בד"כ לאכול כמה שפחות, כי זה סתם זבל, ובטח לא קונה לבית (כי סתם אזלול)...

(למרות שצורכת אוכל-זבל אחר, בעוונותיי).

למה נזכרתי בזה עכשיו? לא יודעת

זכרונות לפעמים פתאום מבליחים.

אולי געגוע. נוסטלגיה - געגוע אל מה שבעצם אף פעם לא היה באמת. געגוע אל תחושת הגעגוע. ציפיה מתרגשת.

ואיך האוכל נושא עמו את כל זה.

בשבוע שעבר חוויתי פתאום רצף ימים ללא צריכת מתוק (טוב, אחרי תקופה שדחפתי לעצמי כמויות, כבר לא הייתי מסוגלת יותר), עם אכילה מתונה ביותר של אוכל בריא, ירקות וכו', התחלתי לרדת במשקל והתחילו לעלות עלי מכנסיים שכבר מזמן לא עלו, התחלתי להרגיש אפילו קצת אופטימיות וחיוניות - אבל איכשהו זה נקטע וחזרתי לסורי. צריכה לחזור לזה. להתמיד.

אני גמורה מעייפות, אחרי שלוש בלילה, מה אני מחפשת כאן? לכן בזמן האחרון לא כתבתי כאן, למרות שהרגשתי צורך ונכנסתי לא פעם, תוך היסוסים אם לכתוב. כי על מה אכתוב? שוב לחזור על אותם דיבורים ודיווחים על זלילות ושגרה סתמית שמשעממת אותי, ריקנות, דחיינות? מה, זהו? זה מי שאני? בריה עייפה מהקיום? 

אז כן, בעצם מבעבעים בתוכי רגשות עוצמתיים, אבל אין לי מה לעשות איתם, הם לא מתאימים למציאות. 

מזה תקופה ארוכה שכך מתנהלת השגרה שלי בעיקר: אני קמה והולכת לעבודה וחוזרת ובדרך עושה קניות ובבית רואה סדרות (שאני מאוד נהנית מהן - כרגע אני רואה "שובר שורות", בלי ספוילרים בבקשה! בדיוק סיימתי את העונה הרביעית), וזהו פחות או יותר. ובסופשבוע אין לי כוח, בקושי מנקה... הייתי רוצה יותר מזה - אבל זה תלוי רק בי, אז אין טעם שאחפור על זה כאן. זה תלוי בעשייה שלי, באיך שאני מנהלת וממלאת את זמני, במה שאני בוחרת לעשות. אך אני מבולבלת לרוב, לא בטוחה מה לעשות. לא בטוחה מה אני רוצה. ואם יש כמה מטלות שצריכה לעשות, לא יודעת ממה להתחיל. עושה את המינימום הנדרש. אין לי כוחות ליותר מדי... אולי ויתרתי... מרגישה כבויה... אולי אני לא מרגישה שיש בשביל מה, תחושת משמעות שתדרבן אותי, ציפיה, תקווה, עניין, התלהבות.

אני טיפוס שמעדיף בילוי ביתי רגוע ושקט... וזה לא שהמדינה הזאת שופעת יופי שנעים להסתובב בו בחוץ... אני מרגישה הקלה כשאני נכנסת הביתה... אבל עדיין...

אבל מה אני בדיוק מחפשת? מה זה הדבר הזה, השינוי הזה, שיספק אותי? אולי הבעיה היא שהדבר הזה אינו בנמצא, לא במסגרת המציאות הנתונה. כך שתמיד ארגיש את האי נחת המטרידה הזו, את הריקנות. גם אם ארזה ואלבש בגדים יפים. ואולי קצת מאוחר מדי, כבר התקבעתי בדפוסי חשיבה...

מה יעזור לכתוב על זה מילים מילים מילים. אנשים כותבים הרבה, וזה נחשב חיובי, לכתוב. אני חוששת שאצלי הכתיבה היא עקרה, כמו החשיבה. האם זה כל מה שיש בי?

מי אני בכלל, אני באמת לא יודעת, קשה לי לאפיין את עצמי, אני מתחבאת, אני מתנצלת על קיומי. והתרגלתי לחיות כך.

החששות שלי - שאני לא מי שחשבתי שאני, שאני לא כזאת חכמה, שאני אבודה מדי מכדי לממש את עצמי. שאני מפוספסת. פספסתי. ומצד שני - רבאק, הרי בני אדם חיים באשליות, בהכחשה, מספרים לעצמם סיפורים. אולי אני פשוט לא יכולה להאמין באשליות. הבל הבלים הכל הבל... מרגע שהבנתי את הכלום של החיים, איבדתי איזשהו דחף... והיה את המשבר הנפשי של התפרצות האו.סי.די... ועכשיו זה יותר עניין של לשרוד ולנוח... ולא לצפות ליותר מזה... כי המנגנון שלי נשחק והתעייף...

עוד מעט בת 40... כבר מתקבעים...

אבל, יש אנשים שמשנים דברים מרכזיים בחייהם גם בגיל 40...

אתם רואים? יכולה להמשיך לקשקש את הדיבורים המעגליים האלו, וזה לא משנה דבר...

השעון מתקתק: טיק טאק, טיק טאק, קליק
קלאק, כליק כלאק, כלים כלאם, כלים כלום, כלום כלום כלום כלום כלום כלום כלום כלום
כלום כלום

אחרי לילה ער, מגיע שוב המחר, הנה הוא הגיע, הנה הוא כבר כאן,
ופסיעותיו חרישיות, מהוססות - על אדמה פריכה, פעורת חלומות -  משמיעות:
"ריק, ריק, ריק, ריק, ריק, ריק, ריק, ריק, ריק"

 חחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחח

הואקום מצחיק, הואקום מציק, הואקום
משעמם וסתמי והכי הגיוני ומובן מאליו,

כי מה כבר יכול להיות?

מכמירת לב הציפייה לבאות.

ציפייה למה בדיוק? 

חחחחח, הרי אלו החיים! ברוכה הבאה לעולם המבוגרים.... מה את חושבת
לעצמך, ילדה אבודה שכמותך.

הסחות דעת ופשרה ולהשלים עם המציאות.

הכלום הוא רק משטח העבודה, הלוח החלק,
שמחכה לתוכן שלך.

ומתוכך יבואו החיים, בך הם תלויים, את המשמעות אנו מחוללים, ולא גאולה
שתבוא מבחוץ להדהים.

life's what you make it, life's what you make it

ולהשקיע בעיסוקים ולהתעניין בדברים ולהגשים כישורים ולבלות עם אנשים ולדבר
דיבורים וליהנות מתחביבים ולעשות כלים ולטפל בתחזוקת הבית כי הבלאי מביא עמו
קלקולים, ואבק, ואבק, ואבק וסמרטוטים, ולעבוד כי צריכים

ואולי ואולי ואולי מול הכלום הזה אני כבר משותקת מדי, ריקה מדי, מפוספסת מדי

(או פשוט לא מסוגלת להאמין באשליות, להדחיק את הכלום, לשחק את המשחק)

ואולי אין טעם להילחם בטבע שלי, לשאוף
להיות משהו – מישהי – שאני לא

(רגע, אבל אני לא רק כזאת, אני לא, אני בעצם לגמרי אחרת, רק מסתתרת)

האור עלה, כבר מזמן צריכה הייתה השינה
לעטוף וללטוף, להשהות ולכבות

את הראש במנוחה נטולת ספקות,

בין היום למחר,

לחצוץ במסודר, עם הראש על הכר,

בין יום ללילה ליום ללילה ליום ללילה ליום ללילה ליום ללילה

זה ממשיך וממשיך וממשיך, ולאן,

בלילה ישנים ואולי גם חולמים

ביום עושים ועושים ועושים ואומרים וחושבים וצריכים וקונים ומסדרים
ועובדים ומנקים ורוצים

בלילה רציתי, נורא רציתי,

בלילה לפעמים קשה להחניק

את הרצון, את פירורי החלום,

למרות שנלעס ונשחק עד תום

(את הרגש, הרגש, הרגש, הרגש – אין מה לעשות עם לב חשוף מלבד לכסותו. ששששש, לישון)

ואת התחושה החדה, ההבנה העצובה,
העייפה – אני חולה, אני חולה, אני חולה, אני חולה,

תשישות נפשית ומצוקה

אני לא מצליחה להתרומם, להתנער, לוותר על הרגלים מזיקים, להבריא

אכילה כפייתית שהיא בעצם מנגנון הגנה
לא מוצלח, הרסני,

שהאורגניזם שלי אי אז בשלב מוקדם בחיי

מצא בקוד הגנטי ושלף כדי להתמודד

עם המציאות

כעת רשמי המציאות כבר הצטברו בתוכי

לכדי כדור-גרוטאות קוצני-טורדני

שלא מפסיק להתרוצץ-להתגלגל

בכוח הכלום העוצמתי

כדור דוקרני-ש‎‎ורטני

הולך תמיד איתי

אז הנה שוקולד וגלידה ועוד ועוד

הנה זה מקהה את סכיני המחשבות

הנה את הספקות

הנה גם נשים אותך מול הטלוויזיה מול
סדרה, יקום חלופי, להירגע,

לאכול ולראות טלוויזיה זה שילוב מסמם נפלא

הנה את כבר לא ריקה

בלילה ראיתי עוד פרק ועוד פרק ועוד פרק ועוד פרק ועוד פרק ועוד פרק

נשאבתי לסדרה, נהניתי נורא,

סיימתי עוד עונה עת הבוקר כבר עלה,

וכיביתי את הטלוויזיה ושבתי

לריק המוזר

בו משתוללים יחדיו הכלום והכל, הכאוס והשאיפה להכניס סדר בחיים,
הבלבול והניסיון, השנים המוקדמות והשנים האחרונות, מאין באתי ולאן אלך, מה
חסר, מה דורש שינוי, אם בכלל, ואולי....

והסידורים והפרטים הקטנים של החיים

שמשום מה עולים לי במאמצים אדירים

בלאאחחח, מתבוססת עם רגליים תקועות בביצה דביקה

ואיזה מיאוס כבר מהכל, איזה מיאוס.

ואז מחשבות על שינוי מול סטטוס קוו, שינוי מול סטטוס קוו,

השגרה היא לא רעה בכלל, יש לי על מה להגיד תודה,

יש דברים טובים,

זה הכל עניין של גישה,

או שלא רק, אולי גם יש דברים שאני
צריכה לשנות,

אוי, אני לא יודעת, אני באמת לא יודעת!

הנה, הנה מערבולת המחשבות,

העקרה, הלא יעילה, נטולת המסקנות,

הבלתי אופרטיבית בעליל

ותכננתי להכין מחר תבשיל גיבץ', קניתי

חציל וקישואים וגזרים ותפוחי אדמה וגמבה ועגבניות וכרוב ועלי פטרוזיליה טריה ולימונים,

אז למה חיסלתי הלילה המון המון גלידה (טבעונית של בן אנד ג'ריז, ממש טעים!) ונשארתי ערה רצוף עד הבוקר...

אולי תכניות להכנת גיבץ' לא מספיקות להשביע את הרעב, להעלים את הכלום

סוף סוף קניתי מלאי ירקות ופירות ועדיין

ממלאת גופי המכור בסוכר

כי שום דבר אחר לא מרגיע אותו הדבר

בזמנו, כשנמנעתי לחלוטין מהמתוקים והמאפים,

נגמלתי מהסוכר,

הגוף השתנה, הנפש יחסית נרגעה, כמעט לא הרגשתי את ההזדקקות למתוק, נפטרתי מהתלות

(אולי כי משהו אחר דאז הזין את ההזדקקות, נתן קיום לגיטימי למשמעות, צמצם את הכלום, גוד דמט, וגם זה התברר כאשליה)

לכי לישון, הרי עדיף, ומחר יום חדש.

עכשיו יום חדש.

שהגיע פתאום

עת נגמר עוד חלום

בהקיץ.

"Speech: “Tomorrow, and tomorrow, and tomorrow

BY WILLIAM SHAKESPEARE

(from Macbeth, spoken by Macbeth)

,Tomorrow, and tomorrow, and tomorrow

,Creeps in this petty pace from day to day

;To the last syllable of recorded time

And all our yesterdays have lighted fools

!The way to dusty death. Out, out, brief candle

,Life's but a walking shadow, a poor player

,That struts and frets his hour upon the stage

And then is heard no more. It is a tale

,Told by an idiot, full of sound and fury

.Signifying nothing

מנסה להילחם במחשבות הטורדניות -

אולי אין לי מה לדאוג? אולי עשיתי בסדר? אולי אני מגזימה בדאגה?

מצד שני - אולי זו הייתה טעות? אולי נגרם נזק בריאותי? אולי הייתי צריכה יותר לעמוד על המשמר ולא להשתכנע?

לא כל דאגה היא או.סי.די, יש דאגות לגיטמיות.

איך יודעים מה או.סי.די ומה לא?

מצד אחד, מנסה להרפות יותר כי הרבה פעמים אני מגזימה בדאגה, אבל אז מצד שני, כשאני מרפה, אני פתאום תופסת את עצמי שאולי נתתי למשהו שגוי לקרות, אפילו נורא, ושדווקא כן הייתי צריכה להיזהר.

מה הסיפור? פשוט מאוד. אני לא מתביישת ולא אכפת לי שזה פומבי. כי כרגע אני יותר מדי סובלת ומבוהלת מכדי שיהיה לי אכפת. אז על הפרמשטק המפוהק שלי.

טיפול אפילציה להסרת שיער.

פעם בכמה חודשים עוד הולכת לתורים קצרצרים למעט שנשאר.

בפעם הקודמת ביקשתי לעשות באיזו בודדת בקרבת בית השחי, ליד.

אז עלתה השאלה - נראה לי מצדה, אך אולי איני זוכרת נכון - האם אני רוצה כבר לעשות את הבודדות שנשארו בבית השחי מהטיפול בלייזר שעשיתי לפני כמה שנים. שאלתי אותה אם זה בטוח מבחינה בריאותית. היא אמרה שמכיוון שזה רק שאריות מהטיפול בלייזר, ניתן. שאם זה היה טיפול מההתחלה, היא לא הייתה עושה. ואני מבינה שהיא בעבר עבדה בקופ"ח ושהיא רצינית ומנוסה (היא עובדת במכון קוסמטיקה של מישהי שהגעתי אליה דרך המלצה). אז זרמתי, למרות שלא התכוונתי שנעשה שם ולמרות שאני מאוד דאגנית בנושאים בריאותיים ונזהרת מבחינה בריאותית (מצחיק שאני כותבת את זה לאור העובדה שאני זוללת כמויות סוכר אדירות, אבל זה משהו אחר). אמרתי לעצמי, יאללה, ניפטר מהן בהזדמנות זו.

היום הייתי אצלה שוב והתייעצתי איתה לפני שעשינו את המעט שנשאר בבית השחי, כי התלבטתי שוב אם בכלל כדאי, והיא אמרה שזה בסדר. התחלנו, ואחרי כמה זמן שאלתי שוב כי זה הטריד אותי, אמרתי לה שזה די מדאיג אותי, הרי זה אזור רגיש, עם בלוטות. ואז היא הפסיקה ואמרה - תראי, אני לא רופאה ולא יכולה להיות בטוחה במאה אחוז ולא לוקחת אחריות, האחריות היא של המטופלת שמבקשת, אני יודעת שזה אמור להיות בסדר כשמדובר בשאריות בודדות אחרי טיפול לייזר, אבל אם חס וחלילה יקרה משהו (סרטן או משהו כזה), אני מורידה מעצמי מראש אחריות, שלא יהיה מקרה של תביעה... הקיצר, נבהלתי. אמרתי לה שזה לא שביקשתי, אלא שהנושא עלה - אולי מצדה - ושהתייעצתי איתה כאשת מקצוע בעלת ידע מקצועי ומניסיונה, האם זה מקובל, האם ידוע לה על בעייתיות, והיא בפירוש אמרה לי שזה בסדר. אז למה רק עכשיו היא מסייגת, מדוע לא קודם? סמכתי על חוות הדעת שלה. אני לא מבינה בזה כלום. והרי לא היה דחוף לי להוריד שם, הסתדרתי עם סכין גילוח פעם בהרבה זמן, אם הייתה מסייגת מלכתחילה, כנראה לא הייתי עושה. חבל, זה היה מיותר. ונורא נבהלתי שעשיתי טעות. מה, עכשיו סתם סיכנתי את עצמי בסרטן או בעיה בריאותית? הפסקתי באותו רגע את הטיפול, למרות שבצד השני יש שתיים-שלוש שערות שקצת רחוקות ולא אמורה להיות איתן בעיה (וחבל כי עכשיו הן סתם נשארו שלא לצורך), אבל באותו רגע רק רציתי להפסיק ונבהלתי שגרמתי לעצמי נזק בלתי הפיך. הרי זה כ"כ לא אני. אני תמיד נמנעת ונזהרת. וגם - היא יודעת שלא צריך להוריד מנק' חן שיש לי שם ואני תמיד מפנה תשומת הלב, ונראה לי שהיא הורידה ממקום קרוב מדי לנק' חן. או שלא. אני כבר משתגעת ולא יודעת אם אני מגזימה.

גיגלתי את הנושא למצוא אזהרות על אפילציה בבית השחי ולא מצאתי משהו.

אולי אתייעץ עם רופאת המשפחה.

ומה זה משנה כרגע, הרי מאוחר מדי.

במהלך הערב ניסיתי להעיף את זה מהראש ולא להתעסק בזה, כי פשוט אין טעם. פשוט לא לחשוב על זה ולהמשיך הלאה. גם בסה"כ הבנתי שאנשים עושים את זה, אז יכול להיות שזה מקובל ובסדר. אז לחשוב חיובי ולהסתכל קדימה.

בהתחלה הצלחתי, אפילו במשך כמה שעות, אבל בלילה זה קרס. לא הצלחתי להעיף את זה מהראש, זה מציק לי ומחריד אותי ואני נורא מתחרטת וחוששת.

בסוף בשביל להירגע אכלתי באחת בלילה בייגלה עם חומוס תוך כדי ניסיון להסחת דעת מול פרק של מד מן - לא הצלחתי להתרכז ואכלתי יותר מדי.

אני משתגעת.

ויש עוד חרטות על גבי חרטות על גבי חרטות מעוד דברים אחרים ממהלך היום.

אני כ"כ משתגעת שאני לא יכולה לעשות משהו אחר ולא לישון. 

הערב התחלתי להירשם באינטרנט למוסד האקדמי הזה לתכנית הלימודים הזאת.

לא רוצה לשלם דמי רישום באינטרנט באשראי!

בחיים שלי לא הקלדתי את מס' כרטיס האשראי שלי באינטרנט. לא בוטחת בזה.

הבחורה שם אמרה לי שאני יכולה גם להקריא לה את המס'. גם מזה אני לא מתלהבת.

אז הנה, עוד משוכה לעבור - הרישום ותשלום דמי הרישום. גם זה לוקח זמן ודורש התגברות על משוכות כאלו, דברים שאני נרתעת מלעשות.

אפילו להתחיל את הרישום באינטרנט לקח לי כמה ימים כי צריך להקליד מס' ת.ז.

אני היסטרית לפרטיות שלי. פאראנואידית.

מצד שני, לגיטימי לא לרצות לשלם באשראי באינטרנט, לא? אמנם כבר כל העולם עושה את זה, אבל לא יודעת כמה לבטוח באבטחה שלהם באתר.

ולקפוץ לשם לשלם במזומן זה סיפור, זה לא פרקטי, זה לא קרוב.

אדבר מחר בבוקר עם הבחורה במשרד שם.

אלוהיםםםםםםםםם.

זה פשוט קטע שאסור לי לפרסם, זה מביך ואני בעצם נמצאת במצב בו אני מחפשת אישור מאחרים שהכל בסדר, כי אני לא מסוגלת להכיל את הספק וחייבת לדעת בוודאות אם שום דבר לא קרה או שנעשתה פעולה שעלולה לגרום לבעיה בריאותית. אני חייבת לשתף כי אני משתגעת לבד. איך ברגע אחד של החלטה בהסח הדעת אפשר להעלות סיכויים לבעיות בריאותיות. או שלא.

חרא לי. נהרס לי.

אולי שווה לסגור את הבלוג הזה, שלא תהיה לי גישה קלה וזמינה כל כך להקיא כל פיפס שמציק לי. ויש בזה גם אשליה גדולה מאוד. כאילו יש חשיבות למה שאני כותבת כאן, כאילו משהו משמעותי נבנה. סתם רודפת אחרי הזנב של עצמי. 

ואולי אני בעצם מעיקה ומציקה ומעצבנת וטרחנית. ומישהו עוד יגיב לי כאן בתגובה אנטגוניסטית שתבהיר לי את זה.

אני אפרסם ומקסימום אמחק אח"כ.

לפחות אולי יעזור לי להרגיש שביטאתי את הדברים והוצאתי אותם ממני ולא אתפוצץ מרוב לחץ, כי חלק ממנו השתחרר החוצה.

האמת היא שאני לא מבינה מה קורה איתי ומה לעשות. אני מרגישה אבודה לגמרי. ואף אחד לא יכול לעזור לי.

אתמול הסתפרתי, אחרי הרבה זמן שלא,

העובדת החדשה שהחליפה את המקסימה שעזבה - היא גם מאוד חמודה,

אז יאללה, נקרא לה החמודה,

אני חושבת שהיא מהאנשים הטובים והאותנטיים, לפחות כך אני מתרשמת מהשיחות שלנו,

והיא יושבת בשולחן שלצדי, איפה שהמקסימה ישבה בעבר.

יש לי תחושה שהיא מאוד רוצה לעזור לי לשפר את העצמי השפוף והמאותגר שלי,

יעני בקטע של לקחת אותי כפרויקט (אני מקרה קלאסי למייקאובר מתבקש)

ועלה נושא השיער שלי שאני יודעת שכבר מזמן הייתי צריכה לספר,

היא המליצה לי על הספר (סליחהההה, מעצב שיער!) שלה והציעה שאם ארצה נקפוץ לשם ביחד, שאני אסתפר והיא תעשה גוונים, וזה בעיר אחרת שהיא מרוחקת קצת ובכיוון המנוגד לעיר בה אני גרה, והיא הציעה שניסע לשם יחד מהעבודה (היא כמובן עם רכב, רוב האנשים עם רכב, אני די יוצאת דופן בסביבה שלי בהיותי נסמכת על תחבורה ציבורית), ואף אמרה שהיא תשמח להחזיר אותי בחזרה - כזאת חמודה, כמובן שלא נתתי לה, יש אוטובוסים.

בכל אופן, היא קבעה לנו תור מראש, היססתי כי השיער שלי הוא מאוד בעייתי ונואשתי ממנו, יבש מאוד ומתנפח מאוד וסמרטוטי וחסר צורה, גלי עם נטייה לתלתלים אך לא מסודרים ויפים (ככה זה, גם בשיער מתבטא הכאוס שמושל בי... ), וכל החיים אני בניסיונות נואשים להבין מה לעשות איתו, רואה את הבנות סביבי עם פריזורה מסתדרת, עושות כל מיני טריקים ותסרוקות יפות וצורות שאין לי מושג איך לעשות, או סתם יש להן גנים מסתדרים יותר משלי. וכבר הסתפרתי בעבר קצר יותר ותמיד חזרתי לאסוף אותו בקוקו או עם קליפס כי הוא התנפח למימדים מדאיגים אה-לה-דיאנה-רוס-במזג-אוויר-לח-במיוחד, וניסיתי כל מיני חומרים, ובאיזשהו שלב כבר ויתרתי ופשוט עשיתי קצוות לרענון כל כמה חודשים וזהו ואוספת אותו בצורה לא מחמיאה, לא הולך לי אחרת. זה גם עניין של תקופות, השיער מושפע מהמצב הכללי - הנפשי, וגם מהתזונה. ומשתי הבחינות הנ"ל, זו תקופה חרטבונה למדי.

ומעצב השיער הזה גם יקר יחסית למה שאני רגילה - פאקינג 300 ש"ח!

אז כשהתור התקרב מלמלתי לכיוונה קולות מהוססים של אופציית ביטול, והיא ביקשה שאם כן אז שנבטל מראש כי לא נעים לה באותו יום, זה כנראה לא נהוג, כי כנראה מדובר בארמון האליזה ויש כל מיני חוקים חברתיים, מה שבכלל הלחיץ אותי כי עכשיו נכנס גם אלמנט האחריות שלי למרקם העדין של היחסים הדיפלומטיים שלה עם הוד מלכותו מעצב השיער המהולל, והבנתי שזהו, התחייבתי, ואין דרך חזרה, אבל החלטתי לזרום בסבבה, והרי גם כך אני הייתי חייבבתתת לקצר את השיער המצ'וקמק שלי.

אתמול עשינו את זה והיה ממש נחמד. היא חמודה, היה כיף. אמנם בדרך שוחחנו על עניין שימוש ברכב מול תחבורה ציבורית, והיא תמיד מנסה לשכנע אותי לקנות רכב כדי שאהיה עצמאית וחופשיה יותר (ממקום טוב, אני יודעת שהיא רוצה לעזור לי לשפר את חיי, וזה אכן לגיטימי ויש יתרונות לרכב, כמו גם חסרונות), וציינתי את נושא איכות הסביבה, והיא ענתה דברים שנשמעו לי כקולו של ההמון המרוכז באגו ובנוחיות שלו עצמו וברובד מאוד חומרי ושטחי ולא חושב על התמונה הגדולה ואיך מעשיו משפיעים על המערכת האקולוגית, לא מודע לכך שמעשיו של כל אחד ואחד מצטברים יחד לכדי השפעה עצומה שדורסת את המרחב. היא טענה שנסיעה בתחבורה ציבורית לא תורמת לאיכות הסביבה כי אוטובוסים מזהמים - אבל הרי כל אדם ברכב פרטי מוסיף עוד רכב על הכביש! ונסיעה בתחבורה ציבורית היא משותפת להרבה אנשים ברכב אחד שגם כך נוסע באופן קבוע ורק מצטרפים אליו! זה היגיון פשוט, והיא לא הסכימה. היא גם אמרה שאוטובוס זה אמצעי תחבורה שמיועד לאנשים שלא יכולים להרשות לעצמם לקנות רכב, עניים, יעני פשוטי העם... הייתי בשוק מהטיעון, אבל ויתרתי ולא פיתחתי את העניין כי לא רציתי שתיווצר אי נעימות או שאצטייר כמרירה או תוקפנית, אני לא טובה בויכוחים ועלולה סתם להתעצבן ולא להצליח לבטא את עצמי בצורה יעילה, כל הטיעונים נמוגים לי מהראש בסיטואציות כאלו ואני מרגישה תמיד שידו של הצד השני על העליונה ושאני בעצם טועה או מגזימה, ואני חשה מתח ואי נחת ואת התסכול של מי שעומדת במבט אפולוגטי מול עולם מטומטם ודורסני.

המספרה הייתה מהסוג היוקרתי/אופנתי/פלצני/מאאאאגניב עם אנשים שנראים טוב, הרגשתי לעומת כולם ממש מוזנחת, מכוערת, סמרטוטית ומוזרה, לחלוטין לא שייכת לשם, תמיד לא נעים לי כלפי אחרים שהם נאלצים להיות באינטראקציה איתי כי אני מבאסת במראה שלי (אני מרגישה כך תמיד, למשל, עם הבוס החדש המצודד), אבל הם היו מאוד נחמדים והתייחסו אלי כאל בת אנוש בעלת קיום לגיטימי (בכל זאת, אני לקוחה). החמודה ביקשה מראש שבעל המקום יספר אותי, ולא איש צוות אחר. מעצב השיער המהולל היה היפסטרי מאאאאגניב ברמות אינטר-גלקטיות, עם זקן היפסטרי ומשקפיים עם מסגרת פלסטיק שחורה (גם לי יש מסגרת משקפיים שחורה מפלסטיק, זה אומר שאני מאאאאגניבה ואדג'ית? ), והוא היה ממש חמוד. כשנתתי לו את ההקדמה הקבועה ("השיער שלי מאוד בעייתי, יבש מאוד ומתנפח מאוד וסמרטוטי וחסר צורה") הוא ענה לי בקול רך ובמבט איכפתי, נחוש ומלא חמלה: "אני נעלב בשם השיער שלך" ואז הסביר לי כמה השיער שלי נפלא וצריך רק לדעת איך לטפל בו ומה לעשות איתו. קח אותי אליך ותטפל בי! לא, לא זעקתי את זה, זו יבבה פנימית שהשתרבבה לטקסט היישר מהתריסריון שלי. הוא המשיך לדבר בביטחון רב ובידענות אה-לה-רפי-קרסו על השינויים ההורמונליים שעברתי לאחרונה שהשפיעו על השיער שלי, שעובר תהליך של שינוי. נו ברור, כמובן, זה הכל בגלל השינויים ההורמונליים שהוא זיהה ממבט אחד וממישוש אחד בשיער שלי. בגלל זה מאז שאני זוכרת את עצמי השיער שלי הוא סחבה. עכשיו הכל ברור. איזה יופי שבכל זאת יש היגיון בעולם ויש הסבר לכל דבר. טוב, לא אהיה צינית לגמרי - יתכן שהוא מזהה דברים מהניסיון הרב שצבר.

הקיצר, עשה את מה שעשה במשך 5-10 דקות, הרוויח 300 ש"ח. בכמה דקות של תנועות מספריים וידיים מרהיבות. לא בציניות - באמת עשה כל מיני טריקים קטנים מרשימים שטרם יצא לי לראות - כנראה אף פעם לא הייתי בידיים של מישהו מהליגה של הבית העליון. נראה היה שהוא מאוד מיומן, והופ, שלח אותי לדרכי עם תסרוקת חמודה מתולתלת. זה היה נראה די חמוד. אבל כמובן שזה לא נשאר כך (וגם לא קניתי חומרים שלהם, אולי שווה בכ"ז לקנות חומרים יקרים של מספרה... אשקול), הבוקר כבר השומר במקום העבודה שלי קרא לי פעמיים, בבואי בבוקר ובצאתי בערב, בשם "אפרו", כי השיער התנפח. וזה כאילו בקטע של צחוקים וירידות באהבה, אבל זה דיכא אותי תחת. לא משנה, כנראה לא שמתי מספיק חומר (קרם לחות במרקם לא שומני בשילוב עם גלייז לתלתלים), וגם כנראה הייתי צריכה לשים על שיער רטוב ומיד אחרי החפיפה (שמתי בבוקר על שיער יבש שקצת הרטבתי). אני בשלב של ניסוי וטעיה באופן הטיפול בשיער וקצת מנסה ליישם כמה טיפים חדשים קטנים שהספר (רב-ספר!) נתן לי. מקווה שלא אצטרך לחזור לאסוף את השיער כמו תמיד. לפחות שאבין איך אפשר לאסוף אותו בסיכה בצורה מחמיאה. נקווה לטוב. נקווה לאדג'יות מרהיבה.

אני קצת עצובה כי כל האנשים המקסימים האלו - המקסימה, החמודה, האצילה, הבוסית לשעבר, ואחרים - אנשים סביבי שכ"כ רוצים בטובתי ושאני אוהבת, ועדיין אני מרגישה כזה מרחק ביננו איכשהו, פער שאני לא מצליחה לגשר עליו, וחוששת שזה פשוט משהו בי, בהתנהלות שלי, שמרחיקה אנשים ממני, שהאובססיביות שלי וההיתקעות שלי על דברים קטנים גורמת לי לפספס חברויות. שאני נמצאת ברובד מציאות אחר. כאילו עוטפת אותי באופן קבוע שכבת בידוד שלא משנה מה אעשה, גם אם אתאמץ ואלך למפגש חברתי ואהיה בקרבת אנשים, אהיה עטופה בה ומבודדת מהאחרים, שונה, מביטה בהם מהצד במבט של ילדה אבודה ומבולבלת. לא משתלבת. ונראה לי שיש פעילות חברתית ענפה ביניהן שאני לא חלק ממנה כי כנראה התייאשו ממני, או שאולי חושבים שזה לא יעניין אותי כי אני תמיד ביקורתית כלפי כל מיני דברים. גם הברזתי ממפגשים חברתיים - כלומר, ההתרחקות כמובן גם באה מצדי - בדיוק בגלל התחושות הללו, ובגלל עוד כמה סיבות. במקום לזרום וללכת, אני לרוב נמנעת. אבל הנה, אני לא תמיד נמנעת. זרמתי עם ההליכה לספר עם החברה מהעבודה, למרות החששות והדאגות. אפילו שתיתי כוס מים שעובדת במספרה הביאה לי לבקשתי מחדר אחר שנגיש רק לעובדים, מקווה שזה היה בכוס נקייה ומים מסוננים ממתקן. היה לכוס החד-פעמית ריח מוזר. נו טוב.

והנה עוד משהו שלא הברזתי ממנו ועשיתי למרות הקושי והנטייה להימנעות - למרות שבלילה שלפני כן היה לי כמעט לילה לבן וישנתי רק כשעתיים והייתי טוטאל לוס, וגם יום לפני כן זללתי מלא שטויות שגרמו לי להרגיש רע (מה יהיה עם הבריאות שלי? אמא'לה, חייבת להתאפס ולהפסיק) - למרות הפיתוי להישאר בבית ליום של בריחה מהעולם, השלמת שעות שינה, צום וליקוק פצעים - 

שלשום מימשתי את התכנית שהייתה לי מבעוד מועד, לקחתי יום חופש ונסעתי למוסד האקדמי שאני מתעניינת באחת מתכניות הלימודים בו. הייתי מספרת בפרוטרוט (כמובן) על התרשמותי, אבל אני קצת חוששת שניתן יהיה לזהות באיזה מקום מדובר אם אסחף בתיאורים. אבל אוף, ראש התכנית (שקבעתי איתו מראש את הביקור שלי שם) הוא צעירצ'יק כזה ענוג וחמוד. ד"ר. יש לו כזה אינטלקט. וואחד אינטלקט. אינטלקט-פורטה. מפעים בסדר גודל של אייקון החציל הזקוף בווטסאפ. והוא נראה עדין כזה. המממ. אולי הוא הומו ונוכל להיות החברים הכי טובים? אולי הוא יתברר כאדם רגיש, עם נפש עדינה אך איתנה, והוא ממש יאהב אותי כי אני חמודה וחכמה ומצחיקה ומיוחדת ורגישה ושברירית-אך-נלחמת ועם פוטנציאל-פורטה. ואני אוהב אותו כי הוא עדין ורגיש ואינטליגנטי ועם עור פורצלן והכי חשוב - הוא אוהב אותי. שייסה. אלוהים, מה יהיה איתי. חוצמזה, אני לא כל רשימת התכונות הזאת. אני גם מעצבנת וכפייתית ואובססיבית ומעיקה ולא נורמטיבית והימנעותית וביקורתית ובעצם לא מודעת לכמה שאני מדיפה דיכאון, לכמה שהמראה שלי מדיף דיכאון וחוסר חיוניות. וככה זה, האחרים קולטים את זה, וזה משפיע על הרצון או חוסר הרצון להתקרב אלי. הפער הזה, הניגוד, בין ההתאהבויות הנרגשות שלי באחרים (בעיקר במי שסתם נחמד אלי כמו לכל אדם אחר) לבין מה שהגוף שלי משדר. לא משנה, בכל אופן, עדיין מעניין אותי אם הוא הומו, אבל גוגל לא עזר לי בזה. רבאק, מה הטעם בגוגל אם אי אפשר לגלות בגיגול אם מישהו הוא הומו ואם הוא עשוי לאהוב אותי ממש ממש???

(רואה לנכון לציין בהקשר זה שתי מילים: "אידאליזציה" ו"פנטזיה").

חוצמזה האנשים שם היו מאוד נחמדים, והלימודים נראים בסה"כ מעניינים. האווירה נעימה. ההגעה לשם קצת מאתגרת מבחינת התחבורה הציבורית, אבל זה לא בלתי אפשרי. נראה לי שארשם ואעשה את מבחן הקבלה. לוקחת בחשבון שיכול להיות שגם לא אתקבל. הקבלה אינה מובטחת. אני אינטליגנטית, אך יש לי חורים בהשכלה וחסרים לי ידע ורקע בכל מיני תחומים. ויש לי קושי בקבלת החלטות ואני נתקעת על דברים קטנים עם ספק כרוני, מה שיכול לחבל במיומנויות ובביצועים שלי. וזה בסדר גם אם לא אתקבל. מקסימום אני והד"ר נהיה רק חברים טובים, בלי יחסי מורה-תלמידה

אפרופו התאהבויות נרגשות במי שסתם חביב אלי באופן פרוצדרולי, אני כנראה לוקחת קשה מדי מחוות פשוטות ושגרתיות שאנשים עושים אחד כלפי השני באופן יומיומי:

לפני זמן מה, באחד הימים הלחוצים בעבודה, הבוס החדש היה כתמיד עסוק מישיבה לישיבה, יצא רגע מישיבה כדי לקחת משהו ולחזור, והייתי צריכה לתפוס אותו להגיד לו משהו, והתחלתי לדבר תוך כדי שהוא מתקדם כולו עסוק בין דבר לדבר וקצת התנצלתי שאני מטרידה אותו, ואז הוא עצר והקשיב לי ובאופן ספונטני שלח לרגע את ידו ושם אותה לרגע על כתפי במחווה ספונטנית של הקשבה, כאילו שבאותו רגע הוא מרוכז בי וכאילו אולי כדי להראות שזה בסדר ושאני בסדר,

ואני הייתי כ"כ מופתעת שהוא נוגע בי, שזה לא מגעיל אותו לגעת בי, והיה בזה משהו חמוד כל כך שהמיס אותי.

וואו, אם ארזה ואשפר את המראה שלי בטח הרבה יותר אנשים יתקרבו אלי ויביעו רצון לקרבה, נכון? אז זה בטח נעים, נכון?

היו לי כמה שיחות עם האחראי על בריאות הנפש בקופ"ח, דיסקסנו והוא הקשיב לי ארוכות ובסופו של דבר המליץ שאנסה להמשיך עוד אצל הפסיכולוגית הנוכחית שהפסקתי אצלה, לתת לזה צ'אנס. הוא דיבר בשבילי עם הפסיכולוגית שרציתי מזמן ושאין לה מקום פנוי כבר הרבה חודשים, ומתברר שלא תתפנה לפני אוקטובר לפחות, בעייתי. סיכמנו שבמקביל גם נבדוק אופציה לטיפול במסגרת מרפאה ציבורית כלשהי לבריאות הנפש שמתמחה באו.סי.די. וקבעתי תור לפסיכיאטרית.

• אלוהיםםםם, שבוע העבודה נגמררר, אני כל כך מאושרתתתתת!! הי הי, הא הא!!! היפ היפ הוריי, הוזאאא!!!

• התחלתי, בדיליי אלגנטי אחרי כל העולם (אופייני לי, כך היה לי עם סדרות קאלט אחרות שראיתי שנים אחרי ששודרו - סיינפלד, חברים, ועוד...), לראות Mad Men, בהמלצת בן זוגי, שחשב שאולי אוהב את הסדרה. תמיד הסתייגתי מזה כי זו סדרה שכולם דיברו עליה וזה היה נשמע לי פלצני ובקטע של פוזה. אבל ראיתי בינתיים שני פרקים ונראה שזה דווקא מעניין.... אז הנה עוד עולם להישאב אליו. 

• מחר בבוקר נוסעת לבקר את אחותי הקטנה וההורים שלי בעיר המגורים של הוריי. לא הייתי שם מלאאאא זמן.

• ממשיכה לזלול סתם, סתם, סתם. מרוב התרגשות שהנה החיים כבר כמעט כאן. הנה, מעבר לאופק, כבר. הנה, מעבר לסיבוב, לפינה, הם מחכים שרק אפסע צעד אחד ואקלע אליהם כאל סופת טורנדו שתיקח אותי הרחק מכאן. אז אני רק משתהה כאן עוד רגע קט אחד או שניים עם שקית לואקר, והנה אני כבר באה. כבר. הנה זה כבר קורה. הנה החיים כבר קורים, באמת, ואני כבר אהיה, אני אהיה, ואעשה, והכל, והחיים, וגוף, ורעיונות, ומעשים, וחומרים, ויצירה, ומשמעויות. יש לי חשד שאגלה שהחיים לא נמצאים בשום מקום, לא כאן וגם לא שם. אז אשתהה עוד קצת על קו הזינוק, כי אולי זו הנקודה הכי פחות מאכזבת במסלול המסע המפוברק הזה. ואולי האוכל סותם את הפה למחשבות המציקות. ואולי מנחם על עצם היציאה מהבית לעבודה. עובדה שבימים שאני בבית, הצורך בזלילה ובאוכל מצטמק פלאים.

• הייתי קצת חולה עם וירוס הצטננות-גרון-כאב-ראש שכזה, יומיים בבית בתחילת השבוע. זה אומר שיחד עם הסופ"ש שלפני לא יצאתי מהבית 4 ימים, וזה היה נפלא. למה צריך בכלל לצאת מהבית, חוץ מאשר להתפרנס? מה כבר יש שם בחוץ? מדינה מכוערת. עם כל הכבוד לפער המציאותי בין הרצוי למצוי. רוצה לבלות בבית עם סדרות וספרים ומוסיקה וחלומות ושירים וקשרים חברתיים דרך האינטרנט. ולצאת מדי פעם לעשות הליכות ולקנות מצרכים. ולהיפגש פה ושם עם כמה אנשים יקרים, לא יותר מזה. ולשמור על קדושת הזירה הביתית, ולהשאיר את העולם הסואן בחוץ, מחוץ לעצמי. כי עייפתי ואני רוצה את הפינה השקטה שלי.

• אגב, זוכרים את המקרה הלא נעים שהיה לי עם החברה החדשה שקראתי לה האצילה? שהקשר איתה התנתק בעקבות אותו מקרה... אז הייתה מאז סוג של סולחה טלפונית, ביוזמתה. המשכנו להיות בקשר מדי פעם בענייני עבודה (תמיד הרגשתי לא נעים לדבר איתה) ובשיחה האחרונה היא פתחה את הנושא ואמרה שהיא חשבה על זה שגם היא הייתה לא בסדר ולא הבינה כמה היא נגעה בנקודה רגישה, והיא התנצלה. אני גם אמרתי שברור שלא הייתי צריכה לנתק לה את הטלפון בפרצוף ושזה לא היה בסדר והתנצלתי (שוב. הרי התנצלתי כבר אז כשזה קרה). אבל האמת היא שגם בהתנצלות שלה היא הצליחה קצת לעצבן אותי באופן בו הציגה את הדברים. היא אמרה כל מיני דברים, אני כבר לא זוכרת הכל. היא מאוד ורבאלית ומדברת בביטחון מלא, יותר מצהירה דברים כקביעת עובדות מאשר הבעת דעה. אמרה משהו כמו - שהיא אמנם לא מכירה אותי הרבה זמן אבל מאמינה שאני אדם טוב מיסודי והייתה רוצה לתת צ'אנס לקשר. לא בדיוק כך אמרה זאת. והאופן בו אמרה זאת היה כאילו היא עושה לי טובה, שהיא מאמינה בי למרות שהתנהגתי ממש "נורא"... בכל זאת מאמינה שיש בי טוב. מה את אומרת? מזל שאת עוד מאמינה בי, אחרת מי היה מאמין בי, "שטנית" חסרת תקווה שכמותי... טוב, ברור שהיא לא התכוונה לזה... ושאני משליכה עליה פרשנויות שלי, סתם חושבת יותר מדי... ומן הסתם הכוונה שלה הייתה חיובית וטובה, לומר עלי דברים טובים ולהביע את הרצון שלה בקשר איתי. אבל זה גרם לי להרגיש שמצד אחד אני אמנם שמחה שהיא התרככה וחזרה בה מניתוק הקשר שיזמה, אך מצד שני לא ממש בא לי להיות איתה בקשר רציף וקרוב.... ואולי חלק מזה בגללי, בגלל שאני לא בטוחה כבר איך להתנהל עם אנשים ופוחדת לדבר, כבר מעדיפה להימנע מאשר להסתכן בתחושה של כישלון... וגם באמת באמת אין לי יותר מדי מה לספר על עצמי, אין לי הרבה לתרום לשיחות חברתיות  

• בעבודה די רגוע בסה"כ, בגדול.

• החלטתי להפסיק אצל הפסיכולוגית. פניתי לקופ"ח וביקשתי להירשם לטיפול אונליין - טיפול דרך המחשב - שהם מריצים כפיילוט ניסיוני. וזה חינם. אמורים לחזור אלי עם פרטים. ננסה ונראה...

שיר יפה ועצוב:

יש לי דברים חשובים להגיד, כמו בלעעעע, צ'יטי צ'יטי בנג בנג, שטגדיש, יהויכין פרידלנדר. וכהנה אמירות לא קשורות לשומדבר  ולא, לא חטפתי שבץ או תסמונת טורט - סתם דיבור גיקי מתרגש. חיחיחי, חחח, שטרונגול בחזקת מעמול. 

אבל קניתי השבוע מלאאא קולורבי. אני אלך לישון עם קולורבי ואתקלח עם קולורבי ואלבש קולורבי ואצא איתו ביחד להליכות מהירות בחוץ ומדי פעם גם אתן לו ביס ואז תבוא הגאולה ואני והחמוקיים המלהיבים שלי נצחקק באושר כל הדרך אל מעבר לקשת! ומה נגלה שם בצד השני? עוד קולורבי! ערימה ענקית! ואני אקפוץ לתוך הערימה הזאת ואתפלש בה ואמשיך לצחוק בצורה מוזרה בלי שליטה עד שאני אשתנק ומישהו ייתן לי מים. ואני אשכנע אותו להצטרף אלי לכת שאני אקים שסוגדת לקולורבי, וניכנס לסכסוך עם כת סוגדי הסלרי, ונגיע לפשרה של משמורת משותפת על הצד שמעבר לקשת. שייסה, איך החלום התדרדר למציאות משפטית אפורה?

אחת בלילה, צריכה לקום בשש וחצי בבוקר לעבודה, צריכה ללכת לישון, כבר מזמן הייתי צריכה ללכת לישון, שינה זה דבר כ"כ מיטיב ונעים ובריא, עושה טוב לגוף ולנפש, הופך את חוויית היום שלמחרת לנעימה וחיובית ופרודוקטיבית יותר... אבל לא, לא רוצה עדיין לישון, כל כך כל כך רוצה וצריכה משהו, מחפשת... משהו אחר, משהו מעבר לשגרה היומיומית הסתמית הרגילה, מעבר לעניינים הפרוצדוראליים והחומריים גרידא; משהו שימלא את המציאות החומרית בניצוץ, קסם, שאר רוח, מהות טרנסנדנטלית. אהבה גדולה שתרפא את החור בנשמה. משהו שישחרר את הרגשות המשתוללים החנוקים. אז כן, זו בעיה לחפש את כל זה במקור חיצוני, לצפות שמשהו או מישהו יבוא ויגאל אותי, כמו למשל קולורבי שרמנטי. השינוי האמיתי והנכון בא מבפנים, משינוי הגישה ותפיסת המציאות. וזה תהליך שדורש עבודה. עבודה יומיומית פרוצדוראלית...  הממממ.... אולי אפשר להזמין ב- ebay אישיות אחרת?  סתאאאם. אני נהדרת כמו שאני. האישיות שלי מיוחדת ומקסימה. אז כן, אז יש מקום לשנות דברים, בראש ובראשונה בשבילי, כדי שאסבול פחות ואהנה יותר ואשפר את המיומנויות שלי וארחיב את מעגל החיים והעשייה שלי ואת מרחב התימרון שלי. אני צריכה למצוא את הקולורבי הפנימי שלי.

ובעצם שום דבר לא קורה,

כי ככה זה אצלי, 

החיים רק מצופים אך אינם באמת מתרחשים,

בגיל כזה זו כבר בעיה,

תתעוררי, תתעוררי

והזמן איכשהו אוזל מבלי שיסמן במסלולו הנמרץ-מפוהק חריצים ראויים לתיעוד,

הזמן בורח מבלי שתהיה לי שליטה או אחיזה,

בי,

וגם כשחשבתי שסוף סוף קורה - זה לא היה באמת,

אלא פנטזיה ילדותית,

שמחפשת גאולה מבחוץ - ובזה אבדונה,

אבל מתוך רגש כל כך קדוש - האם רגש ילדותי הוא קדוש?

במובנים מסוימים אני די מתה,

נגיד רגשית,

ומתכסה בעננת אבק לואקר,

אברא קדברא!

שתי חבילות העלמתי הערב!

להתחבא בחיק חלום,

בבית, בבית, תנו לי בביתי לחסות,

אל תכריחו אותי לצאת אל העולם בחוץ, מקומי אינו שם,

אני מתאמצת מאוד להתאים עצמי, גם זה בקושי,

מאוד קשה היה לי להתחיל את השבוע, לצאת מן הבית אל המולת החוץ,

האני הסמרטוטית הכפופה מול החוץ הזקוף והמלא אמירה,

האנשים זה מתנהל כל כך שעמום,

ואני יודעת שזה לא היה משפט תקני,

אני

סוג של כישלון או התמהמהות,

מהותי היא ההתמהמהות,

ואולי הקלקול רב מן הקסם,

שריטה ישנה ששיבשה

את הצמיחה הנכונה.

אבל,

לענייננו,

אעדכן -

המזכירה השנייה יצאה לחופשה בחו"ל של שבוע וחצי,

בתקופה זו קרעתי את התחת הענוג שלי בעבודה עם ימי עבודה ארוכים עד מאוד (10-11 שעות ביום) ותיקתוק משימות,

חושבני הבוס הישיר החדש התרשם, קיבלתי פידבקים חיוביים,

חושבני מה אכפת לי בכלל מכל זה, ומה בראש שלי ומה באמת, אני צריכה להוכיח עצמי? אחרי 9 שנים?

כל העניינים מול המזכירה השנייה - מה זה, תחרות? השוואה? איך הגיע לזה, לא מעניין ואין כוחות, אבל הנה, זה המצב התת-קרקעי שנוצר, כנראה, ולי בנשמה זה עושה קצת שחור, קצת מנומר,

בכל אופן, אני את שלי עשיתי, עבדתי קשה ויסודי כהרגלי, וגם בלי בעיה תיאמתי פגישות ואף מורכבות רבות-משתתפים (מה שבד"כ היא עושה ואני אף פעם לא עשיתי ומעט חששתי, אך מסתבר שזה לא דורש דוקטורט...),

ומכיוון שהיא לא הייתה בסביבה אז הייתה לי קצת יותר אינטראקציה עם הבוס הישיר והבוס הגדול (אבל... נראה לי שעדיין הבוס הישיר יותר משוחח איתה, כך לפחות אני מרגישה. ואם כן, אז מה? שיהיה. אני לא יכולה להיות אלא עצמי, take it or leave it).

כשהיא חזרה הייתי כבר די מותשת - אז מצד אחד שמחתי שהיא חזרה כך שאוכל לחזור לשעות עבודה נורמליות, ומצד שני - היה משהו טוב ונעים ונוח יותר עבורי בזה שהיא לא הייתה, גם מבחינת העבודה וגם מבחינה אישית, אז קצת התבאסתי כשהיא חזרה. כשהיא חזרה כבר היו קצת אי הבנות ביננו וחיכוכים קלים, אין לי כוחות וחשק לזה. אחרי זה היא הודתה שהייתה מצדה אי הבנה. אוףףף. אבל, עדיף ככה מאשר שכל המשרד על הכתפיים שלי 10-11 שעות ביום, זה טירוף, זו עבודה לשני אנשים. ואני צריכה ללמוד לא להגיב על כל דבר, לא כל דבר שווה להתעכב עליו, למען שלום בית. יש דברים לא כ"כ מהותיים או חשובים. וככה זה כשעובדים יחד, צריך ללמוד להסתדר ולא לקחת כל דבר ללב.

פתאום בשני לילות שונים, חלמתי על הבוס הישיר. התבאסתי מהחלומות כי הם הוכיחו לי שאני סתם ילדה קטנה שמפנטזת על אהבה. בחלום אחד היינו יחד במשרד והוא רכן לעברי ללחוש לי באוזן הערה על מישהו שהגיע למשרד, הערה כזאת סודית רק ביננו. והיו לו זיפים (אף פעם אין לו זיפים, הוא מגולח למשעי, ובכלל לבוש יפה ומוקפד, נראה טוב). כמובן שיש בחלום מין השתוקקות לקירבה, קשר. ואני סתם משליכה עליו! הוא לא עושה רושם של אדם רגשי או רגשני, להפך, יש בו משהו מאוד מאוד קורקטי, ואמנם אדיב וקומוניקטיבי אך מרוחק משהו, הייתי אומרת מעט רובוטי, ומאוד מאוד מיינסטרים. חשבתי בהתחלה שאולי יש בו הבלחות פה ושם של איזה ניצוץ פנימי מעניין שהיה נראה מבטיח, אבל לא יודעת... 

בחלום המפגר השני היו לנו חיים כפולים - בעבודה עובדים יחד בצורה מאוד קורקטית כמו כולם, ובערב מאוחר מתכתבים בווטסאפ/אימייל על דברים אישיים, מפתחים יחסי קירבה מיוחדים, ואף אחד לא יודע, ונורא אכפת לו ממני. וזה כל כך נגע ללבי שבא לי לדפוק את הראש בקיר, אם אפשר קיר מלא מסמרים אז בכלל טוב, תודה.

גאאאאאד, פאתט.

זה בכלל לא קשור אליו. 

אני חושבת שאני כ"כ צמאה לאהבה, ושיש בי כאלו חסכים, שאני נמסה לגמרי אם מישהו אפילו מתעניין בשלומי. זה נראה לי כמו נס. למשל, באותו שבוע חצי, היה לי לילה לבן אחד נטול שינה, שלאחריו באתי לעבודה, ונשארתי עד 17:00, כאשר הייתי ערה משש וחצי בבוקר של היום הקודם... הייתי כבר די על הפנים והבוסים זירזו אותי לצאת הביתה. אח"כ בערב, הבוס הישיר שלח לי הודעה בווטסאפ - "מקווה שאת בבית ובטוב! תנוחי". העובדה שהוא שלח לי את ההודעה מרצונו החופשי ומתוך אכפתיות ועניין - שהוא חשב עלי - המיסה אותי טוטאלית. הבנאדם בסך הכל שלח לי הודעה לאקונית למדי, כראוי לבוס איכפתי ונחמד שמעריך את קריעת התחת (הענוג לשעבר) של העובדת שלו. אחחח, אחחח, מה יהיה איתך. אני פשוט כזאת פודינג או ג'לי רוטט, כאשר בחיים האלו צריך להיות דייסת שיבולת שועל מעופרת יצוקה.

כשהמזכירה השנייה שבה ארצה והתכתבנו שלושתנו קצת בקבוצה שלנו בווטסאפ, הבוס הישיר כתב לה: "ברוכה הבאה!!! חסרת לנו... ומצד שני אור ניצחה על התזמורת ביד רמה!". נראה לי שזו מחמאה, לא? הא הא, הוא אוהב אותי! אוהב אותי! אוהבבב, אותייי! טרה לה לה! זהו, איבדתי רשמית את שפיות דעתי, לעת עתה. אני משליכה עליו את החסך שלי בדמות אבהית אוהבת ומיטיבה. לפחות אם הייתי רזה יותר ומטופחת, מקפידה על הליכות ומפסיקה עם הזלילות, מתלבשת בצורה נורמלית (בימים אלו אני זורקת על עצמי מהארון את מה שמספיק גדול לעלות עלי, בלי שמץ חוש אופנתי, אבל עם המון חוש סמרטוטי) - הייתי יותר ראויה לאהבה כזאת. אבל אפילו את זה אני לא עושה, לא עושה את עצמי ראויה יותר לאהבה, רק מרחיקה עצמי. נסוגה לתוך עצמי וחיה בעולם של חלומות. ולואקר. המציאות היא way overrated! יחי החלומות ומרתון סדרות!

הייתי אצל רופאת המשפחה היום כדי לקחת מרשמים לתרופה הפסיכיאטרית. היא הזכירה לי שאני צריכה לרזות כי בבדיקת הדם האחרונה שלי תוצאות השומנים היו מאוד גבוהות. אבל בינתיים האוכל הוא היתדות בהם אני נאחזת כדי לטפס כל יום. צריך איזושהי תכלית שתמריץ הלאה, שתיתן מוטיבציה להמשיך כל יום במירוץ הסיזיפי הזה. מנקודת מבט מפוכחת, אני רואה את חוסר הטעם, לא יכולה להאמין באשליות. אבל צריך להאמין במשהו, לרצות נורא משהו, לצפות למשהו.

כשרזיתי, זה לא היה חלום, זו עדיין הייתה המציאות, על כל מגבלותיה ופגמיה. מפחיד להתאמץ כל כך ולהגיע לשם ולגלות שזו לא התשובה, ושאולי אין תשובה. שהראש עדיין חושב יותר מדי, שהגוף עדיין לא מוצא חן בעיניי, ושאולי דווקא בגלל שנמלאתי מרץ ורצון וחשק, וראשי נמלא חלומות ומאוויים - תחושת האכזבה חזקה יותר. עדיף לא לרצות, לא להשתוקק, כדי לא להתאכזב כל כך. מצד שני, אולי זו חשיבת היתר שלי, האובססיביות המעגלית העקרה, שהובילו אותי בכיוון הלא נכון, בחזרה למשבצת ההתחלה.

אני מתחמקת מהמטפלת. ביטלתי שתי פגישות שנפלו על השבוע וחצי המטורפים בעבודה. ולא קבעתי בינתיים פגישה חדשה. היא כתבה לי בווטסאפ, שאלה מה לגבי המשך טיפול ואם לקבוע לי פגישה השבוע. לא בא לי. לא נראה לי שזה כ"כ מסתדר. נראה. 

גיליתי להקה נהדרת חדשה! גילויים כאלו מרקידים לי את כלי הדם בקצב של תפילה מתפוצצת מרוב תחינה.

קוראים להם Beach House, וגיליתי אותם במקרה דרך סדרת טלוויזיה מפגרת שרק מתוך אינרציה המשכתי לצפות בה עד סוף העונה הראשונה. באמת מפגרת. אבל הפסקול - משובח. לסדרה קוראים The OA. בזבוז זמן, אל תצפו.

זה השיר שלהם שהופיע בסדרה:

עכשיו אני חורשת ב- loop על האלבום היפהפה Bloom, מתוכו נדלקתי במיוחד וקשות על השיר הזה:

ועל רקע הלחן הקסום,

לילה טוב