קישור לבלוג בוורדפרס:

כבר כמה ימים שהלב שלי מבקש

https://orbeshuleyheanan.wordpress.com/

פוסט חדש בבלוג החדש:

https://orbeshuleyheanan.wordpress.com/

הרבה זמן לא כתבתי כאן, וכתמיד מצאתי עצמי מדי פעם נודדת לכאן, שוקלת לעדכן קצת מה קורה איתי, מהססת, חסרת חשק וכוח לפרט, מעדיפה פשוט לחיות מאשר לדווח על זה (ולהלן תבינו גם למה לא התחשק לי לדווח), ובהכירי את עצמי ידעתי שלא אוכל להסתפק רק בכמה שורות או שתיים-שלוש פסקאות, ושזה ייקח זמן ומאמץ. וגם מרגישה צורך "לתת לכם קצת הפסקה" ממני אחרי פוסט קודם ארוך וחופר ואובססיבי.

הפעם נתקלתי בהודעה על סגירת ישראבלוג - אז אי אפשר להתעלם, וכמובן מרגישה צורך לכתוב משהו. וואו.

לא כ"כ יודעת מה להגיד בעניין זה. תמיד היה לי יחס אמביוולנטי לכתיבה כאן. כמו בכל מקום אחר, לא הרגשתי שייכת ל"קהילה" - כי אני תמיד מרגישה אאוטסיידרית - אלא יותר הכרתי אנשים מסוימים, מעטים - אבל הבלוג היה עבורי מקום מיוחד. ומתאים במיוחד עבורי - שהתקשיתי (ומתקשה) כל כך למצוא את מקומי בעולם. פינה משלי, חדר משלי לכתוב בו לעולם. לא להיות לבד. להיות גם לבד וגם ביחד. להיות לבד יחד עם אחרים. האינטראקציה עם האנשים כאן - היה ויש בה משהו נעים ומנחם כל כך - חוויה מתקנת. כן, הייתה לי גם חוויה מתקנת אחת (או שתיים בעצם) שהפכה לחוויה מאכזבת, אבל שוין, אלו הם החיים. החיים זה לא סרט הוליוודי, אז זהו. יש דברים טובים, יש גם דברים רעים ויש נייטרלים.

אז מה קרה מאז הפוסט האחרון?

עברו כמה חודשים מאז שהבוס הישיר סיים במפתיע את עבודתו (לא ברור עד עכשיו אם זה היה יותר התפטרות או פיטורין). אני והמזכירה השנייה העברנו כך את החודשים האחרונים במין מצב-ביניים שכזה, מחכות לשמוע מה הבוס הגדול מתכנן, את מי יביא כבוס/ית הישיר/ה שלנו. ולפני כשבועיים הבוס הגדול הודיע לי שהוא החליט למנות את המזכירה השנייה - כן כן - לתפקיד הבוסית הישירה שלי. זה לא הוצג כך, הוא רק אמר את טייטל המשרה, ובהתחלה לא היה ברור אם משתמע מזה בהכרח שהיא תהיה הבוסית שלי - ואח"כ הבנתי שכן. לא אכנס עכשיו לכל הפרטים כיצד זה נעשה (בצורה לא ממש רגישה). עברתי עם זה כמה שלבים. בהתחלה - שוק טוטאלי, דיכאון ורצון להתפטר. למנות מישהי מקבילה אלי לתפקיד הבוסית שלי, ועוד ספציפית אותה.... זה צעד מאוד לא רגיש. והיא לא מונתה בגלל כישורים יוצאי דופן. יש כאן מערך שיקולים אחר. ראשית - נוחות שלו. נוח לו איתה. שנית - ברור שהוא לא מעוניין במישהי "רצינית" לתפקיד זה, מנהלת של ממש. והרי ראינו מה קרה לשני האחרונים בתפקיד... משבר אמון... המזכירה השנייה היא יותר פקידה. yes woman. כבר כתבתי כאן בעבר על כך שהיא לא הכי אינטליגנטית (גם לא טיפשה לגמרי כמובן), ושחסר לה הרבה ידע והבנה וחשיבה שלי יש (וגם לי אין את כל הידע כמובן, יש הרבה דברים שגם אני לא יודעת). זה לא שאני הייתי רוצה את תפקיד המנהלת, ממש לא. ואני גם לא חושבת שזה מתאים לי. אבל זה גם לא מתאים לה... היא לא ראויה לזה לדעתי, אם כי אני תמיד מסייגת את עצמי שאפשר לתת לה קרדיט שאולי עם הזמן היא תלמד... אבל, כפי שכתבתי, עברתי כמה שלבים עם זה. בהתחלה רציתי להתפטר. התחלתי לשלוח קו"ח למקומות, חיפשתי - לא היו ממש אופציות אטרקטיביות, וגם יש את העניין של הלימודים שלי שהתחלתי - יום מלא בשבוע, וקשה למצוא עבודה חדשה שתתאים לכזה לו"ז, אולי משרה חלקית. אבל שיניתי גישה.

הבשורה נחתה עלי ביום חמישי אחד. הסופ"ש היה קשה ומלא מחשבות ומצוקה - מה אעשה? המשפחה שלי הייתה בהלם מהצעד הזה של הבוס הישיר, וגם אנשים אחרים היו מופתעים. אנשים אמרו שזה ממש היה מובן אם הייתי מחליטה להתפטר ואף הם היו עושים זאת. אבל אתם יודעים מה? בסדר, אז מינה אותה. זה מה שהוא רוצה. שיבושם להם. היא יכולה לבצע את העבודה ברמה זו או אחרת, ואין לו סטנדרטים גבוהים. לאט לאט נכנסתי למצב צבירה אחר - הבנתי שכללי המשחק השתנו, ושיניתי את דפוסי החשיבה וההתנהגות שלי בהתאם. ראשית, באתי ביום ראשון לעבודה - מאופרת, מחייכת, נראית טוב. קואופרטיבית במינימום הנדרש, לא מצטדקת, לא אפולוגטית, לא תוקפנית פאסיב-אגרסיב, לא מנדבת מידע, עונה אם שואלים אותי אך לא הרבה יותר מזה (בניגוד לפעם שיצאתי מגדרי לסייע ולנדב מידע), ובכלל - למדתי את כוחה וחוזקה של השתיקה, לא אומרת כל דבר שעובר לי בראש, לא מגיבה לכל דבר שנאמר או קורה. בניגוד לקודם - אני לא חושפת את כל הקלפים שלי, לא נחשפת כספר פתוח בפני אחרים. בטח ציפו שאכנס לדיכאון (אח"כ גם המזכירה השנייה אמרה לי שהיא חשבה שלא אגיע לעבודה ביום ראשון. נו, באמת). אך הייתי כולי חיוכים וקומוניקטיבית, יעני "הכל טוב". בילבלתי את האויב . הנה, אולי ציפו שתתפתח זירת קרב, חיכוכים (והרי עד כה היו ביננו לא מעט חיכוכים) - אבל לא סיפקתי להם את ה"תענוג" הזה. ניטרלתי את הזירה שלה מולי, אז לא היה לה מה לבוא בטענות נגדי. אני פחות או יותר ממשיכה בקו ההתנהגות הזה. מבחינתי צורת המחשבה היא משהו כמו - זאת ההצגה הכי טובה בעיר, and I have the front seat. מעניין מה תהיה המערכה הבאה במחזה האבסורד הזה... לוקחת יותר בקלות. כן, יש בצעד הזה של הבוס הגדול משהו אכזרי. אבל אני משחקת את המשחק. מקבלת את המשכורת. גם קיבלתי העלאה די יפה - בטח רצה "לרכך את המכה". אז זה לא שהכל מקסים, לא יודעת מה יקרה מחר, עוברת כל יום בפני עצמו. אולי היום היה לי מצב רוח טוב ומחר יהיה חרא וארצה לעזוב - לא יודעת. אבל אני שומרת על אווירה טובה בעבודה. ושומרת על עצמי כמה שאני יכולה. המזכירה השנייה בינתיים מתנהגת בסך הכל בסדר. ואני לא אשקיע את נשמתי בעבודה כמו פעם. אין מצב. רק את מה שנדרש ולא יותר מזה. ובכלל - עכשיו כל הלחץ הוא על המזכירה השנייה, כל האחריות עליה... אני די נרגעתי ולוקחת יותר באיזי... לדעתי - תפקיד המנהלת הצמודה לבוס הגדול - שומר נפשו ירחק מהתפקיד הזה, לאור מה שקרה כאן בשנים האחרונות... שהיא תתעסק איתו.... 

מה שאני הכי לא רוצה שיקרה, מה שבאמת יעשה לי רע, זה אם היא תדלה ממני מידע שאין לה, שתתייעץ איתי לגבי צורת עבודה וחשיבה, ואז היא תפעל כך מול אחרים והם יחשבו שזה בא ממנה, כאשר זו אני מאחורי הקלעים שעושה את החשיבה... אך אני שוקלת צעדיי בזהירות ובקפידה כמה שיכולה, לא מנדבת מידע, ואם תשאל אותי כל מיני דברים, אוכל לומר שאני לא בטוחה או לא יודעת ושתתייעץ עם הבוס הגדול... מצד שני, אני לא צריכה להיות פאראנואידית לגבי כל פיסת מידע שאני נותנת לה, לפעמים אין ברירה כי העבודה השוטפת דורשת את זה, זה לא מידע מודיעיני וזה לא כזה משנה, ובטח שצריך שיתוף פעולה ברמה בסיסית במצב החדש. היא מצדה בעבר גם סיפרה לי דברים - אולי לא את הכל, אבל סיפרה. עוד משוכה שאני צריכה לעבור היא כשיביאו בקרוב עובדת חדשה להחליף את המזכירה השנייה בתפקידה הקודם (בעיקר ניהול יומנו של הבוס הגדול). נראה אם זו מישהי שאני מכירה מתוך הארגון או מישהי חדשה לגמרי, איך תהיה האישיות שלה, אם תהיה כימיה, מה תהיה הדינמיקה, האווירה... אגב, נכון לעכשיו האווירה טובה, ויש לי חברה שיושבת בשולחן לצדי. אז אני רואה גם את הדברים הטובים.

חוץ מזה, התחלתי את הלימודים. יש הרבה ספקות. יש שני ערוצי התמודדות - הפן החברתי והפן של הלימודים עצמם. הפן החברתי לשמחתי ולהפתעתי ממש סבבה. הכרתי אנשים נחמדים, יש מישהי שנוצר ביני לבינה חיבור טוב ואנו כל הזמן יושבות יחד ומדברות, נהיות חברות. אנשים יוזמים איתי שיחות, להפתעתי הרבה. ואני יחסית נינוחה יותר, פחות חרדתית. בעיה קטנה - יש לי כנראה נטייה להתאהב קלות במקרים הנדירים שבהם גבר חמוד נותן לי תשומת לב. אז זיהיתי בעיה כזו בלימודים - יש מישהו בכיתה שעצם העובדה שהוא מחפש את קרבתי ומדבר איתי ומציע ללכת יחד לקפיטריה וכאלו דברים - המיס את לבי. אבל זה דבר נורמלי לחלוטין, והוא עושה זאת גם עם אחרים, אנשים במסגרת לימודית מתחברים זה עם זה, אבל אני פשוט לא רגילה לזה. כשהוא הציע ביוזמתו לקחת אותי טרמפ אם אצטרך (בסוף לא יצא כי יש מישהי אחרת שהציעה לי לפני כן) - מבחינתי זה היה שווה ערך להצעת נישואין . אז הבנתי שאני צריכה להרביץ לעצמי עם נבוט מטאפורי בראש ולהרגיע. הוא נראה אדם מאוד חכם ועם הומור ציני ומצחיק ושנון - זה עושה לי את זה, מה לעשות. ואז אני חושבת, אולי הוא גם רגיש מאחורי כל זה, ואז בכלל. וגם מתעניין בי, אז בכלל בכלל. ברור לי שכל זה פתטי וטיפשעשרה עד מאוד, it goes without saying. בכל אופן, הצלחתי להרגיע את הרגש המשתולל-בלי-הצדקה הזה. 

מבחינת תוכן הלימודים עצמם - היה לי משבר, חשבתי שאולי זה לא מתאים לי, שאולי אני צריכה לעזוב... אבל אני פרפקציוניסטית וחסרת ביטחון ומלאת ספקות וקשה מדי עם עצמי, וגם קצת חלודה, אחרי שנים רבות שבהן רק עבדתי ולא למדתי... ובלימודי התואר הראשון הייתי סטודנטית מצטיינת, הייתי כ"כ הרבה יותר חדה ויצירתית.... עכשיו לוקח למוח יותר זמן להתניע, החשיבה פחות יצירתית, ולפעמים יש blackout... הזדקנתי קמעא

אני צריכה לתת לעצמי יותר קרדיט, שבסה"כ אני בסדר גמור, גם אם לא אעשה דברים בצורה מושלמת... שמספיק לעשות מה שאני יכולה.... ושאני יכולה לעשות עבודה בהחלט טובה. אז אני עדיין לא בטוחה לגבי הלימודים, אבל ממשיכה לזרום עם זה. ואני נהנית מהלימודים, הם מעניינים, וכאמור האנשים נחמדים והאווירה טובה, וזה גם חשוב. יש לי יום שלם בשבוע של מפלט מהעבודה, שינוי אווירה, וזה חשוב שבעתיים עם כל מה שקורה בזמן האחרון בעבודה, אני זקוקה לזה...

כתבתי מספיק.

אני מאוד מעריכה את כל מי שמגיב לי. יש מגיבים שנוצר לי איתם קשר גם מעבר לבלוג ויש לי את כתובת המייל שלהם כך שאוכל להיות איתם בקשר גם אחרי סגירת הבלוג. ויש כאלו שאין לי כתובות מייל שלהם. אני עוד לא יודעת אם אפתח בלוג במקום אחר - אני כ"כ לא מכירה אתרים אחרים, צריכה קודם לבדוק את הנושא... אם אפתח עוד לפני שייסגר כאן, אשים כאן קישור לבלוג החדש. 

וכמובן שדאגתי לגבות את הבלוג שלי.

לילה טוב,

אור

2010

Dear S. ,

I decided to write to you an ongoing letter during this trip - or at least whenever there will be time and anything to share.

Naturally, I am writing now during the flight to Berlin, which is the perfect time to report. I and my boyfriend received separate seats – he is sitting four rows behind me – which is really "lo nora" (לא נורא). We checked if people sitting next to us might be travelling alone, so that we could possibly switch places, but there were only couples. Anyway, there is a nice couple next to me. The woman gave me her breakfast, which really made me happy, as it is the first time I ever enjoyed airline food to such extent – a nice, thick omelet (I bet it contains cheese) and a potato cutlet, devoured passionately. In the seat in front of me sits a girl who had a kind of a panic attack during takeoff. It was weird for me to be relatively calm, considering my anxious nature. The airline company is Germania, and there is one steward who is candy for the eye

Oh, dawn is breaking now!

Suddenly the sky has turned from black to greyish-azure-yellowish… it's 5:50 a.m.

I hope I wasn't too obsessive when I elaborated so lengthily in my last email regarding my concerns about cleaning. I am officially a distinguished "choferet" (חופרת), I guess

A few days later, one day before returning back to Israel.

I am all "atsbanit" (עצבנית), nervous and stressed. My first nervous breakdown was in the first morning, Thursday morning. I woke up with a cold. Afterwards came a few days with lots of sightseeing and places to go, museums and cafés. But today came my second nervous breakdown because of both the accumulation of things which pissed me off and the fact that today wasn't properly planned, and hence there is a feeling of waste and wandering aimlessly, not knowing what to do and where to go and not being able to decide.

Everything is so elusive. Time flies, and I feel I hardly keep the pace with what is to be done and seen. Waste, waste, waste. Waste and exposed, fragile nerves… I am not a pleasant company. Something is always lost.

אהההה, אין לי כוח.

יומני היקר, נכון שבעצם מותר לי לכתוב כאן הכל? הכל! כל מה שבא לי! כי זה המקום שלי כאן. שלי ורק שלי. שאני הקמתי ויצרתי לי. לי, לי, לי. ואין כאן אף אחד מלבדי ומלבדך! רק שנינו כאן, כלומר רק אני, ומפּנֵי עצמי - למה לי להסתיר ולסנן? let the fun begin!!

אהמממממ. כל מה שבא לי להוציא ולשחרר ולבחון ולפנטז ולחלום, בלי מעצורים של "מה יגידו" ו"מה יחשבו עלי" ו"איך אני נראית בעיני האחרים". כי לא אכפת לי! כי טרה לה לה שטיגי דים שטיגי דם, נעלי קרוקס בחזקת תשע עשרה! דילדו!

אבל, לפחות כרגע, אני חושבת שיש לי רק דברים משעממים לספר ולהגיד, כי לא קורה אצלי הרבה, צר עולמי כעולם יבחוש מיקרוסקופי. סוחבת את עצמי לעבודה ובחזרה, וחזרתי לזלול - ובגדול! - זו נהיית המשקולת סביבה אני מחזיקה ומעגנת את תנועות יומי. זה מה שמשכנע אותי לצאת לעולם ולסחוב עצמי למשרד. משראאד. משראאאאאאד. משר-הא-הא-הא-האאד!!! משרד. שיר הלל למשרד. הו, משרד מייגע שכמותך, כמה סקסי עכוזך הפחוס!

(אני ממש צריכה חופש, להתנתק)

אין לי כוח למסקנות נגד עצמי. עוד מסקנה אחת נגד עצמי, וכל הר המסקנות יקרוס עלי, כבד ומועך.

לזלול - תעזרו לי להפסיק לזלול! ממקום טוב, לא ממקום מצליף! ממקום מלטף ואוהב והכל בסדר ויש בשביל מה, יש כ"כ הרבה בשביל מה. רגע, למי אני פונה בעצם? אין כאן אתם! זה רק אני ויומני היקר! יום אחד אולי אכתוב גם בלוג כי זה נהיה קצת בודד לכתוב לעצמי ולהסתבך בוילונות הבדידות הכבדים, לא מוצאת את עצמי, אבדתי מזמן מזמן מזמן. אבודה לגמרי, אך מתפקדת, בקטע מתפקד כזה, של תיפקודים. מתפרנסת ומדברת עם אנשים על דא ועל הא ולעיתים גם על בלעעע וקונה עגבניות ושמפו ומלא ארטיקים ובן אנד ג'ריז. לא עשיתי ספונג'ה כבר אייג'ז. ועוד דברים שיש בהם " ג' " ו- " ז ". למשל ואדי ג'וז. ג'וזי כץ. ג'יזס. ג'אאז.

רגע, רוצים שאעתיק לכאן את הסיכום הקצר שכתבה לי הפסיכולוגית היום בפגישה? סיכום קצר של הדברים ששוחחנו עליהם ושאני צריכה לשנן לעצמי וזה. כן, רוצים!! (ובלשון רבים הכוונה כמובן לעצמי ולתריסריון שלי, אין כאן איש מלבדי). הנה:

הבעיה:

אינטראקציה עם אנשים (גם אם הם נחמדים) נתפסת כמשהו שעלול לגרום לסבל ← בכל אינטראקציה הרבה דברים מטרידים אותי עד כדי כך שכבר מעדיפה להיות לבד.

דרכים לתיקון (תהליך):

לתת לגיטימציה לכל התנהגות שלי (יש טווח של התפלגות נורמלית ולגיטימית של התנהגויות ותגובות, מתוכו אני יכולה לבחור דרכי התנהגות שונות - כולן לגיטימיות).

מותר לי... (לומר כך וכך, לנהוג כך וכך).

יופי (שאמרתי כך וכך, שעשיתי כך וכך).

גאאאד דמט, אין לי חשק ללכת לעבודה מחר. אין לי חשק למשימות עצמן של העבודה ואין לי חשק לראות את רוב האנשים. נווו, ברור שאני מגזימה. יש שם אנשים נחמדים. רק בעיקר המזכירה השנייה מעצבנת אותי לפעמים, בכל מיני דברים קטנים, לא משהו יוצא דופן, אותו סוג של דברים, מדי פעם, ותכלס זה פשוט שטויות ולא מהותי ולא חשוב וסתם בזבוז של אנרגיה בכיוונים מיותרים. וגם היא נחמדה, זה סתם ניואנסים. עדיף להתמקד בדברים אחרים. ולא לתת פרשנות-יתר לסתם מילים מילים מילים, לכל דבר שאומרים.

אתמול הסתפרתי, אחרי הרבה זמן שלא,

העובדת החדשה שהחליפה את המקסימה שעזבה - היא גם מאוד חמודה,

אז יאללה, נקרא לה החמודה,

אני חושבת שהיא מהאנשים הטובים והאותנטיים, לפחות כך אני מתרשמת מהשיחות שלנו,

והיא יושבת בשולחן שלצדי, איפה שהמקסימה ישבה בעבר.

יש לי תחושה שהיא מאוד רוצה לעזור לי לשפר את העצמי השפוף והמאותגר שלי,

יעני בקטע של לקחת אותי כפרויקט (אני מקרה קלאסי למייקאובר מתבקש)

ועלה נושא השיער שלי שאני יודעת שכבר מזמן הייתי צריכה לספר,

היא המליצה לי על הספר (סליחהההה, מעצב שיער!) שלה והציעה שאם ארצה נקפוץ לשם ביחד, שאני אסתפר והיא תעשה גוונים, וזה בעיר אחרת שהיא מרוחקת קצת ובכיוון המנוגד לעיר בה אני גרה, והיא הציעה שניסע לשם יחד מהעבודה (היא כמובן עם רכב, רוב האנשים עם רכב, אני די יוצאת דופן בסביבה שלי בהיותי נסמכת על תחבורה ציבורית), ואף אמרה שהיא תשמח להחזיר אותי בחזרה - כזאת חמודה, כמובן שלא נתתי לה, יש אוטובוסים.

בכל אופן, היא קבעה לנו תור מראש, היססתי כי השיער שלי הוא מאוד בעייתי ונואשתי ממנו, יבש מאוד ומתנפח מאוד וסמרטוטי וחסר צורה, גלי עם נטייה לתלתלים אך לא מסודרים ויפים (ככה זה, גם בשיער מתבטא הכאוס שמושל בי... ), וכל החיים אני בניסיונות נואשים להבין מה לעשות איתו, רואה את הבנות סביבי עם פריזורה מסתדרת, עושות כל מיני טריקים ותסרוקות יפות וצורות שאין לי מושג איך לעשות, או סתם יש להן גנים מסתדרים יותר משלי. וכבר הסתפרתי בעבר קצר יותר ותמיד חזרתי לאסוף אותו בקוקו או עם קליפס כי הוא התנפח למימדים מדאיגים אה-לה-דיאנה-רוס-במזג-אוויר-לח-במיוחד, וניסיתי כל מיני חומרים, ובאיזשהו שלב כבר ויתרתי ופשוט עשיתי קצוות לרענון כל כמה חודשים וזהו ואוספת אותו בצורה לא מחמיאה, לא הולך לי אחרת. זה גם עניין של תקופות, השיער מושפע מהמצב הכללי - הנפשי, וגם מהתזונה. ומשתי הבחינות הנ"ל, זו תקופה חרטבונה למדי.

ומעצב השיער הזה גם יקר יחסית למה שאני רגילה - פאקינג 300 ש"ח!

אז כשהתור התקרב מלמלתי לכיוונה קולות מהוססים של אופציית ביטול, והיא ביקשה שאם כן אז שנבטל מראש כי לא נעים לה באותו יום, זה כנראה לא נהוג, כי כנראה מדובר בארמון האליזה ויש כל מיני חוקים חברתיים, מה שבכלל הלחיץ אותי כי עכשיו נכנס גם אלמנט האחריות שלי למרקם העדין של היחסים הדיפלומטיים שלה עם הוד מלכותו מעצב השיער המהולל, והבנתי שזהו, התחייבתי, ואין דרך חזרה, אבל החלטתי לזרום בסבבה, והרי גם כך אני הייתי חייבבתתת לקצר את השיער המצ'וקמק שלי.

אתמול עשינו את זה והיה ממש נחמד. היא חמודה, היה כיף. אמנם בדרך שוחחנו על עניין שימוש ברכב מול תחבורה ציבורית, והיא תמיד מנסה לשכנע אותי לקנות רכב כדי שאהיה עצמאית וחופשיה יותר (ממקום טוב, אני יודעת שהיא רוצה לעזור לי לשפר את חיי, וזה אכן לגיטימי ויש יתרונות לרכב, כמו גם חסרונות), וציינתי את נושא איכות הסביבה, והיא ענתה דברים שנשמעו לי כקולו של ההמון המרוכז באגו ובנוחיות שלו עצמו וברובד מאוד חומרי ושטחי ולא חושב על התמונה הגדולה ואיך מעשיו משפיעים על המערכת האקולוגית, לא מודע לכך שמעשיו של כל אחד ואחד מצטברים יחד לכדי השפעה עצומה שדורסת את המרחב. היא טענה שנסיעה בתחבורה ציבורית לא תורמת לאיכות הסביבה כי אוטובוסים מזהמים - אבל הרי כל אדם ברכב פרטי מוסיף עוד רכב על הכביש! ונסיעה בתחבורה ציבורית היא משותפת להרבה אנשים ברכב אחד שגם כך נוסע באופן קבוע ורק מצטרפים אליו! זה היגיון פשוט, והיא לא הסכימה. היא גם אמרה שאוטובוס זה אמצעי תחבורה שמיועד לאנשים שלא יכולים להרשות לעצמם לקנות רכב, עניים, יעני פשוטי העם... הייתי בשוק מהטיעון, אבל ויתרתי ולא פיתחתי את העניין כי לא רציתי שתיווצר אי נעימות או שאצטייר כמרירה או תוקפנית, אני לא טובה בויכוחים ועלולה סתם להתעצבן ולא להצליח לבטא את עצמי בצורה יעילה, כל הטיעונים נמוגים לי מהראש בסיטואציות כאלו ואני מרגישה תמיד שידו של הצד השני על העליונה ושאני בעצם טועה או מגזימה, ואני חשה מתח ואי נחת ואת התסכול של מי שעומדת במבט אפולוגטי מול עולם מטומטם ודורסני.

המספרה הייתה מהסוג היוקרתי/אופנתי/פלצני/מאאאאגניב עם אנשים שנראים טוב, הרגשתי לעומת כולם ממש מוזנחת, מכוערת, סמרטוטית ומוזרה, לחלוטין לא שייכת לשם, תמיד לא נעים לי כלפי אחרים שהם נאלצים להיות באינטראקציה איתי כי אני מבאסת במראה שלי (אני מרגישה כך תמיד, למשל, עם הבוס החדש המצודד), אבל הם היו מאוד נחמדים והתייחסו אלי כאל בת אנוש בעלת קיום לגיטימי (בכל זאת, אני לקוחה). החמודה ביקשה מראש שבעל המקום יספר אותי, ולא איש צוות אחר. מעצב השיער המהולל היה היפסטרי מאאאאגניב ברמות אינטר-גלקטיות, עם זקן היפסטרי ומשקפיים עם מסגרת פלסטיק שחורה (גם לי יש מסגרת משקפיים שחורה מפלסטיק, זה אומר שאני מאאאאגניבה ואדג'ית? ), והוא היה ממש חמוד. כשנתתי לו את ההקדמה הקבועה ("השיער שלי מאוד בעייתי, יבש מאוד ומתנפח מאוד וסמרטוטי וחסר צורה") הוא ענה לי בקול רך ובמבט איכפתי, נחוש ומלא חמלה: "אני נעלב בשם השיער שלך" ואז הסביר לי כמה השיער שלי נפלא וצריך רק לדעת איך לטפל בו ומה לעשות איתו. קח אותי אליך ותטפל בי! לא, לא זעקתי את זה, זו יבבה פנימית שהשתרבבה לטקסט היישר מהתריסריון שלי. הוא המשיך לדבר בביטחון רב ובידענות אה-לה-רפי-קרסו על השינויים ההורמונליים שעברתי לאחרונה שהשפיעו על השיער שלי, שעובר תהליך של שינוי. נו ברור, כמובן, זה הכל בגלל השינויים ההורמונליים שהוא זיהה ממבט אחד וממישוש אחד בשיער שלי. בגלל זה מאז שאני זוכרת את עצמי השיער שלי הוא סחבה. עכשיו הכל ברור. איזה יופי שבכל זאת יש היגיון בעולם ויש הסבר לכל דבר. טוב, לא אהיה צינית לגמרי - יתכן שהוא מזהה דברים מהניסיון הרב שצבר.

הקיצר, עשה את מה שעשה במשך 5-10 דקות, הרוויח 300 ש"ח. בכמה דקות של תנועות מספריים וידיים מרהיבות. לא בציניות - באמת עשה כל מיני טריקים קטנים מרשימים שטרם יצא לי לראות - כנראה אף פעם לא הייתי בידיים של מישהו מהליגה של הבית העליון. נראה היה שהוא מאוד מיומן, והופ, שלח אותי לדרכי עם תסרוקת חמודה מתולתלת. זה היה נראה די חמוד. אבל כמובן שזה לא נשאר כך (וגם לא קניתי חומרים שלהם, אולי שווה בכ"ז לקנות חומרים יקרים של מספרה... אשקול), הבוקר כבר השומר במקום העבודה שלי קרא לי פעמיים, בבואי בבוקר ובצאתי בערב, בשם "אפרו", כי השיער התנפח. וזה כאילו בקטע של צחוקים וירידות באהבה, אבל זה דיכא אותי תחת. לא משנה, כנראה לא שמתי מספיק חומר (קרם לחות במרקם לא שומני בשילוב עם גלייז לתלתלים), וגם כנראה הייתי צריכה לשים על שיער רטוב ומיד אחרי החפיפה (שמתי בבוקר על שיער יבש שקצת הרטבתי). אני בשלב של ניסוי וטעיה באופן הטיפול בשיער וקצת מנסה ליישם כמה טיפים חדשים קטנים שהספר (רב-ספר!) נתן לי. מקווה שלא אצטרך לחזור לאסוף את השיער כמו תמיד. לפחות שאבין איך אפשר לאסוף אותו בסיכה בצורה מחמיאה. נקווה לטוב. נקווה לאדג'יות מרהיבה.

אני קצת עצובה כי כל האנשים המקסימים האלו - המקסימה, החמודה, האצילה, הבוסית לשעבר, ואחרים - אנשים סביבי שכ"כ רוצים בטובתי ושאני אוהבת, ועדיין אני מרגישה כזה מרחק ביננו איכשהו, פער שאני לא מצליחה לגשר עליו, וחוששת שזה פשוט משהו בי, בהתנהלות שלי, שמרחיקה אנשים ממני, שהאובססיביות שלי וההיתקעות שלי על דברים קטנים גורמת לי לפספס חברויות. שאני נמצאת ברובד מציאות אחר. כאילו עוטפת אותי באופן קבוע שכבת בידוד שלא משנה מה אעשה, גם אם אתאמץ ואלך למפגש חברתי ואהיה בקרבת אנשים, אהיה עטופה בה ומבודדת מהאחרים, שונה, מביטה בהם מהצד במבט של ילדה אבודה ומבולבלת. לא משתלבת. ונראה לי שיש פעילות חברתית ענפה ביניהן שאני לא חלק ממנה כי כנראה התייאשו ממני, או שאולי חושבים שזה לא יעניין אותי כי אני תמיד ביקורתית כלפי כל מיני דברים. גם הברזתי ממפגשים חברתיים - כלומר, ההתרחקות כמובן גם באה מצדי - בדיוק בגלל התחושות הללו, ובגלל עוד כמה סיבות. במקום לזרום וללכת, אני לרוב נמנעת. אבל הנה, אני לא תמיד נמנעת. זרמתי עם ההליכה לספר עם החברה מהעבודה, למרות החששות והדאגות. אפילו שתיתי כוס מים שעובדת במספרה הביאה לי לבקשתי מחדר אחר שנגיש רק לעובדים, מקווה שזה היה בכוס נקייה ומים מסוננים ממתקן. היה לכוס החד-פעמית ריח מוזר. נו טוב.

והנה עוד משהו שלא הברזתי ממנו ועשיתי למרות הקושי והנטייה להימנעות - למרות שבלילה שלפני כן היה לי כמעט לילה לבן וישנתי רק כשעתיים והייתי טוטאל לוס, וגם יום לפני כן זללתי מלא שטויות שגרמו לי להרגיש רע (מה יהיה עם הבריאות שלי? אמא'לה, חייבת להתאפס ולהפסיק) - למרות הפיתוי להישאר בבית ליום של בריחה מהעולם, השלמת שעות שינה, צום וליקוק פצעים - 

שלשום מימשתי את התכנית שהייתה לי מבעוד מועד, לקחתי יום חופש ונסעתי למוסד האקדמי שאני מתעניינת באחת מתכניות הלימודים בו. הייתי מספרת בפרוטרוט (כמובן) על התרשמותי, אבל אני קצת חוששת שניתן יהיה לזהות באיזה מקום מדובר אם אסחף בתיאורים. אבל אוף, ראש התכנית (שקבעתי איתו מראש את הביקור שלי שם) הוא צעירצ'יק כזה ענוג וחמוד. ד"ר. יש לו כזה אינטלקט. וואחד אינטלקט. אינטלקט-פורטה. מפעים בסדר גודל של אייקון החציל הזקוף בווטסאפ. והוא נראה עדין כזה. המממ. אולי הוא הומו ונוכל להיות החברים הכי טובים? אולי הוא יתברר כאדם רגיש, עם נפש עדינה אך איתנה, והוא ממש יאהב אותי כי אני חמודה וחכמה ומצחיקה ומיוחדת ורגישה ושברירית-אך-נלחמת ועם פוטנציאל-פורטה. ואני אוהב אותו כי הוא עדין ורגיש ואינטליגנטי ועם עור פורצלן והכי חשוב - הוא אוהב אותי. שייסה. אלוהים, מה יהיה איתי. חוצמזה, אני לא כל רשימת התכונות הזאת. אני גם מעצבנת וכפייתית ואובססיבית ומעיקה ולא נורמטיבית והימנעותית וביקורתית ובעצם לא מודעת לכמה שאני מדיפה דיכאון, לכמה שהמראה שלי מדיף דיכאון וחוסר חיוניות. וככה זה, האחרים קולטים את זה, וזה משפיע על הרצון או חוסר הרצון להתקרב אלי. הפער הזה, הניגוד, בין ההתאהבויות הנרגשות שלי באחרים (בעיקר במי שסתם נחמד אלי כמו לכל אדם אחר) לבין מה שהגוף שלי משדר. לא משנה, בכל אופן, עדיין מעניין אותי אם הוא הומו, אבל גוגל לא עזר לי בזה. רבאק, מה הטעם בגוגל אם אי אפשר לגלות בגיגול אם מישהו הוא הומו ואם הוא עשוי לאהוב אותי ממש ממש???

(רואה לנכון לציין בהקשר זה שתי מילים: "אידאליזציה" ו"פנטזיה").

חוצמזה האנשים שם היו מאוד נחמדים, והלימודים נראים בסה"כ מעניינים. האווירה נעימה. ההגעה לשם קצת מאתגרת מבחינת התחבורה הציבורית, אבל זה לא בלתי אפשרי. נראה לי שארשם ואעשה את מבחן הקבלה. לוקחת בחשבון שיכול להיות שגם לא אתקבל. הקבלה אינה מובטחת. אני אינטליגנטית, אך יש לי חורים בהשכלה וחסרים לי ידע ורקע בכל מיני תחומים. ויש לי קושי בקבלת החלטות ואני נתקעת על דברים קטנים עם ספק כרוני, מה שיכול לחבל במיומנויות ובביצועים שלי. וזה בסדר גם אם לא אתקבל. מקסימום אני והד"ר נהיה רק חברים טובים, בלי יחסי מורה-תלמידה

אפרופו התאהבויות נרגשות במי שסתם חביב אלי באופן פרוצדרולי, אני כנראה לוקחת קשה מדי מחוות פשוטות ושגרתיות שאנשים עושים אחד כלפי השני באופן יומיומי:

לפני זמן מה, באחד הימים הלחוצים בעבודה, הבוס החדש היה כתמיד עסוק מישיבה לישיבה, יצא רגע מישיבה כדי לקחת משהו ולחזור, והייתי צריכה לתפוס אותו להגיד לו משהו, והתחלתי לדבר תוך כדי שהוא מתקדם כולו עסוק בין דבר לדבר וקצת התנצלתי שאני מטרידה אותו, ואז הוא עצר והקשיב לי ובאופן ספונטני שלח לרגע את ידו ושם אותה לרגע על כתפי במחווה ספונטנית של הקשבה, כאילו שבאותו רגע הוא מרוכז בי וכאילו אולי כדי להראות שזה בסדר ושאני בסדר,

ואני הייתי כ"כ מופתעת שהוא נוגע בי, שזה לא מגעיל אותו לגעת בי, והיה בזה משהו חמוד כל כך שהמיס אותי.

וואו, אם ארזה ואשפר את המראה שלי בטח הרבה יותר אנשים יתקרבו אלי ויביעו רצון לקרבה, נכון? אז זה בטח נעים, נכון?

היו לי כמה שיחות עם האחראי על בריאות הנפש בקופ"ח, דיסקסנו והוא הקשיב לי ארוכות ובסופו של דבר המליץ שאנסה להמשיך עוד אצל הפסיכולוגית הנוכחית שהפסקתי אצלה, לתת לזה צ'אנס. הוא דיבר בשבילי עם הפסיכולוגית שרציתי מזמן ושאין לה מקום פנוי כבר הרבה חודשים, ומתברר שלא תתפנה לפני אוקטובר לפחות, בעייתי. סיכמנו שבמקביל גם נבדוק אופציה לטיפול במסגרת מרפאה ציבורית כלשהי לבריאות הנפש שמתמחה באו.סי.די. וקבעתי תור לפסיכיאטרית.

קלשונים בוערים ניטחים ממני

על עצמי

בלי שליטה

פוצעים את מה שיכול היה.

[הו, מה שיכול היה להיות, מי שיכולתי להיות - איזו קטגוריה מופלאה, קל להאדיר את הבלתי קיים. כי הקיים יותר מדי קיים מכדי שיקסום. ולכן מוטב לקונן על הפוטנציאל האבוד הכביר מאשר להתמקד בכאן ובעכשיו המשעממים מעצם מיידיותם הסתמית. הנה החומר הזמין, ה"יש": מולקולות שהמוח משליך עליהן איזו תכלית. חומר שהוא פשוט שם, קיים, וזהו, אין מעבר לזה דבר מלבד הקיום האנושי המשתוקק לכך שיהיה משהו מעבר לזה. בגיל העשרה חטפתי בבטן את האגרוף החזק המשתק של תפיסת הריקנות שבכל זה; אני זוכרת יום שבו לא הצלחתי לצאת מהמיטה מרוב ריקנות מצמיתה. זה נורא. כל הגוף עופרת רמוסה. ולכן "צריך" לבחור במשמעות. כי החלופה יותר מדי איומה ובלתי נסבלת (אם כי יש אנשים בעלי גישה פרגמטית שאינם מוטרדים כהוא זה מהחומריות הטוטאלית ומפשיטת הרגל של כל אשליות הילדות והנעורים. יש להם מנגנוני התמודדות שונים. אני, לעומת זאת, נותרתי מבולבלת ואבודה). כי תחושת המשמעות היא בחירה סובייקטיבית ולא משהו שקיים ספונטנית בעולם. אבל זה המאבק שלי - איני מצליחה לבחור באשליה. ולכן מוטב לקונן על הקיום האחר שיכול היה, אמור היה, צריך היה. should have, could have. להיכסף לאותו יקום מקביל הטומן בחובו את הגאולה, הנחמה, היופי, את כל הדרכים והשבילים והמקומות והאנשים והחלומות והסיפורים והתיקונים והרגשות הנעלים. ואת עצמי האחרת, כמו ש"הייתי אמורה" להיות, בלי הפרעות המציאות... 

המממ. בעיה. לחיות ככה. מאבק מתיש וחסר טעם במציאות. לדפוק את הראש בקיר זה לא יעיל... המציאות היא כפי שהיא, נתונה. ויש בה דברים רעים וטובים ונייטרליים. והסירוב שלי "לשחק את המשחק" של החיים הוא אמנם לגיטימי ומובן ואף מוצדק, אך גם גורם לי להפסיד דברים טובים. את הדברים שאני יכולה להיות - לא ביקום מקביל של מציאות פוטנציאלית חלומית, אלא במציאות של הכאן והעכשיו, המציאות הלא מושלמת, הפגומה, הרגילה, המיידית, הפיזית גרידא. להפסיד חלקים מעצמי. להפסיד חלקים מהעולם. ובכלל, הסחת דעת היא דבר לגיטימי לחלוטין. מהו מהלך חיי אנוש אם לא הסחת דעת אחת גדולה בין הלידה למוות? זה מה יש! עוד משהו - אולי יש מקום לשינוי בתפיסת העולם הזו שלי שמתעקשת להפריד בין "העולם הפיזי הסתמי" לבין איזו "משמעות" גואלת. אולי התפיסה הזו סתם תוקעת אותי בגישה שוללת, ביקורתית והימנעותית כלפי העולם הפיזי - שהוא בעצם הכל, הוא החיים, הוא המציאות. זה מרחיק אותי מהעולם, מאנשים, מהחיים, מעצמי. יש יופי ומשמעות בתוך העולם הפיזי. הוא מתחבר לעולם הרגשות והאינטלקט והחשיבה המטאפיסית - הם בלתי נפרדים זה מזה. הרי חומר ואנרגיה הם נקודות קיצון על סקאלה.... 

אני מניחה שברגע שבוחרים בעשייה ובחיבור מתוך גישה מפויסת ומשלימה ופחות שיפוטית וביקורתית (במקום הימנעות ובהייה מהצד ותסכול ותלונות), הגוף מתיישר לכיוון ההווייה, ומשהו באמת משתנה בחוויית המציאות. אבל אני לא יכולה שלא להרגיש שזו בחירה באשליה שנועדה רק לשפר את ההרגשה. ואני גם לא יכולה סתם ככה לכבות חלקים במוח, ואם יותר לי לומר - חלקים אינטליגנטיים במוח שלי. ואדבוק בציניות הבריאה שלי יותר מכל מרכיב אישיותי אחר שלי שמפריד ביני לבין חיים מאושרים! אך מחשיבת היתר האובססיבית העקרה שלי אפרד בשמחה. מישהו מעוניין? עשרים שקל! מחיר מציאה! בעלת הבית השתגעה! 

אוף! החיים נתפסים בעיני בו-זמנית כמלאים ביותר מדי אפשרויות מבלבלות מצד אחד וריקים לחלוטין מצד שני.

טוב, שוב נסחפתי ושוב אני סתם חושבת יותר מדי ונתקעת על כתיבת ושכתוב פוסט במשך שעות אל תוך הלילה.

אפשר לחשוב שאני מנסחת כאן תובנות הרות גורל, אפשר לחשוב שזו פריצת דרך שתוביל לשינוי מהותי אצלי.... זה סתם תיעוד עוד לופ או.סי.די עקר, מחשבות מתרוצצות על חשבון שינה נחוצה כל כך. בסוף זה יסתכם במחסור בשעות שינה, חוסר יכולת להתעורר מוקדם בבוקר והישארות בבית לישון ולהתחבא מהעולם בחוץ במצב צבירה זומבי. דווקא תכננתי למחר משהו... מזמן לקחתי יום חופש... כדי לבדוק אופציה כלשהי ללימודים... הייתי אמורה לנסוע למוסד אקדמי להתרשם ולבדוק... בזה אני צריכה למקד את האנרגיות שלי, בחיים האמיתיים... ולא בניסיון לנקז לכאן את האנרגיה המילולית הכאוטית של המחשבות הטורדניות שלי. ועכשיו זה ידפוק לי את התכנית של מחר.... את הצ'אנס שהתכוונתי (סוף סוף) לתת לאופציה קונקרטית כלשהי של לימודים בעולם הפרוצדורלי שם בחוץ...

וחוזר חלילה... וחוזר חלילה... נו, מורידה למחיר סוף יום, חמישה שקלים חדשים! עד כאן ההערה בסוגריים]

לכאורה - אין סיבה של ממש;

הימים מביאים עמם אפשרויות מיטיבות,

אך בתוכי - מתח, אי נוחות, אי נחת, טורדנות, בלבול נורא.

כמו נקלעתי לעולם שאיני שייכת אליו, זרה.

חוצנית שמנסה נואשות ולשווא לנפנף בכנפיה המנוונות, לברוח. ואי אפשר.

צריך לכתת רגליים ולחיות, כאחת האדם. אך במקום רגליים יש לי ערפל.

ואין לי שליטה

על תגובת הקפיאה

של מוחי הדרוך, המושהה

יש אנשים שמביעים רצון להתקרב אלי, וזה מבהיל אותי, מלחיץ.

הא, בטח אהרוס את זה. נו מה.

כל רגע מביא

אפשרות של טעות, חרטה,

מה נכון? מה שגיאה?

כבר מעדיפה להימנע...

להיות לבד, בבית, איזו הקלה...

לצחקק בבית ריק

עד דמעות, 

מכל הלב, מכל הבטן,

בקולי קולות,

בלי יכולת להפסיק,

כמו מבדיחה ממש קורעת, 

הסרעפת משועשעת

באימה צרופה

מהאבסורד של הפקעת הפנימית

הבלתי ניתנת להתרה

לצחוק ולבכות בו-זמנית:

רגע שפל מופלא

• אלוהיםםםם, שבוע העבודה נגמררר, אני כל כך מאושרתתתתת!! הי הי, הא הא!!! היפ היפ הוריי, הוזאאא!!!

• התחלתי, בדיליי אלגנטי אחרי כל העולם (אופייני לי, כך היה לי עם סדרות קאלט אחרות שראיתי שנים אחרי ששודרו - סיינפלד, חברים, ועוד...), לראות Mad Men, בהמלצת בן זוגי, שחשב שאולי אוהב את הסדרה. תמיד הסתייגתי מזה כי זו סדרה שכולם דיברו עליה וזה היה נשמע לי פלצני ובקטע של פוזה. אבל ראיתי בינתיים שני פרקים ונראה שזה דווקא מעניין.... אז הנה עוד עולם להישאב אליו. 

• מחר בבוקר נוסעת לבקר את אחותי הקטנה וההורים שלי בעיר המגורים של הוריי. לא הייתי שם מלאאאא זמן.

• ממשיכה לזלול סתם, סתם, סתם. מרוב התרגשות שהנה החיים כבר כמעט כאן. הנה, מעבר לאופק, כבר. הנה, מעבר לסיבוב, לפינה, הם מחכים שרק אפסע צעד אחד ואקלע אליהם כאל סופת טורנדו שתיקח אותי הרחק מכאן. אז אני רק משתהה כאן עוד רגע קט אחד או שניים עם שקית לואקר, והנה אני כבר באה. כבר. הנה זה כבר קורה. הנה החיים כבר קורים, באמת, ואני כבר אהיה, אני אהיה, ואעשה, והכל, והחיים, וגוף, ורעיונות, ומעשים, וחומרים, ויצירה, ומשמעויות. יש לי חשד שאגלה שהחיים לא נמצאים בשום מקום, לא כאן וגם לא שם. אז אשתהה עוד קצת על קו הזינוק, כי אולי זו הנקודה הכי פחות מאכזבת במסלול המסע המפוברק הזה. ואולי האוכל סותם את הפה למחשבות המציקות. ואולי מנחם על עצם היציאה מהבית לעבודה. עובדה שבימים שאני בבית, הצורך בזלילה ובאוכל מצטמק פלאים.

• הייתי קצת חולה עם וירוס הצטננות-גרון-כאב-ראש שכזה, יומיים בבית בתחילת השבוע. זה אומר שיחד עם הסופ"ש שלפני לא יצאתי מהבית 4 ימים, וזה היה נפלא. למה צריך בכלל לצאת מהבית, חוץ מאשר להתפרנס? מה כבר יש שם בחוץ? מדינה מכוערת. עם כל הכבוד לפער המציאותי בין הרצוי למצוי. רוצה לבלות בבית עם סדרות וספרים ומוסיקה וחלומות ושירים וקשרים חברתיים דרך האינטרנט. ולצאת מדי פעם לעשות הליכות ולקנות מצרכים. ולהיפגש פה ושם עם כמה אנשים יקרים, לא יותר מזה. ולשמור על קדושת הזירה הביתית, ולהשאיר את העולם הסואן בחוץ, מחוץ לעצמי. כי עייפתי ואני רוצה את הפינה השקטה שלי.

• אגב, זוכרים את המקרה הלא נעים שהיה לי עם החברה החדשה שקראתי לה האצילה? שהקשר איתה התנתק בעקבות אותו מקרה... אז הייתה מאז סוג של סולחה טלפונית, ביוזמתה. המשכנו להיות בקשר מדי פעם בענייני עבודה (תמיד הרגשתי לא נעים לדבר איתה) ובשיחה האחרונה היא פתחה את הנושא ואמרה שהיא חשבה על זה שגם היא הייתה לא בסדר ולא הבינה כמה היא נגעה בנקודה רגישה, והיא התנצלה. אני גם אמרתי שברור שלא הייתי צריכה לנתק לה את הטלפון בפרצוף ושזה לא היה בסדר והתנצלתי (שוב. הרי התנצלתי כבר אז כשזה קרה). אבל האמת היא שגם בהתנצלות שלה היא הצליחה קצת לעצבן אותי באופן בו הציגה את הדברים. היא אמרה כל מיני דברים, אני כבר לא זוכרת הכל. היא מאוד ורבאלית ומדברת בביטחון מלא, יותר מצהירה דברים כקביעת עובדות מאשר הבעת דעה. אמרה משהו כמו - שהיא אמנם לא מכירה אותי הרבה זמן אבל מאמינה שאני אדם טוב מיסודי והייתה רוצה לתת צ'אנס לקשר. לא בדיוק כך אמרה זאת. והאופן בו אמרה זאת היה כאילו היא עושה לי טובה, שהיא מאמינה בי למרות שהתנהגתי ממש "נורא"... בכל זאת מאמינה שיש בי טוב. מה את אומרת? מזל שאת עוד מאמינה בי, אחרת מי היה מאמין בי, "שטנית" חסרת תקווה שכמותי... טוב, ברור שהיא לא התכוונה לזה... ושאני משליכה עליה פרשנויות שלי, סתם חושבת יותר מדי... ומן הסתם הכוונה שלה הייתה חיובית וטובה, לומר עלי דברים טובים ולהביע את הרצון שלה בקשר איתי. אבל זה גרם לי להרגיש שמצד אחד אני אמנם שמחה שהיא התרככה וחזרה בה מניתוק הקשר שיזמה, אך מצד שני לא ממש בא לי להיות איתה בקשר רציף וקרוב.... ואולי חלק מזה בגללי, בגלל שאני לא בטוחה כבר איך להתנהל עם אנשים ופוחדת לדבר, כבר מעדיפה להימנע מאשר להסתכן בתחושה של כישלון... וגם באמת באמת אין לי יותר מדי מה לספר על עצמי, אין לי הרבה לתרום לשיחות חברתיות  

• בעבודה די רגוע בסה"כ, בגדול.

• החלטתי להפסיק אצל הפסיכולוגית. פניתי לקופ"ח וביקשתי להירשם לטיפול אונליין - טיפול דרך המחשב - שהם מריצים כפיילוט ניסיוני. וזה חינם. אמורים לחזור אלי עם פרטים. ננסה ונראה...

שיר יפה ועצוב: