אוֹר בּשׁוּלֵי הֶעָנָן

2010

Dear S. ,

I decided to write to you an ongoing letter during this trip - or at least whenever there will be time and anything to share.

Naturally, I am writing now during the flight to Berlin, which is the perfect time to report. I and my boyfriend received separate seats – he is sitting four rows behind me – which is really "lo nora" (לא נורא). We checked if people sitting next to us might be travelling alone, so that we could possibly switch places, but there were only couples. Anyway, there is a nice couple next to me. The woman gave me her breakfast, which really made me happy, as it is the first time I ever enjoyed airline food to such extent – a nice, thick omelet (I bet it contains cheese) and a potato cutlet, devoured passionately. In the seat in front of me sits a girl who had a kind of a panic attack during takeoff. It was weird for me to be relatively calm, considering my anxious nature. The airline company is Germania, and there is one steward who is candy for the eye

Oh, dawn is breaking now!

Suddenly the sky has turned from black to greyish-azure-yellowish… it's 5:50 a.m.

I hope I wasn't too obsessive when I elaborated so lengthily in my last email regarding my concerns about cleaning. I am officially a distinguished "choferet" (חופרת), I guess

A few days later, one day before returning back to Israel.

I am all "atsbanit" (עצבנית), nervous and stressed. My first nervous breakdown was in the first morning, Thursday morning. I woke up with a cold. Afterwards came a few days with lots of sightseeing and places to go, museums and cafés. But today came my second nervous breakdown because of both the accumulation of things which pissed me off and the fact that today wasn't properly planned, and hence there is a feeling of waste and wandering aimlessly, not knowing what to do and where to go and not being able to decide.

Everything is so elusive. Time flies, and I feel I hardly keep the pace with what is to be done and seen. Waste, waste, waste. Waste and exposed, fragile nerves… I am not a pleasant company. Something is always lost.

חזרנו ארצה מהטיול ביום חמישי האחרון בערב. 3 שבועות (ברוטו, כולל טיסות) בצפון-מזרח ארה"ב. כמה ימים בעיר ניו-יורק, ואז שכרנו רכב וטיילנו במסלול מעגלי נגד כיוון השעון דרך מדינות ניו-אינגלנד: קונטיקט, רוד-איילנד, מסצ'וסטס, מיין, ניו-המפשיר, ורמונט, וסיימנו במדינת ניו יורק.

היו נופים יפהפיים להדהים (הנמכתי ציפיות, והופתעתי לטובה, הייתי ממש המומה מהיופי הזה, וגם מזג האוויר היה לטובתנו, היה לנו מזל, רק יום-יומיים-אולי שלושה גשומים שבעיקר העברנו בנסיעות, והשאר ימים יפים), מקומות ציוריים, אנשים נחמדים. המון המון המון יופי, שכל כך חסר כאן במחוזותינו. כל כך כל כך הרבה עצים, יערות בלי סוף, ולמרות שחששתי שאנו נוסעים בתאריך מוקדם מדי לצבעי השלכת - גם כאן הופתעתי לטובה - היו כבר עצים בוערים באדום וכתום וצהוב, לצד העצים הירוקים, והשילוב הצבעוני הזה יפה ומפעים כל כך. וכל כך הרבה מים - האוקיאנוס האטלנטי, נהרות, אגמים, נחלים, מפלים - עוד ועוד ועוד, שפע צמחיה ומים, פשוט נהדר... ובתים ציוריים יפים, מעוצבים בחן עם תשומת לב לכל הפרטים האסתטיים הקטנים...

מאוד רציתי להעלות כאן תמונות שצילמתי של הנופים היפים שהיינו בהם, אבל אני רואה במסך העריכה שיש הגבלה של גודל הקבצים שניתן להעלות - ממש מצחיק, 500KB, זה כלום. אז אני צריכה להתייעץ עם בן זוגי איך לכווץ את הקבצים אולי, או אולי לכם יש פיתרון טכני אחר?

בסה"כ, למרות הקשיים שלי והטרדות המרובות - היה טיול טוב, אני שמחה שנסעתי, הייתי צריכה את זה, גם אם הטיול איתגר והתיש אותי. לקראת הסוף בכלל כבר היינו מותשים, כבר לא היה לי כוח לטיול, רציתי רק לנוח בבית... היו בטיול גם לא מעט ויכוחים/ריבים עם בן הזוג. הייתי מוטרדת ומתוחה ולחוצה מכל מיני דברים.

אגב, כמעט וביטלתי את הנסיעה בשעות שלפני הטיסה מישראל, כי נתקפתי בחילות נוראיות וכאב ראש והקאתי המון, בקושי סחבתי את עצמי לשדה התעופה. אבל התאוששתי וזה עבר, והטיסות היו ממש בסדר גמור ועברו בקלות, חוץ מהחלק השני של הטיסה בדרך חזרה ארצה (טסנו בשני חלקים עם קונקשן דרך אירופה), התיישב לידנו נער חרדי (ובכלל היו הרבה חרדים), ונורא קשה עם ריח הגוף שלהם, ואחרי הטיסה, איזו אישה אחת שישבה במקביל אלינו אמרה לי שהיא התפלאה שלא עשינו כמוהם - גם לידם אמור היה לשבת חרדי, אך היא ובעלה התחלפו במקומות בכוונה כדי שהיא תשב ליד המושב בו החרדי אמור היה לשבת, וזה גרם לחרדי לחפש מושב אחר, והוא החליף מקומות עם איזה שוויצרי זקן נחמד שהתיישב ליד הזוג. אני עשיתי בדיוק להפך - ברגע שגיליתי שהחרדי אמור לשבת לידנו, מיד החלפתי מקומות עם בן זוגי כי לא הייתי מסוגלת לשבת ליד החרדי (האמת היא שהמושב שלי היה באמת זה שלא ליד החרדי, אבל החלפתי עם בן זוגי בהתחלה כי לא רציתי לשבת ליד החלון אלא קרוב יותר למעבר, אני צריכה גישה נוחה לקום לענייני שירותים, לחלץ איברים, לבקש מים מהדיילת, וכו', ואני גם נורא פוחדת מההמראה והנחיתה אז מעדיפה לא להיות ליד החלון ולראות מה קורה). ואחרי שהיא אמרה לי את זה, הרגשתי פראיירית שלא עשיתי כמוהם, וכנראה רבים אחרים עושים כמוהם. מצד שני, זה נראה לי קצת נבזי, לעשות בכוונה... אבל אולי אני סתם תמימה וטובה מדי, לא אסרטיבית מספיק... גם מאז ששמעתי פעם בחדשות על מגפת חצבת שהגיעה עם איזה מטוס של חרדים פעם (אולי אינם מתחסנים? ורמת ההגיינה שלהם בטח נמוכה...), אני מפחדת להיות קרובה מדי אליהם בחלל סגור.... (הם בעצמם לא רוצים הרי להתקרב לנשים, או חילוניים באופן כללי...). אז השתגעתי מהדאגות הבריאותיות האלו באותה טיסה, והרגשתי אשמה שבן זוגי צריך לסבול מריח הגוף של אותו אברך צעיר. אבל בן זוגי הרגיע אותי שלמרות שהוא מרגיש את הריח, הוא כ"כ עייף ונרדם, והאברך עצמו פשוט ישן כל הטיסה, אבל אני הרגשתי חרטה שהתנהלתי בצורה שדופקת אותי. והיו עוד כל מיני דאגות וטרדות מסוג זה, בטיסה הזו ובכלל במהלך הטיול.

אחרי שחזרנו הביתה מהטיול שוחחתי עם אחותי הקטנה, והיא סיפרה לי מה קרה איתה בזמן שנעדרתי - דברים מדאיגים ועצובים מאוד, ממש קשה לי עם זה ואני דואגת לה. זה מאוד השפיע עלי ודיכא אותי. היא לא רצתה לספר לי על כך כשהייתי בחו"ל כדי לא לקלקל לי את הטיול. היא פוטרה מהעבודה בגלל איזו אישה רעה אחת ששמעה אותה מדברת דיבורים גסים עם אחד העובדים (זה היה מול אנשים אחרים, בקטע של צחוק), והאישה הזו, שידועה בכך שהיא רעה ואוהבת לדפוק אחרים, סיפרה על זה לבוס הגדול והוא החליט לפטר את אחותי. זה מאוד הפתיע אותה וגם את הבוסית שלה. היא סיפרה לי שהבוסית שלה סיפרה לה על זה בדמעות, היא לא רצתה לפטר אותה אבל לא הייתה לה ברירה כי הכריחו אותה, ועוד בדיוק כשהיא התכוונה לתת לאחותי יותר סמכויות, כי היא עובדת טובה.

אז אחרי שזה קרה אחותי הייתה בהלם ולקחה בלילה 8 כדורי קלונקס וחתכה את עצמה. יש לה נטייה לפציעה עצמית כבר הרבה שנים, אבל לדבריה עכשיו זה כבר קורה לעיתים נדירות, לא כמו פעם. זו פעולה שמרגיעה אותה, היא אוהבת את הכאב, למרות שהיא יודעת שזה לא טוב. ממש מדאיג. היא מאובחנת עם הפרעת אישיות גבולית ונמצאת בטיפול פסיכולוגי ופסיכיאטרי והייתה כבר פעמיים באשפוז יום. אז אחרי שהיא עשתה זאת באותו לילה, היא שוחחה עם ער"ן והמתנדבת שכנעה אותה להעיר את אמא שלי, ואמא שלי לקחה את אחותי לחדר מיון, והיא נשארה שם משהו כמו יום להשגחה (נגד ניסיון אובדנות), היא טוענת שזה לא היה ניסיון אובדני וכך גם אמר הפסיכיאטר שהגיע לבי"ח שמכיר אותה כי טיפל בה בעבר. מה שהיא לא סיפרה לי זה משהו נוסף שאבא שלי סיפר לי אח"כ - הוא התעורר באותו לילה אחרי שהן נסעו לבי"ח כששוטר פתאום עומד בחדרו ועוד שוטרת הייתה בסלון. איזה פחד. אמא שלי ואחותי לא נעלו את הדלת של הבית כשיצאו לבי"ח, וכך השוטרים נכנסו. וכנראה בגלל שאחותי כתבה למישהו באינטרנט שהיא רוצה להתאבד, הוא דיווח למשטרה ודרך כתובת ה- IP של המחשב איתרו את הכתובת ושני שוטרים נכנסו לבית. ממש מפחיד ומלחיץ ועצוב.

כל כך עצוב לי שהיא הגיעה למצב הזה, ושפיטרו אותה, ושכל זה קרה, ושזה עשה לה כל כך רע, ושהיא הרגישה לבד כ"כ. וזו פעם שנייה שמפטרים אותה ממקום עבודה, והפעם הקודמת הייתה גם טראומתית מאוד, גם אז היא חתכה את עצמה והתדרדרה נפשית. היה לה חוסר מזל עם האישה הזו שבמקרה שמעה את השיחה, וברור שזו לא עילה לפיטורין, אבל אני חושבת שאפילו שזה כמובן היה נבזי ולא הוגן, אחותי גם צריכה ללמוד להנמיך פרופיל ולשים לב ללשון הדיבור שלה במקום העבודה (הייתה לה תקרית אחרת במקום העבודה הזה לפני כמה חודשים, כשהיא התעצבנה ואמרה דברים שהובילו לשיחת נזיפה אצל הבוס הגדול שכמעט פיטר אותה אבל בסוף הצליחו לשכנע אותו שלא). עם כל ההבנה לעובדה שבחיים האמיתיים שם בחוץ צריך להתחכך בין השאר גם עם אנשים דפוקים, חלק מתהליך ההתבגרות זה להתאים עצמך במידה זו או אחרת לעולם, להתפשר לפחות קצת, להסתגל, מעט להשתנות - אפילו ב- 20%..... נו טוב, ואולי זה בסופו של דבר לטובה, שתמצא בהמשך עבודה טובה יותר....

בכל אופן, היא עכשיו כבר התאוששה והיא במצב רוח טוב, היא מרגיעה אותי כל הזמן שעכשיו היא בסדר וכבר במקום אחר ולוקחת את הדברים לכיוון חיובי. אבל אני שמעתי על זה רק ביום חמישי והייתי בהלם, ולוקח לי זמן לעכל את זה. היא עכשיו עסוקה עם חיי חברה פעילים, והיא גם מציירת - היא ציירת מאוד מוכשרת, ומקדישה זמן ללימודי ציור. אבל אני מקווה שהיא לא תמשיך לעשות דברים הרסניים לעצמה. יש לה נטייה להרס עצמי. היא סיפרה לי עוד דברים על עצמה שמדאיגים אותי. יחסים שלה עם אנשים...

ובכלל, אני מודאגת ומוטרדת כל הזמן, ומרגישה שלא יודעת מה לעשות לגבי הדברים שמטרידים אותי, איך לפתור את זה, ברמה המעשית - אני מרגישה שיתוק ובלבול. משפחה, עבודה, איך שהבית שלי נראה. מרגישה משותקת מול כל הסידורים והמטלות שצריך לעשות - לא יודעת ממה להתחיל. כל הזמן עסוקה בחשיבה על הדברים הקטנים, ובכלל לא מגיעה לדברים הגדולים החשובים, המהותיים. נתקעת כל הזמן בהתלבטות איך לסדר ומה לעשות עם הניירת ואיך לנקות את הדבר הזה, אם בכלל צריך. הבית שלי לא מאורגן כמו שצריך. והוא מטונף ומלא נמלים וצריכה לנקות ועדיין לא מגיעה לזה, כי מפוזרים על הרצפה כל מיני דברים והמזוודות ותיקים מהטיול שאנחנו צריכים עוד לנקות וכו'. לאט לאט משתלטים על המטלות, אבל למה הכל אצלי לאט?

והמזוודה קצת נקרעה בטיסה בדרך חזרה, כשאספנו אותה בנתב"ג גילינו. ולא היה לי מושג שאפשר ללכת לדלפק בנתב"ג שמיועד למטרה זו, והם אולי יכולים לתת אחריות לתיקון, או להחליף מזוודה. מישהי מהעבודה אמרה לי, לא ידעתי, וגם בן זוגי לא ידע. חשבתי שרק במקרים של מזוודה שלא מגיעה ניגשים שם. וחשבתי שהאחריות שיש לי מהחנות בה קניתי את המזוודה - היא הרלוונטית למקרה זה. בדיעבד גיליתי שהייתי צריכה לגשת שם בנתב"ג באותו רגע שראיתי את הנזק. עכשיו כבר כנראה מאוחר מדי, אל אנסה לדבר עם שירות הלקוחות של חב' התעופה ביום חמישי, כך המליץ לי האיש מהחנות בה קניתי את המזוודה. הוא גם ינסה לבדוק מול חב' המזוודות האם מסכימים לתקן באחריות (אם בכלל אפשר לתקן את הקרעים), אך הוא אמר לי שהוא בספק. נו טוב, הרי לומדים מהניסיון נכון? וכולה מזוודה שעלתה לי 300 ש"ח. דווקא מזוודה טובה... ווטאבר, גם ככה אין לי בבית מקום לאפסן אותה, אין לי בבית מקום להרבה דברים, צריכה לארגן את הבית אחרת, לא יודעת, משהו לא בסדר... כבר קבעתי מזמן עם המקסימה מהעבודה שהיא תבוא אלי הביתה ותעזור לי לארגן את הבית ולעצב אותו. וזה גם טיפול התנהגותי שאני אסכים שמישהו ייכנס אלי הביתה וייגע לי בדברים.

אני לא ממש חיה. מה זה לחיות בעצם? מה עושים כשחיים באמת? אני באמת לא יודעת מה זה אומר.

מה אני רוצה לעשות? לקרוא ספרים, להכיר אנשים, לבלות עם חברות, לעשות ספורט, לעשות משהו יצירתי עם השירים שלי, לכתוב, אולי עוד דברים שלא עולים לי בראש כרגע.

אני לא מגיעה לכל זה. בעיקר רוב הזמן מנסה להבין מה לעשות עם הניירת בעבודה ובבית, לסדר מיילים, לתייק חשבוניות, לעשות to do list. ומרגישה חרדה, וחוסר יכולת להחליט, ונמנעת.

למה אני לא מגיעה לדברים שאינם מטלות לוגיסטיות? או שאני כן מגיעה?

אני רואה סדרות וסרטים בטלוויזיה. עשיתי מרתון של הפרקים שנשארו לי ב- New Girl וזה נורא מצחיק. ויש עוד מיליון סדרות לראות.

אני תקועה בתוך ספקנות כרונית לגבי כל דבר, תקועה בשלב ה"חשיבה על" במקום "עשייה של". ומטילה ספק על כל צעד ושעל, של עצמי ובכלל. אני סתם מגזימה בשיפוטיות שלי כלפי עצמי ומתמקדת בשלילי. ואני אובססיבית וכפייתית מאוד. ומבולבלת. מניחה שבגלל שמרגישה המון חוסר תוחלת וחוסר טעם בחיים, זה משפיע על האופן בו אני תופסת סיטואציות וחוויות - אנשים אחרים היו תופסים אותן בצורה אחרת לגמרי. אבל, אני גם תוהה - אולי הם גם היו מתנהלים בצורה אחרת, ובכך יוצרים מציאות אחרת. מה אצלי לא בסדר? כל הזמן מרגישה שמשהו אצלי לא בסדר. כי אני רואה אחרים זורמים עם חייהם - מתקתקים מטלות, קוראים ספרים, מטיילים, עובדים בלי להיתקע עם ערימות ניירת על השולחן במשך חודשים, נפגשים עם אנשים ומדברים איתם על מיליון דברים. על מה יש לי לדבר עם אנשים? אנשים רוצים לשמוע איך היה בטיול. אין לי הרבה מה לספר. כפי שכתבתי, נופים מדהימים, וחוץ מזה טרדות לוגיסטיות ולחץ מכך שאין לנו מספיק זמן להספיק את כל הדברים. הרגשתי שאנחנו לא מנהלים נכון את הזמן שלנו. מה עוד אפשר לספר? מה יש לספר? טרדות לגבי ניקיון/לכלוך/היגיינה. מרתק. הניסיון למצוא בחדרי המלון מקומות נקיים לשים עליהם את החפצים שלי. זה שאב הרבה אנרגיה. כ"כ הרבה טרדות לוגיסטיות. כביסה במכונת כביסה ציבורית בבית מלון - חוויה טראומתית לסובלים מאו.סי.די. אבל עשיתי את זה. לכו דעו איזה בגדים מלוכלכים ונגועי מנדבוצ'קס של אנשים זרים עברו שם. ועשיתי שם בין השאר כביסה לתחתונים שלי. לתחתונים שלי! אולי זו הייתה טעות, אין לי מושג. וכל הזמן חושבת שאדם אחר בטח היה עושה מהטיול הזה חוויה הרבה יותר מהנה וקוהרנטית ומלאה תוכן, ומארגן אותו בצורה מוצלחת יותר, וסופג הרבה יותר מידע בצורה הרבה יותר יעילה. המוח שלי מעוך. כבר לא זוכרת מה בדיוק עשינו ברוב הטיול הזה. 

אני חושבת שאני יכולה לערוך את הפוסט הזה לנצח. למחוק ולכתוב ולהתלבט. אני מפרטת יותר מדי. ואין לי זהות מגובשת. הזהות שלי תקועה במסך עריכה באופן קבוע.

איכס, אין לי כוח לעבודה.

עוד כמה ימים אנחנו טסים לחופשה בת 3 שבועות לארה"ב. כן, מגניב וכיו"ב.

אני לחוצה. התחלתי לארוז, והמזוודה כבר כבדה מדי, עוד לפני שסיימתי. בחיי שלא שמתי יותר מדי, לא משהו יוצא מגדר הרגיל. שקלנו אותה - 14 ק"ג. לא נראה לי שזה נחשב יותר מדי, אבל לנו זה כבד. כנראה הזדקנו. ולשנינו בעיות גב. רק מההתעסקות המעטה עם המזוודה עכשיו, כבר התחילה לכאוב לי הרגל, לאורך אותו עצב שמושפע מהבלט בדיסק. אז מה יהיה בטיול עצמו? אמנם בן זוגי אמור לסחוב את המזוודות בחלקים הקשים (במעלה מדרגות), ואני אמרתי לו שאעזור לו שנסחוב יחד, אבל עדיין בטח יהיו פעמים פה ושם שאצטרך מעט לסחוב (כשלא אוכל לגרור על הגלגלים). אני גם לא רוצה שכל הסחיבה תיפול עליו, הוא בעצמו סבל לא מזמן מכאבי גב קשים.

זו מזוודה חדשה, קניתי גדולה יותר מבד"כ, אבל כזו ששוקלת לא הרבה, שלושה ומשהו ק"ג, המזוודה הקודמת שוקלת יותר (משהו כמו 4 ק"ג), והיא קטנה יותר. אז זו אמורה להיות דווקא נוחה וטובה וקלה יותר. לא זוכרת מה היה שנה שעברה, איך הסתדרנו עם משקל המזוודות.

אהמממ. בחיי שלא שמתי הרבה דברים. אז הוצאתי עוד קצת. הממממ. לא מאמינה שזה צריך להגיע לרמה שאני לא יכולה לקחת ג'ינס ושמפו. רציתי לקחת שמפו כי לא בא לי לקנות שם, סתם יקר נורא ואין סוגים שאני אוהבת, או לפחות כך היה בחנויות בהן הייתי בטיול של שנה שעברה בקליפורניה. אולי זה שונה בצפון מזרח ארה"ב, אין לי מושג. אפילו סבון נוזלי רציתי עכשיו לקחת, בקבוק ליטר לשנינו, אבל בגלל בעית המשקל אני כבר לא יודעת. 

וכל הבגדים שלי סמרטוטים. כי השמנתי ושמה על עצמי מה שעולה עלי בארון. ולא קונה בגדים חדשים כי אני סובלת מלקנות בגדים. אני יודעת שעליה במשקל לא חייבת לגרור בעקבותיה מעבר ללבישת סמרטוטים גדולים, יש נשים שמנות שמתלבשות יפה, ואני יכולה לחפש בחנויות גרדרובה מחמיאה יותר, אבל אין לי כוח. שנה שעברה הוצאתי אלפי שקלים על מלא בגדים חדשים לגופי שהיה אז צנום יחסית לעכשיו, ועכשיו כל הבגדים בארון משועממים מחוסר מעש. אז לא בא לי לקנות עוד בגדים. ולא בא לי למדוד ולהרגיש כמה שמנתי. ולא בא לי להצטלם בטיול.

איזה מוזר, נזכרתי עכשיו בסיטואציה בה הייתי עם אחותי הקטנה לפני כשנה-שנתיים ב- H&M, וחיפשנו בגדים, בעיקר בשבילה, ומצאתי איזה מכנסי ג'ינס קצרצרים (שורטס) מידה 38, ואמרתי לה שהחלום שלי כל חיי היה להגיע למצב שאוכל ללכת עם שורטס וגופיה ושזה ייראה יפה, ואז מדדתי את השורטס וזה עלה עלי בקלות והיה די יפה, ושמתי גופיה, והייתי בשוק שהגעתי למצב שאני יכולה להתלבש כך בפומבי. אמנם הרגשתי קצת לא בנוח (בכל זאת, הרגליים שלי לא דקות), אבל הרגשתי שזה נראה כמעט לגיטימי.

היה היה.

על מה אני כותבת כאן בכלל. לשלשת ורבאלית. טרדות. דברים קטנים שלא מסתדרים לי. 

אני טובעת בפרטים הקטנים של החיים שלא מסתדרים לי.

בכלל לא רואה מעבר לזה, לא מסוגלת.

בא לי חופש של סתם להישאר בבית ולהתנתק מהעולם. פתאום אין לי כוח לכל הטררם של הטיול.

מקווה שהטיול יהיה בסדר, שלא תהיה לנו בעיית גב. 

אין לי כוח להתרוצץ ולרדוף אחרי הזנב של עצמי.

לא רוצה לאחל לכם לילה טוב וללכת לישון. כי לא רוצה שיגיע הרגע המדכא-עכוז הזה שצריך לקום וללכת לעבודה. ויש לי כל מיני סידורים קטנים לטיול ואפילו לא בטוחה מה הכרחי ומה לא. ולסיים לארוז.

בא לי לכתוב כאן לנצח ולגלות כאן דברים יפים ומרגשים ומשמחים, אוצרות גדולים וקטנים, לפחות כאן.

התגעגעתי למילה הזו, מצוקשה. הייתה לי בתיכון חברה - היינו החברות הכי טובות, אחת בתחת של השנייה, שלוש שנים אם לא קצת יותר. אישה מקסימה עם לב זהב. מאז הצבא דרכינו החלו באופן טבעי להתפצל, כל אחת לדרכה ולמסלול חייה הנפרד (זה ממש קרה באופן סמלי בדרכי מהבקו"ם לבסיס הטירונות. היא הייתה חובשת בבסיס טירונות, ואמרה לי בוודאות שאני אגיע לבסיס שלה ושהיא תדאג לי. אבל ככל שהאוטובוס התקדם, והבנתי שאנו נוסעים דרומה - ולא צפונה לבסיס שלה - הבנתי בדיכאון ובדמעות שזה כבר לא יקרה...), ולאט לאט התרחקנו זו מזו, אך תוך שמירה על קשר פעם בכמה זמן, ותדירות הקשר הלכה ופחתה, אם כי השתדלנו להמשיך להיפגש ולדבר, ואחרי הצבא חזרנו להיות יותר בקשר לתקופה מסוימת. נסענו יחד לחו"ל לכמה שבועות במסגרת הטיול שיזמתי לפני תחילת לימודיי באוניברסיטה. היא הצטרפה לחלק מהטיול. בתקופת האוניברסיטה באמת המרחק גדל, כל אחת בחייה במקומות רחוקים זה מזה.

היום היא גרה באותה עיר בה גדלנו, עם בעלה וארבעה ילדים קטנים. אז בכלל היא כמובן נשאבה לתוך גידול הילדים, ואני בעיקר רואה אותה בעדכונים שלה בפייסבוק.... ופעם בכמה זמן מדברות.

בכל אופן,

הלילה אני לא מצליחה להירדם ומוחי טרוד במחשבות מתרוצצות. נזכרתי במילה חסכונית שאני והיא המצאנו והשתמשנו בה לעיתים קרובות: מצוקשה = מצוקה + קשה. היה לנו את הסלנג והשפה שלנו...

(אהבתי גם את "מדושנת עוגן" במקום "מדושנת עונג", שמבטא בדיוק את ההפך ממצוקשה).

אני חווה הלילה מצוקשה.

אלוהים, השעה כבר חמש ומשהו לפנות בוקר, והייתי אמורה להתעורר בשש וחצי. כבר אין טעם לנסות להירדם, יכולה כבר להתחיל להתארגן ולהגיע מוקדם למשרד. בטח ארגיש רע היום. זה לא רק חוסר השינה - המצב של להיות ערה רצוף מעל יממה שלמה - זה גם התקף האכילה המתמשך שלי, אכלתי היום כמות חולנית של שוקולד, חבילות על גבי חבילות, עד ועוד, להגיד "בלי חוש מידה" זה אנדרסטייטמנט חלוש - משהו לא בסדר איתי, ברמה של הפרעה רצינית ואני צריכה להפסיק (מרגישה עכשיו דקירות בחזה באזור הלב  ). מפחדת מהנזק שאני עושה לעצמי, שלא נדבר על ההשמנה המהירה שלי בחודשים האחרונים. לא שזה חדש אצלי, אבל כשזה יוצא משליטה ומסתחרר כך, זה מצב חירום. חחחחח, מצב חירום - רוב חיי אני כך! רוב חיי..... 

בכל אופן, נפלה החלטה, אני ובן זוגי מתכננים לנסוע לחו"ל, לצפון מזרח ארה"ב, בשבועיים וחצי האחרונים של ספטמבר. מדינות ניו-אינגלנד, מקווה לראות את צבעי השלכת הידועה. נשלב כמה ימים בניו יורק. נשכור רכב וניסע צפונה למסלול מעגלי חזרה לניו יורק. נורא התלבטתי, זה תמיד מעיק עלי להחליט כזה דבר, כי מצב ברירת המחדל שלי הוא להימנע כמה שאפשר מטיסות לחו"ל בגלל הפחדים והחרדות שלי ובגלל הלחץ שאני מרגישה בתכנון הטיול והחשש שנפספס דברים ולא נתכנן נכון ונבזבז זמן על התחרבשות, וייקח לנו יותר מדי זמן להגיע למקומות ולהתמצא בהם ולהבין לאן צריך ללכת ומי נגד מי ומה הכי כדאי ונכון, וכל הדברים הלוגיסטיים לדאוג להם, הגדולים והקטנים, ו... ו... ו... עוד ועוד דאגות. וסתם מוציאים מלא מלא כסף בשביל גיחה קצרה ולחזור חזרה לשגרה כאילו לא עזבנו אותה בכלל (אם כבר לנסוע אז לחודש-חודשיים-שנה-עשור-לא? אם כבר אז לשנות את החיים, שההשקעה תשתלם לאורך זמן), מה גם שארה"ב יקרה בטירוף. וגם יש בי משהו שמתנגד לאופנה הזו ש"חייבים" לנסוע בתדירות גבוהה לחו"ל, לפחות כל שנה - מה הבהילות? מה כבר עושים בטיול? בסופו של דבר חוזרים מותשים מהתרוצצויות, טיול זו גם עבודה מתישה...

ואני רוצה לנוח... לנוח... לנוח...

אז אשתדל לעשות טיול באיזי כמה שאפשר, אבל ברור שיהיו המון נסיעות ארוכות וכו'.

אבל די, לי ולבן זוגי יש מיליון ימי חופש לנצל ואף חייבים לנצל עד סוף השנה, אין לנו ילדים אז חופשיים לנסוע שלא בזמן החגים, יאללללללה....

אמנם חוויית הנסיעה למערב ארה"ב ביוני האחרון הייתה עבורי טראומתית למדי, בעיקר בגלל עומס החום החריג שהיה שם באותו זמן שעשה לי רע והנסיעות הארוכות שאני לא בנויה להן, ועוד שניים-שלושה-תריסר-שבעת אלפים דברים, אך אני מקווה שצפון מזרח ארה"ב יתאים לי יותר - האמת היא שמלכתחילה רציתי צפון מזרח, אך מכיוון שבן זוגי כבר ביקר בעבר באזור זה, הוא משך לכיוון המערב, קליפורניה-לאס וגאס-גרנד קניון, בה טרם ביקר. היו שם מקומות שאהבתי, למשל סן פרנסיסקו עיר כיפית וחמודה, כמובן שלאורך כביש מס' 1 יש נופים מדהימים. אבל יוסמיטי לא אהבתי (כנראה עדיף להיות שם לא בעונה החמה אלא בעונת מעבר) ואני גם לא אוהבת נופים מדבריים. בגרנד קניון הרגשתי קקה, ואפרופו קקה - הייתה לי טראומה משירותי הבול-פגיעה שהיו שם בשטח, ללא סבון. וחטפנו בדרך לשם את הדו"ח מהשוטר המנ-מנ-מניאק שטען שעברנו את המהירות המותרת (בזעיר אנפין! ובכלל אנו די בטוחים שהוא שיקר. אמרו לנו שם שההכנסה מס' 1 של אריזונה באה מקנסות על מהירות, ככה הם מכניסים כסף למדינה...)... טוב, נראה לי שכבר כתבתי כאן על הטיול בזמנו לאחר שחזרנו.

אז, אולי צפון מזרח יתאים לי יותר מבחינת הנופים ומזג האוויר והסגנון, וסוף ספטמבר אולי יהיה לי ידידותי יותר...

מקווה לחוויה מתקנת.... אך אשתדל לא להתחרפן אם יהיה לי קשה או אם אתאכזב פה ושם. ואנו מתכננים שוב להיות בניו יורק כמה ימים, שם מאוד נהננו, בתקווה שהזוג המבוגר שאירח אותנו בפעם שעברה (חברים של אמו של בן זוגי) יוכלו לארח אותנו שוב, מה שיחסוך לנו מאות דולרים על לינה.

אז, אני חייבת לרזות כמה שיותר עד הטיול. מעיל הגשם המושלם לטיול הזה לא עולה עלי. פתאום זה נראה לי הזוי שהוא מידה 38. למה קניתי מידה 38??? למה שאעשה כזה דבר??? למה לא מידה 40, 42, משהו נורמלי. אבל ה- 38 עלה עלי והתאים לי. ויש לי בארון מלא שמלות במידה כזאת, חלקן אפילו לא הספקתי ללבוש אפילו פעם אחת! אפילו פעם אחת! הלילה הזה, הלילה הזה, מצוקשהההההה, מצוקשה! הא הא!

טוב, אז טיפלתי היום בבעיית השוקולד - חיסלתי את כל מה שהיה בבית. עכשיו נשאר רק לא לקנות יותר ולהימנע.

בכל אופן, צריכה רק לקבל מהבוסית אישור סופי - היא כבר הסכימה עקרונית, אחרי שהביעה מורת רוח שאני נוסעת שוב לתקופה ארוכה, אבל אמרה שהפעם אני לא נוסעת ל- 3 שבועות אלא גג שבועיים. ואולי שבועיים וחצי אם זה עולה על חגים. אז זהו, שאני רוצה שבועיים וחצי בלי חגים. מכמה סיבות טכניות לא מעניינות. בין השאר כי המזכירה השנייה אמרה לי שהיא אולי תטוס בערב ראש השנה. ושתינו לא יכולות להיות בחו"ל באותו זמן (הבוסית צריכה תמיד אחת מאיתנו בארץ במידת הצורך). אז מחר אתחנן בפניה שתיתן לי שבועיים וחצי. מה, רק הטיסה לארה"ב וחזרה גוזלת יומיים שלמים מהטיול.

חלק מהקושי להירדם נובע מההתלהבות שהתעוררה בי אחרי שהחלטתי על הטיול. שלפתי את המדריך, נכנסתי לאינטרנט, מתחילה לחשוב על דברים. צריכה להירגע.

קשקשתי מספיק, הוצאתי קיטור, שיתפתי במצבי הסמרטוטי והמוטרד, וכעת הגיע הזמן להתארגן לעבודה.

תודה על ההקשבה וההכלה