קישור לבלוג בוורדפרס:

כבר כמה ימים שהלב שלי מבקש

פוסט חדש בוורדפרס:

עוד פוסט על המשפחה + מצבי המידרדר + ניסיון לטיול + הפסיכולוגית

בבלוג החדש, כאן: 

https://orbeshuleyheanan.wordpress.com/

פוסט חדש בבלוג החדש:

https://orbeshuleyheanan.wordpress.com/

אהההה, אין לי כוח.

יומני היקר, נכון שבעצם מותר לי לכתוב כאן הכל? הכל! כל מה שבא לי! כי זה המקום שלי כאן. שלי ורק שלי. שאני הקמתי ויצרתי לי. לי, לי, לי. ואין כאן אף אחד מלבדי ומלבדך! רק שנינו כאן, כלומר רק אני, ומפּנֵי עצמי - למה לי להסתיר ולסנן? let the fun begin!!

אהמממממ. כל מה שבא לי להוציא ולשחרר ולבחון ולפנטז ולחלום, בלי מעצורים של "מה יגידו" ו"מה יחשבו עלי" ו"איך אני נראית בעיני האחרים". כי לא אכפת לי! כי טרה לה לה שטיגי דים שטיגי דם, נעלי קרוקס בחזקת תשע עשרה! דילדו!

אבל, לפחות כרגע, אני חושבת שיש לי רק דברים משעממים לספר ולהגיד, כי לא קורה אצלי הרבה, צר עולמי כעולם יבחוש מיקרוסקופי. סוחבת את עצמי לעבודה ובחזרה, וחזרתי לזלול - ובגדול! - זו נהיית המשקולת סביבה אני מחזיקה ומעגנת את תנועות יומי. זה מה שמשכנע אותי לצאת לעולם ולסחוב עצמי למשרד. משראאד. משראאאאאאד. משר-הא-הא-הא-האאד!!! משרד. שיר הלל למשרד. הו, משרד מייגע שכמותך, כמה סקסי עכוזך הפחוס!

(אני ממש צריכה חופש, להתנתק)

אין לי כוח למסקנות נגד עצמי. עוד מסקנה אחת נגד עצמי, וכל הר המסקנות יקרוס עלי, כבד ומועך.

לזלול - תעזרו לי להפסיק לזלול! ממקום טוב, לא ממקום מצליף! ממקום מלטף ואוהב והכל בסדר ויש בשביל מה, יש כ"כ הרבה בשביל מה. רגע, למי אני פונה בעצם? אין כאן אתם! זה רק אני ויומני היקר! יום אחד אולי אכתוב גם בלוג כי זה נהיה קצת בודד לכתוב לעצמי ולהסתבך בוילונות הבדידות הכבדים, לא מוצאת את עצמי, אבדתי מזמן מזמן מזמן. אבודה לגמרי, אך מתפקדת, בקטע מתפקד כזה, של תיפקודים. מתפרנסת ומדברת עם אנשים על דא ועל הא ולעיתים גם על בלעעע וקונה עגבניות ושמפו ומלא ארטיקים ובן אנד ג'ריז. לא עשיתי ספונג'ה כבר אייג'ז. ועוד דברים שיש בהם " ג' " ו- " ז ". למשל ואדי ג'וז. ג'וזי כץ. ג'יזס. ג'אאז.

רגע, רוצים שאעתיק לכאן את הסיכום הקצר שכתבה לי הפסיכולוגית היום בפגישה? סיכום קצר של הדברים ששוחחנו עליהם ושאני צריכה לשנן לעצמי וזה. כן, רוצים!! (ובלשון רבים הכוונה כמובן לעצמי ולתריסריון שלי, אין כאן איש מלבדי). הנה:

הבעיה:

אינטראקציה עם אנשים (גם אם הם נחמדים) נתפסת כמשהו שעלול לגרום לסבל ← בכל אינטראקציה הרבה דברים מטרידים אותי עד כדי כך שכבר מעדיפה להיות לבד.

דרכים לתיקון (תהליך):

לתת לגיטימציה לכל התנהגות שלי (יש טווח של התפלגות נורמלית ולגיטימית של התנהגויות ותגובות, מתוכו אני יכולה לבחור דרכי התנהגות שונות - כולן לגיטימיות).

מותר לי... (לומר כך וכך, לנהוג כך וכך).

יופי (שאמרתי כך וכך, שעשיתי כך וכך).

גאאאד דמט, אין לי חשק ללכת לעבודה מחר. אין לי חשק למשימות עצמן של העבודה ואין לי חשק לראות את רוב האנשים. נווו, ברור שאני מגזימה. יש שם אנשים נחמדים. רק בעיקר המזכירה השנייה מעצבנת אותי לפעמים, בכל מיני דברים קטנים, לא משהו יוצא דופן, אותו סוג של דברים, מדי פעם, ותכלס זה פשוט שטויות ולא מהותי ולא חשוב וסתם בזבוז של אנרגיה בכיוונים מיותרים. וגם היא נחמדה, זה סתם ניואנסים. עדיף להתמקד בדברים אחרים. ולא לתת פרשנות-יתר לסתם מילים מילים מילים, לכל דבר שאומרים.

לאחרונה ימים של יותר איזון, אכילה בריאה ומאוזנת, הכנתי סנדביצ'ים בריאים לעבודה מלחם מלא וטחינה וירקות, התיאבון גם ירד (בחום הזה, אין חשק לאכול הרבה...) והתחלתי לרדת במשקל, ועלו עלי מכנסיים שהרבה זמן לא עלו עלי,

גם בשבוע שעבר יצאתי להליכה מהירה בחוץ אחרי הרבה זמן שלא! והיה כיף!

התמקדות במילוי מטלות קטנות מתוך רשימת ה- to do list שלי,

גם אם אני מתקדמת לאט לאט ועדיין תקועה בעיקר על הדברים הקטנים של החיים - העיקר שאני מתמקדת בעשייה, בהסתכלות אופרטיבית,

וישנתי ברוב הלילות מספיק שעות שינה, כמו שצריך, מה שמשפר את איכות החיים,

אתמול לקחתי לי יום חופש והייתי בבית, נחמד,

היום חזרתי למשרד וכמובן שזה מבאס, אבל צריך לקחת בפרופורציות, יש גורלות גרועים יותר וצרות גדולות יותר ,

פשוט יש התנהלויות בעבודה שמעצבנות אותי, איך הדברים עובדים,

עבודה לא יסודית, דברים מפגרים,

ולעיתים צריך להיות יותר חכמה מאשר צודקת,

לא להעיר, כי אז אני יוצאת אחת שגוערת, קטנונית וביקורתית,

גם אם אני צודקת - הרי צריך לשמור על שלום בית ויחסים נעימים,

אז היום טיפה גערתי בהערה שלא יכולתי שלא לתקוע במייל למזכירה השנייה, כשהבוס הישיר מכותב (בכוונה כיתבתי, שיבין שהיא לא עובדת יסודי...). אבל אחרי זה התחרטתי, מיותר, אני יוצאת קטנונית.

אחרי זה התנצלתי בפניה - למרות שצדקתי בהערה שלי, וזה שיגע אותי שהיא עשתה משהו באופן חלקי ולא יסודי, וזה קומון סנס הכי בסיסי בעולם, הדפיסה לבוס הגדול רק חלק מהחומר, בלי ההסבר הנלווה - נו באמת, הדברים האלו משגעים אותי, זה כ"כ בסיסי.

אבל אמרתי לה שלא הייתי צריכה לכתוב כך (כתבתי לה שזה "קומון סנס", יעני בטון ביקורתי), ושפשוט הייתי מתוסכלת (רבאק, את 10 שנים בתפקיד, ואפילו לא מסתכלת על המייל שאת מדפיסה, רק אוטומטית מדפיסה את הקובץ המצורף בלי להדפיס את תוכן המייל החשוב עם ההסברים...). היא הבינה ומיד אמרה שזה בסדר, שאדפדף הלאה, שהיא כבר התקדמה, ושהיא כבר מכירה אותי מספיק טוב, והכל בסדר. והמשכנו כרגיל.

בסך הכל, לשתינו כדאי שנעבוד ביחד בתיאום והרמוניה כמה שאפשר, כדי שיהיה לנו נעים לבוא לעבודה. אנו תלויות אחת בשנייה והעבודה שלנו בחלקה חופפת.

היא אמרה לי היום שהרבה פעמים היא מהססת אם להגיד לי משהו, כי אני נוטה לפרש דברים כביקורת עלי ואז אני מגיבה בהתגוננות, כאשר היא בכלל לא מתכוונת לבקר אותי אלא להפך. אמרתי לה שאני מבינה ושאני יודעת שאני נוטה להתגוננות-יתר.

אוחחח, קשה קשה. החיים קשים. בן אנד ג'רי'ז בראוניז = טעים.

הערב נפגשנו עם בעלי הבית בנושא חידוש חוזה השכירות לעוד שנה, זה תמיד מעורר בי חרדות, הם גם באו אלינו לדירה לראות את מצבה (וגם לבדוק את המזגן שהתחיל קצת לטפטף), זה תמיד נורא מלחיץ אותי שבעלת הבית תעיר הערות או שהם יגעו בדברים (לא אוהבת שנוגעים בדברים שלי, ובעל הבית התעסק לפני זה בג'יף של משהו ברצפה מחוץ לדלת לפני שנכנס כדי לבדוק משהו בצנרת של המזגן, אז היה עם ידיים מלוכלכות, פיכס, נגע קצת בשולחן). מסתירה את המגבות שלי לפני שבאים אלי... ואף אחד לא בא אלינו הביתה....

אז נכנסתי ללחצים ודאגות, אבל כל העסק עבר בשלום. חידשנו לעוד שנה.

היו כמה דברים קטנים, התחרטתי שאמרתי משהו שבן זוגי לא רצה שאגיד, אבל אח"כ אמר שזה בסדר (אבא שלו היה חתום על הערבות, אבל אבא שלו נפטר לפני מס' שבועות. ותוך כדי השיחה עלה נושא ההורים, אז ציינתי שהוא נפטר. הרי חייבים לציין, היא הייתה מגלה מתישהו ואז זה בטח היה מפריע לה שהוא לא אמר על זה שומדבר. הוא גם כך התכוון להחתים את אמא שלו בהמשך על הערבות החדשה, אז בטח בעלת הבית הייתה שואלת על זה, וזה היה נראה לה מוזר שהוא לא אמר שומדבר במעמד חתימת החוזה. אז עכשיו בעלת הבית מודאגת משום מה שאמא שלו רק על פנסיה ולא עובדת. נו באמת. אבל יהיה בסדר, היא אמרה שזה בסדר).

המוח שלי קצת מקפץ בתחושת חרדה ודאגות כללית, פתאום אני אכולת ספקות ודאגה, ומצב הרוח התערער והביטחון העצמי צנח, לא יודעת מה יש לי. מרגישה לא בסדר. הפסיכולוגית אומרת תמיד שאני צריכה לחזור ביני לבין עצמי על המנטרה, שאני בסדר. אני בסדר.

אהההמממ. אני חופרת.

אהמממ.

סיימתי את "שובר שורות". סדרה מצוינת.

סיימתי להשלים את כל תכניות "ארץ נהדרת" שפספסתי העונה. מצחיק.

אני ובן זוגי רואים את "סיפורה של שפחה", עוד 2 פרקים לסיום העונה.

בשבוע שעבר הלכתי לתערוכת הסיום של לימודי האמנות של אחותי הקטנה, גם אבא שלי בא, אמא שלי רצתה לבוא ולא יכלה כי היא נפלה ברחוב ונחבלה קשות, בצלעות וביד ובפנים, אז נחה בבית. ממש עצוב ומדאיג. אני דואגת לה, אבל היא ג'דה, אמרה שזה רק חבלות שטחיות ושזה השתפר. והיא כבר הלכה לעבודה. אבל אבא שלי סיפר לנו שהיא נפלה כבר 3 פעמים בחודש האחרון, ואני יודעת שיש לה נטייה ליפול, ואמרנו לה שאולי צריך לבדוק את זה. כשההורים מתחילים להזדקן, זה מדאיג ועצוב. 

אבא שלי בכל מקום ובכל זמן מטיף לכולם על זוועת הסמארטפונים - זו כרגע האובססיה שלו - הסמארטפונים מבחינתו מעידים על קץ האנושות, המצאה איומה שתשמיד בסופו של דבר את האנושות. זה נכון שיש הרבה רעות חולות בשימוש בסמארטפון, כל מיני התנהגויות שמשקפות רעות חלות כלליות בבני אדם, כעיקרון אני מסכימה ומזדהה עם הרבה דברים שהוא אומר (והרי אני סובלת באוטובוס מאנשים שמאזינים למוסיקה בלי אזניות, אופנה חדשה, חוסר התחשבות במרחב הציבורי, כל ממזר מלך). אבל יש גם דברים חיוביים ושימושיים. השאלה איך משתמשים. בקיצור, רוב השיחות עם אבא שלי נסובות מצדו סביב הסמארטפונים ואיך זה דבר נוראי וחולני וגרוע יותר מהנאצים (אני שומעת ממנו את אותם דברים בכל שיחה שלנו). וגם שם בתערוכה הוא תפס כל מי שהוא רק יכול לשיחה על זוועת הסמארטפונים ועל איך שהמדינה התכערה, איך נעלמה ישראל של פעם. אני מאוד מבינה את התסכול שלו ומזדהה איתו. אבל הוא מאוד כפייתי וגם רואה דברים בשחור או לבן, וגם יש לו נטייה לפלוש לנשמה של הזולת. אם מישהו חושב אחרת ממנו, ברור שהמישהו הזה טועה, ואין דרך ביניים. והוא לא ירפה. 

אבל זה היה יפה שהוא הגיע לתערוכה בשביל אחותי הקטנה (ברגע האחרון החליט לבוא), עם כל הקשיים.

אבא שלי לא עובד כבר המון שנים, מאז שנות התשעים. השנה יהיה בן 70, אז אתם יכולים לעשות את החשבון. לא בטוחה מה בדיוק קרה שם אצלו בגזרת העבודה. מדען, בעל דוקטורט מאחת האוניברסיטאות הטובות בעולם, עבד במקומות מכובדים. נמצא בבית מזה שנים רבות, משתגע ומשגע את סביבותיו. מתעסק בניקיון ובתחזוקת הבית ובריבים עם שכנים בנושא רעש ועוד. מתעסק בפייסבוק ובהתכתבויות עם ידידותיו הרבות מרחבי העולם, כבר יצא לו כך לארגן לעצמו נסיעה באנגליה ושהות אצל ידידות אלו ואחרות. כל השנים, אגב, בגד באמא שלי עם כל מיני "ידידות". אמא שלי מעריצה את אבא שלי כגאון, אבא שלי הוא יעני גאון אינטלקטואלי אבל דפוק רגשית ונפשית. אמא שלי באה ממשפחה רומנית פשוטה, ונראה לי שבגלל הרקע הפשוט ורגשי הנחיתות - היא לא מפסיקה להשוויץ בפני אנשים אחרים על זה שאבא שלי הוא בעל דוקטורט, ותמיד נסחפת ומספרת דברים עליו ועלינו הבנות שלה שהם לאו דווקא מדויקים. לפעמים היא קצת בלה לה לנד. 

תמיד היה לי חשש שבסוף אהיה כמו אבא שלי מבחינת הנסיגה אל תחום הבית - שלא אהיה מסוגלת להתמודד יותר עם העולם בחוץ ואפסיק לעבוד ואשאר בבית ואתלונן על כל העולם ואהיה מאוכזבת וממורמרת.

אבל לא, אני לא כמוהו, ממש לא. אנחנו שונים מאוד, לצד כמה קווי דמיון. הוא בהכחשה מוחלטת, הוא פולש לנשמות של אנשים אחרים, לא מכבד את המרחב הפרטי. הוא לא בריא בנפשו בצורה פתולוגית, פוגע באחרים. אני שונה לחלוטין.

אני מרגישה הרבה פעמים שהעולם הזה הוא יותר מדי בשבילי, שאני לא בנויה להתמודדות עם העולם שם בחוץ. שהוא מאוד מבלבל אותי. ולכן הכי מרגיע אותי להיות בפינה שלי בבית, בעולם הפרטי שלי, ולא בהמולה שם בחוץ.

קשה לי בעולם המבוגרים (חחחח, בת 40 השנה ומשתמשת במושג "עולם המבוגרים"). ענייני מגורים, דירה, בעלי בית, לשכור או לקנות, כל מיני אישיוז של תחזוקת הבית ובעיות שעולות, התעסקויות לוגיסטיות - אני עושה את מה שצריך, יחד עם בן זוגי (וזה כמובן עוזר שאני לא לבד ונעזרת בו), אולי עושה את המינימום הנדרש ונמנעת מיותר מזה. מן הסתם כולם איכשהו מתמודדים, ואם לא יודעים משהו - שואלים, מתייעצים, מבררים. לומדים, צוברים ניסיון. אבל זה מעורר בי חרדה, תחושה של איום. כמעט משתק. עובדת על עצמי, שזה לא ישתק אותי, שאמשיך לנוע תוך כדי התמודדות ויישום פתרונות. 

רוצה שידאגו לי. שמישהו אחר ידאג לי. כמו פעם, כשההורים דאגו להכל, ואני חלמתי וקראתי ספרים וראיתי טלוויזיה ושמעתי מוסיקה ויכולתי לחלום על יופי העולם ולהביט בחלון מלאת ציפיה ותקוות גדולות ותחושה שהחיים מלאים באפשרויות קסומות.

להתעסק עם עובש בקירות האמבטיה זה לא תקוות גדולות. זה הפן הפיזי ההרסני המאיים הסתמי הבלתי נשלט של החיים, זה אנטי-חלום. לא, אני יודעת שפה טמונה הבעיה - זו אינה הגישה הנכונה. החלוקה הדיכוטומית הזו אינה מציאותית. החיים מורכבים גם מקקי כזה של כל מיני בעיות ותקלות ותופעות פיזיות מעצבנות אך שניתן לטפל בהן ולתקן אותן. זה לא רומס אותנו, זה לא סותר או מבטל את הפן הרוחני והרגשי, זה מתקיים לצד זה. זה טבע החיים.

וגם כשההורים לכאורה "דאגו לי", בעצם הייתי תחת השפעתם ההרסנית הלא בריאה. זו הייתה אשליה של ביטחון. להפך, בית ההורים היווה עבורי בסיס מאוד לא יציב.

גם הנסיעה אל העיר הגדולה והמג'ויפת בשביל התערוכה של אחותי הייתה עבורי מאתגרת, אך עשיתי זאת. והיה נחמד, נהניתי ושמחתי עבורה והתרשמתי מהיצירות שלה ומהנאום המצחיק והשנון שנשאה בפני כולם. אני בקושי נפגשת עם אחותי הקטנה, כי אני בקושי נוסעת אל ההורים (איתם היא עדיין גרה), ובמשך השבוע קשה להיפגש אחרי ימי עבודה, אך אנו משוחחות בטלפון כמעט כל יום, מאוד קרובות. אך אני מרגישה אשמה שאני לא נמצאת לידה פיזית, ואני יודעת שזה עושה לה טוב להיפגש איתי. ההתרחקות מההורים עשתה לי טוב, אך גם זה מעציב אותי שהכי טוב לי להיות רחוקה מהם. מה נשאר מחלום המשפחה. 

בקסטות של אבא שלי היו אוצרות מוסיקה, בעיקר קלאסית, אבל לא רק,

לפחות עבורי הם היו אוצרות,

אולי עבור אחרים היו סתמיים,

עבורי היו מפתח למחוזות מופלאים ויופי נשגב,

חיים שהיו בהישג יד, שנגענו בהם,

שנועדנו להם,

שתמיד פיללנו לחזור אליהם,

לחזור לאותם מקומות יפים,

ולפסגות אינטלקטואליות, אסתטיות, תרבותיות ורגשיות,

להיכן שבאמת היינו שייכים.

הבטחות גדולות.

החיים נדמו מלאים באפשרויות.

3 שנים באנגליה, ואז חזרנו ארצה, כשהייתי בת 4 (יכולנו להישאר, אבי קיבל הצעה מהאוניברסיטה, אך בחר לחזור ארצה, ועד עכשיו מתחרט על כך, עקב ההתדרדרות התרבותית-חברתית-סביבתית של המדינה. אבל מה, אבא, גם אנגליה התדרדרה, השתנתה. יש תהליכים חברתיים-תרבותיים גלובליים... המציאות לא מושלמת גם שם, גם שם יש בעיות, זה טבע המציאות...).

הבטחה לא ממומשת, תקוות גדולות,

אולי ספגתי יותר מדי גישה רומנטית לא מציאותית מאבא שלי,

והוא בעצמו אכזב,

הקלישאה של האכזבה מההורים, של ההתפכחות מדמות האב הנערצת/אהובה

וכל החלומות שהאכיל אותי בהם, 

כאשר בעצם, במציאות, עשה שטויות וטעויות שלא הייתי מודעת אליהן באותו זמן,

דברים ממש מכעיסים, דפוסי התנהגות לא בריאים, פוגעים,

לא משנים כרגע הפרטים, מה גם שלא הכל ידוע לי.

אבל היו החלומות,

המוסיקה שינקתי מהקלטות,

שעוררו בי נוסטלגיה עזה, געגוע אינסופי,

הרגשתי שייכת לשם, לעולם האחר,

ובטח בהיותי רגישה מאוד - תמיד הרגשתי נטע זר. בגלות.

נותר בי זיכרון כלשהו עמום של מקום שבאמת הייתי שייכת אליו ונעקרתי ממנו,

הבתים האנגליים, המדרגות העולות מן המטבח הציורי אל חצר כמו באגדות,

הצ'דר, המדשאות,

הריחות, הגשם, 

מגע חומת האבן הקרירה, הלחה, המוכרת כל כך,

האגם, הברווזים, צמרות העצים, ירוק-כהה-עמוק-חורפי, נצח סיפורים,

השקט, השקט, היופי, מפעים, שלווה קסומה, שבילים מסתוריים.

מבני האבן העתיקים היפים, ספוגי השנים, שגם דמותי ספוגה בהם, נוף ילדותי המוקדמת.

כשחזרתי לשם לטיול "שורשים", לבד, לפני תחילת תקופת האוניברסיטה (סוף שנות התשעים) - בכיתי מרוב התרגשות,

למצוא עצמי בתוך אותו יופי, באותו מקום, ולמצוא את אותו ספסל עליו הצטלמנו לפני כ"כ הרבה שנים.

זכרתי כל שעל ושעל, כל ספסל, כל פנייה של שביל, כל שער. לשם אני שייכת, לשם. כמו לרחף בתוך חלום.

וכל צעד מקדם אותי עמוק יותר בחזרה אל ליבת הדברים, אל המקור הטהור, המזוקק של החיים.

הרבה שנים לאחר מכן, נראה לי שזה היה ב- 2009 אם אני זוכרת נכון, חזרתי לביקור נוסף עם בן-זוגי, והתאכזבתי. המקום השתנה. משהו מהקסם פג.

היה קשה למצוא חניה, העיר הייתה עמוסה במכוניות שכיערו את פניה. לא היו פרחים בקולג' כמו פעם, כנראה לא תקופת הפריחה. חלק מהמבנים היו סגורים בגלל איזה טיפול בחומר כימי מסוכן. הרחובות הראשיים של העיר היו מלאים בשלטים של חנויות-רשת, מותגים. כמה פרוזאי. פג תוקפה של האגדה, ברוכה הבאה לחיים האמיתיים.

כנראה שקשה לי להרפות, משהו בי תמיד נשאר מסוכסך, לא פתור. זהות לא מגובשת, לא ברורה.

האם התגעגעתי לאנגליה האמיתית או לאידאל בלתי מציאותי? כמה מציאותי כבר יכול להיות זיכרון ילדות מוקדמת?

ההורים שלי כבר עשרות שנים מתגעגעים לשם. איך היה יפה, איך היה טוב. לא הכל היה טוב. אך היה טוב לחיות שם, היה יפה, היה נעים. מעלים גירה של זיכרונות, שוב ושוב לאורך עשרות השנים האחרונות. איך עזבנו, חבל שעזבנו, איך כאן הכל מכוער, סביבתית ואנושית, ושם היה יפה כל כך. חיי המשפחה שלנו לאורך השנים היו מלאים ריבים ואכזבות ופגיעות וחוסר יציבות וסצנות מערערות. אבל שם, באנגליה, הו אנגליה, הכל היה יפה וטוב כל כך. 

אולי נועדתי לחיות בספרים, במוסיקה, בסדרות הטלוויזיה. אולי המציאות היא מציאותית מדי בשבילי. ולכן אני מרגישה ריקנות ואכזבה, נפילה מגן העדן האבוד. כי המציאות לא עמדה בסטנדרטים החלומיים, שאולי טיפחתי בהשפעת אבא שלי. קשה לי להגדיר. עכשיו, ממרחק השנים, הכל נראה קלישאתי כל כך. אפשר להסביר הכל במונחים פסיכולוגיים, את התהליכים. ובכלל, הכל נראה לי קלישאתי. דיכאון, חרדה, לרצות שיגיבו לי בבלוג, צורך לתקשר. כ"כ קלישאתי, שאין טעם. אין טעם לנסות. כי זה סתם. זה לא משנה. זה ניסיון לחיות. זה לא החיים באמת. החיים האמיתיים, הספונטניים, הקורים באמת, היו משהו אחר. קרו למישהו אחר. לא לי. לאחרים. האחרים חיו באמת. אני רק ניסיתי. 

למה התרגשתי כל כך כשלמדנו באוניברסיטה את Portrait of the Artist as a Young Man של ג'ויס? למה כ"כ הזדהיתי? בטח לא הבנתי את הספר באמת, את כוונת הסופר. סתם השלכתי על הספר את התחושות האישיות שלי. בטח זה תהליך פסיכולוגי פרוצדורלי - מרגישים שיש משהו מיוחד וחד-פעמי, ואז מגלים שלא. ושהכי חשוב הבריאות ושצריך להגיד תודה על מה שיש, ושאנחנו רק בני אדם, מוגבלים. מילים מילים מילים. 

כואבת לי הבטן. מוקדם יותר הערב, אחרי שכולם הלכו מהמשרד, נותרתי לבד. ערכתי מתקפת קמיקזה רבתי על הכיבוד הטעים שנותר. הייתי צריכה הרגעה. במהלך היום הרגשתי מתוחה, ולא שייכת, ומיאוס. אני לא יכולה להמשיך להתבוסס במיזנתרופיה, אני סתם יוצאת ממורמרת, זה לא אדפטיבי. גם חסרות לי שעות שינה.

אולי אני כלואה בתוך דפוסי החשיבה הטורדניים, וזהו. זו ההפרעה שלי, וזה מה יש. ועושה מה שיכולה תחת הנסיבות.

כמה שירים מארץ רחוקה:

ג'יימס גאלווי מנגן גרסת חליל צד לשיר של ג'ון דנבר. כנראה המנגינה שריגשה אותי יותר מכל האחרות כילדה. האלבום הזה של גאלווי היה פסקול ילדותי:

לחן של בטהובן לשיר של סר וולטר סקוט, בביצוע ריצ'ארד דייר-בנט. אני מניחה שרוב האנשים לא יתחברו לזה, בטח לא מי שבכלל לא מתחבר לסוג מוסיקה כזה ולא מכיר, אבל עלי השיר הילך קסם, כמו נשלף ממעמקי האדמה הכהה כשריד מעידן רחוק, מנגינה מכשפת שכולה געגוע ושבתנועתה האיטית ניתן עוד לשמוע את התערבלות הרוח בצמרות העצים ואת שכשוך המים:

ואם מעניין מישהו - אלו מילות השיר:

http://www.bartleby.com/270/2/114.html

משהו אחר לגמרי - מוסיקת הפתיחה והסיום של הסדרה ההזויה היפנית Monkey Magic שהיינו רואות באנגליה, סוף שנות השבעים. אחרי קטע הפתיחה ההזוי ומוסיקת הפתיחה האנרגטית, מגיע שיר הסיום היפהפה (שמתחיל ב- 1:34):

והנה על הסדרה מוויקיפדיה:

https://en.wikipedia.org/wiki/Monkey_(TV_series)

אולי בהמשך אשים כאן מדי פעם עוד קטעי מוסיקה נוסטלגיים.

מזמן, בגיל העשרה,

נהניתי לאכול ענבים עם גבינה צהובה:

הייתי עוטפת כל ענב בחתיכה קטנה של גבינה צהובה, ואוכלת כך,

וזה היה שילוב טעים נורא.

מבחינתי זו הייתה תגלית קולינרית מלהיבה.

כבר שנים רבות שאני נמנעת מאכילת ענבים כי זה אחד הפירות הכי מרוססים,

וגם גבינה צהובה אני משתדלת בד"כ לאכול כמה שפחות, כי זה סתם זבל, ובטח לא קונה לבית (כי סתם אזלול)...

(למרות שצורכת אוכל-זבל אחר, בעוונותיי).

למה נזכרתי בזה עכשיו? לא יודעת

זכרונות לפעמים פתאום מבליחים.

אולי געגוע. נוסטלגיה - געגוע אל מה שבעצם אף פעם לא היה באמת. געגוע אל תחושת הגעגוע. ציפיה מתרגשת.

ואיך האוכל נושא עמו את כל זה.

בשבוע שעבר חוויתי פתאום רצף ימים ללא צריכת מתוק (טוב, אחרי תקופה שדחפתי לעצמי כמויות, כבר לא הייתי מסוגלת יותר), עם אכילה מתונה ביותר של אוכל בריא, ירקות וכו', התחלתי לרדת במשקל והתחילו לעלות עלי מכנסיים שכבר מזמן לא עלו, התחלתי להרגיש אפילו קצת אופטימיות וחיוניות - אבל איכשהו זה נקטע וחזרתי לסורי. צריכה לחזור לזה. להתמיד.

אני גמורה מעייפות, אחרי שלוש בלילה, מה אני מחפשת כאן? לכן בזמן האחרון לא כתבתי כאן, למרות שהרגשתי צורך ונכנסתי לא פעם, תוך היסוסים אם לכתוב. כי על מה אכתוב? שוב לחזור על אותם דיבורים ודיווחים על זלילות ושגרה סתמית שמשעממת אותי, ריקנות, דחיינות? מה, זהו? זה מי שאני? בריה עייפה מהקיום? 

אז כן, בעצם מבעבעים בתוכי רגשות עוצמתיים, אבל אין לי מה לעשות איתם, הם לא מתאימים למציאות. 

מזה תקופה ארוכה שכך מתנהלת השגרה שלי בעיקר: אני קמה והולכת לעבודה וחוזרת ובדרך עושה קניות ובבית רואה סדרות (שאני מאוד נהנית מהן - כרגע אני רואה "שובר שורות", בלי ספוילרים בבקשה! בדיוק סיימתי את העונה הרביעית), וזהו פחות או יותר. ובסופשבוע אין לי כוח, בקושי מנקה... הייתי רוצה יותר מזה - אבל זה תלוי רק בי, אז אין טעם שאחפור על זה כאן. זה תלוי בעשייה שלי, באיך שאני מנהלת וממלאת את זמני, במה שאני בוחרת לעשות. אך אני מבולבלת לרוב, לא בטוחה מה לעשות. לא בטוחה מה אני רוצה. ואם יש כמה מטלות שצריכה לעשות, לא יודעת ממה להתחיל. עושה את המינימום הנדרש. אין לי כוחות ליותר מדי... אולי ויתרתי... מרגישה כבויה... אולי אני לא מרגישה שיש בשביל מה, תחושת משמעות שתדרבן אותי, ציפיה, תקווה, עניין, התלהבות.

אני טיפוס שמעדיף בילוי ביתי רגוע ושקט... וזה לא שהמדינה הזאת שופעת יופי שנעים להסתובב בו בחוץ... אני מרגישה הקלה כשאני נכנסת הביתה... אבל עדיין...

אבל מה אני בדיוק מחפשת? מה זה הדבר הזה, השינוי הזה, שיספק אותי? אולי הבעיה היא שהדבר הזה אינו בנמצא, לא במסגרת המציאות הנתונה. כך שתמיד ארגיש את האי נחת המטרידה הזו, את הריקנות. גם אם ארזה ואלבש בגדים יפים. ואולי קצת מאוחר מדי, כבר התקבעתי בדפוסי חשיבה...

מה יעזור לכתוב על זה מילים מילים מילים. אנשים כותבים הרבה, וזה נחשב חיובי, לכתוב. אני חוששת שאצלי הכתיבה היא עקרה, כמו החשיבה. האם זה כל מה שיש בי?

מי אני בכלל, אני באמת לא יודעת, קשה לי לאפיין את עצמי, אני מתחבאת, אני מתנצלת על קיומי. והתרגלתי לחיות כך.

החששות שלי - שאני לא מי שחשבתי שאני, שאני לא כזאת חכמה, שאני אבודה מדי מכדי לממש את עצמי. שאני מפוספסת. פספסתי. ומצד שני - רבאק, הרי בני אדם חיים באשליות, בהכחשה, מספרים לעצמם סיפורים. אולי אני פשוט לא יכולה להאמין באשליות. הבל הבלים הכל הבל... מרגע שהבנתי את הכלום של החיים, איבדתי איזשהו דחף... והיה את המשבר הנפשי של התפרצות האו.סי.די... ועכשיו זה יותר עניין של לשרוד ולנוח... ולא לצפות ליותר מזה... כי המנגנון שלי נשחק והתעייף...

עוד מעט בת 40... כבר מתקבעים...

אבל, יש אנשים שמשנים דברים מרכזיים בחייהם גם בגיל 40...

אתם רואים? יכולה להמשיך לקשקש את הדיבורים המעגליים האלו, וזה לא משנה דבר...

השעון מתקתק: טיק טאק, טיק טאק, קליק
קלאק, כליק כלאק, כלים כלאם, כלים כלום, כלום כלום כלום כלום כלום כלום כלום כלום
כלום כלום

אחרי לילה ער, מגיע שוב המחר, הנה הוא הגיע, הנה הוא כבר כאן,
ופסיעותיו חרישיות, מהוססות - על אדמה פריכה, פעורת חלומות -  משמיעות:
"ריק, ריק, ריק, ריק, ריק, ריק, ריק, ריק, ריק"

 חחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחח

הואקום מצחיק, הואקום מציק, הואקום
משעמם וסתמי והכי הגיוני ומובן מאליו,

כי מה כבר יכול להיות?

מכמירת לב הציפייה לבאות.

ציפייה למה בדיוק? 

חחחחח, הרי אלו החיים! ברוכה הבאה לעולם המבוגרים.... מה את חושבת
לעצמך, ילדה אבודה שכמותך.

הסחות דעת ופשרה ולהשלים עם המציאות.

הכלום הוא רק משטח העבודה, הלוח החלק,
שמחכה לתוכן שלך.

ומתוכך יבואו החיים, בך הם תלויים, את המשמעות אנו מחוללים, ולא גאולה
שתבוא מבחוץ להדהים.

life's what you make it, life's what you make it

ולהשקיע בעיסוקים ולהתעניין בדברים ולהגשים כישורים ולבלות עם אנשים ולדבר
דיבורים וליהנות מתחביבים ולעשות כלים ולטפל בתחזוקת הבית כי הבלאי מביא עמו
קלקולים, ואבק, ואבק, ואבק וסמרטוטים, ולעבוד כי צריכים

ואולי ואולי ואולי מול הכלום הזה אני כבר משותקת מדי, ריקה מדי, מפוספסת מדי

(או פשוט לא מסוגלת להאמין באשליות, להדחיק את הכלום, לשחק את המשחק)

ואולי אין טעם להילחם בטבע שלי, לשאוף
להיות משהו – מישהי – שאני לא

(רגע, אבל אני לא רק כזאת, אני לא, אני בעצם לגמרי אחרת, רק מסתתרת)

האור עלה, כבר מזמן צריכה הייתה השינה
לעטוף וללטוף, להשהות ולכבות

את הראש במנוחה נטולת ספקות,

בין היום למחר,

לחצוץ במסודר, עם הראש על הכר,

בין יום ללילה ליום ללילה ליום ללילה ליום ללילה ליום ללילה

זה ממשיך וממשיך וממשיך, ולאן,

בלילה ישנים ואולי גם חולמים

ביום עושים ועושים ועושים ואומרים וחושבים וצריכים וקונים ומסדרים
ועובדים ומנקים ורוצים

בלילה רציתי, נורא רציתי,

בלילה לפעמים קשה להחניק

את הרצון, את פירורי החלום,

למרות שנלעס ונשחק עד תום

(את הרגש, הרגש, הרגש, הרגש – אין מה לעשות עם לב חשוף מלבד לכסותו. ששששש, לישון)

ואת התחושה החדה, ההבנה העצובה,
העייפה – אני חולה, אני חולה, אני חולה, אני חולה,

תשישות נפשית ומצוקה

אני לא מצליחה להתרומם, להתנער, לוותר על הרגלים מזיקים, להבריא

אכילה כפייתית שהיא בעצם מנגנון הגנה
לא מוצלח, הרסני,

שהאורגניזם שלי אי אז בשלב מוקדם בחיי

מצא בקוד הגנטי ושלף כדי להתמודד

עם המציאות

כעת רשמי המציאות כבר הצטברו בתוכי

לכדי כדור-גרוטאות קוצני-טורדני

שלא מפסיק להתרוצץ-להתגלגל

בכוח הכלום העוצמתי

כדור דוקרני-ש‎‎ורטני

הולך תמיד איתי

אז הנה שוקולד וגלידה ועוד ועוד

הנה זה מקהה את סכיני המחשבות

הנה את הספקות

הנה גם נשים אותך מול הטלוויזיה מול
סדרה, יקום חלופי, להירגע,

לאכול ולראות טלוויזיה זה שילוב מסמם נפלא

הנה את כבר לא ריקה

בלילה ראיתי עוד פרק ועוד פרק ועוד פרק ועוד פרק ועוד פרק ועוד פרק

נשאבתי לסדרה, נהניתי נורא,

סיימתי עוד עונה עת הבוקר כבר עלה,

וכיביתי את הטלוויזיה ושבתי

לריק המוזר

בו משתוללים יחדיו הכלום והכל, הכאוס והשאיפה להכניס סדר בחיים,
הבלבול והניסיון, השנים המוקדמות והשנים האחרונות, מאין באתי ולאן אלך, מה
חסר, מה דורש שינוי, אם בכלל, ואולי....

והסידורים והפרטים הקטנים של החיים

שמשום מה עולים לי במאמצים אדירים

בלאאחחח, מתבוססת עם רגליים תקועות בביצה דביקה

ואיזה מיאוס כבר מהכל, איזה מיאוס.

ואז מחשבות על שינוי מול סטטוס קוו, שינוי מול סטטוס קוו,

השגרה היא לא רעה בכלל, יש לי על מה להגיד תודה,

יש דברים טובים,

זה הכל עניין של גישה,

או שלא רק, אולי גם יש דברים שאני
צריכה לשנות,

אוי, אני לא יודעת, אני באמת לא יודעת!

הנה, הנה מערבולת המחשבות,

העקרה, הלא יעילה, נטולת המסקנות,

הבלתי אופרטיבית בעליל

ותכננתי להכין מחר תבשיל גיבץ', קניתי

חציל וקישואים וגזרים ותפוחי אדמה וגמבה ועגבניות וכרוב ועלי פטרוזיליה טריה ולימונים,

אז למה חיסלתי הלילה המון המון גלידה (טבעונית של בן אנד ג'ריז, ממש טעים!) ונשארתי ערה רצוף עד הבוקר...

אולי תכניות להכנת גיבץ' לא מספיקות להשביע את הרעב, להעלים את הכלום

סוף סוף קניתי מלאי ירקות ופירות ועדיין

ממלאת גופי המכור בסוכר

כי שום דבר אחר לא מרגיע אותו הדבר

בזמנו, כשנמנעתי לחלוטין מהמתוקים והמאפים,

נגמלתי מהסוכר,

הגוף השתנה, הנפש יחסית נרגעה, כמעט לא הרגשתי את ההזדקקות למתוק, נפטרתי מהתלות

(אולי כי משהו אחר דאז הזין את ההזדקקות, נתן קיום לגיטימי למשמעות, צמצם את הכלום, גוד דמט, וגם זה התברר כאשליה)

לכי לישון, הרי עדיף, ומחר יום חדש.

עכשיו יום חדש.

שהגיע פתאום

עת נגמר עוד חלום

בהקיץ.

"Speech: “Tomorrow, and tomorrow, and tomorrow

BY WILLIAM SHAKESPEARE

(from Macbeth, spoken by Macbeth)

,Tomorrow, and tomorrow, and tomorrow

,Creeps in this petty pace from day to day

;To the last syllable of recorded time

And all our yesterdays have lighted fools

!The way to dusty death. Out, out, brief candle

,Life's but a walking shadow, a poor player

,That struts and frets his hour upon the stage

And then is heard no more. It is a tale

,Told by an idiot, full of sound and fury

.Signifying nothing