קישור לבלוג בוורדפרס:

כבר כמה ימים שהלב שלי מבקש

פוסט חדש בוורדפרס:

עוד פוסט על המשפחה + מצבי המידרדר + ניסיון לטיול + הפסיכולוגית

פוסט חדש בוורדפרס:

אבא

פוסט חדש כאן

מבוהלת, מבועתת.

קצרה היריעה מלהסביר.

אין לי כוחות.

אין כרגע על הפרק איזו צרה מעשית "אובייקטיבית",

אלא מדובר במצוקה רגשית כללית, תחושת פניקה.

כמובן המעשי והרגשי כרוכים זה בזה.

החיים.

אה, אני לא יודעת.

מבולבלת.

לא להיתקע, לא להיתקע.

מפחדת נורא.

בבקשה.

בבקשה תהיה איתי.

איכס.

אני לא מבינה למה.

אני לא מבינה מה אני. מה אני?

לאחרונה ימים של יותר איזון, אכילה בריאה ומאוזנת, הכנתי סנדביצ'ים בריאים לעבודה מלחם מלא וטחינה וירקות, התיאבון גם ירד (בחום הזה, אין חשק לאכול הרבה...) והתחלתי לרדת במשקל, ועלו עלי מכנסיים שהרבה זמן לא עלו עלי,

גם בשבוע שעבר יצאתי להליכה מהירה בחוץ אחרי הרבה זמן שלא! והיה כיף!

התמקדות במילוי מטלות קטנות מתוך רשימת ה- to do list שלי,

גם אם אני מתקדמת לאט לאט ועדיין תקועה בעיקר על הדברים הקטנים של החיים - העיקר שאני מתמקדת בעשייה, בהסתכלות אופרטיבית,

וישנתי ברוב הלילות מספיק שעות שינה, כמו שצריך, מה שמשפר את איכות החיים,

אתמול לקחתי לי יום חופש והייתי בבית, נחמד,

היום חזרתי למשרד וכמובן שזה מבאס, אבל צריך לקחת בפרופורציות, יש גורלות גרועים יותר וצרות גדולות יותר ,

פשוט יש התנהלויות בעבודה שמעצבנות אותי, איך הדברים עובדים,

עבודה לא יסודית, דברים מפגרים,

ולעיתים צריך להיות יותר חכמה מאשר צודקת,

לא להעיר, כי אז אני יוצאת אחת שגוערת, קטנונית וביקורתית,

גם אם אני צודקת - הרי צריך לשמור על שלום בית ויחסים נעימים,

אז היום טיפה גערתי בהערה שלא יכולתי שלא לתקוע במייל למזכירה השנייה, כשהבוס הישיר מכותב (בכוונה כיתבתי, שיבין שהיא לא עובדת יסודי...). אבל אחרי זה התחרטתי, מיותר, אני יוצאת קטנונית.

אחרי זה התנצלתי בפניה - למרות שצדקתי בהערה שלי, וזה שיגע אותי שהיא עשתה משהו באופן חלקי ולא יסודי, וזה קומון סנס הכי בסיסי בעולם, הדפיסה לבוס הגדול רק חלק מהחומר, בלי ההסבר הנלווה - נו באמת, הדברים האלו משגעים אותי, זה כ"כ בסיסי.

אבל אמרתי לה שלא הייתי צריכה לכתוב כך (כתבתי לה שזה "קומון סנס", יעני בטון ביקורתי), ושפשוט הייתי מתוסכלת (רבאק, את 10 שנים בתפקיד, ואפילו לא מסתכלת על המייל שאת מדפיסה, רק אוטומטית מדפיסה את הקובץ המצורף בלי להדפיס את תוכן המייל החשוב עם ההסברים...). היא הבינה ומיד אמרה שזה בסדר, שאדפדף הלאה, שהיא כבר התקדמה, ושהיא כבר מכירה אותי מספיק טוב, והכל בסדר. והמשכנו כרגיל.

בסך הכל, לשתינו כדאי שנעבוד ביחד בתיאום והרמוניה כמה שאפשר, כדי שיהיה לנו נעים לבוא לעבודה. אנו תלויות אחת בשנייה והעבודה שלנו בחלקה חופפת.

היא אמרה לי היום שהרבה פעמים היא מהססת אם להגיד לי משהו, כי אני נוטה לפרש דברים כביקורת עלי ואז אני מגיבה בהתגוננות, כאשר היא בכלל לא מתכוונת לבקר אותי אלא להפך. אמרתי לה שאני מבינה ושאני יודעת שאני נוטה להתגוננות-יתר.

אוחחח, קשה קשה. החיים קשים. בן אנד ג'רי'ז בראוניז = טעים.

הערב נפגשנו עם בעלי הבית בנושא חידוש חוזה השכירות לעוד שנה, זה תמיד מעורר בי חרדות, הם גם באו אלינו לדירה לראות את מצבה (וגם לבדוק את המזגן שהתחיל קצת לטפטף), זה תמיד נורא מלחיץ אותי שבעלת הבית תעיר הערות או שהם יגעו בדברים (לא אוהבת שנוגעים בדברים שלי, ובעל הבית התעסק לפני זה בג'יף של משהו ברצפה מחוץ לדלת לפני שנכנס כדי לבדוק משהו בצנרת של המזגן, אז היה עם ידיים מלוכלכות, פיכס, נגע קצת בשולחן). מסתירה את המגבות שלי לפני שבאים אלי... ואף אחד לא בא אלינו הביתה....

אז נכנסתי ללחצים ודאגות, אבל כל העסק עבר בשלום. חידשנו לעוד שנה.

היו כמה דברים קטנים, התחרטתי שאמרתי משהו שבן זוגי לא רצה שאגיד, אבל אח"כ אמר שזה בסדר (אבא שלו היה חתום על הערבות, אבל אבא שלו נפטר לפני מס' שבועות. ותוך כדי השיחה עלה נושא ההורים, אז ציינתי שהוא נפטר. הרי חייבים לציין, היא הייתה מגלה מתישהו ואז זה בטח היה מפריע לה שהוא לא אמר על זה שומדבר. הוא גם כך התכוון להחתים את אמא שלו בהמשך על הערבות החדשה, אז בטח בעלת הבית הייתה שואלת על זה, וזה היה נראה לה מוזר שהוא לא אמר שומדבר במעמד חתימת החוזה. אז עכשיו בעלת הבית מודאגת משום מה שאמא שלו רק על פנסיה ולא עובדת. נו באמת. אבל יהיה בסדר, היא אמרה שזה בסדר).

המוח שלי קצת מקפץ בתחושת חרדה ודאגות כללית, פתאום אני אכולת ספקות ודאגה, ומצב הרוח התערער והביטחון העצמי צנח, לא יודעת מה יש לי. מרגישה לא בסדר. הפסיכולוגית אומרת תמיד שאני צריכה לחזור ביני לבין עצמי על המנטרה, שאני בסדר. אני בסדר.

אהההמממ. אני חופרת.

אהמממ.

סיימתי את "שובר שורות". סדרה מצוינת.

סיימתי להשלים את כל תכניות "ארץ נהדרת" שפספסתי העונה. מצחיק.

אני ובן זוגי רואים את "סיפורה של שפחה", עוד 2 פרקים לסיום העונה.

בשבוע שעבר הלכתי לתערוכת הסיום של לימודי האמנות של אחותי הקטנה, גם אבא שלי בא, אמא שלי רצתה לבוא ולא יכלה כי היא נפלה ברחוב ונחבלה קשות, בצלעות וביד ובפנים, אז נחה בבית. ממש עצוב ומדאיג. אני דואגת לה, אבל היא ג'דה, אמרה שזה רק חבלות שטחיות ושזה השתפר. והיא כבר הלכה לעבודה. אבל אבא שלי סיפר לנו שהיא נפלה כבר 3 פעמים בחודש האחרון, ואני יודעת שיש לה נטייה ליפול, ואמרנו לה שאולי צריך לבדוק את זה. כשההורים מתחילים להזדקן, זה מדאיג ועצוב. 

אבא שלי בכל מקום ובכל זמן מטיף לכולם על זוועת הסמארטפונים - זו כרגע האובססיה שלו - הסמארטפונים מבחינתו מעידים על קץ האנושות, המצאה איומה שתשמיד בסופו של דבר את האנושות. זה נכון שיש הרבה רעות חולות בשימוש בסמארטפון, כל מיני התנהגויות שמשקפות רעות חלות כלליות בבני אדם, כעיקרון אני מסכימה ומזדהה עם הרבה דברים שהוא אומר (והרי אני סובלת באוטובוס מאנשים שמאזינים למוסיקה בלי אזניות, אופנה חדשה, חוסר התחשבות במרחב הציבורי, כל ממזר מלך). אבל יש גם דברים חיוביים ושימושיים. השאלה איך משתמשים. בקיצור, רוב השיחות עם אבא שלי נסובות מצדו סביב הסמארטפונים ואיך זה דבר נוראי וחולני וגרוע יותר מהנאצים (אני שומעת ממנו את אותם דברים בכל שיחה שלנו). וגם שם בתערוכה הוא תפס כל מי שהוא רק יכול לשיחה על זוועת הסמארטפונים ועל איך שהמדינה התכערה, איך נעלמה ישראל של פעם. אני מאוד מבינה את התסכול שלו ומזדהה איתו. אבל הוא מאוד כפייתי וגם רואה דברים בשחור או לבן, וגם יש לו נטייה לפלוש לנשמה של הזולת. אם מישהו חושב אחרת ממנו, ברור שהמישהו הזה טועה, ואין דרך ביניים. והוא לא ירפה. 

אבל זה היה יפה שהוא הגיע לתערוכה בשביל אחותי הקטנה (ברגע האחרון החליט לבוא), עם כל הקשיים.

אבא שלי לא עובד כבר המון שנים, מאז שנות התשעים. השנה יהיה בן 70, אז אתם יכולים לעשות את החשבון. לא בטוחה מה בדיוק קרה שם אצלו בגזרת העבודה. מדען, בעל דוקטורט מאחת האוניברסיטאות הטובות בעולם, עבד במקומות מכובדים. נמצא בבית מזה שנים רבות, משתגע ומשגע את סביבותיו. מתעסק בניקיון ובתחזוקת הבית ובריבים עם שכנים בנושא רעש ועוד. מתעסק בפייסבוק ובהתכתבויות עם ידידותיו הרבות מרחבי העולם, כבר יצא לו כך לארגן לעצמו נסיעה באנגליה ושהות אצל ידידות אלו ואחרות. כל השנים, אגב, בגד באמא שלי עם כל מיני "ידידות". אמא שלי מעריצה את אבא שלי כגאון, אבא שלי הוא יעני גאון אינטלקטואלי אבל דפוק רגשית ונפשית. אמא שלי באה ממשפחה רומנית פשוטה, ונראה לי שבגלל הרקע הפשוט ורגשי הנחיתות - היא לא מפסיקה להשוויץ בפני אנשים אחרים על זה שאבא שלי הוא בעל דוקטורט, ותמיד נסחפת ומספרת דברים עליו ועלינו הבנות שלה שהם לאו דווקא מדויקים. לפעמים היא קצת בלה לה לנד. 

תמיד היה לי חשש שבסוף אהיה כמו אבא שלי מבחינת הנסיגה אל תחום הבית - שלא אהיה מסוגלת להתמודד יותר עם העולם בחוץ ואפסיק לעבוד ואשאר בבית ואתלונן על כל העולם ואהיה מאוכזבת וממורמרת.

אבל לא, אני לא כמוהו, ממש לא. אנחנו שונים מאוד, לצד כמה קווי דמיון. הוא בהכחשה מוחלטת, הוא פולש לנשמות של אנשים אחרים, לא מכבד את המרחב הפרטי. הוא לא בריא בנפשו בצורה פתולוגית, פוגע באחרים. אני שונה לחלוטין.

אני מרגישה הרבה פעמים שהעולם הזה הוא יותר מדי בשבילי, שאני לא בנויה להתמודדות עם העולם שם בחוץ. שהוא מאוד מבלבל אותי. ולכן הכי מרגיע אותי להיות בפינה שלי בבית, בעולם הפרטי שלי, ולא בהמולה שם בחוץ.

קשה לי בעולם המבוגרים (חחחח, בת 40 השנה ומשתמשת במושג "עולם המבוגרים"). ענייני מגורים, דירה, בעלי בית, לשכור או לקנות, כל מיני אישיוז של תחזוקת הבית ובעיות שעולות, התעסקויות לוגיסטיות - אני עושה את מה שצריך, יחד עם בן זוגי (וזה כמובן עוזר שאני לא לבד ונעזרת בו), אולי עושה את המינימום הנדרש ונמנעת מיותר מזה. מן הסתם כולם איכשהו מתמודדים, ואם לא יודעים משהו - שואלים, מתייעצים, מבררים. לומדים, צוברים ניסיון. אבל זה מעורר בי חרדה, תחושה של איום. כמעט משתק. עובדת על עצמי, שזה לא ישתק אותי, שאמשיך לנוע תוך כדי התמודדות ויישום פתרונות. 

רוצה שידאגו לי. שמישהו אחר ידאג לי. כמו פעם, כשההורים דאגו להכל, ואני חלמתי וקראתי ספרים וראיתי טלוויזיה ושמעתי מוסיקה ויכולתי לחלום על יופי העולם ולהביט בחלון מלאת ציפיה ותקוות גדולות ותחושה שהחיים מלאים באפשרויות קסומות.

להתעסק עם עובש בקירות האמבטיה זה לא תקוות גדולות. זה הפן הפיזי ההרסני המאיים הסתמי הבלתי נשלט של החיים, זה אנטי-חלום. לא, אני יודעת שפה טמונה הבעיה - זו אינה הגישה הנכונה. החלוקה הדיכוטומית הזו אינה מציאותית. החיים מורכבים גם מקקי כזה של כל מיני בעיות ותקלות ותופעות פיזיות מעצבנות אך שניתן לטפל בהן ולתקן אותן. זה לא רומס אותנו, זה לא סותר או מבטל את הפן הרוחני והרגשי, זה מתקיים לצד זה. זה טבע החיים.

וגם כשההורים לכאורה "דאגו לי", בעצם הייתי תחת השפעתם ההרסנית הלא בריאה. זו הייתה אשליה של ביטחון. להפך, בית ההורים היווה עבורי בסיס מאוד לא יציב.

גם הנסיעה אל העיר הגדולה והמג'ויפת בשביל התערוכה של אחותי הייתה עבורי מאתגרת, אך עשיתי זאת. והיה נחמד, נהניתי ושמחתי עבורה והתרשמתי מהיצירות שלה ומהנאום המצחיק והשנון שנשאה בפני כולם. אני בקושי נפגשת עם אחותי הקטנה, כי אני בקושי נוסעת אל ההורים (איתם היא עדיין גרה), ובמשך השבוע קשה להיפגש אחרי ימי עבודה, אך אנו משוחחות בטלפון כמעט כל יום, מאוד קרובות. אך אני מרגישה אשמה שאני לא נמצאת לידה פיזית, ואני יודעת שזה עושה לה טוב להיפגש איתי. ההתרחקות מההורים עשתה לי טוב, אך גם זה מעציב אותי שהכי טוב לי להיות רחוקה מהם. מה נשאר מחלום המשפחה. 

מנסה להילחם במחשבות הטורדניות -

אולי אין לי מה לדאוג? אולי עשיתי בסדר? אולי אני מגזימה בדאגה?

מצד שני - אולי זו הייתה טעות? אולי נגרם נזק בריאותי? אולי הייתי צריכה יותר לעמוד על המשמר ולא להשתכנע?

לא כל דאגה היא או.סי.די, יש דאגות לגיטמיות.

איך יודעים מה או.סי.די ומה לא?

מצד אחד, מנסה להרפות יותר כי הרבה פעמים אני מגזימה בדאגה, אבל אז מצד שני, כשאני מרפה, אני פתאום תופסת את עצמי שאולי נתתי למשהו שגוי לקרות, אפילו נורא, ושדווקא כן הייתי צריכה להיזהר.

מה הסיפור? פשוט מאוד. אני לא מתביישת ולא אכפת לי שזה פומבי. כי כרגע אני יותר מדי סובלת ומבוהלת מכדי שיהיה לי אכפת. אז על הפרמשטק המפוהק שלי.

טיפול אפילציה להסרת שיער.

פעם בכמה חודשים עוד הולכת לתורים קצרצרים למעט שנשאר.

בפעם הקודמת ביקשתי לעשות באיזו בודדת בקרבת בית השחי, ליד.

אז עלתה השאלה - נראה לי מצדה, אך אולי איני זוכרת נכון - האם אני רוצה כבר לעשות את הבודדות שנשארו בבית השחי מהטיפול בלייזר שעשיתי לפני כמה שנים. שאלתי אותה אם זה בטוח מבחינה בריאותית. היא אמרה שמכיוון שזה רק שאריות מהטיפול בלייזר, ניתן. שאם זה היה טיפול מההתחלה, היא לא הייתה עושה. ואני מבינה שהיא בעבר עבדה בקופ"ח ושהיא רצינית ומנוסה (היא עובדת במכון קוסמטיקה של מישהי שהגעתי אליה דרך המלצה). אז זרמתי, למרות שלא התכוונתי שנעשה שם ולמרות שאני מאוד דאגנית בנושאים בריאותיים ונזהרת מבחינה בריאותית (מצחיק שאני כותבת את זה לאור העובדה שאני זוללת כמויות סוכר אדירות, אבל זה משהו אחר). אמרתי לעצמי, יאללה, ניפטר מהן בהזדמנות זו.

היום הייתי אצלה שוב והתייעצתי איתה לפני שעשינו את המעט שנשאר בבית השחי, כי התלבטתי שוב אם בכלל כדאי, והיא אמרה שזה בסדר. התחלנו, ואחרי כמה זמן שאלתי שוב כי זה הטריד אותי, אמרתי לה שזה די מדאיג אותי, הרי זה אזור רגיש, עם בלוטות. ואז היא הפסיקה ואמרה - תראי, אני לא רופאה ולא יכולה להיות בטוחה במאה אחוז ולא לוקחת אחריות, האחריות היא של המטופלת שמבקשת, אני יודעת שזה אמור להיות בסדר כשמדובר בשאריות בודדות אחרי טיפול לייזר, אבל אם חס וחלילה יקרה משהו (סרטן או משהו כזה), אני מורידה מעצמי מראש אחריות, שלא יהיה מקרה של תביעה... הקיצר, נבהלתי. אמרתי לה שזה לא שביקשתי, אלא שהנושא עלה - אולי מצדה - ושהתייעצתי איתה כאשת מקצוע בעלת ידע מקצועי ומניסיונה, האם זה מקובל, האם ידוע לה על בעייתיות, והיא בפירוש אמרה לי שזה בסדר. אז למה רק עכשיו היא מסייגת, מדוע לא קודם? סמכתי על חוות הדעת שלה. אני לא מבינה בזה כלום. והרי לא היה דחוף לי להוריד שם, הסתדרתי עם סכין גילוח פעם בהרבה זמן, אם הייתה מסייגת מלכתחילה, כנראה לא הייתי עושה. חבל, זה היה מיותר. ונורא נבהלתי שעשיתי טעות. מה, עכשיו סתם סיכנתי את עצמי בסרטן או בעיה בריאותית? הפסקתי באותו רגע את הטיפול, למרות שבצד השני יש שתיים-שלוש שערות שקצת רחוקות ולא אמורה להיות איתן בעיה (וחבל כי עכשיו הן סתם נשארו שלא לצורך), אבל באותו רגע רק רציתי להפסיק ונבהלתי שגרמתי לעצמי נזק בלתי הפיך. הרי זה כ"כ לא אני. אני תמיד נמנעת ונזהרת. וגם - היא יודעת שלא צריך להוריד מנק' חן שיש לי שם ואני תמיד מפנה תשומת הלב, ונראה לי שהיא הורידה ממקום קרוב מדי לנק' חן. או שלא. אני כבר משתגעת ולא יודעת אם אני מגזימה.

גיגלתי את הנושא למצוא אזהרות על אפילציה בבית השחי ולא מצאתי משהו.

אולי אתייעץ עם רופאת המשפחה.

ומה זה משנה כרגע, הרי מאוחר מדי.

במהלך הערב ניסיתי להעיף את זה מהראש ולא להתעסק בזה, כי פשוט אין טעם. פשוט לא לחשוב על זה ולהמשיך הלאה. גם בסה"כ הבנתי שאנשים עושים את זה, אז יכול להיות שזה מקובל ובסדר. אז לחשוב חיובי ולהסתכל קדימה.

בהתחלה הצלחתי, אפילו במשך כמה שעות, אבל בלילה זה קרס. לא הצלחתי להעיף את זה מהראש, זה מציק לי ומחריד אותי ואני נורא מתחרטת וחוששת.

בסוף בשביל להירגע אכלתי באחת בלילה בייגלה עם חומוס תוך כדי ניסיון להסחת דעת מול פרק של מד מן - לא הצלחתי להתרכז ואכלתי יותר מדי.

אני משתגעת.

ויש עוד חרטות על גבי חרטות על גבי חרטות מעוד דברים אחרים ממהלך היום.

אני כ"כ משתגעת שאני לא יכולה לעשות משהו אחר ולא לישון. 

הערב התחלתי להירשם באינטרנט למוסד האקדמי הזה לתכנית הלימודים הזאת.

לא רוצה לשלם דמי רישום באינטרנט באשראי!

בחיים שלי לא הקלדתי את מס' כרטיס האשראי שלי באינטרנט. לא בוטחת בזה.

הבחורה שם אמרה לי שאני יכולה גם להקריא לה את המס'. גם מזה אני לא מתלהבת.

אז הנה, עוד משוכה לעבור - הרישום ותשלום דמי הרישום. גם זה לוקח זמן ודורש התגברות על משוכות כאלו, דברים שאני נרתעת מלעשות.

אפילו להתחיל את הרישום באינטרנט לקח לי כמה ימים כי צריך להקליד מס' ת.ז.

אני היסטרית לפרטיות שלי. פאראנואידית.

מצד שני, לגיטימי לא לרצות לשלם באשראי באינטרנט, לא? אמנם כבר כל העולם עושה את זה, אבל לא יודעת כמה לבטוח באבטחה שלהם באתר.

ולקפוץ לשם לשלם במזומן זה סיפור, זה לא פרקטי, זה לא קרוב.

אדבר מחר בבוקר עם הבחורה במשרד שם.

אלוהיםםםםםםםםם.

זה פשוט קטע שאסור לי לפרסם, זה מביך ואני בעצם נמצאת במצב בו אני מחפשת אישור מאחרים שהכל בסדר, כי אני לא מסוגלת להכיל את הספק וחייבת לדעת בוודאות אם שום דבר לא קרה או שנעשתה פעולה שעלולה לגרום לבעיה בריאותית. אני חייבת לשתף כי אני משתגעת לבד. איך ברגע אחד של החלטה בהסח הדעת אפשר להעלות סיכויים לבעיות בריאותיות. או שלא.

חרא לי. נהרס לי.

אולי שווה לסגור את הבלוג הזה, שלא תהיה לי גישה קלה וזמינה כל כך להקיא כל פיפס שמציק לי. ויש בזה גם אשליה גדולה מאוד. כאילו יש חשיבות למה שאני כותבת כאן, כאילו משהו משמעותי נבנה. סתם רודפת אחרי הזנב של עצמי. 

ואולי אני בעצם מעיקה ומציקה ומעצבנת וטרחנית. ומישהו עוד יגיב לי כאן בתגובה אנטגוניסטית שתבהיר לי את זה.

אני אפרסם ומקסימום אמחק אח"כ.

לפחות אולי יעזור לי להרגיש שביטאתי את הדברים והוצאתי אותם ממני ולא אתפוצץ מרוב לחץ, כי חלק ממנו השתחרר החוצה.

האמת היא שאני לא מבינה מה קורה איתי ומה לעשות. אני מרגישה אבודה לגמרי. ואף אחד לא יכול לעזור לי.

קלשונים בוערים ניטחים ממני

על עצמי

בלי שליטה

פוצעים את מה שיכול היה.

[הו, מה שיכול היה להיות, מי שיכולתי להיות - איזו קטגוריה מופלאה, קל להאדיר את הבלתי קיים. כי הקיים יותר מדי קיים מכדי שיקסום. ולכן מוטב לקונן על הפוטנציאל האבוד הכביר מאשר להתמקד בכאן ובעכשיו המשעממים מעצם מיידיותם הסתמית. הנה החומר הזמין, ה"יש": מולקולות שהמוח משליך עליהן איזו תכלית. חומר שהוא פשוט שם, קיים, וזהו, אין מעבר לזה דבר מלבד הקיום האנושי המשתוקק לכך שיהיה משהו מעבר לזה. בגיל העשרה חטפתי בבטן את האגרוף החזק המשתק של תפיסת הריקנות שבכל זה; אני זוכרת יום שבו לא הצלחתי לצאת מהמיטה מרוב ריקנות מצמיתה. זה נורא. כל הגוף עופרת רמוסה. ולכן "צריך" לבחור במשמעות. כי החלופה יותר מדי איומה ובלתי נסבלת (אם כי יש אנשים בעלי גישה פרגמטית שאינם מוטרדים כהוא זה מהחומריות הטוטאלית ומפשיטת הרגל של כל אשליות הילדות והנעורים. יש להם מנגנוני התמודדות שונים. אני, לעומת זאת, נותרתי מבולבלת ואבודה). כי תחושת המשמעות היא בחירה סובייקטיבית ולא משהו שקיים ספונטנית בעולם. אבל זה המאבק שלי - איני מצליחה לבחור באשליה. ולכן מוטב לקונן על הקיום האחר שיכול היה, אמור היה, צריך היה. should have, could have. להיכסף לאותו יקום מקביל הטומן בחובו את הגאולה, הנחמה, היופי, את כל הדרכים והשבילים והמקומות והאנשים והחלומות והסיפורים והתיקונים והרגשות הנעלים. ואת עצמי האחרת, כמו ש"הייתי אמורה" להיות, בלי הפרעות המציאות... 

המממ. בעיה. לחיות ככה. מאבק מתיש וחסר טעם במציאות. לדפוק את הראש בקיר זה לא יעיל... המציאות היא כפי שהיא, נתונה. ויש בה דברים רעים וטובים ונייטרליים. והסירוב שלי "לשחק את המשחק" של החיים הוא אמנם לגיטימי ומובן ואף מוצדק, אך גם גורם לי להפסיד דברים טובים. את הדברים שאני יכולה להיות - לא ביקום מקביל של מציאות פוטנציאלית חלומית, אלא במציאות של הכאן והעכשיו, המציאות הלא מושלמת, הפגומה, הרגילה, המיידית, הפיזית גרידא. להפסיד חלקים מעצמי. להפסיד חלקים מהעולם. ובכלל, הסחת דעת היא דבר לגיטימי לחלוטין. מהו מהלך חיי אנוש אם לא הסחת דעת אחת גדולה בין הלידה למוות? זה מה יש! עוד משהו - אולי יש מקום לשינוי בתפיסת העולם הזו שלי שמתעקשת להפריד בין "העולם הפיזי הסתמי" לבין איזו "משמעות" גואלת. אולי התפיסה הזו סתם תוקעת אותי בגישה שוללת, ביקורתית והימנעותית כלפי העולם הפיזי - שהוא בעצם הכל, הוא החיים, הוא המציאות. זה מרחיק אותי מהעולם, מאנשים, מהחיים, מעצמי. יש יופי ומשמעות בתוך העולם הפיזי. הוא מתחבר לעולם הרגשות והאינטלקט והחשיבה המטאפיסית - הם בלתי נפרדים זה מזה. הרי חומר ואנרגיה הם נקודות קיצון על סקאלה.... 

אני מניחה שברגע שבוחרים בעשייה ובחיבור מתוך גישה מפויסת ומשלימה ופחות שיפוטית וביקורתית (במקום הימנעות ובהייה מהצד ותסכול ותלונות), הגוף מתיישר לכיוון ההווייה, ומשהו באמת משתנה בחוויית המציאות. אבל אני לא יכולה שלא להרגיש שזו בחירה באשליה שנועדה רק לשפר את ההרגשה. ואני גם לא יכולה סתם ככה לכבות חלקים במוח, ואם יותר לי לומר - חלקים אינטליגנטיים במוח שלי. ואדבוק בציניות הבריאה שלי יותר מכל מרכיב אישיותי אחר שלי שמפריד ביני לבין חיים מאושרים! אך מחשיבת היתר האובססיבית העקרה שלי אפרד בשמחה. מישהו מעוניין? עשרים שקל! מחיר מציאה! בעלת הבית השתגעה! 

אוף! החיים נתפסים בעיני בו-זמנית כמלאים ביותר מדי אפשרויות מבלבלות מצד אחד וריקים לחלוטין מצד שני.

טוב, שוב נסחפתי ושוב אני סתם חושבת יותר מדי ונתקעת על כתיבת ושכתוב פוסט במשך שעות אל תוך הלילה.

אפשר לחשוב שאני מנסחת כאן תובנות הרות גורל, אפשר לחשוב שזו פריצת דרך שתוביל לשינוי מהותי אצלי.... זה סתם תיעוד עוד לופ או.סי.די עקר, מחשבות מתרוצצות על חשבון שינה נחוצה כל כך. בסוף זה יסתכם במחסור בשעות שינה, חוסר יכולת להתעורר מוקדם בבוקר והישארות בבית לישון ולהתחבא מהעולם בחוץ במצב צבירה זומבי. דווקא תכננתי למחר משהו... מזמן לקחתי יום חופש... כדי לבדוק אופציה כלשהי ללימודים... הייתי אמורה לנסוע למוסד אקדמי להתרשם ולבדוק... בזה אני צריכה למקד את האנרגיות שלי, בחיים האמיתיים... ולא בניסיון לנקז לכאן את האנרגיה המילולית הכאוטית של המחשבות הטורדניות שלי. ועכשיו זה ידפוק לי את התכנית של מחר.... את הצ'אנס שהתכוונתי (סוף סוף) לתת לאופציה קונקרטית כלשהי של לימודים בעולם הפרוצדורלי שם בחוץ...

וחוזר חלילה... וחוזר חלילה... נו, מורידה למחיר סוף יום, חמישה שקלים חדשים! עד כאן ההערה בסוגריים]

לכאורה - אין סיבה של ממש;

הימים מביאים עמם אפשרויות מיטיבות,

אך בתוכי - מתח, אי נוחות, אי נחת, טורדנות, בלבול נורא.

כמו נקלעתי לעולם שאיני שייכת אליו, זרה.

חוצנית שמנסה נואשות ולשווא לנפנף בכנפיה המנוונות, לברוח. ואי אפשר.

צריך לכתת רגליים ולחיות, כאחת האדם. אך במקום רגליים יש לי ערפל.

ואין לי שליטה

על תגובת הקפיאה

של מוחי הדרוך, המושהה

יש אנשים שמביעים רצון להתקרב אלי, וזה מבהיל אותי, מלחיץ.

הא, בטח אהרוס את זה. נו מה.

כל רגע מביא

אפשרות של טעות, חרטה,

מה נכון? מה שגיאה?

כבר מעדיפה להימנע...

להיות לבד, בבית, איזו הקלה...

לצחקק בבית ריק

עד דמעות, 

מכל הלב, מכל הבטן,

בקולי קולות,

בלי יכולת להפסיק,

כמו מבדיחה ממש קורעת, 

הסרעפת משועשעת

באימה צרופה

מהאבסורד של הפקעת הפנימית

הבלתי ניתנת להתרה

לצחוק ולבכות בו-זמנית:

רגע שפל מופלא