אוֹר בּשׁוּלֵי הֶעָנָן

פוסט חדש בבלוג החדש:

https://orbeshuleyheanan.wordpress.com/

הרבה זמן לא כתבתי כאן, וכתמיד מצאתי עצמי מדי פעם נודדת לכאן, שוקלת לעדכן קצת מה קורה איתי, מהססת, חסרת חשק וכוח לפרט, מעדיפה פשוט לחיות מאשר לדווח על זה (ולהלן תבינו גם למה לא התחשק לי לדווח), ובהכירי את עצמי ידעתי שלא אוכל להסתפק רק בכמה שורות או שתיים-שלוש פסקאות, ושזה ייקח זמן ומאמץ. וגם מרגישה צורך "לתת לכם קצת הפסקה" ממני אחרי פוסט קודם ארוך וחופר ואובססיבי.

הפעם נתקלתי בהודעה על סגירת ישראבלוג - אז אי אפשר להתעלם, וכמובן מרגישה צורך לכתוב משהו. וואו.

לא כ"כ יודעת מה להגיד בעניין זה. תמיד היה לי יחס אמביוולנטי לכתיבה כאן. כמו בכל מקום אחר, לא הרגשתי שייכת ל"קהילה" - כי אני תמיד מרגישה אאוטסיידרית - אלא יותר הכרתי אנשים מסוימים, מעטים - אבל הבלוג היה עבורי מקום מיוחד. ומתאים במיוחד עבורי - שהתקשיתי (ומתקשה) כל כך למצוא את מקומי בעולם. פינה משלי, חדר משלי לכתוב בו לעולם. לא להיות לבד. להיות גם לבד וגם ביחד. להיות לבד יחד עם אחרים. האינטראקציה עם האנשים כאן - היה ויש בה משהו נעים ומנחם כל כך - חוויה מתקנת. כן, הייתה לי גם חוויה מתקנת אחת (או שתיים בעצם) שהפכה לחוויה מאכזבת, אבל שוין, אלו הם החיים. החיים זה לא סרט הוליוודי, אז זהו. יש דברים טובים, יש גם דברים רעים ויש נייטרלים.

אז מה קרה מאז הפוסט האחרון?

עברו כמה חודשים מאז שהבוס הישיר סיים במפתיע את עבודתו (לא ברור עד עכשיו אם זה היה יותר התפטרות או פיטורין). אני והמזכירה השנייה העברנו כך את החודשים האחרונים במין מצב-ביניים שכזה, מחכות לשמוע מה הבוס הגדול מתכנן, את מי יביא כבוס/ית הישיר/ה שלנו. ולפני כשבועיים הבוס הגדול הודיע לי שהוא החליט למנות את המזכירה השנייה - כן כן - לתפקיד הבוסית הישירה שלי. זה לא הוצג כך, הוא רק אמר את טייטל המשרה, ובהתחלה לא היה ברור אם משתמע מזה בהכרח שהיא תהיה הבוסית שלי - ואח"כ הבנתי שכן. לא אכנס עכשיו לכל הפרטים כיצד זה נעשה (בצורה לא ממש רגישה). עברתי עם זה כמה שלבים. בהתחלה - שוק טוטאלי, דיכאון ורצון להתפטר. למנות מישהי מקבילה אלי לתפקיד הבוסית שלי, ועוד ספציפית אותה.... זה צעד מאוד לא רגיש. והיא לא מונתה בגלל כישורים יוצאי דופן. יש כאן מערך שיקולים אחר. ראשית - נוחות שלו. נוח לו איתה. שנית - ברור שהוא לא מעוניין במישהי "רצינית" לתפקיד זה, מנהלת של ממש. והרי ראינו מה קרה לשני האחרונים בתפקיד... משבר אמון... המזכירה השנייה היא יותר פקידה. yes woman. כבר כתבתי כאן בעבר על כך שהיא לא הכי אינטליגנטית (גם לא טיפשה לגמרי כמובן), ושחסר לה הרבה ידע והבנה וחשיבה שלי יש (וגם לי אין את כל הידע כמובן, יש הרבה דברים שגם אני לא יודעת). זה לא שאני הייתי רוצה את תפקיד המנהלת, ממש לא. ואני גם לא חושבת שזה מתאים לי. אבל זה גם לא מתאים לה... היא לא ראויה לזה לדעתי, אם כי אני תמיד מסייגת את עצמי שאפשר לתת לה קרדיט שאולי עם הזמן היא תלמד... אבל, כפי שכתבתי, עברתי כמה שלבים עם זה. בהתחלה רציתי להתפטר. התחלתי לשלוח קו"ח למקומות, חיפשתי - לא היו ממש אופציות אטרקטיביות, וגם יש את העניין של הלימודים שלי שהתחלתי - יום מלא בשבוע, וקשה למצוא עבודה חדשה שתתאים לכזה לו"ז, אולי משרה חלקית. אבל שיניתי גישה.

הבשורה נחתה עלי ביום חמישי אחד. הסופ"ש היה קשה ומלא מחשבות ומצוקה - מה אעשה? המשפחה שלי הייתה בהלם מהצעד הזה של הבוס הישיר, וגם אנשים אחרים היו מופתעים. אנשים אמרו שזה ממש היה מובן אם הייתי מחליטה להתפטר ואף הם היו עושים זאת. אבל אתם יודעים מה? בסדר, אז מינה אותה. זה מה שהוא רוצה. שיבושם להם. היא יכולה לבצע את העבודה ברמה זו או אחרת, ואין לו סטנדרטים גבוהים. לאט לאט נכנסתי למצב צבירה אחר - הבנתי שכללי המשחק השתנו, ושיניתי את דפוסי החשיבה וההתנהגות שלי בהתאם. ראשית, באתי ביום ראשון לעבודה - מאופרת, מחייכת, נראית טוב. קואופרטיבית במינימום הנדרש, לא מצטדקת, לא אפולוגטית, לא תוקפנית פאסיב-אגרסיב, לא מנדבת מידע, עונה אם שואלים אותי אך לא הרבה יותר מזה (בניגוד לפעם שיצאתי מגדרי לסייע ולנדב מידע), ובכלל - למדתי את כוחה וחוזקה של השתיקה, לא אומרת כל דבר שעובר לי בראש, לא מגיבה לכל דבר שנאמר או קורה. בניגוד לקודם - אני לא חושפת את כל הקלפים שלי, לא נחשפת כספר פתוח בפני אחרים. בטח ציפו שאכנס לדיכאון (אח"כ גם המזכירה השנייה אמרה לי שהיא חשבה שלא אגיע לעבודה ביום ראשון. נו, באמת). אך הייתי כולי חיוכים וקומוניקטיבית, יעני "הכל טוב". בילבלתי את האויב . הנה, אולי ציפו שתתפתח זירת קרב, חיכוכים (והרי עד כה היו ביננו לא מעט חיכוכים) - אבל לא סיפקתי להם את ה"תענוג" הזה. ניטרלתי את הזירה שלה מולי, אז לא היה לה מה לבוא בטענות נגדי. אני פחות או יותר ממשיכה בקו ההתנהגות הזה. מבחינתי צורת המחשבה היא משהו כמו - זאת ההצגה הכי טובה בעיר, and I have the front seat. מעניין מה תהיה המערכה הבאה במחזה האבסורד הזה... לוקחת יותר בקלות. כן, יש בצעד הזה של הבוס הגדול משהו אכזרי. אבל אני משחקת את המשחק. מקבלת את המשכורת. גם קיבלתי העלאה די יפה - בטח רצה "לרכך את המכה". אז זה לא שהכל מקסים, לא יודעת מה יקרה מחר, עוברת כל יום בפני עצמו. אולי היום היה לי מצב רוח טוב ומחר יהיה חרא וארצה לעזוב - לא יודעת. אבל אני שומרת על אווירה טובה בעבודה. ושומרת על עצמי כמה שאני יכולה. המזכירה השנייה בינתיים מתנהגת בסך הכל בסדר. ואני לא אשקיע את נשמתי בעבודה כמו פעם. אין מצב. רק את מה שנדרש ולא יותר מזה. ובכלל - עכשיו כל הלחץ הוא על המזכירה השנייה, כל האחריות עליה... אני די נרגעתי ולוקחת יותר באיזי... לדעתי - תפקיד המנהלת הצמודה לבוס הגדול - שומר נפשו ירחק מהתפקיד הזה, לאור מה שקרה כאן בשנים האחרונות... שהיא תתעסק איתו.... 

מה שאני הכי לא רוצה שיקרה, מה שבאמת יעשה לי רע, זה אם היא תדלה ממני מידע שאין לה, שתתייעץ איתי לגבי צורת עבודה וחשיבה, ואז היא תפעל כך מול אחרים והם יחשבו שזה בא ממנה, כאשר זו אני מאחורי הקלעים שעושה את החשיבה... אך אני שוקלת צעדיי בזהירות ובקפידה כמה שיכולה, לא מנדבת מידע, ואם תשאל אותי כל מיני דברים, אוכל לומר שאני לא בטוחה או לא יודעת ושתתייעץ עם הבוס הגדול... מצד שני, אני לא צריכה להיות פאראנואידית לגבי כל פיסת מידע שאני נותנת לה, לפעמים אין ברירה כי העבודה השוטפת דורשת את זה, זה לא מידע מודיעיני וזה לא כזה משנה, ובטח שצריך שיתוף פעולה ברמה בסיסית במצב החדש. היא מצדה בעבר גם סיפרה לי דברים - אולי לא את הכל, אבל סיפרה. עוד משוכה שאני צריכה לעבור היא כשיביאו בקרוב עובדת חדשה להחליף את המזכירה השנייה בתפקידה הקודם (בעיקר ניהול יומנו של הבוס הגדול). נראה אם זו מישהי שאני מכירה מתוך הארגון או מישהי חדשה לגמרי, איך תהיה האישיות שלה, אם תהיה כימיה, מה תהיה הדינמיקה, האווירה... אגב, נכון לעכשיו האווירה טובה, ויש לי חברה שיושבת בשולחן לצדי. אז אני רואה גם את הדברים הטובים.

חוץ מזה, התחלתי את הלימודים. יש הרבה ספקות. יש שני ערוצי התמודדות - הפן החברתי והפן של הלימודים עצמם. הפן החברתי לשמחתי ולהפתעתי ממש סבבה. הכרתי אנשים נחמדים, יש מישהי שנוצר ביני לבינה חיבור טוב ואנו כל הזמן יושבות יחד ומדברות, נהיות חברות. אנשים יוזמים איתי שיחות, להפתעתי הרבה. ואני יחסית נינוחה יותר, פחות חרדתית. בעיה קטנה - יש לי כנראה נטייה להתאהב קלות במקרים הנדירים שבהם גבר חמוד נותן לי תשומת לב. אז זיהיתי בעיה כזו בלימודים - יש מישהו בכיתה שעצם העובדה שהוא מחפש את קרבתי ומדבר איתי ומציע ללכת יחד לקפיטריה וכאלו דברים - המיס את לבי. אבל זה דבר נורמלי לחלוטין, והוא עושה זאת גם עם אחרים, אנשים במסגרת לימודית מתחברים זה עם זה, אבל אני פשוט לא רגילה לזה. כשהוא הציע ביוזמתו לקחת אותי טרמפ אם אצטרך (בסוף לא יצא כי יש מישהי אחרת שהציעה לי לפני כן) - מבחינתי זה היה שווה ערך להצעת נישואין . אז הבנתי שאני צריכה להרביץ לעצמי עם נבוט מטאפורי בראש ולהרגיע. הוא נראה אדם מאוד חכם ועם הומור ציני ומצחיק ושנון - זה עושה לי את זה, מה לעשות. ואז אני חושבת, אולי הוא גם רגיש מאחורי כל זה, ואז בכלל. וגם מתעניין בי, אז בכלל בכלל. ברור לי שכל זה פתטי וטיפשעשרה עד מאוד, it goes without saying. בכל אופן, הצלחתי להרגיע את הרגש המשתולל-בלי-הצדקה הזה. 

מבחינת תוכן הלימודים עצמם - היה לי משבר, חשבתי שאולי זה לא מתאים לי, שאולי אני צריכה לעזוב... אבל אני פרפקציוניסטית וחסרת ביטחון ומלאת ספקות וקשה מדי עם עצמי, וגם קצת חלודה, אחרי שנים רבות שבהן רק עבדתי ולא למדתי... ובלימודי התואר הראשון הייתי סטודנטית מצטיינת, הייתי כ"כ הרבה יותר חדה ויצירתית.... עכשיו לוקח למוח יותר זמן להתניע, החשיבה פחות יצירתית, ולפעמים יש blackout... הזדקנתי קמעא

אני צריכה לתת לעצמי יותר קרדיט, שבסה"כ אני בסדר גמור, גם אם לא אעשה דברים בצורה מושלמת... שמספיק לעשות מה שאני יכולה.... ושאני יכולה לעשות עבודה בהחלט טובה. אז אני עדיין לא בטוחה לגבי הלימודים, אבל ממשיכה לזרום עם זה. ואני נהנית מהלימודים, הם מעניינים, וכאמור האנשים נחמדים והאווירה טובה, וזה גם חשוב. יש לי יום שלם בשבוע של מפלט מהעבודה, שינוי אווירה, וזה חשוב שבעתיים עם כל מה שקורה בזמן האחרון בעבודה, אני זקוקה לזה...

כתבתי מספיק.

אני מאוד מעריכה את כל מי שמגיב לי. יש מגיבים שנוצר לי איתם קשר גם מעבר לבלוג ויש לי את כתובת המייל שלהם כך שאוכל להיות איתם בקשר גם אחרי סגירת הבלוג. ויש כאלו שאין לי כתובות מייל שלהם. אני עוד לא יודעת אם אפתח בלוג במקום אחר - אני כ"כ לא מכירה אתרים אחרים, צריכה קודם לבדוק את הנושא... אם אפתח עוד לפני שייסגר כאן, אשים כאן קישור לבלוג החדש. 

וכמובן שדאגתי לגבות את הבלוג שלי.

לילה טוב,

אור