אוֹר בּשׁוּלֵי הֶעָנָן

פוסט חדש, כאן:

https://orbeshuleyheanan.wordpress.com/

פוסט חדש כאן

כשצחוק הצבוֹע
בקע מתוכי
ידעתי שהמציאות
ניצחה אותי

הרבה זמן לא כתבתי כאן, וכתמיד מצאתי עצמי מדי פעם נודדת לכאן, שוקלת לעדכן קצת מה קורה איתי, מהססת, חסרת חשק וכוח לפרט, מעדיפה פשוט לחיות מאשר לדווח על זה (ולהלן תבינו גם למה לא התחשק לי לדווח), ובהכירי את עצמי ידעתי שלא אוכל להסתפק רק בכמה שורות או שתיים-שלוש פסקאות, ושזה ייקח זמן ומאמץ. וגם מרגישה צורך "לתת לכם קצת הפסקה" ממני אחרי פוסט קודם ארוך וחופר ואובססיבי.

הפעם נתקלתי בהודעה על סגירת ישראבלוג - אז אי אפשר להתעלם, וכמובן מרגישה צורך לכתוב משהו. וואו.

לא כ"כ יודעת מה להגיד בעניין זה. תמיד היה לי יחס אמביוולנטי לכתיבה כאן. כמו בכל מקום אחר, לא הרגשתי שייכת ל"קהילה" - כי אני תמיד מרגישה אאוטסיידרית - אלא יותר הכרתי אנשים מסוימים, מעטים - אבל הבלוג היה עבורי מקום מיוחד. ומתאים במיוחד עבורי - שהתקשיתי (ומתקשה) כל כך למצוא את מקומי בעולם. פינה משלי, חדר משלי לכתוב בו לעולם. לא להיות לבד. להיות גם לבד וגם ביחד. להיות לבד יחד עם אחרים. האינטראקציה עם האנשים כאן - היה ויש בה משהו נעים ומנחם כל כך - חוויה מתקנת. כן, הייתה לי גם חוויה מתקנת אחת (או שתיים בעצם) שהפכה לחוויה מאכזבת, אבל שוין, אלו הם החיים. החיים זה לא סרט הוליוודי, אז זהו. יש דברים טובים, יש גם דברים רעים ויש נייטרלים.

אז מה קרה מאז הפוסט האחרון?

עברו כמה חודשים מאז שהבוס הישיר סיים במפתיע את עבודתו (לא ברור עד עכשיו אם זה היה יותר התפטרות או פיטורין). אני והמזכירה השנייה העברנו כך את החודשים האחרונים במין מצב-ביניים שכזה, מחכות לשמוע מה הבוס הגדול מתכנן, את מי יביא כבוס/ית הישיר/ה שלנו. ולפני כשבועיים הבוס הגדול הודיע לי שהוא החליט למנות את המזכירה השנייה - כן כן - לתפקיד הבוסית הישירה שלי. זה לא הוצג כך, הוא רק אמר את טייטל המשרה, ובהתחלה לא היה ברור אם משתמע מזה בהכרח שהיא תהיה הבוסית שלי - ואח"כ הבנתי שכן. לא אכנס עכשיו לכל הפרטים כיצד זה נעשה (בצורה לא ממש רגישה). עברתי עם זה כמה שלבים. בהתחלה - שוק טוטאלי, דיכאון ורצון להתפטר. למנות מישהי מקבילה אלי לתפקיד הבוסית שלי, ועוד ספציפית אותה.... זה צעד מאוד לא רגיש. והיא לא מונתה בגלל כישורים יוצאי דופן. יש כאן מערך שיקולים אחר. ראשית - נוחות שלו. נוח לו איתה. שנית - ברור שהוא לא מעוניין במישהי "רצינית" לתפקיד זה, מנהלת של ממש. והרי ראינו מה קרה לשני האחרונים בתפקיד... משבר אמון... המזכירה השנייה היא יותר פקידה. yes woman. כבר כתבתי כאן בעבר על כך שהיא לא הכי אינטליגנטית (גם לא טיפשה לגמרי כמובן), ושחסר לה הרבה ידע והבנה וחשיבה שלי יש (וגם לי אין את כל הידע כמובן, יש הרבה דברים שגם אני לא יודעת). זה לא שאני הייתי רוצה את תפקיד המנהלת, ממש לא. ואני גם לא חושבת שזה מתאים לי. אבל זה גם לא מתאים לה... היא לא ראויה לזה לדעתי, אם כי אני תמיד מסייגת את עצמי שאפשר לתת לה קרדיט שאולי עם הזמן היא תלמד... אבל, כפי שכתבתי, עברתי כמה שלבים עם זה. בהתחלה רציתי להתפטר. התחלתי לשלוח קו"ח למקומות, חיפשתי - לא היו ממש אופציות אטרקטיביות, וגם יש את העניין של הלימודים שלי שהתחלתי - יום מלא בשבוע, וקשה למצוא עבודה חדשה שתתאים לכזה לו"ז, אולי משרה חלקית. אבל שיניתי גישה.

הבשורה נחתה עלי ביום חמישי אחד. הסופ"ש היה קשה ומלא מחשבות ומצוקה - מה אעשה? המשפחה שלי הייתה בהלם מהצעד הזה של הבוס הישיר, וגם אנשים אחרים היו מופתעים. אנשים אמרו שזה ממש היה מובן אם הייתי מחליטה להתפטר ואף הם היו עושים זאת. אבל אתם יודעים מה? בסדר, אז מינה אותה. זה מה שהוא רוצה. שיבושם להם. היא יכולה לבצע את העבודה ברמה זו או אחרת, ואין לו סטנדרטים גבוהים. לאט לאט נכנסתי למצב צבירה אחר - הבנתי שכללי המשחק השתנו, ושיניתי את דפוסי החשיבה וההתנהגות שלי בהתאם. ראשית, באתי ביום ראשון לעבודה - מאופרת, מחייכת, נראית טוב. קואופרטיבית במינימום הנדרש, לא מצטדקת, לא אפולוגטית, לא תוקפנית פאסיב-אגרסיב, לא מנדבת מידע, עונה אם שואלים אותי אך לא הרבה יותר מזה (בניגוד לפעם שיצאתי מגדרי לסייע ולנדב מידע), ובכלל - למדתי את כוחה וחוזקה של השתיקה, לא אומרת כל דבר שעובר לי בראש, לא מגיבה לכל דבר שנאמר או קורה. בניגוד לקודם - אני לא חושפת את כל הקלפים שלי, לא נחשפת כספר פתוח בפני אחרים. בטח ציפו שאכנס לדיכאון (אח"כ גם המזכירה השנייה אמרה לי שהיא חשבה שלא אגיע לעבודה ביום ראשון. נו, באמת). אך הייתי כולי חיוכים וקומוניקטיבית, יעני "הכל טוב". בילבלתי את האויב . הנה, אולי ציפו שתתפתח זירת קרב, חיכוכים (והרי עד כה היו ביננו לא מעט חיכוכים) - אבל לא סיפקתי להם את ה"תענוג" הזה. ניטרלתי את הזירה שלה מולי, אז לא היה לה מה לבוא בטענות נגדי. אני פחות או יותר ממשיכה בקו ההתנהגות הזה. מבחינתי צורת המחשבה היא משהו כמו - זאת ההצגה הכי טובה בעיר, and I have the front seat. מעניין מה תהיה המערכה הבאה במחזה האבסורד הזה... לוקחת יותר בקלות. כן, יש בצעד הזה של הבוס הגדול משהו אכזרי. אבל אני משחקת את המשחק. מקבלת את המשכורת. גם קיבלתי העלאה די יפה - בטח רצה "לרכך את המכה". אז זה לא שהכל מקסים, לא יודעת מה יקרה מחר, עוברת כל יום בפני עצמו. אולי היום היה לי מצב רוח טוב ומחר יהיה חרא וארצה לעזוב - לא יודעת. אבל אני שומרת על אווירה טובה בעבודה. ושומרת על עצמי כמה שאני יכולה. המזכירה השנייה בינתיים מתנהגת בסך הכל בסדר. ואני לא אשקיע את נשמתי בעבודה כמו פעם. אין מצב. רק את מה שנדרש ולא יותר מזה. ובכלל - עכשיו כל הלחץ הוא על המזכירה השנייה, כל האחריות עליה... אני די נרגעתי ולוקחת יותר באיזי... לדעתי - תפקיד המנהלת הצמודה לבוס הגדול - שומר נפשו ירחק מהתפקיד הזה, לאור מה שקרה כאן בשנים האחרונות... שהיא תתעסק איתו.... 

מה שאני הכי לא רוצה שיקרה, מה שבאמת יעשה לי רע, זה אם היא תדלה ממני מידע שאין לה, שתתייעץ איתי לגבי צורת עבודה וחשיבה, ואז היא תפעל כך מול אחרים והם יחשבו שזה בא ממנה, כאשר זו אני מאחורי הקלעים שעושה את החשיבה... אך אני שוקלת צעדיי בזהירות ובקפידה כמה שיכולה, לא מנדבת מידע, ואם תשאל אותי כל מיני דברים, אוכל לומר שאני לא בטוחה או לא יודעת ושתתייעץ עם הבוס הגדול... מצד שני, אני לא צריכה להיות פאראנואידית לגבי כל פיסת מידע שאני נותנת לה, לפעמים אין ברירה כי העבודה השוטפת דורשת את זה, זה לא מידע מודיעיני וזה לא כזה משנה, ובטח שצריך שיתוף פעולה ברמה בסיסית במצב החדש. היא מצדה בעבר גם סיפרה לי דברים - אולי לא את הכל, אבל סיפרה. עוד משוכה שאני צריכה לעבור היא כשיביאו בקרוב עובדת חדשה להחליף את המזכירה השנייה בתפקידה הקודם (בעיקר ניהול יומנו של הבוס הגדול). נראה אם זו מישהי שאני מכירה מתוך הארגון או מישהי חדשה לגמרי, איך תהיה האישיות שלה, אם תהיה כימיה, מה תהיה הדינמיקה, האווירה... אגב, נכון לעכשיו האווירה טובה, ויש לי חברה שיושבת בשולחן לצדי. אז אני רואה גם את הדברים הטובים.

חוץ מזה, התחלתי את הלימודים. יש הרבה ספקות. יש שני ערוצי התמודדות - הפן החברתי והפן של הלימודים עצמם. הפן החברתי לשמחתי ולהפתעתי ממש סבבה. הכרתי אנשים נחמדים, יש מישהי שנוצר ביני לבינה חיבור טוב ואנו כל הזמן יושבות יחד ומדברות, נהיות חברות. אנשים יוזמים איתי שיחות, להפתעתי הרבה. ואני יחסית נינוחה יותר, פחות חרדתית. בעיה קטנה - יש לי כנראה נטייה להתאהב קלות במקרים הנדירים שבהם גבר חמוד נותן לי תשומת לב. אז זיהיתי בעיה כזו בלימודים - יש מישהו בכיתה שעצם העובדה שהוא מחפש את קרבתי ומדבר איתי ומציע ללכת יחד לקפיטריה וכאלו דברים - המיס את לבי. אבל זה דבר נורמלי לחלוטין, והוא עושה זאת גם עם אחרים, אנשים במסגרת לימודית מתחברים זה עם זה, אבל אני פשוט לא רגילה לזה. כשהוא הציע ביוזמתו לקחת אותי טרמפ אם אצטרך (בסוף לא יצא כי יש מישהי אחרת שהציעה לי לפני כן) - מבחינתי זה היה שווה ערך להצעת נישואין . אז הבנתי שאני צריכה להרביץ לעצמי עם נבוט מטאפורי בראש ולהרגיע. הוא נראה אדם מאוד חכם ועם הומור ציני ומצחיק ושנון - זה עושה לי את זה, מה לעשות. ואז אני חושבת, אולי הוא גם רגיש מאחורי כל זה, ואז בכלל. וגם מתעניין בי, אז בכלל בכלל. ברור לי שכל זה פתטי וטיפשעשרה עד מאוד, it goes without saying. בכל אופן, הצלחתי להרגיע את הרגש המשתולל-בלי-הצדקה הזה. 

מבחינת תוכן הלימודים עצמם - היה לי משבר, חשבתי שאולי זה לא מתאים לי, שאולי אני צריכה לעזוב... אבל אני פרפקציוניסטית וחסרת ביטחון ומלאת ספקות וקשה מדי עם עצמי, וגם קצת חלודה, אחרי שנים רבות שבהן רק עבדתי ולא למדתי... ובלימודי התואר הראשון הייתי סטודנטית מצטיינת, הייתי כ"כ הרבה יותר חדה ויצירתית.... עכשיו לוקח למוח יותר זמן להתניע, החשיבה פחות יצירתית, ולפעמים יש blackout... הזדקנתי קמעא

אני צריכה לתת לעצמי יותר קרדיט, שבסה"כ אני בסדר גמור, גם אם לא אעשה דברים בצורה מושלמת... שמספיק לעשות מה שאני יכולה.... ושאני יכולה לעשות עבודה בהחלט טובה. אז אני עדיין לא בטוחה לגבי הלימודים, אבל ממשיכה לזרום עם זה. ואני נהנית מהלימודים, הם מעניינים, וכאמור האנשים נחמדים והאווירה טובה, וזה גם חשוב. יש לי יום שלם בשבוע של מפלט מהעבודה, שינוי אווירה, וזה חשוב שבעתיים עם כל מה שקורה בזמן האחרון בעבודה, אני זקוקה לזה...

כתבתי מספיק.

אני מאוד מעריכה את כל מי שמגיב לי. יש מגיבים שנוצר לי איתם קשר גם מעבר לבלוג ויש לי את כתובת המייל שלהם כך שאוכל להיות איתם בקשר גם אחרי סגירת הבלוג. ויש כאלו שאין לי כתובות מייל שלהם. אני עוד לא יודעת אם אפתח בלוג במקום אחר - אני כ"כ לא מכירה אתרים אחרים, צריכה קודם לבדוק את הנושא... אם אפתח עוד לפני שייסגר כאן, אשים כאן קישור לבלוג החדש. 

וכמובן שדאגתי לגבות את הבלוג שלי.

לילה טוב,

אור

אהההה, אין לי כוח.

יומני היקר, נכון שבעצם מותר לי לכתוב כאן הכל? הכל! כל מה שבא לי! כי זה המקום שלי כאן. שלי ורק שלי. שאני הקמתי ויצרתי לי. לי, לי, לי. ואין כאן אף אחד מלבדי ומלבדך! רק שנינו כאן, כלומר רק אני, ומפּנֵי עצמי - למה לי להסתיר ולסנן? let the fun begin!!

אהמממממ. כל מה שבא לי להוציא ולשחרר ולבחון ולפנטז ולחלום, בלי מעצורים של "מה יגידו" ו"מה יחשבו עלי" ו"איך אני נראית בעיני האחרים". כי לא אכפת לי! כי טרה לה לה שטיגי דים שטיגי דם, נעלי קרוקס בחזקת תשע עשרה! דילדו!

אבל, לפחות כרגע, אני חושבת שיש לי רק דברים משעממים לספר ולהגיד, כי לא קורה אצלי הרבה, צר עולמי כעולם יבחוש מיקרוסקופי. סוחבת את עצמי לעבודה ובחזרה, וחזרתי לזלול - ובגדול! - זו נהיית המשקולת סביבה אני מחזיקה ומעגנת את תנועות יומי. זה מה שמשכנע אותי לצאת לעולם ולסחוב עצמי למשרד. משראאד. משראאאאאאד. משר-הא-הא-הא-האאד!!! משרד. שיר הלל למשרד. הו, משרד מייגע שכמותך, כמה סקסי עכוזך הפחוס!

(אני ממש צריכה חופש, להתנתק)

אין לי כוח למסקנות נגד עצמי. עוד מסקנה אחת נגד עצמי, וכל הר המסקנות יקרוס עלי, כבד ומועך.

לזלול - תעזרו לי להפסיק לזלול! ממקום טוב, לא ממקום מצליף! ממקום מלטף ואוהב והכל בסדר ויש בשביל מה, יש כ"כ הרבה בשביל מה. רגע, למי אני פונה בעצם? אין כאן אתם! זה רק אני ויומני היקר! יום אחד אולי אכתוב גם בלוג כי זה נהיה קצת בודד לכתוב לעצמי ולהסתבך בוילונות הבדידות הכבדים, לא מוצאת את עצמי, אבדתי מזמן מזמן מזמן. אבודה לגמרי, אך מתפקדת, בקטע מתפקד כזה, של תיפקודים. מתפרנסת ומדברת עם אנשים על דא ועל הא ולעיתים גם על בלעעע וקונה עגבניות ושמפו ומלא ארטיקים ובן אנד ג'ריז. לא עשיתי ספונג'ה כבר אייג'ז. ועוד דברים שיש בהם " ג' " ו- " ז ". למשל ואדי ג'וז. ג'וזי כץ. ג'יזס. ג'אאז.

רגע, רוצים שאעתיק לכאן את הסיכום הקצר שכתבה לי הפסיכולוגית היום בפגישה? סיכום קצר של הדברים ששוחחנו עליהם ושאני צריכה לשנן לעצמי וזה. כן, רוצים!! (ובלשון רבים הכוונה כמובן לעצמי ולתריסריון שלי, אין כאן איש מלבדי). הנה:

הבעיה:

אינטראקציה עם אנשים (גם אם הם נחמדים) נתפסת כמשהו שעלול לגרום לסבל ← בכל אינטראקציה הרבה דברים מטרידים אותי עד כדי כך שכבר מעדיפה להיות לבד.

דרכים לתיקון (תהליך):

לתת לגיטימציה לכל התנהגות שלי (יש טווח של התפלגות נורמלית ולגיטימית של התנהגויות ותגובות, מתוכו אני יכולה לבחור דרכי התנהגות שונות - כולן לגיטימיות).

מותר לי... (לומר כך וכך, לנהוג כך וכך).

יופי (שאמרתי כך וכך, שעשיתי כך וכך).

גאאאד דמט, אין לי חשק ללכת לעבודה מחר. אין לי חשק למשימות עצמן של העבודה ואין לי חשק לראות את רוב האנשים. נווו, ברור שאני מגזימה. יש שם אנשים נחמדים. רק בעיקר המזכירה השנייה מעצבנת אותי לפעמים, בכל מיני דברים קטנים, לא משהו יוצא דופן, אותו סוג של דברים, מדי פעם, ותכלס זה פשוט שטויות ולא מהותי ולא חשוב וסתם בזבוז של אנרגיה בכיוונים מיותרים. וגם היא נחמדה, זה סתם ניואנסים. עדיף להתמקד בדברים אחרים. ולא לתת פרשנות-יתר לסתם מילים מילים מילים, לכל דבר שאומרים.

אני כ"כ לא מעניינת ואין לי שום בשורה

על פניו אין לי סיבה לכתוב פוסט. 

שגרה.

יש ימים טובים יותר וטובים פחות

יש שיפור בדברים מסוימים ואז פתאום יש ספקות ותהיות

דברים קטנים נתפסים לי במוח

ושוב ושוב נופלת

וכלום, כמובן הכלום מככב, תמיד חוזר,

גם אם יום-יומיים-שלושה של פתאום תחושת השראה וציפיה ותוכן והתלהבות כלשהי,

זה מתחלף בדעיכה לתוך כלום ומחשבות מטרידות ובלבול ועייפות

אני מרגישה משובשת, מקרטעת, מפלבלת, מבולבלת, מוזרה, כמו מישהי שלא שייכת.

מה אמרתם, רבותיי? לא שמעתי, כי קשה לי לעקוב אחרי שיחות,

אני מסתכלת מהצד ומתאמצת,

זה מה שתמיד עשיתי,

להסתכל מהצד ולהתאמץ,

על ניוטרל,

לא הבנתי למה הם התכוונו, מה הם אמרו? ולמה המבטים, וחצי החיוך, והנה כבר הלכו.

אה, אהמממ, רציתי, אני לא יודעת איך, וצריך לזכור ולעשות ולקרוא ולחייך ושם וכאן ולפעמים.

אחרי שתלכו יהיה כאן שקט והעצים כ"כ יפים.

וריח העפר ותחילת חיים חדשים.

הא, אשליות, ויכולתי, וחלומות עזים שולפים בלילה מעומק התודעה גוש רגשות גולמי מרוכז,

מתעוררת בבוקר בתחושת אובדן של משהו חשוב נורא.

ואז לעוד יום של משחק והצגות בעולם שם בחוץ. אני שחקנית גרועה.

אני רוצה קצת זמן שקט לעצמי להבין מה אני רוצה ויכולה לעשות,

לשנות אווירה ולהתעמק בחיזוק עצמי ולהתמקד בדברים החשובים (???).

אני מרגישה שנורא בא לי להודיע בעבודה בתחושת ניצחון שאני מתפטרת,

הא הא, בוא נראה אתכם מסתדרים בלעדי!

ולהשאיר מאחורי את כל השטויות.

גררר, לא יודעת למה הפנטזיה הזאת כ"כ מספקת אותי, בצורה קשה.

אני סתם מפנטזת מתוך מיאוס, מותר לפנטז, וברור שאם הייתי עושה כזה דבר, הייתי קודם מחכה שאמצא עבודה אחרת. אולי בחצי או שלושת רבעי משרה.

מקווה שאם אכן הייתי עושה כזה שינוי, לא הייתי ממלאת את הזמן שהתפנה ברביצה מול הטלוויזיה ואכילה.

מקווה שהייתי מנצלת את הזמן לעשייה, לספורט וקורסים וקריאה וכו' וכו'.

דברים של חיים ושיפור עצמי.

ובעצם שום דבר לא קורה,

כי ככה זה אצלי, 

החיים רק מצופים אך אינם באמת מתרחשים,

בגיל כזה זו כבר בעיה,

תתעוררי, תתעוררי

והזמן איכשהו אוזל מבלי שיסמן במסלולו הנמרץ-מפוהק חריצים ראויים לתיעוד,

הזמן בורח מבלי שתהיה לי שליטה או אחיזה,

בי,

וגם כשחשבתי שסוף סוף קורה - זה לא היה באמת,

אלא פנטזיה ילדותית,

שמחפשת גאולה מבחוץ - ובזה אבדונה,

אבל מתוך רגש כל כך קדוש - האם רגש ילדותי הוא קדוש?

במובנים מסוימים אני די מתה,

נגיד רגשית,

ומתכסה בעננת אבק לואקר,

אברא קדברא!

שתי חבילות העלמתי הערב!

להתחבא בחיק חלום,

בבית, בבית, תנו לי בביתי לחסות,

אל תכריחו אותי לצאת אל העולם בחוץ, מקומי אינו שם,

אני מתאמצת מאוד להתאים עצמי, גם זה בקושי,

מאוד קשה היה לי להתחיל את השבוע, לצאת מן הבית אל המולת החוץ,

האני הסמרטוטית הכפופה מול החוץ הזקוף והמלא אמירה,

האנשים זה מתנהל כל כך שעמום,

ואני יודעת שזה לא היה משפט תקני,

אני

סוג של כישלון או התמהמהות,

מהותי היא ההתמהמהות,

ואולי הקלקול רב מן הקסם,

שריטה ישנה ששיבשה

את הצמיחה הנכונה.

אבל,

לענייננו,

אעדכן -

המזכירה השנייה יצאה לחופשה בחו"ל של שבוע וחצי,

בתקופה זו קרעתי את התחת הענוג שלי בעבודה עם ימי עבודה ארוכים עד מאוד (10-11 שעות ביום) ותיקתוק משימות,

חושבני הבוס הישיר החדש התרשם, קיבלתי פידבקים חיוביים,

חושבני מה אכפת לי בכלל מכל זה, ומה בראש שלי ומה באמת, אני צריכה להוכיח עצמי? אחרי 9 שנים?

כל העניינים מול המזכירה השנייה - מה זה, תחרות? השוואה? איך הגיע לזה, לא מעניין ואין כוחות, אבל הנה, זה המצב התת-קרקעי שנוצר, כנראה, ולי בנשמה זה עושה קצת שחור, קצת מנומר,

בכל אופן, אני את שלי עשיתי, עבדתי קשה ויסודי כהרגלי, וגם בלי בעיה תיאמתי פגישות ואף מורכבות רבות-משתתפים (מה שבד"כ היא עושה ואני אף פעם לא עשיתי ומעט חששתי, אך מסתבר שזה לא דורש דוקטורט...),

ומכיוון שהיא לא הייתה בסביבה אז הייתה לי קצת יותר אינטראקציה עם הבוס הישיר והבוס הגדול (אבל... נראה לי שעדיין הבוס הישיר יותר משוחח איתה, כך לפחות אני מרגישה. ואם כן, אז מה? שיהיה. אני לא יכולה להיות אלא עצמי, take it or leave it).

כשהיא חזרה הייתי כבר די מותשת - אז מצד אחד שמחתי שהיא חזרה כך שאוכל לחזור לשעות עבודה נורמליות, ומצד שני - היה משהו טוב ונעים ונוח יותר עבורי בזה שהיא לא הייתה, גם מבחינת העבודה וגם מבחינה אישית, אז קצת התבאסתי כשהיא חזרה. כשהיא חזרה כבר היו קצת אי הבנות ביננו וחיכוכים קלים, אין לי כוחות וחשק לזה. אחרי זה היא הודתה שהייתה מצדה אי הבנה. אוףףף. אבל, עדיף ככה מאשר שכל המשרד על הכתפיים שלי 10-11 שעות ביום, זה טירוף, זו עבודה לשני אנשים. ואני צריכה ללמוד לא להגיב על כל דבר, לא כל דבר שווה להתעכב עליו, למען שלום בית. יש דברים לא כ"כ מהותיים או חשובים. וככה זה כשעובדים יחד, צריך ללמוד להסתדר ולא לקחת כל דבר ללב.

פתאום בשני לילות שונים, חלמתי על הבוס הישיר. התבאסתי מהחלומות כי הם הוכיחו לי שאני סתם ילדה קטנה שמפנטזת על אהבה. בחלום אחד היינו יחד במשרד והוא רכן לעברי ללחוש לי באוזן הערה על מישהו שהגיע למשרד, הערה כזאת סודית רק ביננו. והיו לו זיפים (אף פעם אין לו זיפים, הוא מגולח למשעי, ובכלל לבוש יפה ומוקפד, נראה טוב). כמובן שיש בחלום מין השתוקקות לקירבה, קשר. ואני סתם משליכה עליו! הוא לא עושה רושם של אדם רגשי או רגשני, להפך, יש בו משהו מאוד מאוד קורקטי, ואמנם אדיב וקומוניקטיבי אך מרוחק משהו, הייתי אומרת מעט רובוטי, ומאוד מאוד מיינסטרים. חשבתי בהתחלה שאולי יש בו הבלחות פה ושם של איזה ניצוץ פנימי מעניין שהיה נראה מבטיח, אבל לא יודעת... 

בחלום המפגר השני היו לנו חיים כפולים - בעבודה עובדים יחד בצורה מאוד קורקטית כמו כולם, ובערב מאוחר מתכתבים בווטסאפ/אימייל על דברים אישיים, מפתחים יחסי קירבה מיוחדים, ואף אחד לא יודע, ונורא אכפת לו ממני. וזה כל כך נגע ללבי שבא לי לדפוק את הראש בקיר, אם אפשר קיר מלא מסמרים אז בכלל טוב, תודה.

גאאאאאד, פאתט.

זה בכלל לא קשור אליו. 

אני חושבת שאני כ"כ צמאה לאהבה, ושיש בי כאלו חסכים, שאני נמסה לגמרי אם מישהו אפילו מתעניין בשלומי. זה נראה לי כמו נס. למשל, באותו שבוע חצי, היה לי לילה לבן אחד נטול שינה, שלאחריו באתי לעבודה, ונשארתי עד 17:00, כאשר הייתי ערה משש וחצי בבוקר של היום הקודם... הייתי כבר די על הפנים והבוסים זירזו אותי לצאת הביתה. אח"כ בערב, הבוס הישיר שלח לי הודעה בווטסאפ - "מקווה שאת בבית ובטוב! תנוחי". העובדה שהוא שלח לי את ההודעה מרצונו החופשי ומתוך אכפתיות ועניין - שהוא חשב עלי - המיסה אותי טוטאלית. הבנאדם בסך הכל שלח לי הודעה לאקונית למדי, כראוי לבוס איכפתי ונחמד שמעריך את קריעת התחת (הענוג לשעבר) של העובדת שלו. אחחח, אחחח, מה יהיה איתך. אני פשוט כזאת פודינג או ג'לי רוטט, כאשר בחיים האלו צריך להיות דייסת שיבולת שועל מעופרת יצוקה.

כשהמזכירה השנייה שבה ארצה והתכתבנו שלושתנו קצת בקבוצה שלנו בווטסאפ, הבוס הישיר כתב לה: "ברוכה הבאה!!! חסרת לנו... ומצד שני אור ניצחה על התזמורת ביד רמה!". נראה לי שזו מחמאה, לא? הא הא, הוא אוהב אותי! אוהב אותי! אוהבבב, אותייי! טרה לה לה! זהו, איבדתי רשמית את שפיות דעתי, לעת עתה. אני משליכה עליו את החסך שלי בדמות אבהית אוהבת ומיטיבה. לפחות אם הייתי רזה יותר ומטופחת, מקפידה על הליכות ומפסיקה עם הזלילות, מתלבשת בצורה נורמלית (בימים אלו אני זורקת על עצמי מהארון את מה שמספיק גדול לעלות עלי, בלי שמץ חוש אופנתי, אבל עם המון חוש סמרטוטי) - הייתי יותר ראויה לאהבה כזאת. אבל אפילו את זה אני לא עושה, לא עושה את עצמי ראויה יותר לאהבה, רק מרחיקה עצמי. נסוגה לתוך עצמי וחיה בעולם של חלומות. ולואקר. המציאות היא way overrated! יחי החלומות ומרתון סדרות!

הייתי אצל רופאת המשפחה היום כדי לקחת מרשמים לתרופה הפסיכיאטרית. היא הזכירה לי שאני צריכה לרזות כי בבדיקת הדם האחרונה שלי תוצאות השומנים היו מאוד גבוהות. אבל בינתיים האוכל הוא היתדות בהם אני נאחזת כדי לטפס כל יום. צריך איזושהי תכלית שתמריץ הלאה, שתיתן מוטיבציה להמשיך כל יום במירוץ הסיזיפי הזה. מנקודת מבט מפוכחת, אני רואה את חוסר הטעם, לא יכולה להאמין באשליות. אבל צריך להאמין במשהו, לרצות נורא משהו, לצפות למשהו.

כשרזיתי, זה לא היה חלום, זו עדיין הייתה המציאות, על כל מגבלותיה ופגמיה. מפחיד להתאמץ כל כך ולהגיע לשם ולגלות שזו לא התשובה, ושאולי אין תשובה. שהראש עדיין חושב יותר מדי, שהגוף עדיין לא מוצא חן בעיניי, ושאולי דווקא בגלל שנמלאתי מרץ ורצון וחשק, וראשי נמלא חלומות ומאוויים - תחושת האכזבה חזקה יותר. עדיף לא לרצות, לא להשתוקק, כדי לא להתאכזב כל כך. מצד שני, אולי זו חשיבת היתר שלי, האובססיביות המעגלית העקרה, שהובילו אותי בכיוון הלא נכון, בחזרה למשבצת ההתחלה.

אני מתחמקת מהמטפלת. ביטלתי שתי פגישות שנפלו על השבוע וחצי המטורפים בעבודה. ולא קבעתי בינתיים פגישה חדשה. היא כתבה לי בווטסאפ, שאלה מה לגבי המשך טיפול ואם לקבוע לי פגישה השבוע. לא בא לי. לא נראה לי שזה כ"כ מסתדר. נראה. 

גיליתי להקה נהדרת חדשה! גילויים כאלו מרקידים לי את כלי הדם בקצב של תפילה מתפוצצת מרוב תחינה.

קוראים להם Beach House, וגיליתי אותם במקרה דרך סדרת טלוויזיה מפגרת שרק מתוך אינרציה המשכתי לצפות בה עד סוף העונה הראשונה. באמת מפגרת. אבל הפסקול - משובח. לסדרה קוראים The OA. בזבוז זמן, אל תצפו.

זה השיר שלהם שהופיע בסדרה:

עכשיו אני חורשת ב- loop על האלבום היפהפה Bloom, מתוכו נדלקתי במיוחד וקשות על השיר הזה:

ועל רקע הלחן הקסום,

לילה טוב

בלילה בין חמישי לשישי לא הצלחתי להירדם. מוחי נטרף ממחשבות טורדניות חזקות על העבודה. שחזרתי סצנות, למה בכלל אמרתי לה את הדבר הזה, למה ההיא אמרה ככה ולמה הוא אמר ככה ועשה פרצוף כזה ולמה הוא התכוון, התחרטתי על דברים שאמרתי ועשיתי ודברים שלא אמרתי ולא עשיתי, כולי מבולבלת ולא יודעת מה נכון ומה לא נכון, מאבדת עצמי בתוך סבך המחשבות המהדהדות עד בלי די, ועוד ועוד ועוד ועוד,

הרגשתי באותו לילה שאם רק היה לי שוקולד בבית, זה היה מציל אותי באותם רגעים - כמובן ששוקולד לא שורד אצלי בבית הרבה זמן יען כי אני צורכת אותו אל קרבי מבלי להתמהמה - היה מציל אותי כי יש לו אפקט ממסך על החשיבה הטורדנית העזה, הוא מרגיע קצת את החשיבה כמו סם, הוא מקהה את הקצוות החדים של המחשבות הדוקרות, יש לזה בטח הסבר כימי-ביולוגי הגיוני, אבל לא היה לי שוקולד אז המחשבות השתמשו בי כאילו אני מגרש הכדורגל הפרטי של אבא שלהן והתרוצצו עלי בלי להתחשב כל הלילה, ואני שכבתי חסרת אונים, מותשת ומוחי הרצוץ לא מצליח להפסיק,

בסוף נשארתי ערה רצוף מחמישי בבוקר ועד שישי בצהריים ואז קרסתי מעייפות ונרדמתי. לא לפני שניסיתי להכין את ה"אורז עם פטריות ועוד דברים טובים" שתכננתי להכין באותו יום. בד"כ האוכל (הפשוט והבסיסי) שאני עושה יוצא ממש טעים, אני אוהבת להכין אורז ותמיד יוצא מוצלח, הפעם משום מה לא הלך לי כ"כ, כנראה חוסר השינה גרם להכל להיות הזוי ולא מסתדר. הפטריות הטריות שקניתי בראשון של אותו שבוע לא שרדו והסריחו, זרקתי אותן. לא הייתי בטוחה מה אורך זמן החיים שלהן במקרר, בד"כ אני קונה יום-יומיים לפני הבישול, הפעם קניתי כנראה יותר מדי מראש, אז למדתי את הלקח. אח"כ החלטתי לנסות להשתמש, במקום בשמן זית כמו תמיד, בשמן הקוקוס האיכותי שקניתי בעיקר בשביל למרוח על השיער (אומרים שעושה נפלאות, אך שיער ראשי הוא סחבה כמו תמיד, בטח בתקופה זו בה אני בדיכאון-תחת). שמן הקוקוס מיועד גם לטיגון, אז הלכתי על זה. חשבתי שייתן ארומה קוקוסית מעניינת לאורז. בטיגון זה עשה ריח קצת מוזר. את התוצאה הסופית לא אהבתי, טעם סבוני משהו. בן זוגי דווקא אהב, ונשבע שהוא באמת אוהב ולא סתם אומר כדי שארגיש טוב. שמתי כתמיד גם כורכום באורז, וכשערבבתי את המרכיבים עם המים, תנועת הערבוב השפריצה מים עם כורכום על דופן המקרר, וכורכום עושה כתם. מהר ניקיתי. אף פעם זה לא קורה לי, כזו גמלוניות שגורמת להשפרצה סביבתית תוך כדי בישול. תגידו שזה קורה לפעמים לכולם, אבל אני הרגשתי שזו רק עוד אינדיקציה לכך שבזמן האחרון פשוט לא הולך לי, בכל מיני תחומים. אם לא בכולם. תזרקו תחום, ותראו איך לא הולך לי בו. דיני ראיות, גיזום שיחים, העבודה שלי, יחסים חברתיים, הזוגיות, הגוף שלי, תחום המקרא.

ואני בכלל, לדעתי, בדיעבד, הייתי צריכה ללמוד בתואר הראשון דו-חוגי לשון עברית ואנגלית. למדתי רק אנגלית, כי כמובן מבחינתי הייתי כבר עם רגל אחת מחוץ למדינה המזורגגת הזאת ובדרך לדוקטורט באוקספורד. חחחחח, how little did I know, about life and about myself. אז בדיעבד, תואר בלשון עברית היה יכול לחזק את יכולות העריכה הלשונית שלי. הרי קיבלתי בבגרות בלשון 99, זה לגמרי הכיוון שלי - שפות. הייתי צריכה אולי בלשנות. וללמוד מלא שפות, כמו קלטית ולדינו. נאאא, אני סתם טסה במחשבות המפנטזות המנותקות מהמציאות. אמנם בצרפתית מתחילים באוניברסיטה קיבלתי 100, אבל כשהתחלתי צרפתית למתקדמים - לא רק שהשיעור היה בשמונה בבוקר (וזו הייתה תקופה בה בקושי הצלחתי להתעורר מוקדם בבוקר, בגלל לילות לבנים), אלא שגם האנשים שם פתאום פטפטו צרפתית ברמה שהייתה קפיצת מדרגה לא הגיונית מרמת מתחילים, והרגשתי לא שייכת והמומה. עזבתי. אז מה פתאום אני מפנטזת על ללמוד מלא שפות. ולטינית. וללמוד את כל העולם ולדעת הרבה. בכל זאת, המוח מוגבל לפעמים כי הוא מוטרד מדברים לוגיסטיים ולא לוגיסטיים, ובתואר לומדים מיליון וחצי דברים ובאיזשהו שלב זה הכל יותר מדי ויש גם עוד דברים בחיים, כמו לקנות במכולת ולהתאחד רוחנית עם מפזר חום בלילות הקרים תוך מבט קרוע אל האוויר הריק.

אז בשישי בצהריים קרסתי ונרדמתי עמוקות עד שתים עשרה בלילה. באותו יום היה יום ההולדת שלי, שאני לא עושה ממנו עניין אם כי כמובן שזה תמיד נעים לקבל את הברכות ותשומת הלב והאהבה. בן הזוג שאל מראש לאיזו מסעדה ארצה ללכת לחגוג, אמרתי שאני מעדיפה לבלות בבית, ואכין אורז טעים עם פטריות. כן, הפטריות המסריחות והקוקוס הסבוני והכורכום המתיז. היאח הידד.

אז התעוררתי בלילה וחיכו לי הודעות יומולדת שמח מכמה אנשים, ושיחת טלפון שלא נענתה מאחותי הגדולה. נשארתי שוב ערה בלילה עד אחרי ארבע בבוקר, והרגשתי ששפיותי אוזלת לי דרך האזניים ודוהרת הרחק אל האופק היכן שלעולם לא תימצא. כי האופק תמיד מתרחק. השתגעתי. בארבע בבוקר הרבצתי ארוחת בוקר של 4 טוסטים עם ממרח בוטנים בריא. זה קצת הרגיע את העסק ולאחר מכן נרדמתי עד הצהריים.

בשבת חיכה לי אתגר - הרבה זמן מראש הזמינה אותי ואת בן זוגי חברה (המקסימה מהעבודה, שכבר עזבה ומתחילה במקום אחר) אליה הביתה להדלקת נר שמיני של חנוכה. היא הזמינה גם את הבוסית לשעבר, שהגיעה עם בעלה. בשבת קמתי אבודה כהרגלי בקודש ולא הבנתי איך אצליח להביא עצמי לצאת מהבית ולתקשר עם אנשים. גם התחיל לרדת גשם וכל מה שרציתי זה להתחבא לנצח במיטה מתחת לשמיכה ולחכות שהכל יעבור ובינתיים לראות מלא סדרות ולקרוא מלא ספרים ולאכול אוכל בריא כמו למשל גזר ודייסת שיבולת שועל ותפוחים ולאכול את הראש לכל מאזיניי וקוראיי באשר הם עם האו.סי.די המתיש המסכן שלי.

בסוף בכוחות-על הכרחתי עצמי לקום להתארגן, אפילו להתקלח, וקצת התאפרתי לראשונה מזה שנים, והעפרון-טוש השחור לעיניים החדש נפל לי על הרצפה המלוכלכת וקצת ניקיתי אותו, אבל לא הייתי עם משקפיים כך שראיתי הכל מטושטש (אבל התאפרתי מול מראה מגדילה פי מיליון 'תלפים), אז יש מצב שהוא מטונף מאבק של רצפה שלא נוקתה שבועות.

אני ובן-זוגי עברנו את פרוצדורת הריב הקבועה לפני יציאה (חצי שעה לפני שצריך לצאת הוא עדיין זרוק במיטה בתנוחת סמרטוט, מחפש בטלוויזיה מה לראות, מוצא את "ערי הזהב הנסתרות" ומתחיל לצפות, כאילו לא צריך לקום להתארגן).

הביקור אצל המקסימה היה חביב ונחמד. הביאו לי מתנה וברכה ליומולדת. הנה הברכה:

"_____ חברתנו היקרה,

מאחלות לך מזל-טוב, הרבה אושר, בריאות, שקט נפשי, שאת תשלטי במחשבות ולא הן בך!

ובעיקר - שמרי על ההומור הייחודי לך, שתמיד מעלה חיוך על שפתינו, ושיהיה לך רק (או בעיקר) טוב!

אוהבות מאוד,"

ואם בברכות עסקינן, הנה הברכה הקצרצרה שבן זוגי שרבט כהרגלו באותיות קטנות ולא לגמרי מובנות בפינת הברכה שקנה לי:

"ל____ החמודה,

שמהרגע הראשון אותי הקסימה,

שתיקחי הכל בקלות,

גם כשלא פשוט,

חיבוקי,"

ובשבת בלילה נרדמתי בשעה יחסית נורמלית עד הבוקר, אז שבתי לשינה יחסית מסודרת. בינתיים.

היום בעבודה היה בסדר, פחות או יותר. תמיד יש איזה משהו או משהו-ים, וכמה שמראש אני אומרת לעצמי כמה שיותר לשתוק, בשטח זה קשה.

הערב הסתכלתי, שוב, באתרים של אוניברסיטאות לחפש אופציות ללימודים, וזה לא פשוט. לא בטוחה מה ללמוד, אם בכלל. לא יודעת מה רוצה ומה מתאים לי ואם בכלל המוח שלי עדיין במצב מתאים לתהליך הלמידה והמטלות, אולי הוא קצת נדפק ונשחק עם השנים, הזדקנתי. ותואר שני דורש השקעת זמן ניכרת, בד"כ לפחות יומיים מלאים בשבוע, וקשה לשלב עם משרה כמו שלי. יש גם לימודי תעודה של יום בשבוע. שעות בהיתי באתרים של חוגים אלו ואחרים, בסוף עזבתי.

אח"כ חטפתי דיכאון טוטאלי ובכיתי לבן זוגי שעות על המצוקה שאני חשה בעבודה, איך זה דרדר את הביטחון העצמי שלי, איך שבחודשים האחרונים לא הייתי עצמי, לא תפקדתי באותה רמה כמו בעבר, כל המצב הדפוק הזה שם ערער אותי, ולא הייתי בטוחה איך נכון להתנהל, ובהתחלה ניסיתי לשמור על צורת העבודה אבל לאף אחד לא היה באמת אכפת וזה תסכל אותי אז הורדתי את הסטנדרטים שלי כדי להתאים עצמי למצב החדש במשרד - וגם הבוסית לשעבר יעצה לי להרפות, לא להשקיע מעצמי כמו פעם, כי זה לא שווה את זה ואף אחד אחר לא משקיע את הנשמה כמוני - אבל בדיעבד אולי לא הייתי צריכה לנהוג כך, אולי לא קראתי את המפה נכון, והייתי צריכה להמשיך להראות חשיבה ותשומת לב ולשאול את השאלות שבעבר שאלתי שעזרו לי ולאחרים להימנע מטעויות ולעשות דברים בצורה מושלמת. כי למשל קרה לפני מס' חודשים שויתרתי על השאלות ובדיעבד התברר שהייתי צריכה להפנות תשומת לב למשהו, ומי שהפנתה את תשומת הלב בסוף הייתה דווקא המזכירה השנייה, ואז נורא כעסתי על עצמי, זה אף פעם לא היה ככה, זה תמיד תמיד היה הפוך. לאחרי ששנים הייתי סמל ומופת לדקדקנות וחשיבה מעמיקה ותשומת לב להכל, אכזבתי את עצמי בכמה הזדמנויות. ולעומת זה המזכירה השנייה רק פורחת ומפגינה ביטחון עצמי יותר מפעם. והבוס הישיר החדש כל הזמן רק ניגש אליה לשיחות על דא ועל הא ומספר לה על פגישות שהיו לו וכל מיני דברים, ואני מהצד כמו עז, בוהה בהם מדברים. והרי אנחנו צוות... ויש דברים שאני גם צריכה להתעדכן בהם, כחלק מהעבודה. וחשבתי ליזום איתו שיחה, אבל אני חוששת שלא אדע לנהל אותה נכון ושזה יילך למקומות לא נכונים, לא סומכת על עצמי... ולא יודעת אם צריכה לעשות משהו או לא. אבל אולי כל צורת החשיבה שלי שגויה, ואולי אני מגזימה ונסחפת לפרשנויות מוגזמות וגם מציגה לאחרים את הסיטואציה בצורה מעוותת דרך הפריזמה של המוח הפאראנואידי שלי, גם אם האינטואיציה הבסיסית שלי נכונה. אולי אני רואה יותר מדי בשחור-לבן, והאמת היא איפשהו באמצע. וחשוב גם לדעת לפרגן למזכירה השנייה, ולא לחשוב כל הזמן כמה לא מגיעה לה כל תשומת הלב הזו... ואולי משהו בהתנהגות שלי גרם לדינמיקה הזאת... שאיכשהו הרחקתי אותו ממני.... 

בן הזוג אמר כל מיני דברים. סיפר על הגועל נפש שהולך אצלו בעבודה, שלעומתו מה שהולך אצלי בעבודה זה גן עדן של שלווה ואחווה.... ושזו רק עבודה ושאני צריכה להתמקד בדברים אחרים שעושים לי טוב מחוץ לשעות העבודה. שאני אכתוב ספר. אני לא יודעת על מה לכתוב. אני כותבת שירים. גם בהם כמעט לא נגעתי מאז הפגישה עם עורכת השירה, ניסיתי פה ושם. גם ככה כל השירים שלי הם על האין ועל החידלון וכל אותם דברים באישיות שלי שכנראה סתם דופקים אותי כל השנים.

למצוא עבודה אחרת זה בכלל לא פשוט, וגם יש לי משכורת יחסית גבוהה שאתקשה למצוא במקומות אחרים. מה גם שבכל מקום אצטרך להתמודד עם דברים שקשים לי, הרי אהיה עם אותה אישיות בכל מקום, ואני חוששת שאהיה אאוטסיידרית בכל מקום. כעקרון זו לא האאוטסיידריות שקשה לי כרגע, הרי תמיד הייתי אאוטסיידרית שם ובכל מקום, אבל יחד עם זאת עדיין מצאתי את מקומי והיה לי בסדר והייתי מאוד מוערכת ואהובה. חבל, תמיד הרגשתי שמבחינתי אשמח לעבוד במקום הזה עד הפנסיה, הרגשתי יציבות. ועכשיו זו מלחמה יומיומית לסחוב עצמי לשם. אני לא חושבת שאני צריכה לשנות את עצמי ולהפוך ללקקנית ומלאת חיוכים כדי להפוך את עצמי לאטרקטיבית יותר בשבילם. ויש מספיק אנשים במקום העבודה הזה שמכירים אותי שנים רבות ושאוהבים ומעריכים אותי ויודעים בדיוק מה אני שווה. הבעיה היא ספציפית בקונסטלציה החדשה במשרד שלנו - עם הבוס הגדול (שהוא האשם בכל המצב, עם המהלכים המלוכלכים שעשה להדחת הבוסית לשעבר, ועוד כמה דברים בהתנהלות שלו, שהכניסו רעל למשרד), הבוס החדש הישיר, והמזכירה השנייה.

מרגישה לא שייכת לעולם הזה, לא בנויה לאינטרקציות החברתיות האלו בעבודה, עם כל החוקים שאני לא מבינה בהם, רוצה שיעזבו אותי בשקט, אין לי כוחות, מרגישה שמיציתי, מרגישה חוסר מוצא, כלואה. אמרתי לבן זוגי שכבר יש לי מחשבות על התאבדות, שאשים עצמי בשק עם פתק בחוץ שיזהיר מפני הימצאות גופה בשק, כדי למנוע טראומה מאלו שיגלו אותי. לא בנויה לעולם הזה. אבל ברור שלא אעשה זאת (אין לי מושג איך, נשמע אופרציה די מורכבת, מאיפה משיגים משהו שגומר הכל בבת אחת בלי כאבים או תופעות משונות), וזה גם לא הוגן לאחרים.

כשלתי, לא מימשתי עצמי, אני סוחבת אישיות צולעת לא מגובשת וכושלת מבחינה חברתית, וחולה בחשיבה טורדנית עקרה, אני במצב צבירה תמידי של deer caught in the headlights, המומה ואבודה וחסרת אונים. 

אבל העיקר שיש לי משכורת טובה.

שיט, אחרי שתיים בלילה וצריכה לקום בשש וחצי.

תודה על ההקשבה.