אוֹר בּשׁוּלֵי הֶעָנָן

אחותי הקטנה תמכה בי טלפונית, וגם הפסיכולוגית ענתה לי בווטסאפ תשובה שמנסה להרגיע, ואדבר עם בן זוגי

מתישהו, הוא בסופ"ש הזה בביקור אצל הוריו אז אני לבד בבית. וכשניסיתי להשיגו אחותו אמרה שהוא ישן. 

אני לא מפרטת במה מדובר כי זו בטח שטות קטנה. או שלא. לא יודעת אם נגרם לי נזק פיזי. אני מרגישה חולה נפשית. ואני שמה זובי ענק בגודל של הקוסמוס על מה יחשוב עלי מי שיקרא פה - קודם כל, כמעט אף אחד לא קורא כאן, אני בטח לבד כאן ויכולה להגיד חמש פעמים רצוף את המילה "קרמבולה" בלי שמישהו ישים לב, ושנית

כאמור אני שמה את האיבר האינטר-גלקטי המרשים והזקוף ההוא על דעת הכלל הנורמטיבית. אני אדבר על מה שבא לי, גם על מצבים נפשיים לימינאליים וחוסר אונים וכאלו דברים שכנראה אנשים בד"כ לא מדברים עליהם בריש גלי. אבל אני כן מדברת עליהם וזה בסדר. זה מי שאני ואני שלמה עם מי שאני, ואני מאוד מודעת לעניינים הפסיכולוגיים האלו. ואני לא ככה כל הזמן, דווקא אני עם הרבה פחות מצבים כאלו מאשר בעבר, אבל לפעמים עדיין יש נפילות. ומותר לי להתבוסס בזה עכשיו, אבל אני יודעת שבהמשך אצטרך גם להרפות ולהתעשת כי חבל עלי, חבל שאשקע בזה, אפשר אפשר אפשר למצוא גאולה, כן אפשר ויש בי את הכוחות להתעלות מעל זה ולחייך כן לחייך ולהפסיק ליפול בצניחה חופשית אל הלא נודע של התפצחות האני. אני לא חייבת לטבוע בתוך האו.סי.די, בתוך החשיבה השלילית. יכול להיות שהכל בסדר ושום נזק לא נגרם, לא קרה שום דבר ואני סתם מענה את עצמי, או המוח שלי מענה אותי. כרגע נראה כאילו שום דבר לא יוכל לעזור, אבל הרי זה קרה לי בעבר, והדברים עברו בסופו של דבר, ומי זוכר עכשיו בכלל את אותן אפיזודות. באותו אופן גם האפיזודה הנוכחית תעבור עד שאשכח אותה בסופו של דבר. וזה רק מזכיר לי עד כמה אני בכל זאת עדיין שברירית. 

והנה, כתבתי כאן עכשיו, אבל את העבר עדיין אי אפשר לשנות. וזה הורס אותי. אני מרגישה גם כעס, אפילו זעם. אבל כבר אין לי כוחות לזעום. אני גם מפחדת. ואני יודעת שאם לא אקח את עצמי בידיים ואתעשת, ישנה תהום פעורה ועמוקה שעלולה לשאוב אותי לתוכה. 

אז אולי הלילה יהיה קשה. ומחר עדיין ארגיש אי נוחות. ובימים הבאים התחושות החדות החותכות הללו, ובעיקר החרטה (שכרוכה בשחזור רפטטיבי של אותו רגע של ביצוע המעשה, ואיך יכולתי לפעול אחרת), יילכו ויתעמעמו, ואהיה יותר ויותר במצב של השלמה. אני מקווה.

טיפשה שבכלל קניתי את הבורקס ההוא שהיה מאחורי מין דלת קטנה שקופה שבורה. לא יודעת אם זה היה פלסטיק או זכוכית. אבל הספק הגדול שלי הוא, שאולי היו על הבורקסים חתיכות או פירורים מהדלת שנשברה. לא יודעת מתי היא נשברה, היא הייתה ככה כשנכנסתי לשם. וכל כך כל כך רציתי את הבורקס הטרי והחם, שלא הצלחתי להימנע מלקחת אותו, למרות שהפריע לי שהדלת המכסה על המדף הייתה שבורה. מצד שני, בטח עובדי המקום לא היו שמים מאפים במקום שיש בו שברי זכוכית או פלסטיק, נכון??.... בטח ניקו את האזור. אני מקווה. לעולם לא אוכל לדעת.

ואחרי זה אכלתי עוד המון שטויות בלי מחשבה ובלי שליטה כדי לכסות על המחשבות הטורדניות. ועל הכאב.

כנראה שאני ממשפחת פרוקי הרגליים –

רגליי מפורקות להמון רגליים קטנות

שמתרוצצות כל אחת לכיוון אחר

ולא מצליחות להישמר

מפספוס המדרגה והשאון האדיר

של הנפילה

ציפורים סביב לראשי

אולי אני ממשפחת בעלי הכנף –

ניסיון רב-שנים בחלומות-מרדף –

התחמקויות של הרגע האחרון ונסיקה

אל גבהֵי העילוי הנכסף

(או שמא אני רק עצלן מעולף שכוב על ענף)

ובמחברת שבמגירה, השירים הומים לי תזכורות מנחמות,

שיש אוצרות, אוצרות,

בעולם התת-קרקעי, התת-עורי, של הנפש, של החלומות,

ושם אני רוצה להיות,

ואני שומעת מוסיקה קסומה

של חורף, כמו

תחנוני היופי של קייט בוש:

https://www.youtube.com/watch?v=zlB-amJ44g0

כמו אוסף שירים של רדיו 88 שקניתי פעם מזמן, עם שירים מחממי-לב כמו:

https://www.youtube.com/watch?v=GeisCvjwBMo

(משום מה לאחרונה אני לא מצליחה להטמיע את הסרטון בגוף הפוסט, משהו טכני השתנה, אולי הקוד של הסרטון ביוטיוב. אין לי מושג מה הפיתרון. בינתיים פשוט אשים קישורים)

ומתוך המחברת, המילים נשפכות החוצה,

רוצות,

כל כך רוצות,

אני תוהה אם הן מביעות פאתוס מוגזם

מניחה שלא צריך להיות אכפת לי....

צריכה להיות שלמה עם עצמי כפי שאני....

למשל, שני שירים משנת 1999:

אולי תבין ללבי

אולי תִצלח כניסתך לחדרים

הבנויים בי רבדים רבדים

אולי תיגע ידך בבשרי

הצמא לעיניך תמיד

ותפשיל המסך מעל חלומי

האפוף אד עקום מסתורי

אולי תבוא

אני עושה קסמים ירחיים

כמו ללטף לחייך אני

מכמינה אהבתי הנשפכת

מאחורי פּניי הגלויים

אין לי מה להסתיר

אני רובצת כל היום בחדרי

בעיקר במיטה

וחושבת על חיי, הצלפות חרטה,

מפצה את גופי ברגעיות משכיחה,

ובערוב היום (החלונות גם כך

כבר סגורים)

אני מתיישבת וכותבת

שירים

והנה שיר קצר מ- 2012

(ואולי זו בכלל טיוטה לשיר, שיר לא גמור):

רוטינה

זה כמו שם של מחלה

או תרופה:

"אני לוקחת שלושה כדורי רוטינה ליום"

(אני חולה)

עוד שיר ישן, נדמה לי מתקופת הצבא, נגיד שנת 98' אולי,

ולמיטב זכרוני כשהראיתי אותו לאנשים, הם כלל לא הבינו אותו:

לא רוצה לחזור הביתה

ופריחתי כבר אדום כהה מאוד

אולי אשחיר מחלפותיי

אולי אתלשן מעלי

כמו ילדה מתמוטטת מאוד

וכבדה פריחתי מלהיות

צמרת חוֹחים לראשי

הינוּמת גֵאיות ממצחי

אמחה כּכלה

עדכון לאחר עריכה-

כמיטב המסורת, לאחר פרסום הקטע השורות נהיו פתאום ומשום מה מופרדות ביניהן ברווחים גדולים מדי, תופעה מעיקה ולא מוסברת שחוזרת על עצמה כאן, אז נכנסתי לעריכה לתקן את זה, ואיכשהו קרה, לא ברור איך, שהחלק האחרון של הקטע פשוט נמחק. כתבתי עוד דברים והוספתי עוד שלושה שירים לאחר השיר האחרון הזה, אבל כאמור הם נמחקו, ולא גיביתי את הקטע, כך שאו שאאלץ לשחזר כשיהיה לי זמן, או שזה סימן "מלמעלה" שכתבתי יותר מדי והעמסתי עם יותר מדי שירים, כך שזה בסופו של דבר לטובה. אם כי זה מתסכל למדי כשזה קורה בשלוש לפנות בוקר כשאני גמורה מעייפות ולאחר התעסקות של חצי לילה עם הבלוג. בכל אופן, החלטתי בזאת שלהבא אכתוב את הקטע בקובץ word ובסוף אעתיקו לכאן, וכך יהיה לי תמיד גיבוי.

היה לי במהלך היום התקף זלילה יחסית חמור, באמת כמות גדולה מדי, אני קצת בהלם מזה, מעצמי. מקווה בימים הקרובים לאזן את זה. חבל, אבל זה מה יש, קורה לפעמים. הרבה לחץ מחשבתי התרוצץ בראש.

חלק מהלחץ נובע מדאגה לאחותי הקטנה, היא חווה קשיים נפשיים, היא מרגישה קצת אבודה. לא אפרט מפאת התחשבות בפרטיותה – והיא קוראת לפעמים בבלוג שלי – היי לך אחות קטנה! אני חושבת עלייך הרבה ולא רוצה שתסבלי או תחושי מצוקה, מי כמוני מכירה את המצוקות הנפשיות והמחשבות הטורדניות והדיכאון. אני מייחלת לכך שתתקדמי אל עבר מסלול חיובי של יותר עשייה ועצמאות, בקצב שלך, לאט לאט, למען ההתפתחות האישית שלך, ועם הזמן תמצאי את המקום שלך בעולם הזה, את הנישה שלך. יהיה בסדר! ויש בך המון יכולות וכישרונות שאת יכולה לממש במגוון מסגרות אפשריות. אני מכירה את זה שהכל נראה שחור וחסר פיתרון, כאילו אין מוצא. זה הרי בדיוק הדיכאון, הפלונטר הנפשי. אבל יש מוצא, ויש אפשרויות, ודברים לא חייבים להראות כל כך שחורים. אז כן, לא הכל פשוט, אבל ניתן להתמודד, ניתן להשתנות ולהתחזק, ובחיים יכולות להיקרות בדרכנו הזדמנויות שלא תיארנו לעצמנו שיגיעו.

אני צריכה ללמוד לעשות את ההפרדה, לא להיכנס ללחץ בגלל זה. יש גבול לכמה שבן משפחה יכול לעזור, כלומר בן משפחה יכול לעזור אבל עד גבול מסוים מכיוון שהוא מעורב רגשית, ולכן יש צורך גם בטיפול מקצועי. ובשביל להיות שם בשבילה אני צריכה להיות במצב חיובי כמה שאפשר - בלי הלחץ המיותר הזה. 

עוד לחץ לדעתי נבע מהחתונה שהייתי בה הערב. אני לא הולכת בכלל לאירועים, וזה אירוע שדי הייתי מחויבת ללכת אליו – לא חייבת כמובן, אבל זה היה לא נעים להתחמק. ולמען האמת, זו דווקא הייתה הזדמנות נחמדה להתלבש יפה, ולהנות קצת עם קולגות מהעבודה שבד"כ לא יוצא לי להיות איתם בסיטואציות חברתיות. בעבר הייתי בחרדה חברתית ומגוון חרדות אחרות בסיטואציות כאלו, והתחמקתי מכל מיני אירועים, אבל הפעם הלכתי על זה והיה נחמד. יעני זרמתי. וקיבלתי קצת מחמאות על איך שנראיתי, וזה נחמד – עוד חווייה חדשה לי. וזה הרגיש בין מוזר למשעשע, כי כאמור תקעתי כל היום מיליון סנדביצ'ים ושוקולד (בלעעעע) והרגשתי כמו מערבל בטון. והבחורה שנסעתי איתה בטרמפ לחתונה כזאת חמודה, מקסימה, היה כיף לדבר איתה. לפני כן היה לי לחץ כי גם לא ידעתי מה ללבוש וקיוויתי שאצליח להיראות יחסית ייצוגית כראוי למעמד. חבל שאני בכזה לחץ בגלל דברים קטנים. אני כזאת או.סי.די. חשיבת יתר.

עוד סיבה ללחץ זה העבודה. בזמן האחרון אני מרגישה שיש הרבה דברים שאני לא מספיקה לעשות, ושלוקח לי יותר זמן לעשות דברים, וגם יש הרבה ניירת על שולחני שנערמת ואני לא מספיקה לסדר ולתייק. זה נובע מסיבות שונות (למשל, לאחרונה המזכירה השנייה נעדרה שבוע בגלל מחלה, כך שהיה עלי הרבה יותר עומס והיו מטלות שלא הגעתי אליהן והצטברו, ועוד דברים). אז זה יוצר תחושה לא נוחה. והבוסית שלי לוחצת. אשתדל בתקופה הקרובה לצמצם את הפערים ולהשתלט על המטלות. ולהתמקד בעבודה נטו, בלי הסחות הדעת מסביב - ויש במשרד הרבה הסחות דעת.

רוב מה שכתבתי כאן משעמם נורא. אני סתם מתעכבת על דברים טריוויאליים לא ממש מעניינים, בטח לא מצדיקים כתיבת קטע הגות, ושאין מה להתעכב עליהם. אני מפרטת עד הפרטים הקטנטנים.

יש לי גם נטייה עזה לראות את הפגמים במציאות. לכן גם למשל לקנות בגדים עבורי זה תהליך מייגע (או לקנות דברים בכלל). אני רואה הרבה פעמים בפריטים שאני מודדת כל מיני פגמים קטנים, ומחפשת פריטים זהים שהם נטולי אותם פגמים. הרבה פעמים מדובר בדברים קטנים שאנשים לרוב אינם רואים או שזה לא מפריע להם. איזה חוט יוצא פה או שם, חוסר שלמות זה או אחר. ואני מתלבטת המון וקשה לי להחליט. והרבה פעמים אחרי שאני קונה אני נאלצת לחזור לחנות עם חלק מהפריטים במטרה להחליף אותם כי אני מתחרטת.

בן הזוג שלי צוחק איתי על כך, אומר שעם הפרפקציוניזם שלי, הייתי צריכה לעבוד בבקרת איכות.... 

נו טוב, מצד אחד זה מעכב אותי בכל מיני תחומים, אך מצד שני יש בזה גם יתרון כמו למשל בעבודה – אני ידועה כבעלת "עיני נץ" שעושה הגהה יסודית לטקסטים, והרבה פעמים מצליחה למצוא טעויות שאחרים לא שמו לב אליהם. ואני עושה דברים בצורה מדויקת. אז יש לי מה לתרום מיכולותיי.....

אבל עם השנים המצב משתפר, ואני מסוגלת יותר לזרום ו"לעגל פינות".

השעה עכשיו אחרי ארבע לפנות בוקר. נראה לי שכדאי שאלך לישון.

לילה טוב. ואם מישהו במקרה קורא כאן, אז תודה על ההקשבה.