אוֹר בּשׁוּלֵי הֶעָנָן

היום היה יום טוב יותר בעבודה, אם כי אני מרגישה שקצת איבדתי שליטה על כל הדברים שאני אמורה לעשות ולא מספיקה, לא עומדת בקצב והניירת מאיימת להטביע אותי, אני מנסה להילחם בעוז אבל בינתיים תקעתי ערימה בארון - אם לא רואים את הניירת, היא לא באמת קיימת. לא ככה?

עד שיקרה משהו

עד שיקרה

או עד שאבין שזה לא משנה

לא משנה

ולא חשוב

ואבין שזה בעיקר אני כאן

אני והדי מחשבותיי

ויותר מדי מילותיי

ושאני אולי מחפשת "שם בחוץ" משהו שלא קיים

(אם כי מצאתי דברים נפלאים שם בחוץ, הכרתי אנשים נפלאים, מצאתי קסם)

היה לי היום בעבודה יום די חרטבּוּנה

וקצת ירדה לי האנרגיה והמוטיבציה והחשק והכוח

איך שהגעתי המזכירה השנייה סיפרה לי

שהתקשרה מזכירה של עו"ד שאנו עובדים איתו

ומסתבר שהיום התקיים דיון מאוד מאוד מאוד חשוב מול צד שלישי, שהבוס שלי היה אמור להיות נוכח בו,

אבל הבוס שלי בחו"ל, כי לא ידענו בכלל על קביעת המועד.

המזכירה של העו"ד טענה שרשום לה שהיא התקשרה אלינו בתחילת אוגוסט ושוחחה עם אחת מאיתנו ויידעה על קביעת המועד, אבל לא כתוב לה עם מי היא דיברה וזה לא רשום לה. היא הוסיפה ואמרה שמכיוון שהיא זוכרת שבזמן האחרון יצא לה לדבר יותר איתי ולא עם שתי האחרות, נראה לה שהיא דיברה אז איתי.

מניאקית זונה פרוצה יצאנית בת-פיגולים. בטח מפילה עלינו את הפשלה שלה.

אין אין אין מצב שהייתי מקבלת כזאת הודעה בנושא כ"כ חשוב ולא הייתי עושה עם זה משהו!

אני בכלל לא אחראית על היומן ולא קובעת בו דברים, המזכירה השנייה מנהלת לו את היומן, ואני בטח הייתי מיד שולחת אימייל אליה ולבוסית על הנושא הזה.

ואני גם ידועה בתור מישהי מאוד מאוד דקדקנית, קפדנית ופרפקציוניסטית, שמקפידה על כל הפרטים הקטנים וזוכרת הכל ולא עושה טעויות ושאיתי זה "שגר ושכח" כי אפשר לסמוך עלי.

אבל כמובן שדבר ראשון נבהלתי ופקפקתי בעצמי שאולי באמת הודיעו לי וזה פרח מזכרוני, למשל בגלל מיליון הדברים שקורים אצלנו בו-זמנית שמסיטים את תשומת הלב והריכוז מעניין לעניין. אבל זה לא הגיוני, מכל מיני סיבות שלא אפרט כרגע כי גם ככה הנושא משעמם טיכו ואני כבר נכנסתי לפירוט יתר לפני המון המון שורות.

לא משנה. הבוס כמובן כעס, אבל בשיחה איתי דווקא הגיב בצורה יפה והיה נחמד ואמר לי שהוא כועס על העו"ד, שההתנהלות שלו לא הייתה בסדר, מכמה בחינות. והבוסית שלי אמרה לי שהיא בטוחה ב- 100% שזה לא אני ושלא אמשיך להתעסק בזה אפילו לרגע. אח"כ הייתה במהלך היום עוד קצת התחרבשות מעצבנת על הנושא, והעבודה יצאה לי מכל החורים (כולל הנקבוביות), וכל מה שרציתי זה ללכת משם. ונשארו ערימות ניירת שהייתי אמורה לסדר ולא נגעתי בה. והרגשתי לא יעילה ושלא עשיתי כמעט שומדבר בעבודה, בניגוד לתכנון שלי להרביץ עבודה בכיף, לנצל את השקט השבוע עקב היעדרות הבוס. יאללה, ווטאבר. עייפתי.

נפגשתי עם החברה והיה נחמד. היא התחילה עבודה חדשה וסובלת שם. עודדתי וניסיתי לתת פידבק מועיל.

אני רוצה להיות שוב ילדה קטנה ולצפות בסרטים מצוירים בטלוויזיה.

או לחילופין להשקיע את זמני בלמידה אינטלקטואלית וקריאת ספרים ועשיית דברים מעניינים, ולא ללכת לעבודה. כי אין לי כוח כבר. אני עייפה.

לילה טוב,

ואני אכתוב כאן גם מחר,

וזה לא איום - זו הבטחה!

אני אכתוב כאן כל יום,

עד ש

חוץ מהמצב החרא השגרתי במדינה,

אצלי הימים בסה"כ טובים.

שומרת על התזונה, הספורט, בעבודה טוב, עושה סידורים, קניות, הייתי עוד סופ"ש כיפי עם אחותי הקטנה ואמי בבית ההורים, פגשתי היום את אחותי הגדולה לשעה - הגיעה לאזור אז ניצלנו את הזמן שהיה לה לפגישה. היא אמרה שהיא מגיעה לאזור אז באתי לפגוש אותה. חשוב, לשקם את היחסים. היה נחמד.

מעלה בקרוב שוב עוד קצת את מינון הלוסטרל ובמקביל אוריד לגמרי את האיקסל, בהוראת הפסיכיאטר.

היום מרגישה קצת מוזר.

קשה להגדיר.

זה לא רק העייפות.

אז יש לי בשעה טובה משקפיים חדשים. יחסית לעובדה שמדובר במסגרת פלסטיק שחורה, עם כל החששות שלי שייראה מגוחך - יצא דווקא בסדר גמור. קיבלתי תגובות חיוביות.

אבל אחותי הגדולה אמרה לי היום שכעיקרון המסגרת יפה, אבל למה בשחור. אמרה שהשחור נראה מפחיד. כי זה בולט.

היא גם ציינה, בתגובה לכך שסיפרתי לה שנראה לי שהלוסטרל משפיע כי אני בתקופה של הרגשה טובה יותר - שהיא לא רוצה לבאס אותי, אבל הרבה פעמים כשמתחילים לקחת תרופה חדשה היא משפיעה יותר, ועם הזמן המוח מתרגל וההשפעה הולכת ומתפוגגת.

אני באמת לא חושבת שהיא מתכוונת להוריד לי את מצב הרוח, או לערער אותי. אין לה אג'נדה סמויה. היא פשוט אומרת מה שהיא חושבת, והיא גם אמרה לי דברים חיוביים. אני לא צריכה להשליך עליה את הפרשנות שלי, כמיטב המסורת שלי בעבר, או לתת לדבריה לערער אותי.

זה לא משנה. אני אוהבת את המשקפיים, לא אכפת לי. אולי זה עכשיו בולט יותר. אולי אני יותר משקפופרית. אולי בהמשך אקנה עם מסגרת מתכת עדינה יותר.

ולגבי הכדורים - ברור שתמיד יש את האפשרות שהאפקטיביות של הכדורים תרד. אני מתמקדת בכאן ובעכשיו, ולא במה עלול להיות בהמשך.

אני מרגישה היום פתאום שקצת שקט אצלי, קצת בודד, קצת נטוש. הרגשה שכזו. סובייקטיבית מן הסתם. אני גם נורא עייפה.

מחר אני נפגשת עם חברה איתה לא יצא לי להיפגש מלא זמן. כיף.

הראש שלי טיפה בּבַּלבּלוֹת, בקטנה. אבל זה לא מפריע לשגרת היום עם העבודה והמטלות. קצת מרגישה שרודפת אחרי הזנב של עצמי, משהו מעגלי מצומצם. רוצה.... רוצה. משהו. יש הרבה יותר מזה. כלומר, מדי פעם בפעם יש מיאוס קל מהשגרה שחוזרת על עצמה. אני מאוד אוהבת את השגרה על כל הדברים הקטנים הנעימים והטובים שיש בה. אבל לפעמים יש כיסופים ליותר מזה. וגעגועים. ומשהו. לפעמים יש משהו.

לא מזמן כתבתי כאן קטע, אפילו פרסמתי, ולאחר כמה דקות גנזתי. כי הרגשתי שאני יותר מדי יורדת על עצמי, אפילו שזה נכתב עם הרבה הומור - שאותי מאוד משעשע - בכל זאת החלטתי שלא ארד על עצמי. גם הורדתי מכאן את הקטע הקודם שכתבתי (אפילו שהגיבו לי עליו), מאותה סיבה. מאוד התלבטתי. לא ידעתי איך מה שאני כותבת נתפס על ידי מי שקורא. האם מה שמשעשע אותי ונתפס בעיני כשיתוף כן וטבעי נתפס על ידי אחרים כשיווק גרוע של עצמי? כירידה מוגזמת שלא לצורך על עצמי? ואולי כפתטי? הרגשתי לא בנוח, ולכן מחקתי הקטעים. אבל אולי לא היה צורך שאמחק. אולי זה בסדר גמור, להיות מי שאני. מצד שני, אולי הגיע הזמן להוריד את מינון הירידה על עצמי. אולי אני כבר בשלה לזה. אני מרגישה שכן.

זהו. אז אין לי משהו מגובש להגיד. כלומר, יש לי כל מיני דברים מגובשים להגיד, בנושאים ספציפיים, אבל כרגע אני רק מספרת מה קורה איתי בימים אלו, שזה לא הרבה, שגרה יומיומית רגועה (שוב, למעט האירועים במסגרת "המצב" במדינה שמדכאים ומעציבים ומפחידים).

רוצה ללמוד פסיכולוגיה.

רוצה להתקדם עם הספר שאני קוראת.

רוצה לעשות הליכות מהירות שטרם יצא לי לעשות השבוע בגלל עיסוקים שונים בערבים.

רוצה להתקדם עם רשימת המטלות שלי.

רוצה להבין כל מיני דברים שנשארו סתומים.

רוצה לכתוב כאן על מיליון דברים ולא מגיעה לזה. לא רק מבחינת זמן, אלא גם מבחינת ארגון הדברים בראש.

דואגת לאחותי הקטנה שהייתה במצב נפשי על הפנים, אבל בינתיים התאוששה. בסופ"ש נהנינו יחד, וגם הבאתי לה מתנה שהלהיבה אותה מאוד, שמחתי לשמח את לבה.

בלילות חלומות טרופים, נראה לי שזה בהשפעת הלוסטרל, כי זה התחיל במקביל עם תחילת נטילת התרופה.

הלילה, מה פתאום חלמתי על ה.? שנעלמה מחיי מזמן מזמן מזמן. מה פתאום. מוזר, איך שהמוח עובד.

מוזר גם, איך שאני ואחותי הגדולה כ"כ שונות. מצד אחד, הפגישה הייתה נחמדה. מצד שני, גם הרגשתי את הפער המנטלי, התודעתי והרגשי בינינו. ראש אחר. אבל, אז מה. אז אנחנו שונות. עדיין אחיות, ואכפת לנו זו מזו. אני מתכוונת להמשיך ולשקם את היחסים. ולחשוב חיובי. בסך הכל, גם הריחוק הפיזי תרם לריחוק הרגשי, אז אנסה יותר להיפגש ולהיות בקשר.

אה, ועוד כל מיני עדכונים מפה ומשם:

הסמארטפון שלי התפגר, תנצב"ה;

הלפטופ שלי גוסס;

הבוס שלי בחו"ל השבוע אז לכאורה יש כאילו קצת הקלה אבל ערימות אינסופיות של ניירת שאני חייבת להתגבר עליהן שחיכו שיהיה לי זמן לסדר אותן;

קיבלתי העלאה יפה במשכורת ועוד שני ימי חופש, יחד עם מילות הערכה - הרגשה טובה;

אמא שלי פגשה לראשונה את אמא של בן זוגי, לאחר 8 שנות זוגיות... זה קרה עוד בסוכות, לא הספקתי לכתוב על כך כאן... היה ממש נחמד.... 

תודה על ההקשבה.