אוֹר בּשׁוּלֵי הֶעָנָן

מגעיל אותי לכתוב כאן. המעגלים הרפטטיביים שלי מגעילים אותי. אני מגעילה את עצמי. מאוסה על עצמי. אינטליגנטית מאוד אך מוגבלת נפשית בגלל או.סי.די ודיכאון, איכססססס.

מרגישה אבודה במיוחד מזה זמן מה. הקטליזטור להתדרדרות היה כמובן הבלגן המגעיל בעבודה. אין לי כוח להסביר כאן למה המצב הנוכחי בעבודה מאוד מקשה עלי. מאוד. ואני בסרטים עם עצמי - לא יודעת כמה מזה מוגזם בגלל הפרשנות הלא פרופורציונאלית שלי והשלכות שלי על אחרים, וכמה באמת אובייקטיבית בעייתי. יש בעייתיות בעבודה. דברים מאוד השתנו, ולדעתי הסטנדרטים של העבודה ירדו, ויש קצת בלגן. אני גם רואה אצלי איך המוח שלי נמעך ועשיתי לאחרונה שתי טעויות שפעם לא הייתי עושה, זה ממש דיכא אותי, התאכזבתי מעצמי. פעם הייתי העילוי, עכשיו הטעויות שלי בעיני עצמי מנטרלות את הלגיטימציה שלי להתעצבן מטעויות של אחרים ומצורת עבודה עקומה של אחרים. בעסה.

הבוס החדש (הכוונה לבוס הישיר שהחליף את הבוסית שהועפה מהתפקיד ע"י הבוס הגדול הותיק) מאוד נחמד, הוא ממש בסדר מבחינת האישיות, אפילו מקסים, אם כי יש בו משהו שנתפס אצלי ככאילו חסר אישיות, הכל בסדר מדי, הכל "מהמם" מדי (מילה שהוא נוטה להשתמש בה, לא בהגייה פקאצית, אלא, נגיד, הגייה "שי אביבית"). מאוד דיפלומטי. "נכון" לפי הספר של ניהול יחסי אנוש תקינים. כאילו חברותי מאוד, אבל עדיין מרוחק וקורקטי מאוד. אולי אני סתם ביקורתית, מוצאת כל הזמן מה לא בסדר. כי הוא מאוד מתחשב, ממש מבין, מוריד לחץ ומבחינתו אפשר להרפות מדברים, באיזי. אבל זה בא על חשבון איכות העבודה. דברים מתפספסים, מיילים נותרים חסרי מענה. פעם לא היה אצלנו דבר כזה. אני והבוסית שלי פעלנו יחד כצוות בטיפול בכל הפניות שהגיעו. היה היה.

אנחנו מרגישות שיש אספקטים של התפקיד שלו שהוא לא ממש שש לבצע, וזה האספקטים שקשורים לניהול המשרד. הטייטל שלו כולל בתוכו תפקיד בכיר לצד תפקיד אדמיניסטרטיבי יותר של האחריות על ניהול המשרד (וניהול שתי המזכירות - אני והשנייה). אני קוראת לזה כאן "ניהול משרד" ולא נכנסת לפרטים, וזה בטח נשמע פשוט, אבל מדובר בניהול בכיר של מקום רציני. אז מהאספקט של ניהול המשרד הוא מרפה. הרי הבוסית הקודמת ניהלה אותנו ואת המשרד. אז כעת נוצר ואקום, המון דברים שהיא הייתה עושה - הוא לא עושה - וזה מגיע אלי ולמזכירה השנייה. אני נתקלת בסיטואציות מורכבות שפעם הבוסית טיפלה בהן, וזה לא פשוט לי. לא תמיד יודעת מה נכון לעשות. מתייעצת ומגייסת את הניסיון והאינטואיציה שלי. אנו לא יודעות מה הבוס הגדול הבטיח לו כששכנע אותו לבוא לעבוד כאן. והוא באמת בעינינו לגמרי over-qualified לניהול המשרד, זה לא מתאים. בהתחלה פשוט לא הבנו למה הוא הסכים לתפקיד הזה. אבל זהו, זה האדם שהבוס הגדול החליט להביא להחליף את הבוסית הקודמת, לצד תפקיד בכיר שהוא נתן לו. איך אפשר לשלב ביחד שני תפקידים כאלו? קונסטלציה משונה. הרבה דברים לא ברורים.

המזכירה השנייה כל הזמן מעצבנת אותי, באמירות ובהתנהגות שלה. אני לא מצליחה לשלוט בזה. אני בטח סתם נכנסת לסרטים ומגזימה לגביה, מייחסת לה תכונות וכוונות שליליות בצורה מוקצנת ולא מציאותית. מייחסת לה כוונות שאין לה. כי היא אדם פשוט. אין אצלה במוח מאית אחוז מהמחשבות שיש לי במוח. זה הכל אצלי במוח. היא כבר אמרה לי פעם. ואני לא מצליחה לשלוט בעצמי ומגיבה כלפיה בעצבים, ואז זה מוסיף מתחים, ופרצופים מצדה. נראה לי שהיא והבוס החדש מסתדרים מצוין, לשניהם גישה פשוטה. לא יסודית במיוחד, לא נכנסים ליותר מדי פרטים ודקויות. ואני שונאת אותה בגלל שהיא פשוטה ובטוחה בפשטות הזאת.

ואני מטפלת בדברים מורכבים יותר ממנה, היא אחראית על יומן, לו"ז, דברים לוגיסטיים פשוטים, straight forward. קל לה מהצד להעיר הערות כמו - למה את כ"כ מתעצבנת מדברים, למה את כ"כ לוקחת ללב. והערות לגבי כל מיני נושאים שאני מטפלת בהם. היא בכלל לא מכירה את הפרטים ולא מודעת להמון דברים מערכתיים, אבל העיקר - מנסה להראות שהדברים לא כאלו מסובכים. מותק, אם הם לא היו מורכבים, לא היו צריכים מוח כמו שלי במקום הזה. אין לה שמץ של מושג על העבודה המורכבת שאני עושה מול גורמים שונים במערכת.

אבל לפעמים אני חושבת - אולי היא צודקת. ולא מזמן הבוסית הקודמת שלנו כבר הצדיקה דברים שהיא אמרה, וזה מעצבן אותי. שהגישה הפשוטה ניצחה. הבינוניות ניצחה. הבוס הגדול העיף את הבוסית החדה המנהלת החכמה (שעשתה עבורו רק טוב, אבל הוא נהיה פאראנואיד והעיף אותה בצורה מכוערת ואכזרית), והעדיף לעבוד בנושאים שונים מול המזכירה השנייה - אישה פשוטה שלא מתווכחת איתו, שאומרת כן לכל דבר שהוא מנחה אותה לעשות, שנמצאת שם כדי למלא פקודותיו, ומקבלת ממנו גיבוי ופידבקים חיוביים. ובסוף עוד יתגלה שזה מספיק, שזה בסדר, שבעצם לא צריך את היכולות שלי, כי מספיק גישה פשוטה כזאת, ואולי היא לא כזו פשוטה, מאז שהבוסית הועזבה, המזכירה השנייה מקבלת יותר גישה למידע, ופתאום מפתחת לה דעות מגובשות בנושאים. אני הרבה פעמים מבולבלת מדברים בעבודה, ואז היא באה עם גישה נון-שלנטית כזאת, של השלמה עם המצב, של גישה הסתגלותית, והיא בסופו של דבר מסתדרת. ואני אומרת לעצמי - ווט דה פאק? אולי היא יותר חכמה ממני מבחינה זו, אולי אני סתם מזלזלת בה ובעצם יש לי מה ללמוד ממנה. 

אבל אני רואה מהצד את הצורה העקומה שהדברים מתנהלים, ללא הניהול של הבוסית לשעבר - יש בלגן, הבוס הגדול עושה שטויות, והרבה "נשמות טובות" באות למלא את הואקום הניהולי הזה. ויש מחיר לצורה בה הדברים עובדים עכשיו. 

אני פשוט אחראית ופרפקציוניסטית ולכן זה מפריע לי. אבל אולי אני סתם אובססיבית שלא לצורך. קשה לי למצוא את מקומי בקונסטלציה הנוכחית. והבוס החדש צריך עוד זמן ללמוד איך דברים מתנהלים, מה להעביר לטיפולי ומה להעביר לטיפול המזכירה השנייה.

אני לא אוהבת איך שהדברים מתנהלים עכשיו.

הבוסית לשעבר כל הזמן מנסה לחזק אותי. שאני אדם מיוחד ומקסים ומעולה בעבודה. שכולם במקום העבודה מאוד מעריכים אותי. ושהמזכירה השנייה לא מגיעה לקרסוליים שלי. שאין מה להשוות ביננו, שאני ליגה אחרת. אז למה אני כל כך מוטרדת מהמזכירה השנייה? מניחה שזה שילוב של חוסר הביטחון העצמי שלי עם העובדה שאני והיא טיפוסים שונים מאוד. ולמרות שיש ביננו חלוקת תפקידים, אנחנו קצת מאכלסות את אותה המשבצת בכמה פונקציות. אולי אני בגישה מתנשאת כלפיה בגלל חוסר הביטחון העצמי שלי. אבל הבוסית שלי אמרה לי בעבר שכל הביקורת שלי כלפי המזכירה השנייה נכונה, היא מסכימה עם כל מילה, רק שאי אפשר להגיד את זה בקול, ואי אפשר להגיד את זה למזכירה השנייה.

חברתי המקסימה מהעבודה, שיושבת בשולחן לצדי, הודיעה השבוע לבוסית שלה על התפטרותה. אז עכשיו גם היא תיעלם בקרוב. ומעצבן אותי שהיא גם חברה של המזכירה השנייה. המקסימה אמרה לי שאני חושבת יותר מדי. ושבהרבה דברים, כמו למשל לגבי המזכירה השנייה, אין שחור ולבן. ואני כל הזמן אומרת לעצמי שהמזכירה השנייה היא אדם טוב, למה יש לי בעיה איתה? למה יש בי טינה כלפיה? למה היא כ"כ מעצבנת אותי? יש כל מיני דברים. והיא גם לא מספרת לי דברים על עצמה שהיא מספרת לאחרים. אני פתוחה איתה, משתפת. והיא פחות משתפת אותי. אולי פחות רואה בי חברה. אולי נעלבת ממני, מהגישה המזלזלת והמתנשאת שלי כלפיה. 

אני מרגישה כלואה - מרגישה שבא לי לעוף משם ומכריחה את עצמי כל יום להגיע לשם. מצד שני, אולי אני סתם הכנסתי את עצמי לפינה מיזנתרופית שקשה לי לצאת ממנה. האחרים בעבודה נראים מתפקדים ומתקשרים וזורמים. לא שאין בעיות - בהחלט יש - וזה שעל פני השטח אנשים מתנהלים בצורה נורמטיבית של "הכל בסדר", לא מעיד על שומדבר. בחדרי חדרים מובעת הביקורת על הבוס הגדול, ויש התכתשויות אגו מפגרות. והמקסימה לא סתם התפטרה - הבוסית שלה והבוס הגדול הבריחו אותה בהתנהגות שלהם. צמד חמד שגם "הפיק" את כל סאגת ההדחה של הבוסית לשעבר שלי.

אז אני מרגישה כלואה, כי אני מתלוננת ומתלוננת, אבל מה האלטרנטיבה? בן זוגי שאל אותי - אוקיי, אם את לא רוצה לעבוד שם, במה את רוצה לעבוד? שיואו, איזה פחד, אין לי מושג. ולא פשוט למצוא עבודה. ואני בלגן נפשי אבוד ומעוך, יהיה לי נורא קשה להשתלב במקום חדש, שלא נדבר על לעבור ראיונות. אני עוף מוזר. מצד שני, אף פעם לא הייתה לי בעיה למצוא עבודה. עד כה. אבל אני בעבודה הנוכחית כבר כמעט 9 שנים, הייתי המון זמן מחוץ לשוק חיפוש העבודה, מרגישה שם כמו דג מחוץ למים, ועוד במצב נפשי לא מתפקד, ואוטוטו בת 39. אני לא טיפוס נורמטיבי, יש לי בעיות. מי ירצה אותי? ויש לי מלא ספקות עצמיים ומרגישה שאין לי מספיק ידע וניסיון בכל מיני דברים בעבודה. ואני פחות מתאימה לאינטראקציה חברתית. וגם - נראה שרוב המשרות המזכירותיות הן עם משכורת נמוכה יותר ממה שיש לי עכשיו - זה אחד היתרונות במשרה הנוכחית שלי, המשכורת. הבוסית לשעבר שלי דאגה להעלות לי את השכר לאורך השנים.

אי אפשר שאני פשוט לא אעבוד? אני רגישה מדי לעולם, אני מיוחדת, ואם לא אעבוד אולי זה יתן לי זמן ומרחב להתפתח בכיוונים של כתיבה או לימודים או משהו... (או מרתונים של סדרות טלוויזיה). חסכתי קצת כסף, ובן זוגי עובד, שהעולם יעזוב אותי בשקט וייתן לי לא לעבוד.... אוףףףףף, המציאות כזאת דורשנית...

ונגיד ללמוד משהו, להתמקצע - מה אני יכולה ללמוד? אם בכלל יהיו לי כוחות להתמיד בלימודים. יש לי נטייה להבריז.

אז מה אפשר ללמוד? לימודי תעודה בתרגום? פחות אוהבת את עבודת הנמלים של תרגום, ואין לי מספיק ידע ורקע. יש לי יכולות ורבאליות גבוהות, אנגלית ברמה מאוד גבוהה אבל לא שפת אם, ותרגמתי במסגרת העבודה פה ושם מעט, פסקאות ומשפטים, אבל לא טקסטים שלמים... מה גם שאני מאוד מתלבטת ומתקשה לקבל החלטות...

לימודי תעודה במידענות? אמרו לי שזה משעמם. לא יודעת אם זה פרקטי.

ניסיתי מזמן ללכת לכיוון תעודת עריכה לשונית, נטשתי עוד בשלב קורסי ההשלמה. עשיתי בהנאה ודי בהצלחה את קורס הדקדוק (ניקוד), אבל היה גם איזה קורס טראומתי לא ברור על יסודות מקראיים של העברית או משהו כזה - לא מצאתי עצמי שם, לא עשיתי את המבחן. הגעתי למבחן ולא ידעתי מה לכתוב. נכשלתי. הפסקתי את הלימודים. חסר לי רקע. אני מתחרטת שלא למדתי באוניברסיטה לשון עברית. עשיתי תואר באנגלית בהצטיינות. שילוב דו-חוגי של העברית והאנגלית היה נותן לי רקע מתאים לעסוק בתחום השפה, עריכה/תרגום. בבגרות בלשון קיבלתי 99. מגן 100 ובמבחן 98. אני טובה בזה. רק חושבת יותר מדי ונתקעת על דברים.

אוף, צריך להתפרנס, ואין לי מושג במה לעבוד חוץ מהעבודה הנוכחית.

אני מוגבלת נפשית.

וכשהיו לי ימים שלמים של חופש בחול המועד, בקושי עשיתי משהו. לא טובה בניצול זמן (כי זה בעצם לא כזה משנה מה עושים, וכי קשה להחליט מתוך אינספור אופציות, אז אני נכנסת לשיתוק של הימנעות. ואני גם פחות מכירה את האופציות בעולם שאחרים מכירים).

מזל שבכלל איכשהו מצאתי עבודה.

וזה אולי יהיה טמטום מצדי לעזוב את המקום הזה, מקום טוב. וצריך אולי לנשוך את השפה ולמשוך את הזמן, להתאזר בסלבנות, לראות מה יהיה בהמשך. פשוט נפל דבר וכולנו התאכזבנו מהבוס הגדול, ואין לי כוח אליו, ועכשיו יש הרבה פעמים אווירה לא נעימה. משהו מאוד השתנה, וזה מציק לי מאוד. אבל אני יכולה רק להגיד תודה שיש לי עבודה. מפנטזת על שינוי, אבל כמו הכל אצלי, הכל חלומות אמורפיים לא קונקרטיים, חסרי יישום במציאות, לא אופרטיביים. מעגלי חשיבה שלא יוצא מהם שומדבר. אני והעולם המעשי התרחקנו זה מזה.

חושבת חושבת חושבת חושבת ומרוב תסכול הולכת לאכול כדי להרגיע את המוח.

ובסוף כל מה שאני עושה זה אסקפיזם של צפייה בטלוויזיה והתחבאות בבית.

אני יודעת ששינוי חייב להגיע. לאחרונה הבנתי שבמקום להיכנס לפאניקה, אני צריכה בינתיים להשלים עם הדיכאון ולהמשיך לתפקד את המינימום שצריך. אבל די. השמנתי ואני ממשיכה לאכול כמויות דפוקות של שוקולד. זה לא בריא. אני מתבזבזת. אני מפחדת. אני פתטית.

אז מתי יבוא גורם חיצוני להציל אותי? היכן הגאולה?

בעסה שזה הכל תלוי בי. איזה שעמום של קלישאה.

נ.ב

לפני כמה ימים התחלתי להכין פוסט עם תמונות מדהימות מחו"ל, והתלהבתי מהיוזמה של עצמי, אבל הממשק כאן לא הסכים להעלות יותר מ- 3 תמונות! ורציתי להעלות לפחות עשרים ומשהו! והסתבכתי טכנית, אז נטשתי את היוזמה. אולי אנסה שוב בקרוב.

חזרנו ארצה מהטיול ביום חמישי האחרון בערב. 3 שבועות (ברוטו, כולל טיסות) בצפון-מזרח ארה"ב. כמה ימים בעיר ניו-יורק, ואז שכרנו רכב וטיילנו במסלול מעגלי נגד כיוון השעון דרך מדינות ניו-אינגלנד: קונטיקט, רוד-איילנד, מסצ'וסטס, מיין, ניו-המפשיר, ורמונט, וסיימנו במדינת ניו יורק.

היו נופים יפהפיים להדהים (הנמכתי ציפיות, והופתעתי לטובה, הייתי ממש המומה מהיופי הזה, וגם מזג האוויר היה לטובתנו, היה לנו מזל, רק יום-יומיים-אולי שלושה גשומים שבעיקר העברנו בנסיעות, והשאר ימים יפים), מקומות ציוריים, אנשים נחמדים. המון המון המון יופי, שכל כך חסר כאן במחוזותינו. כל כך כל כך הרבה עצים, יערות בלי סוף, ולמרות שחששתי שאנו נוסעים בתאריך מוקדם מדי לצבעי השלכת - גם כאן הופתעתי לטובה - היו כבר עצים בוערים באדום וכתום וצהוב, לצד העצים הירוקים, והשילוב הצבעוני הזה יפה ומפעים כל כך. וכל כך הרבה מים - האוקיאנוס האטלנטי, נהרות, אגמים, נחלים, מפלים - עוד ועוד ועוד, שפע צמחיה ומים, פשוט נהדר... ובתים ציוריים יפים, מעוצבים בחן עם תשומת לב לכל הפרטים האסתטיים הקטנים...

מאוד רציתי להעלות כאן תמונות שצילמתי של הנופים היפים שהיינו בהם, אבל אני רואה במסך העריכה שיש הגבלה של גודל הקבצים שניתן להעלות - ממש מצחיק, 500KB, זה כלום. אז אני צריכה להתייעץ עם בן זוגי איך לכווץ את הקבצים אולי, או אולי לכם יש פיתרון טכני אחר?

בסה"כ, למרות הקשיים שלי והטרדות המרובות - היה טיול טוב, אני שמחה שנסעתי, הייתי צריכה את זה, גם אם הטיול איתגר והתיש אותי. לקראת הסוף בכלל כבר היינו מותשים, כבר לא היה לי כוח לטיול, רציתי רק לנוח בבית... היו בטיול גם לא מעט ויכוחים/ריבים עם בן הזוג. הייתי מוטרדת ומתוחה ולחוצה מכל מיני דברים.

אגב, כמעט וביטלתי את הנסיעה בשעות שלפני הטיסה מישראל, כי נתקפתי בחילות נוראיות וכאב ראש והקאתי המון, בקושי סחבתי את עצמי לשדה התעופה. אבל התאוששתי וזה עבר, והטיסות היו ממש בסדר גמור ועברו בקלות, חוץ מהחלק השני של הטיסה בדרך חזרה ארצה (טסנו בשני חלקים עם קונקשן דרך אירופה), התיישב לידנו נער חרדי (ובכלל היו הרבה חרדים), ונורא קשה עם ריח הגוף שלהם, ואחרי הטיסה, איזו אישה אחת שישבה במקביל אלינו אמרה לי שהיא התפלאה שלא עשינו כמוהם - גם לידם אמור היה לשבת חרדי, אך היא ובעלה התחלפו במקומות בכוונה כדי שהיא תשב ליד המושב בו החרדי אמור היה לשבת, וזה גרם לחרדי לחפש מושב אחר, והוא החליף מקומות עם איזה שוויצרי זקן נחמד שהתיישב ליד הזוג. אני עשיתי בדיוק להפך - ברגע שגיליתי שהחרדי אמור לשבת לידנו, מיד החלפתי מקומות עם בן זוגי כי לא הייתי מסוגלת לשבת ליד החרדי (האמת היא שהמושב שלי היה באמת זה שלא ליד החרדי, אבל החלפתי עם בן זוגי בהתחלה כי לא רציתי לשבת ליד החלון אלא קרוב יותר למעבר, אני צריכה גישה נוחה לקום לענייני שירותים, לחלץ איברים, לבקש מים מהדיילת, וכו', ואני גם נורא פוחדת מההמראה והנחיתה אז מעדיפה לא להיות ליד החלון ולראות מה קורה). ואחרי שהיא אמרה לי את זה, הרגשתי פראיירית שלא עשיתי כמוהם, וכנראה רבים אחרים עושים כמוהם. מצד שני, זה נראה לי קצת נבזי, לעשות בכוונה... אבל אולי אני סתם תמימה וטובה מדי, לא אסרטיבית מספיק... גם מאז ששמעתי פעם בחדשות על מגפת חצבת שהגיעה עם איזה מטוס של חרדים פעם (אולי אינם מתחסנים? ורמת ההגיינה שלהם בטח נמוכה...), אני מפחדת להיות קרובה מדי אליהם בחלל סגור.... (הם בעצמם לא רוצים הרי להתקרב לנשים, או חילוניים באופן כללי...). אז השתגעתי מהדאגות הבריאותיות האלו באותה טיסה, והרגשתי אשמה שבן זוגי צריך לסבול מריח הגוף של אותו אברך צעיר. אבל בן זוגי הרגיע אותי שלמרות שהוא מרגיש את הריח, הוא כ"כ עייף ונרדם, והאברך עצמו פשוט ישן כל הטיסה, אבל אני הרגשתי חרטה שהתנהלתי בצורה שדופקת אותי. והיו עוד כל מיני דאגות וטרדות מסוג זה, בטיסה הזו ובכלל במהלך הטיול.

אחרי שחזרנו הביתה מהטיול שוחחתי עם אחותי הקטנה, והיא סיפרה לי מה קרה איתה בזמן שנעדרתי - דברים מדאיגים ועצובים מאוד, ממש קשה לי עם זה ואני דואגת לה. זה מאוד השפיע עלי ודיכא אותי. היא לא רצתה לספר לי על כך כשהייתי בחו"ל כדי לא לקלקל לי את הטיול. היא פוטרה מהעבודה בגלל איזו אישה רעה אחת ששמעה אותה מדברת דיבורים גסים עם אחד העובדים (זה היה מול אנשים אחרים, בקטע של צחוק), והאישה הזו, שידועה בכך שהיא רעה ואוהבת לדפוק אחרים, סיפרה על זה לבוס הגדול והוא החליט לפטר את אחותי. זה מאוד הפתיע אותה וגם את הבוסית שלה. היא סיפרה לי שהבוסית שלה סיפרה לה על זה בדמעות, היא לא רצתה לפטר אותה אבל לא הייתה לה ברירה כי הכריחו אותה, ועוד בדיוק כשהיא התכוונה לתת לאחותי יותר סמכויות, כי היא עובדת טובה.

אז אחרי שזה קרה אחותי הייתה בהלם ולקחה בלילה 8 כדורי קלונקס וחתכה את עצמה. יש לה נטייה לפציעה עצמית כבר הרבה שנים, אבל לדבריה עכשיו זה כבר קורה לעיתים נדירות, לא כמו פעם. זו פעולה שמרגיעה אותה, היא אוהבת את הכאב, למרות שהיא יודעת שזה לא טוב. ממש מדאיג. היא מאובחנת עם הפרעת אישיות גבולית ונמצאת בטיפול פסיכולוגי ופסיכיאטרי והייתה כבר פעמיים באשפוז יום. אז אחרי שהיא עשתה זאת באותו לילה, היא שוחחה עם ער"ן והמתנדבת שכנעה אותה להעיר את אמא שלי, ואמא שלי לקחה את אחותי לחדר מיון, והיא נשארה שם משהו כמו יום להשגחה (נגד ניסיון אובדנות), היא טוענת שזה לא היה ניסיון אובדני וכך גם אמר הפסיכיאטר שהגיע לבי"ח שמכיר אותה כי טיפל בה בעבר. מה שהיא לא סיפרה לי זה משהו נוסף שאבא שלי סיפר לי אח"כ - הוא התעורר באותו לילה אחרי שהן נסעו לבי"ח כששוטר פתאום עומד בחדרו ועוד שוטרת הייתה בסלון. איזה פחד. אמא שלי ואחותי לא נעלו את הדלת של הבית כשיצאו לבי"ח, וכך השוטרים נכנסו. וכנראה בגלל שאחותי כתבה למישהו באינטרנט שהיא רוצה להתאבד, הוא דיווח למשטרה ודרך כתובת ה- IP של המחשב איתרו את הכתובת ושני שוטרים נכנסו לבית. ממש מפחיד ומלחיץ ועצוב.

כל כך עצוב לי שהיא הגיעה למצב הזה, ושפיטרו אותה, ושכל זה קרה, ושזה עשה לה כל כך רע, ושהיא הרגישה לבד כ"כ. וזו פעם שנייה שמפטרים אותה ממקום עבודה, והפעם הקודמת הייתה גם טראומתית מאוד, גם אז היא חתכה את עצמה והתדרדרה נפשית. היה לה חוסר מזל עם האישה הזו שבמקרה שמעה את השיחה, וברור שזו לא עילה לפיטורין, אבל אני חושבת שאפילו שזה כמובן היה נבזי ולא הוגן, אחותי גם צריכה ללמוד להנמיך פרופיל ולשים לב ללשון הדיבור שלה במקום העבודה (הייתה לה תקרית אחרת במקום העבודה הזה לפני כמה חודשים, כשהיא התעצבנה ואמרה דברים שהובילו לשיחת נזיפה אצל הבוס הגדול שכמעט פיטר אותה אבל בסוף הצליחו לשכנע אותו שלא). עם כל ההבנה לעובדה שבחיים האמיתיים שם בחוץ צריך להתחכך בין השאר גם עם אנשים דפוקים, חלק מתהליך ההתבגרות זה להתאים עצמך במידה זו או אחרת לעולם, להתפשר לפחות קצת, להסתגל, מעט להשתנות - אפילו ב- 20%..... נו טוב, ואולי זה בסופו של דבר לטובה, שתמצא בהמשך עבודה טובה יותר....

בכל אופן, היא עכשיו כבר התאוששה והיא במצב רוח טוב, היא מרגיעה אותי כל הזמן שעכשיו היא בסדר וכבר במקום אחר ולוקחת את הדברים לכיוון חיובי. אבל אני שמעתי על זה רק ביום חמישי והייתי בהלם, ולוקח לי זמן לעכל את זה. היא עכשיו עסוקה עם חיי חברה פעילים, והיא גם מציירת - היא ציירת מאוד מוכשרת, ומקדישה זמן ללימודי ציור. אבל אני מקווה שהיא לא תמשיך לעשות דברים הרסניים לעצמה. יש לה נטייה להרס עצמי. היא סיפרה לי עוד דברים על עצמה שמדאיגים אותי. יחסים שלה עם אנשים...

ובכלל, אני מודאגת ומוטרדת כל הזמן, ומרגישה שלא יודעת מה לעשות לגבי הדברים שמטרידים אותי, איך לפתור את זה, ברמה המעשית - אני מרגישה שיתוק ובלבול. משפחה, עבודה, איך שהבית שלי נראה. מרגישה משותקת מול כל הסידורים והמטלות שצריך לעשות - לא יודעת ממה להתחיל. כל הזמן עסוקה בחשיבה על הדברים הקטנים, ובכלל לא מגיעה לדברים הגדולים החשובים, המהותיים. נתקעת כל הזמן בהתלבטות איך לסדר ומה לעשות עם הניירת ואיך לנקות את הדבר הזה, אם בכלל צריך. הבית שלי לא מאורגן כמו שצריך. והוא מטונף ומלא נמלים וצריכה לנקות ועדיין לא מגיעה לזה, כי מפוזרים על הרצפה כל מיני דברים והמזוודות ותיקים מהטיול שאנחנו צריכים עוד לנקות וכו'. לאט לאט משתלטים על המטלות, אבל למה הכל אצלי לאט?

והמזוודה קצת נקרעה בטיסה בדרך חזרה, כשאספנו אותה בנתב"ג גילינו. ולא היה לי מושג שאפשר ללכת לדלפק בנתב"ג שמיועד למטרה זו, והם אולי יכולים לתת אחריות לתיקון, או להחליף מזוודה. מישהי מהעבודה אמרה לי, לא ידעתי, וגם בן זוגי לא ידע. חשבתי שרק במקרים של מזוודה שלא מגיעה ניגשים שם. וחשבתי שהאחריות שיש לי מהחנות בה קניתי את המזוודה - היא הרלוונטית למקרה זה. בדיעבד גיליתי שהייתי צריכה לגשת שם בנתב"ג באותו רגע שראיתי את הנזק. עכשיו כבר כנראה מאוחר מדי, אל אנסה לדבר עם שירות הלקוחות של חב' התעופה ביום חמישי, כך המליץ לי האיש מהחנות בה קניתי את המזוודה. הוא גם ינסה לבדוק מול חב' המזוודות האם מסכימים לתקן באחריות (אם בכלל אפשר לתקן את הקרעים), אך הוא אמר לי שהוא בספק. נו טוב, הרי לומדים מהניסיון נכון? וכולה מזוודה שעלתה לי 300 ש"ח. דווקא מזוודה טובה... ווטאבר, גם ככה אין לי בבית מקום לאפסן אותה, אין לי בבית מקום להרבה דברים, צריכה לארגן את הבית אחרת, לא יודעת, משהו לא בסדר... כבר קבעתי מזמן עם המקסימה מהעבודה שהיא תבוא אלי הביתה ותעזור לי לארגן את הבית ולעצב אותו. וזה גם טיפול התנהגותי שאני אסכים שמישהו ייכנס אלי הביתה וייגע לי בדברים.

אני לא ממש חיה. מה זה לחיות בעצם? מה עושים כשחיים באמת? אני באמת לא יודעת מה זה אומר.

מה אני רוצה לעשות? לקרוא ספרים, להכיר אנשים, לבלות עם חברות, לעשות ספורט, לעשות משהו יצירתי עם השירים שלי, לכתוב, אולי עוד דברים שלא עולים לי בראש כרגע.

אני לא מגיעה לכל זה. בעיקר רוב הזמן מנסה להבין מה לעשות עם הניירת בעבודה ובבית, לסדר מיילים, לתייק חשבוניות, לעשות to do list. ומרגישה חרדה, וחוסר יכולת להחליט, ונמנעת.

למה אני לא מגיעה לדברים שאינם מטלות לוגיסטיות? או שאני כן מגיעה?

אני רואה סדרות וסרטים בטלוויזיה. עשיתי מרתון של הפרקים שנשארו לי ב- New Girl וזה נורא מצחיק. ויש עוד מיליון סדרות לראות.

אני תקועה בתוך ספקנות כרונית לגבי כל דבר, תקועה בשלב ה"חשיבה על" במקום "עשייה של". ומטילה ספק על כל צעד ושעל, של עצמי ובכלל. אני סתם מגזימה בשיפוטיות שלי כלפי עצמי ומתמקדת בשלילי. ואני אובססיבית וכפייתית מאוד. ומבולבלת. מניחה שבגלל שמרגישה המון חוסר תוחלת וחוסר טעם בחיים, זה משפיע על האופן בו אני תופסת סיטואציות וחוויות - אנשים אחרים היו תופסים אותן בצורה אחרת לגמרי. אבל, אני גם תוהה - אולי הם גם היו מתנהלים בצורה אחרת, ובכך יוצרים מציאות אחרת. מה אצלי לא בסדר? כל הזמן מרגישה שמשהו אצלי לא בסדר. כי אני רואה אחרים זורמים עם חייהם - מתקתקים מטלות, קוראים ספרים, מטיילים, עובדים בלי להיתקע עם ערימות ניירת על השולחן במשך חודשים, נפגשים עם אנשים ומדברים איתם על מיליון דברים. על מה יש לי לדבר עם אנשים? אנשים רוצים לשמוע איך היה בטיול. אין לי הרבה מה לספר. כפי שכתבתי, נופים מדהימים, וחוץ מזה טרדות לוגיסטיות ולחץ מכך שאין לנו מספיק זמן להספיק את כל הדברים. הרגשתי שאנחנו לא מנהלים נכון את הזמן שלנו. מה עוד אפשר לספר? מה יש לספר? טרדות לגבי ניקיון/לכלוך/היגיינה. מרתק. הניסיון למצוא בחדרי המלון מקומות נקיים לשים עליהם את החפצים שלי. זה שאב הרבה אנרגיה. כ"כ הרבה טרדות לוגיסטיות. כביסה במכונת כביסה ציבורית בבית מלון - חוויה טראומתית לסובלים מאו.סי.די. אבל עשיתי את זה. לכו דעו איזה בגדים מלוכלכים ונגועי מנדבוצ'קס של אנשים זרים עברו שם. ועשיתי שם בין השאר כביסה לתחתונים שלי. לתחתונים שלי! אולי זו הייתה טעות, אין לי מושג. וכל הזמן חושבת שאדם אחר בטח היה עושה מהטיול הזה חוויה הרבה יותר מהנה וקוהרנטית ומלאה תוכן, ומארגן אותו בצורה מוצלחת יותר, וסופג הרבה יותר מידע בצורה הרבה יותר יעילה. המוח שלי מעוך. כבר לא זוכרת מה בדיוק עשינו ברוב הטיול הזה. 

אני חושבת שאני יכולה לערוך את הפוסט הזה לנצח. למחוק ולכתוב ולהתלבט. אני מפרטת יותר מדי. ואין לי זהות מגובשת. הזהות שלי תקועה במסך עריכה באופן קבוע.