נוירון מראה הוא נוירון שיורה, או מגיב באופן חשמלי, גם כאשר החיה (או האדם) שבמוחה הוא נמצא מבצעת פעולה כלשהי, וגם כאשר החיה צופה בחיה אחרת, בדרך כלל מאותו המין, מבצעת פעולה כזאת. במילים אחרות, נוירון כזה "משקף" התנהגות של חיה זרה, כאילו הייתה התנהגותה של החיה הצופה עצמה. נוירוני מראה התגלו בשנות התשעים בקופי מקוק, ומערכות דומות נצפו גם בבני אדם.
למרות שתפקידם המובהק עוד לא התברר, חלק מהחוקרים במדעי המוח מחשיבים את גילוי נוירוני המראה כאחד הגילויים החשובים בתחום בעשור האחרון. ספקולציות שונות טוענות שנוירוני מראה חשובים להבנה של תופעות כגון למידה על ידי חיקוי, הבנת פעולותיהם של אינדיבידואלים אחרים, התפתחות השפה ולמידתה, תאוריה של נפש ואוטיזם. מחקרים שונים ממשיכים לנסות לברר את הסוגיות הללו, תוך התבססות על הקשר הברור של נוירוני המראה לביצוע הפעולות שהם מייצגים.
"אינני אוהב לטפל באנשים מאוהבים. ייתכן שהמניע הוא קנאה - גם אני משתוקק ליהנות מקסמי האהבה. ייתכן שאהבה ופסיכותרפיה נוגדות זו את זו בבסיסן. המטפל הטוב חותר לסילוק החשכה, ושואף להגיע אל האור, ואילו האהבה הרומנטית ניזונה ממסתורין, ומתפוררת אם בודקים אותה יותר מדי. אני שונא להיות תליינה של האהבה."
ובתוך כך, אפרופו הפוסט הקודם שכתבתי בנושא קשרים חברתיים והחסכים, המאותגרוּת וההתחבטויות שלי בנושא, במציאות החיצונית דווקא נרשמת התקדמות בתחום.
שלישיית החברות שמצאתי עצמי חלק ממנה לאחרונה (חברה מהעבודה - נקרא לה המקסימה - ועוד חברה שעבדה אצלנו באופן זמני עד שמישהי חזרה מחופשת לידה והיא עזבה - נקרא לה הג'ינג'ית - שהיא גם מקסימה) נפגשה היום למה שהצהרנו שיהיה המפגש הראשון מני רבים. הכרזנו על עצמנו כעל שלישייה רשמית ושכיף לנו ביחד ושהפגישות בינינו הן הזנה נפשית חיונית.
הג'ינג'ית כל הזמן מביעה כלפי חום וחיבה והערכה, והיא אמרה לי שאני מאוד מצחיקה ומקסימה וגם שהיא כבר מחכה לקרוא את הספר שאכתוב יום אחד. היא לא הראשונה שאומרת לי את זה.
אחרי המפגש הן גם החליטו שהפעם הבאה שניפגש תהיה כדי לחגוג את יום הולדתי הממשמש ובא, ואני כ"כ לא רגילה לזה, לא נעים לי להיות סיבה לחגיגה. נהניתי מאוד, היה ממש כיף, הן ממש מקסימות ונעימות וחמודות ומעניינות וחכמות ואוהבות ונעים ונחמד לנו יחד, יש חיבור טבעי שכזה, ויחד עם זאת עולות בי גם (איך לא) קצת תהיות, והשיחות שלי איתן קצת עוררו בי ספקות לגבי עצמי...
מאז האוניברסיטה לא הייתי חלק משלישיית חברות. באוניברסיטה זה נגמר רע למדי. יצאתי קצת מצולקת. גם מלכתחילה הייתי מצולקת. אז יצאתי עם עוד צלקות.
אבל עכשיו זה שונה לגמרי. זה קשרים בריאים וטובים עם נשים בוגרות ומגובשות ושלמות עם עצמן, שמעריכות אותי ואוהבות אותי בצורה ברורה ובטוחה (שקשה לי עדיין לעכל, אבל אני בדרך). אני כ"כ פוחדת להרוס את זה.
אני מרגישה שאני פתטית ומגוחכת שאני מרגישה כך, בסך הכל יש לי חברות, מה הביג דיל. זה הרי דבר שגרתי ורגיל. אישה בת כמעט 38, מתרגשת מזה שיש לה חברות. ועוד חברות מהעולם החיצוני הרגיל, לא מהאינטרנט! וואו! והן התחילו איתי! ממש מאורע חדשותי.
כלומר, יש לי חברות אחרות, אבל לא הרבה, ועם כל אחת זה קשר בפני עצמו, לא כמה חברות ביחד, וגם עם רובן לא יוצא לי כמעט בכלל להיפגש. יש לי חברה אחת מהאזור שלי שאנו נפגשות פעם בכמה זמן. היא חברה מתקופת האוניברסיטה, זה לפני מלאן 'תלפים שנה. ומאז הכרתי חברות חדשות רק דרך האינטרנט. אז זו פעם ראשונה מאז האוניברסיטה שמתגבשת באופן טבעי חברוּת שלא דרך האינטרנט, מסביבת החיים שלי, וגם קונסטלציה כזאת של חבורה. אז אני צריכה להתרגל לרעיון החדשני
הבוסית שלי אמרה לי היום שהיא שמחה שאני נפגשת איתן. שמחה בשבילי.
זה גרם לי להרגיש קטנה, פתטית, מעוררת רחמים. שהיא אומרת שהיא שמחה שיש לי חיי חברה. כאילו שזה ידוע שאני שונה ונטולת חיי חברה, שאני "מתמודדת". מה, אני לא מקרה סעד, אוף....
אז מתעוררות בי גם מחשבות קצת פאראנואידיות:
אולי באמת הן חברות שלי מתוך רחמים? אבל לא, זה בטח לא. הן לא כאלו!
ואולי בכלל הן יותר מתעניינות אחת בשנייה, יש ביניהן חיבור חזק יותר, ואני על תקן סייד-קיק, משעשעת אותן עם ההומור שלי?
ואולי הן בכלל בסתר נמשכות אחת לשנייה ובגלל שהן נבוכות מכך הן צריכות אותי בשלישייה הזאת כדי להסוות את המשיכה המינית האסורה במעטה של חברוּת רגילה, ואני עוזרת להן להימנע מהמבוכה! (כן כן, התעליתי על עצמי הפעם עם התסריט הזה). שיהיה ברור, שתיהן לא לסביות, אחת נשואה ואמא לארבעה (המקסימה) והשנייה עם בן זוג בו היא מאוהבת עד לשד עצמותיה (הג'ינג'ית), והן לחלוטין לא בקטע. אז כן, כמו תמיד, זו אני שמשליכה על אחרים את המחשבות הנלוזות שלי.
אהממממ
אז, דיברנו בין השאר גם על זוגיות, הג'ינג'ית שיתפה קצת מהרגשות שלה והדינמיקה שלה עם בן זוגה, וגם המקסימה דיברה מעט על המשפחה, הילדים, היחסים, והשיחה כמובן עוררה בי כמו תמיד ספקות לגבי הקשר שלי עם בן זוגי, וכשחזרתי הביתה יזמתי שיחה עם בן הזוג, שכמו תמיד לא יצא ממנה משהו ברור או אופרטיבי, הוא בעיקר התעייף מהשיחה ולא הבין מה אני רוצה מחייו. אבל אולי השיחות האלו שמדי פעם אני יוזמת בכל זאת גורמות לי להבין שהקשר שלנו טוב ולא מובן מאליו בכלל, קשר שחשוב לשמור עליו. לא אכנס לתוכן השיחה, גם כי תמיד לא נעים לי לכתוב כאן על בן זוגי מתוך כבוד לפרטיותו, גם כי יש לו גישה חופשית לבלוג שלי (היה לו מנוי שהקפאתי, אמרתי לו על זה והוא מכבד את זה - יש בינינו כנות ופתיחות) אז מוזר לי לכתוב עליו ועל הקשר כאן, וגם כי לי עצמי הדברים לא לגמרי ברורים (אולי אני סתם חושבת יותר מדי), וגם כי אני חוששת שיש לי נטייה לכתוב יותר מדי ובאופן מפורט עד להתיש, וגם ככה אני בתקופה בה אני מרגישה שאני עלולה להבריח אנשים ממני בגלל איזשהו אלמנט מעיק בי (חשיבת היתר, הכפייתיות, החששות, או אלוהים יודע מה. אני טיפה במצוקה בימים אלו. בחייאת, אם אתם חושבים שיש אצלי מקום לשיפור מבחינת כמה שאני מעיקה, תנו פידבק ואלמד להבא, לפחות אנסה).
אז אעצור כאן.
מה השורה התחתונה? שיש לי קצת חיי חברה וחברות חמודות וכיף לי. וזה משהו חדש ונעים בחיי שעושה לי טוב ומחמם לי את הלב. ואני לא אתן לספקות, לחוסר הביטחון ולביקורת העצמית שלי לעורר בי פרשנויות שגויות ולעוות את המציאות.
גם לכם יש שיר שטחנתם כשעברתם פרידה טראומתית מבן-זוג/בת-זוג?
בצבא הכרתי בחורה. בהתחלה היינו חברות טובות ואח"כ הקשר הפך (למרות הסתייגותי ההתחלתית...) לקשר הרומנטי הראשון שלי. זה סיפור בפני עצמו, אבל לא אכנס לזה כאן. היינו ביחד מעל שנה - אולי שנתיים? גאאד, אני כבר לא זוכרת, זה פרה-היסטוריה.... בכל אופן, דרכה הכרתי את האלבום הנפלא Disgraceful של Dubstar, ממליצה בחום, הנה קישור לאלבום המלא ביוטיוב:
כשנפרדנו הייתי במצב טוטאל לוס ושמעתי בלילה שוב ושוב ושוב ושוב ושוב (כפול 74,000 בחזקת דיכאון קליני) את שיר מס' 5 מהאלבום הנ"ל -
The Day I see You Again:
ובכיתי ובכיתי ובכיתי ובכיתי ובכיתי (כפול חור שחור בחזקת אומללות).
זה היה לקראת סוף שנות התשעים, ושמעתי את זה בקסטה. כל פעם שהשיר נגמר עשיתי rewind לשמוע את השיר מההתחלה.
אני ואחותי הגדולה גרנו באותו חדר. ואמנם האזנתי למוסיקה באזניות, אך הרעש של ה- rewind הפריע לה.... אבל, הייתי חייבת.... הייתי כולי נסערת ומוצפת רגשות. וגם לא יכולתי לספר על זה לרוב האנשים סביבי, מלבד חברה אחת או שתיים. הקשר נשמר בסוד באותו זמן, בעיקר כי אבא שלי מחזיק בדעות קיצוניות נגד הומוסקסואליות (מבחינתו זה גרוע יותר מרצח, וצריך לשים הומואים במחנות ריכוז), אז גם הייתי צריכה להסתיר את הכל מהמשפחה שלי.
יש זכרונות כאלו שנשארים חקוקים בתודעה...
בכל אופן, בזמנו השיר מוטט אותי רגשית. כנראה השילוב של הלחן הנוגה היפה והנושא של פגישה מחודשת אחרי זמן רב בעקבות פרידה - התפרץ לדלת הפתוחה של הצער שלי:
Walking home from work tonight
Your letter warm, I'm holding tight
Said you want to see me soon
I phoned you late this afternoon
The bar we first met seems alive
I'll see you there at eight tonight
Shouldn't think like this
But is there something in us meeting now?
All this time, I've waited knowing
Though I've changed my heart's still showing
I'll wear a new dress, wash my clothes
I'll wear the earrings that you chose
If the man you've grown to be
Is more Morrison than Morrisey
I'll tell you straight as we undress
That things got better when you left
And though I've banned your name since then
I'll call it with my dying breath
No one else would have me
So I've made this day of all days
The day I see you again
Will you know me, will I cry
Will the years that passed decide that
Even we who loved and lied
Shouldn't meet again tonight
קשה לי מאוד עם פרידות, לא רק בקשרים רומנטיים, אלא גם קשרים חברתיים שמתנתקים. חברה שגם מתקשה בתחום שלחה לי קישור למאמר מעניין בנושא, על דפוסים שונים של התנהלות ביחסים, אני כמובן מזדהה עם הדפוס החרדתי:
מהבחינה הזאת, הקשר היציב (גם אם לא נטול בעיות) עם בן זוגי ב- 8 השנים האחרונות מהווה עבורי ממש חוויה מתקנת. בעצם, שתי מערכות היחסים הארוכות שהיו לי לפני כן - הרבה שנים לפני כן - שתיהן עם בנות (ככה יצא) - היו קשרים בוסריים ובעייתיים. היה לי עוד קשר רומנטי עם מישהו, שנגמר זמן לא רב לפני שהכרתי את בן זוגי הנוכחי, אבל הקשר ההוא לא היה ברור ומוגדר כ"כ, לא היה ממש זוגיות רשמית לשמה.
לגבי קשרים חברתיים שמתנתקים - הכוונה לא ל"סתם" קשרים חברתיים - אלא קשרים מיוחדים, עמוקים וקרובים שהיו חשובים לי מאוד. גם כך אני מתייחסת לקשרים כאלו כאל אוצר נדיר, ועד שיש לי בידיים כזה אוצר יקר, כואב וחבל לאבד אותו... אבל אני מניחה שאני יותר מדי מלודרמטית, ככה זה בחיים, ככה זה בני אדם, כל אחד וחייו, כל אחד והחבילה שלו, והתקופות שלו, והשגרה שלו, קשרים באים והולכים, לא הכל קשור אלי, אם כי גם לי יש אחריות במקרים מסויימים על הסיבה לניתוק... (מתחרטת על טעות שעשיתי בגללה איבדתי חברה לעט - לאימייל - שכעסה על משהו שכתבתי שפגע בה - ממש לא התכוונתי לפגוע, והתנצלתי - אך היא ניתקה איתי את הקשר. משום מה יש לה עדיין מנוי על הבלוג שלי. מעניין אם היא עוד קוראת כאן - מתארת לעצמי שלא. בכל אופן, אני גם מתייחסת לזה כאל חוויה מלמדת. להבא כבר לא אגיד לאנשים דברים כאלו....).
לי חשובה עקביות בקשרים, קשה לי עם "קשרים הולכים ובאים", אני לא מדברת על היכרות של שלום-שלום וסמול טוק נחמד בעבודה, אלא על חברויות נפש שהייתי רוצה שיהיו חלק מחיי לנצח נצחים (לא חובה שתהיה תדירות קשר גבוהה, אפשר פעם בכמה זמן, שפשוט אדע שהם איתי. אוף, אני כזאת needy!). אבל, זה לא עובד ככה... בכל אופן, צריך ללמוד להרפות, וזה קשור גם לחסכים שיש לי, וגם למערכת היחסים שלי עם עצמי... ועם הריקנות שפעם משלה בי דרך קבע.
אולי אם אבוא לקשרים מלכתחילה בגישה נינוחה יותר, הם גם יתנהלו בהתאם. כבר אמרו לי פעם, שלפעמים דווקא כשמתאמצים או רוצים יותר מדי, זה מרחיק את הדבר שרוצים. אז צריך קצת להרפות. ולהחצין את הנוֹאשוּת הפתטית שלי זה בטח לא השיטה הכי טובה להקיף עצמי בחברות וחברים. אז זהו, אני קוּלית ומאאאגניבה וחתיכת שועלה גזעית ביותר. כאילו, אני זאבה בודדה כזאת, עצמאית וחזקה שמסתדרת לבד, ויש לי המון תוכן, עיסוקים ועשייה בחיים, כך שאני לא ממש "זקוקה" לאחרים, אבל נהנית להכיר ולבלות עם אחרים, בסבבה כזה, באיזי, על איזה דרינק על הבר, או תוך כדי כבילתם בשלשלאות לקיר מרתף ביתי כדי שהם לא פאקינג יברחו ממני!!! גררררר... אה, לא... התכוונתי, שלאנשים ממש כיף איתי, כי אני זורמת וקלילה ובחורה חיובית ואופטימית ולגמרי נורמטיבית עד פיהוק.
כינוי:
אור לנדו
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
