אוֹר בּשׁוּלֵי הֶעָנָן

לא מצליחה להירדם,

בורחת לפינה שלי כאן,

הפינה שהיא מצד אחד שלי ורק שלי, ומותר לי להיות בה איך שאני,

ולהגיד מה שבא לי,

כמו למשל "חרושצ'וב" או "פגניני",

אבל מצד שני אני גם לא לבד כאן, לא לא לא לבד,

אתם כאן איתי, אתם כאן?

יופי,

נחה כאן לרגע מן המציאות האפורה, המכבידה,

מעצמי המבולבלת, מהזמן הריק,

מהחלומות שמתרחקים מתרחקים,

מדאגות ומטרדות,

מהאנשים המעצבנים, הסתמיים,

מכל מיני דינמיקות מאוסות,

כן כן כן, אני יודעת, אנו יצורים חברתיים, צריך לתפקד בחברה ויש נורמות וחוקים וכל מיני כאלו דברים שמעניינים לי את הפרמשטק המפוהק שלי,

אוף.

אני בהחלט לא בנויה לסיטואציות חברתיות, לא טובה בזה.

אני יושבת בשקט בצד,

ומדי פעם מפטירה הגיג שנון וקורע מצחוק,

היפ היפ הוריי, שטגדיש.

אבל צינית, וצינית זה אוי אוי אוי, צינית זה לא חיובי וזה לא מדליק וזורם,

מרירה זה לא חיובי,

ונהייתי כ"כ הרבה יותר מרירה בחודשים האחרונים,

זה כבר לא צינית-בצורה-חיננית, זה פרצוף תשעה באב.

ואני מדברת בצורה מבולגנת ולא קוהרנטית, כאילו נפל עלי פסנתר מהשמיים ואחריו גשם של אבטיחים פגע לי בראש ויכולת ניהול השיחה שלי, שמלכתחילה לא הייתה בשיאה, נפגמה.

ספקות עצמיים זה לא סקסי! מבחינה חברתית, זה בריא ומתפקד להיות עם דימוי עצמי חיובי וביטחון עצמי, זה מושך אנשים אחרים! זה מעלה את הפופולריות! ומקדם מימוש עצמי! בלחחחחעעע  לכו כולכם תזדווגו אחד עם השני בלהט היציבות שלכם, תדברו על דברים משעממים בזמן שאני אצפה בכם מהצד מתמזמזת עם שוקולדים. טוב, סתם נו, אני יודעת שאני מגזימה ושזה סתם עושה לי רע, אני יודעת!! 

היום הכנתי לי לעבודה סנדביצ'ים טעימים ובריאים, עם טחינה גולמית משומשום מלא וירקות. וגרעיני צ'יה. הייתה תקופה ארוכה שהתזונה שלי הייתה כזו, בריאה, עם פירות בבוקר וסלט עשיר בערב, ועשיתי מלא הליכות, ופתאום הגעתי למידה 38. אז צריך לחזור לזה... צריך.

וגם המילה "פיטנגו". ו"חמרמורת".

בגדול השגרה מתנהלת לה.

אין לי הרבה מה לספר. החיים שלי משעממים. אני משעממת ומשועממת ואין לי על מה לדבר עם אנשים חוץ מתחושות הבלבול העמומות שלי, שזה נושא שיחה מרתק. וגם על שכבת העובש האפרפרה הדקה בחדר האמבטיה שיש לנו כבר שנים וצריך לטפל בזה. לא משנה. רק מקווה שזה לא מזיק בריאותית. כי בינתיים אנחנו בדחיינות עם הטיפול בזה. בעלי הבית טיפלו בזה פעם אחת, לפני כמה שנים בעל הבית גירד וצבע, אבל עבודה לא יסודית ובצבע רגיל ולא דוחה רטיבות, והעובש חזר. והם אומרים שאנחנו צריכים לטפל בזה, ואני לא בטוחה איך. בן זוגי אמר כבר מזמן שהוא יטפל, אבל לא עושה עם זה שום דבר. צריך לנסות לשפשף עם אקונומיקה, או כאמור פשוט לגרד הכל ולצבוע מחדש עם צבע מיוחד דוחה רטיבות. ומבחינתי זה בלגן שאני לא יודעת מהיכן להתחיל איתו, פרוצדורה מעיקה, אז אני בהימנעות מזה. כי זה סיפור. לטפס על סולם, ולכסות לפני זה הכל, ולהוציא חפצים, ובלגן, ואולי נושמים את זה כשמגרדים הכל, וגם עם אקונומיקה זה סיפור. לבן זוגי לא היה אכפת שזה יישאר ככה, לו זה לא כ"כ מפריע. אז לא דחוף לו לטפל בזה. זו הייתה פסקה אובססיבית שנתקעת על המון פרטים קטנים.

נפגשתי עם משוררת שגם מנחה סדנאות שירה ועורכת שירה. הפגישה עלתה 200 ש"ח. זו בעיקר הייתה פגישת מוטיבציה. אני כמובן באתי עם מטען רגשי הנחיתות, הביטחון העצמי הנמוך, הספקות העצמיים והדיבור הצפוף המתמשך שלדעתי השתלט יותר מדי על השיחה (וכמובן התחרטתי על זה לאחר מכן, כי ייסורים עצמיים מקודדים ב- DNA שלי, וכמעט אין דבר שאני עושה ולא מתחרטת עליו לאחר מכן). ובכלל, אני לא יודעת מה אמור להיות בפגישה כזו, ואני חוששת שהפגישה לא נוצלה בצורה מיטבית. בטח בגללי כי הסטתי את השיחה לכל מיני כיוונים שהמוח מרובה המחשבות שלי הסיט אליהם. בטח בלבלתי גם אותה. היא נשמעה מהוססת, ואולי רק דיברה לאט ורגוע יותר ממני, שזה לגיטימי. אני מדברת נורא מהר ובדיבור נרגש פתטי. אבל עם השנים מיתנתי את זה. וחששתי גם שאולי לא יהיה לה יותר מדי מה להגיד לי, חששתי משתיקות, אז מילאתי את הזמן בדיבור.

בכל אופן, שאלתי אותה האם יש ערך לשירים שלי מעבר לביטוי של מצוקה נפשית ביני לבין עצמי. היא אמרה שבפירוש כן. היה חשוב לה להבהיר, שאניח בצד את הספקות העצמיים האלו. המממ, לא יודעת. בכל אופן, אני אמורה לעבור על השירים שלי, לעבוד על חלקם, לאסוף אותם, למיין. יש כמות גדולה. לבחור שירים ולשלוח לכתבי עת. בעבר הרחוק שלחתי קצת, לא יצא מזה משהו.

החברה מהעבודה שקראתי לה כאן "המקסימה", שהתפטרה, עוזבת עוד מספר ימים, והתחילה חפיפה מישהי חדשה שנראית ממש נחמדה. בעבודה הדברים כרגיל. החברה שקראתי לה כאן "האצילה" קצת עצבנה אותי היום כי היא ניסתה להוציא ממני מידע על מה שקורה אצלנו במשרד (היא עובדת במשרד אחר), וזה הציב אותי במצב לא נוח, כי אני לא יכולה לדבר על זה. בסדר, ווטאבר. המקסימה, שכבר נואשה מלמצוא עבודה אחרת, פתאום התקבלה היום לעבודה טובה במקום טוב. אני כ"כ שמחה בשבילה. הייתי רוצה גם להתחיל דף חדש במקום אחר - סתם פנטזיה כזאת. בינתיים שקט ובסדר לי בעבודה ואין הרבה לחץ ועומס (בניגוד לפעם), ומשלמים לי את אותה משכורת אז מה אכפת לי. בכל מקרה, גם אם הייתי רוצה לחפש עבודה אחרת, אני צריכה לפני כן להיות ייצוגית, לא הייצור שאני עכשיו. לרדת במשקל, להתלבש יפה, להיות יותר מטופחת, מחויכת ופחות מרירה.

לילה טוב ותודה על ההקשבה.

בסה"כ, המגמה החיובית ממשיכה, גם אם יש רגרסיות.

וקניתי מלא ירקות - 

חבל שאי אפשר לפתור את נושא 15 הק"ג העודפים בהליכה אחת, שייעלמו להם הקילוגרמים באבחת סשן הליכה אחד (מאומץ ומושקע עד מאוד, עם ענטוזים נמרצים חדורי כוונה, כאלו שגורמים לעכוז לעטות הבעה נחושה ורוחנית שמתעלה מעל כל מגבלות ועקצוצי העולם הזה, תחת בודהיסטי נינוח ומוצק שמרחף במימד שמימי לצד פיגורות טרנסנדנטאליות כגון ישו), זה היה יכול להיות מאוד יעיל.

עכשיו צריך את הקטע הזה של להתמיד לאורך חודשים, לאורך שנים, יום אחרי יום אחרי יום, ולעשות מאמץ לשלב את ההליכה בלו"ז, ולישון מספיק כי אם ישנים מעט אז זה מחרפן את כל העסק, ולהימנע משוקולד,

איך אפשר להתמודד עם הכלום של החיים ועם סיטואציות מעצבנות עם אנשים בלי שוקולד? מה, אני צריכה עכשיו לפתח אגו (איכס) ולהיות מרוצה מעצמי כמו אחרים שכ"כ מגעילים אותי בזחיחות שלהם ובשביעות הרצון העצמית שלהם? (פיכס). להיות באקסטזה מהחיים החומריים הרגילים היומיומיים? שיואו, the horror!

נו טוב, אולי זה לא חייב להיות ככה. אולי אני יכולה למצוא את הדרך שלי. למרות שזה מרגיש לי קצת כמו להיכנע, שאני מבינה שבשביל להיות אטרקטיבית ובסדר בעיני בריות אחרות, אני צריכה להרגיש סבבה אגוזי ברזיל ולהתלהב מהחיים (בלעעע) ולאהוב אותם, כי אז הם (החיים) יאהבו אותי בחזרה ונרקוד פלמנקו רווי מתח מיני.

וגם צריך להתפרנס, הווה אומר שצריך קצת לשחק את המשחק, כי אני לא יכולה להישאר בבית, כי צריך להתפרנס, שזה אומר לצאת מהבית, ולתקשר עם בני אדם. כי אי אפשר לבקש שדכן או חולץ סיכות שדכן או סיכות שדכן בלי לתקשר עם הצד השני האוחז במוצר המבוקש. דברים כמו מהדקים או עט אפשר לנסות לבקש בטלפתיה מעורפלת, אבל כל נושא השדכנים דורש תקשורת מילולית ברורה, וזה עסק רגיש.

וחוצמזה אני מניחה שאני בעצם כן רוצה להכיר אנשים ולהיות איתם בקשר, גם אם אני יותר מדי מושפעת מכל דבר שאומרים לי, מה שפוגע ביכולת שלי לקיים כאלו קשרים - אבל אני והתחת הטרום-בודהיסטי שלי עובדים על לפתח אדישות ולהפסיק לנתח כל דבר עד זוב דם ולא להרגיש מאוימת.

בחיי, אחרי כמעט כל שיחה שלי עם אנשים אני מתחרטת בדיעבד על מה שאמרתי ועל מה שלא אמרתי והייתי צריכה לומר, והאמירות שלהם נתקעות לי בראש ומערערות אותי, מעוררות בי ספקות, ואני תוהה למה התכוונו ועל מה רמזו ומה זה אומר, והאם זה נכון או לא נכון, ואני מתעצבנת ונהיית מתוחה/מודאגת/מדוכאת/חרדה/מותשת, והכל מהדהד לי בראש וטורד את מנוחתי ומעסיק אותי במשך זמן רב. כל ההדהודים האלו הם רעש טורדני שמפריע לי ליהנות מקשרים חברתיים.

הפסיכולוגית החדשה אמרה לי בפגישתנו האחרונה, שיש אצלי את מה שהיא קוראת לה "הישות הטורדנית" שמשתלטת על הכל - ובעצם מסתירה את הזהות שלי, אותי, עד כדי כך שאני כבר לא יודעת מה אני רוצה ומי אני בכלל. הזדהיתי עם התיאור הזה שלה. מקווה שהיא תוכל לעזור לי לגרש את הישות הטורדנית ולהיות יותר אני עצמי. פחות חשיבה טורדנית. לגלות מחדש את עצמי שנקברה תחת חיריית-הטורדנות הזו.

מוסיקה יקרה, את מבינה אותי כל כך, כשאני נושבת לאחור, אני נושבת בך

בתוכך, בתוך נצח חורפים, אני רוצה להתכרבל

כך

נכנסתי לסדרה חדשה שגיליתי ושמסבה לי הנאה מרובה: crazy ex-girlfriend,

הלילה לא יכולתי להפסיק בזמן את מרתון הפרקים שאני רואה, והלכתי לישון מאוחר מדי, לפנות בוקר, הרבה אחרי שכבר הייתי גמורה מעייפות, כי רציתי עוד ועוד,

הסדרה גם מצחיקה נורא, עם קטעים פשוט ענקיים שגורמים לי להתגלגל מצחוק, וגם מציפה אותי ברגשות משתוללים (שבשגרת היומיום מבעבעים להם כל הזמן ברתיחה מתחת לפני השטח, בלי מוצא, אולי אפילו חלקם כבר התאבנו, ויתרו),

חוצמזה תוך כדי צפייה אכלתי תפוצ'יפס ושוקולדים, יותר מדי, המון,

והיום אין לי תיאבון לאוכל בריא, כמו שבכל החודשים האחרונים אין לי תיאבון לאוכל בריא כי אני תוקעת כל הזמן שוקולדים לתוך הנשמה המוטרדת והאבודה,

אז צריכה להפסיק עם ההרגל,

למרות שהאסקפיזם עם השוקולד והטלוויזיה ממש מפתה,

בעבודה השבוע הדברים נרגעו מבחינת ההתנהגות והגישה שלי,

גם אם יש דברים שמפריעים לי, אני אדישה יותר, ווטאבר,

כלומר ברור שלא אדישה - אבל מורידה את רמת הניתוחים והפרשנויות והאנרגיה שהשקעתי בזה עד כה,

מזכירה לעצמי לא לתת לזה חשיבות-יתר, לא להיות אכפתית מדי,

מה גם שהרבה מהפרשנויות שלי היו מוגזמות ואף כנראה שגויות וסתם גרמו לי לסבל מיותר,

גם אם האבחנות והאינטואיציה שלי נכונות לגבי חלק מהדברים,

צוחקת על דברים מהצד, לוקחת פחות ברצינות, מזכירה לעצמי שזה מעיד עליהם ולא עלי,

משתדלת להרפות יותר, להרגיש יותר בסדר עם עצמי, לדאוג פחות,

להבין שאני שווה הרבה ושהם צריכים אותי,

תחושת חוסר הביטחון וחוסר המסוגלות גרמה לי מצוקה אקוטית בתקופה האחרונה, שיתוק היסטרי,

אז אני צריכה להבין שזו תחושה שגויה - אני בהחלט מסוגלת.

משתדלת ליישם כמה שיכולה את הגישה החדשה הזאת של לא לדבר יותר מדי,

לא ליזום מצדי התערבויות שלי בסיטואציות ובשיחות ובטיפול בדברים - אלא לחכות שיפנו אלי,

משתדלת לא לסבך עצמי בדינמיקות שאני פחות טובה בהתמודדות איתן,

לשחרר עצמי כמה שיכולה מתחושת האחריות ויתר-האכפתיות,

זבש"ם,

אני לא צריכה לרדוף אחריהם, שהם ירדפו אחרי,

לתת להם להתחרבש עם העבודה ושיבואו אלי כשיראו שצריכים אותי,

הרי גם כך יש לי הרבה עבודה, יש לי במה להתמקד,

כך שגם אם יש דברים אחרים שאני שומעת מהצד שמדברים עליהם ושאני חושבת שאני יכולה לסייע בהם, ושבעבר הייתי יותר מעורבת בהם, וגם אם אני מרגישה שהבוס החדש פחות מערב אותי  - הוא הרי לא יודע איך הדברים עבדו בעבר, ונראה לי שהוא נוטה יותר לשתף את המזכירה השנייה מאשר אותי, בדברים שהיא בכלל אף פעם לא ידעה ולא הייתה מעורבת בהם - אני לא יודעת עד כמה התחושה הזו נכונה או שמא סובייקטיבית לחלוטין ומונעת מחוסר הביטחון שלי - אני מרגישה שהוא מעדיף לתקשר איתה מאשר איתי, שנוח ונעים לו יותר לדבר איתה, שאולי יש בו רתיעה כלפי, אולי עוררתי בו אנטגוניזם (זה מתבטא בכל מיני דברים, התנהגויות ואמירות ושפת גוף) - 

אז גם אם כל זה נכון (וגם אם יש בזה גרעין של אמת - הרי הכל מתנפח למימדים מוקצנים ולא פרופורציונאליים בראש שלי) - אז מה אכפת לי? אז זה אומר פחות עבודה בשבילי, וזה לא באחריותי - מצוין, בעיה שלהם. בעבר השקעתי את הנשמה בראש גדול בעבודה עם הקפדה על הפרטים הקטנים ודאגה שדברים לא יתפספסו - לא רק לי, אלא גם לאחרים - והמזכירה השנייה יכלה בעבר תמיד לסמוך על כך שלא אתן לדברים ליפול ושאפנה תשומת לבה לטעויות שלה ולדברים שהיא צריכה לעשות יותר ביסודיות - אבל גמרנו, אם עכשיו הסטנדרטים של העבודה ירדו במשרד (והם ירדו), אז אתאים עצמי לסטנדרטים החדשים. לא אקרע את עצמי בעבודה, בטח לא בשביל תחומים שהם פחות באחריותי ויותר באחריות המזכירה השניה. ואולי גם אין צורך בכל הפרפקציוניזם הזה, העבודה נעשית גם כך - אם כי אני רואה איך דברים נופלים, יש פספוסים, והדברים נעשים פעמים רבות בצורה עקומה. שיהיה. גם כך זו תקופת מעבר ארוכה ולא פשוטה לכולנו, אז אהיה פחות שיפוטית. מה גם שאני הרבה פעמים לא יודעת מה האופן הנכון לעשות דברים, אז קטונתי.

אז, אני מנסה לפעול בכיוון הזה - כמובן שלא תמיד מצליחה, אבל זו התחלה טובה.

ואני צריכה להיות הרבה יותר סלחנית עם עצמי.