אוֹר בּשׁוּלֵי הֶעָנָן

בכל דבר יש פוטנציאל יגיעה, גם בכתיבה כאן - ההכנה הטכנית, ההיאבקות עם הפונט שיישאר בגודל אחיד (לא ברור מדוע לעיתים חלק מהטקסט הופך לקטן) - כל העיסוקים כרוכים בשיבושים, מכשולים נקודתיים, המאמץ כה גדול, והמטלות מרובות ומתפזרות על פני החור השחור של היומיום, הזמן אוזל ודברים בקושי מתבצעים,

ובתוך האנדרלמוסיה המעגלית של ההתמודדות עם המטלות הפרקטיות, אובדת נשמת החיים,

ואולי זה רק עניין של אישיות, גישה והרגלים, מיומנויות, דפוסי חשיבה, היתקעות-יתר על דברים, סיבוך-יתר של מה שאינו מסובך, ראיית מיקרוסקופ - העצמה של דברים קטנים,

ואני כה יגעה, כה מותשת, כה עצובה, אפילו הכתיבה כאן כמעט מרתיחה את מוחי מרוב אנרגיית מאמץ, לא רק ההתעסקות הטכנית, גם התוכן - מתוך בליל המחשבות לבחור על מה לכתוב, על מה לדווח, כיצד בוחרים, ולמה בכלל לכתוב, 

כי בעצם זה לא חשוב ולא משנה לכתוב כאן,

ויש כל כך הרבה להגיד ולצד זה כל כך מעט,

אינני יודעת כרגע לתאר את המציאות הנוכחית - כנראה אין בה דבר יוצא דופן או מיוחד לדווח עליו, שגרה, החיים,

ההתחרבשויות בעבודה, יום עסל יום בסל, קריסות נפשיות ולאחריהן רגיעה כלשהי וחוזר חלילה,

והרי פעם החיים היו דבר מיוחד לדווח עליו,

החלומות, הרגשות, ההתאהבויות, המילים, המוסיקה, המקומות,

הנפש סערה והשתוקקה,

היופי היה רב וחשוב כל כך, החיים היו חשובים ופועמים,

הדמויות והעלילות היו כבירות,

ההיסטוריה הייתה מוחשית ומקופלת בתוך ההווה,

ההווה היה עשיר בשכבות עוטפות, כמו חורף אינסופי להתכרבל בתוכו,

היום התחושה השלטת היא של דברים רבים שאבדו, הריקנות שנותרה,

should have, could have

היום, מדי פעם, בטעות, כשאיני שמה לב, תודעתי פוזלת לפעמים הצדה, תופסת בקצה שדה הראייה את אופציית המוות והסוף, וזה לא כזה טרגי וזה לא כזה נורא, זה אף מעורר איזה חיוך קטן של הקלה, לנוח, סוף סוף, לא לרצות יותר, לא לחשוב יותר, לא להיזכר, לא לנסות ולהתאכזב, לא להסתבך באשליות ולהתעורר לתוך המדבר של הממשי המאוס והמלא חרטות,

הכלום של העכשיו - כלום שאפשר כמובן למלאו במעשים ובהנאות חומריות לכאורה - לא, לא, אני יודעת, זה הדיכאון מדבר מגרוני, והרי לו הייתי ממקדת מעשיי בפעולות אופרטיביות ייתכן כי הייתי מרגישה יותר בריאה, יותר חיובית, יותר אופטימית, עם יותר אמונה בחיים ותקווה עמומה כלשהי שיש בשביל מה,

בכל אופן,

מה שגורם לי כרגע תחושת אבל ואימה ובהלה וחרטה חונקת ומרסקת עצמות הוא הקלטות הישנות שלי שמתוך קבלת החלטות שגויה זרקתי לפח לפני כמה שנים,

במשך שנים שמרתי אצל הוריי במחסן כמה דברים בקרטונים,

בין השאר את מלאי קלטות השמע האהובות שלי שליוו אותי מנעוריי, כל המוסיקה שהקלטתי מהרדיו, ועוד.

ביחידות הדיור בהן גרתי עם בן זוגי לא היה תמיד מקום להרבה חפצים, ואת מה שאפשר היה עדיין להשאיר באפסון זמני אצל הוריי - השארתי שם, לא הרבה.

השנים עברו, עברנו ליחידת דיור מעט גדולה יותר, אבל עדיין לא מקום קבוע, ולא דירה ענקית,

ומכיוון שגם כך לא היה לי מכשיר טייפ להאזין בו לקלטות - לא היה טעם לסחוב מהוריי את הכמות הגדולה

(היה לי איזה מכשיר שפעם האזנתי בו לקלטת והיא נהרסה, אז החלטתי מאז לא להאזין יותר).

אבא שלי הוא אדם כפייתי, ולמרות שהיה מקום אצלם - הוא הכריח אותי לקחת את כל החפצים שלי, ומה שלא הייתי בטוחה שאני רוצה לקחת - השפיע עלי לזרוק, כפי שהוא נוהג לזרוק חפצים,

לא זוכרת בדיוק איך זה קרה - הייתה לו אחת ההתפרצויות שלו באחד הביקורים שלנו, זה היה לפני כמה שנים, כשנמאס לו מכך שיש כמה קרטונים שלי אצלם במחסן,

ואז נאלצתי לטפל בנושא הקלטות,

ומן הצד השני בן זוגי כל הזמן אמר לי - איפה יהיה לנו מקום בדירה לכל הדברים האלו? הוא נלחץ מכך, זה הפריע לו. אפשר לחשוב! יכולתי לארגן כמה שקיות של קלטות ולשים בצד איפשהו בדירה ולמיין אותן בראש שקט.

יכולנו לקנות שידת מגירות ולאפסן שם.

אבל אנחנו בגישה מינימליסטית - כמה שפחות חפצים ורהיטים,

כי הדירה הזו אמורה הייתה להיות זמנית (ועכשיו אנחנו כבר כ- 8 שנים כאן),

וגם אני לא רציתי יותר מדי חפצים, לא רציתי להיתקע עם ערימות של קסטות שלא אדע היכן לתקוע, הייתי מאותגרת בהתמודדות עם כל משימה, אז העדפתי להימנע.

אז באותו ביקור, לאחר ההתפרצות של אבא שלי, עברתי על כל הקלטות, והייתי מבולבלת ומעורערת,

הושפעתי מצד אחד מהלחץ המטורף של אבא שלי (שתמיד זורק חפצים, לאורך השנים זרק הרבה חפצים, זה היה גם מקור לריבים בין הוריי),

ומצד שני הושפעתי גם מהלחץ של בן זוגי מכך שחס וחלילה נביא עוד חפצים שלי לדירה שלנו, שתהיה אז "מוצפת" בחפצים (בדיעבד - שטויות, יכולתי לארגן פיתרון, אך באותה עת הייתי חסרת אונים מול סוגיית ארגון החפצים),

אז יצא בסוף שמתוך לחץ ובלבול זרקתי את רוב הקלטות ושמרתי רק קומץ מהן,

והיו כמה החלטות שגויות, זרקתי קלטות שחשובות לי,

למשל - בעבר הייתי מאזינה באדיקות כל שבת בשעה 15:00 לתכנית בקול המוסיקה "מוסיקה מן העבר הרחוק" והקלטתי משם הרבה קטעים נדירים ומאוד אהבתי את המוסיקה הזו ואת הקלטות הללו, היו בסביבות 4 או 5.

באותו יום ארור משום מה זרקתי לפחות שתיים מקלטות אלו, את שתי הראשונות בסדרת ההקלטות, ו"תפסתי" עצמי רק בהמשך ושמרתי את השתיים-שלוש האחרות. אז שתי הראשונות אבדו לי לנצח, זרוקות איפשהו בחיריה, עם כל המוסיקה הנדירה האהובה. 

באותו ביקור אבא שלי נתן לי שקיות זבל לזרוק לתוכן את הקלטות שהחלטתי לזרוק, רציתי אולי לתרום לאנשהו, אבל מי יודע למי, אז אבא שלי כבר לקח וזרק לזבל.

אני כל כך כל כך כל כך מתחרטת.

התחרטתי על כך כבר בעבר, אבל אז לא הייתה לי דרך לשמוע את הקלטות. חשבתי שהמדיום הזה כבר התיישן מדי, אבל פתאום, רק לאחרונה, כשדיברתי עם בן זוגי על הקלטות המשפחתיות הנוסטלגיות שיש ברשותי (הקלטות מסוף שנות השבעים ותחילת השמונים שלנו ושל קרובי משפחה, ומוסיקה נוסטלגית) ושהייתי רוצה להעביר לקבצי מחשב (אבא שלי עשה זאת עבורי לפני הרבה שנים - אך לא את כל הקלטות אלא קטעים ספציפיים נבחרים), בן זוגי אמר שאין בעיה לקנות מכשיר כמו ווקמן שמתחבר למחשב ב- USB ולהמיר לקבצי מחשב עם תוכנה כלשהי. ועוד לפני שנה-שנתיים אפילו ניגשתי לכמה חנויות צילום שעושות שירות כזה של המרת קלטות למחשב אך הצעות המחיר שקיבלתי הן יקרות מאוד, עניין של מאות שקלים, מה גם שלא התחשק לי להעביר לאחריות אחרים את הקלטות, אז שמתי הנושא בצד.

אוף, למה בן זוגי לא העלה את האופציה הזו קודם לכן? לא הייתי מודעת לכך...

והרי חלק מהסיבה בגללה ויתרתי על הרבה קלטות שנתתי לאבא שלי לזרוק היא כי חשבתי שגם כך לא אוכל להאזין להן יותר. שהן כבר במצב גרוע, שבטח כל טייפ יהרוס אותן, כי הטכנולוגיה התדרדרה וכבר לא מייצרים טייפים כמו פעם.

אז לא מזמן הוא הזמין לי דרך האינטרנט את המכשיר וזה הגיע והנה עכשיו אני עושה מרתון וממירה את הקלטות המשפחתיות לקבצי מחשב וזה נשמע מצוין,

אבל מהקלטות הפרטיות שלי בקושי נשאר לי כי זרקתי כמעט את כולן!

וחבל כל כך!

יכולתי להמיר למחשב!

סתם ויתרתי מהר מדי ונכנעתי ללחץ של אבא שלי ושל בן זוגי והייתי חלשה.

והייתי צריכה לשמור את הקלטות שחשובות לי.

אבל הייתה כמות אדירה של קלטות ואיבדתי את הידיים והרגליים ביניהן, והייתי נסערת מההתפרצות של אבא שלי.

לפחות אם הייתי שומרת את שתי הקלטות של "מוסיקה מן העבר הרחוק", הייתי יכולה להמיר אותן כעת למחשב ולהאזין להן, אחרי שנים שלא שמעתי אותן. 

המוסיקה הזאת היא חלק מהותי כל כך ממי שאני, וזרקתי את זה לזבל.

אני תמיד שומרת על דברים נוסטלגיים, זה חשוב לי.

אבל בסיטואציה ההיא לא שמרתי על עצמי ועל מה שחשוב לי, וכמו זרקתי לזבל איבר מאיבריי, וזה כואב לי כל כך.

אני כל כך כועסת על עצמי ועל אבא שלי ועל בן זוגי.

ושום דבר ואף אחד לא יוכל לעזור לי כעת, כי אי אפשר לשנות את העבר. וזה כל כך מעצבן אותי. לא בוכים על חלב שנשפך - מה זה עוזר לי עכשיו. אף אחד לא יכול להחזיר לי את הקלטות האלו. וזה הכל בגללי.

ויש בזה כמובן גם את הטראומה מההתנהגות של אבא שלי, כל החיים הללו תחת ההתפרצויות ההיסטריות/פסיכוטיות שלו, והכפייתיות שלו שגורמת לו ללחוץ על אחרים ולהכריח אותם להתנהג כרצונו. כל החיים הארורים בבית הזה וכל מה שקרה שם, חבל על כל הכאב והפגיעה, והדברים שאיבדתי ושלא ניתן לתקן.

הקלטות הללו זרוקות היכנשהו בהר של זבל, זה לא מגיע להן. הן לא זבל, הן החיים שלי. השקעתי בהן המון, טכנית ורגשית, וראוי היה לשמור אותן.

כל כך הרבה יופי נמצא עליהן, יופי רב מלהכיל.

יופי שאבד לנצח.

בגלל החלטה שגויה שרירותית שלי.

אני מתחרטת עד גועל וזוועה.

אני רוצה את הקלטות האלו בחזרה.

אני רוצה לחזור לאותה נקודה בזמן ולהחליט אחרת.

אני לא מבינה מדוע החלטתי לזרוק את הקלטות. החלטה מטופשת, בטח לאור עובדת היותי נוסטלגית, זה חשוב לי. וכמו בהרבה מקרים אחרים בחיי, לא השכלתי לשמור על עצמי.

אני סובלת מהחרטה ואין מה לעשות, הקלטות לא יחזרו אלי אף פעם.

וכן, אני תקועה עכשיו במחשבה אובססיבית וכותבת יותר מדי.

כל כך חבל. יכולתי ליהנות מהאזנה למוסיקה שכבר שנים רבות לא הייתה לי גישה אליה, וזה היה עושה לי טוב בנשמה. אבל במו ידי מנעתי מעצמי את האפשרות הזו, לנצח.

ואני כותבת כאן הרבה על מושג היופי, ואני כאילו אישה רגישה ועם המון יופי פנימי וזה, אבל בעצם מה שקורה כאן הוא הכיעור של החשיבה הטורדנית והשלילית שרק מרחיקה ממני אנשים, אז מרוב השתוקקות ליופי אני מתכערת.

כבר זמן רב לא כתבתי כאן והפוסט הנוכחי מצדיק את זה - אני מתחילה לכתוב ולא יכולה להפסיק, ומכבירה יותר מדי מילים ומעיקה, והמצוקה שלי כל כך אדירה ובלתי ניתנת להכלה אצלי, שאני חייבת לשתף אחרים כדי שיעזרו לי, אבל האחרים בכלל לא יכולים לעזור, אני תקועה לנצח עם ההחלטות השגויות שלי, הקלטות לנצח אבדו לי, אף אחד לא יוכל להחזיר לי אותן.

אגב, כתבתי בזמנו לקול המוסיקה ושאלתי האם הקלטות התכנית זמינות, אמרו שזה עולה כמה מאות שקלים לתכנית... אוף...

זהו, עד כאן.

מילים מילים מילים וכלום.

יש בי זעם ותקעתי מלא שוקולד כי החרטה בלתי נסבלת.

עוד נושא לרשום לשיחה עם הפסיכולוגית לפגישתנו הבאה.

מה היא יכולה לעזור? היא יכולה להחזיר לי את הקלטות? לשנות את ההחלטות שקיבלתי? לא!!!!!

ונכון שמה שאפשר זה להשלים וללמוד להבא, אבל זה לא עוזר לי עם הקלטות שאני רוצה בחזרה!!!!!

ואני יכולה לבוא בטענות רק לעצמי!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

כי הפנמתי את המסרים של אבא שלי ושל בן זוגי, וגם נלחצתי מלסחוב דברים כבדים (בגלל הגב שלי) ולא היה לי היכן לאפסן בבית ולא רציתי שהכל ייתקע בשקיות על הרצפה.

אז ויתרתי על חלק מהנשמה שלי! לא חשבתי נכון.

וכל הסאגה הטראגית המלודרמטית הזאת לא משנה לאף אחד! רק לי!

ואין טעם לכתוב על זה כאן כי זה לא משנה! ולפעמים גם תגובות של אנשים גורמות לי להרגיש עוד יותר רע!

אם בכלל מישהו יגיב.

בגלל זה כבר לא רוצה לכתוב כאן! כי זו אשליה! כי זה לא מקום לגאולה! זה סתם אני כותבת כאן.

יש ערימה של כלים בכיור ויש לי כל מיני סידורים וכל מה שבא לי זה לראות טלוויזיה ולא לזוז.

כי תזוזה מכאיבה! לרצות לחיות זה מכאיב! כי פעולת החיים מביאה איתה פוטנציאל טעויות וכאב בלתי נדלה!

ופרופורציות, נכון! אתם צודקים! יש מחלות ומוות ומצוקות אמיתיות! יותר מאשר איזו קלטת ומוסיקה!

אבל זה לא עוזר למוח שלי שסובל מזה נורא עכשיו!

והרי בדיוק בגלל זה המוסיקה ההיא חשובה לי כל כך - בגלל שהיופי הזה הוא אוצר נדיר לעומת המציאות....

ואני כן אפרסם את הפוסט הפעם בניגוד לפעמים קודמות שמחקתי כי אני יותר מדי סובלת מכדי להשאיר את זה רק לעצמי.

חבל, חבל, חבל, חבל. ממש חבל. זה לא דרש ממני מאמץ לשמור את הקלטות. עוד 5-10 קלטות לא היו דורשות עוד הרבה מקום אפסון. אין לי כבר מושג מה היה בקלטות שזרקתי, היו המון. שמרתי רק אחוזים בודדים מהכמות. בטפשות רבה. מה, הרי ברור שאתחרט! איך עשיתי זאת לעצמי? עשיתי לעצמי את מה שאבא שלי עשה לי, במקום לעמוד על שלי.