לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים

אוֹר בּשׁוּלֵי הֶעָנָן


לשתף ולתהות, ליצור ולהיות, לקוות, לתקשר, להכיר. וגם צחוקים ושיגועים.

Avatarכינוי:  אור לנדו

מין: נקבה



פרטים נוספים:  אודות הבלוג


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    דצמבר 2014    >>
אבגדהוש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031   

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
12/2014

יומני היקר :-)




יומני היקר, לילה טוב. אני אמנם עייפה עד מאוד, אך חשה צורך בכל זאת לכתוב כאן. "בכל זאת", כי לאחרונה הרגשתי שהכתיבה כאן פחות רלוונטית עבורי. ובכלל כל המרחב הזה כאן. אולי אחרי שלא מקבלים תגובות לקטע אחד אז המוטיבציה יורדת? אולי הרגשתי שבעצם אני לא מעניינת אף אחד, אז למה לכתוב כאן בכלל....  או משהו פולני כזה... ואולי זה עוד מיליון סיבות אחרות. גם החיים עצמם, מלאים בסידורים של יומיום, לא נשאר זמן וכוח להתחרבש מול מסך המחשב, לפעמים עדיף פשוט לישון כדי לקום במצב צבירה מתפקד ליום העבודה שלמחרת (ואני תוהה - אולי אני יכולה לנהל את הזמן שלי בצורה יותר יעילה, פחות להתעכב על דברים קטנים, וכך יישאר לי זמן לדברים אחרים?....). ומה כבר יש לי לכתוב כאן, לא משהו שלא סובל דיחוי, כנראה לא משהו שלא ניתן בלעדיו... האנרגיות שלי הופנו לכל מיני דברים פרקטיים של היומיום, של המציאות החיצונית. וגם לא היה לי זמן לאחרונה לקרוא ולהגיב בבלוגים אחרים.


 הרגשתי שנהיה כאן לאחרונה נטוש אף יותר מבדרך כלל. ומה אעשה כאן עם עצמי? אשחק מחבואים עם ההד שלי? חיוך




אבל, כל זה לא משנה כעת. אני כאן.




יום ההולדת שלי תמיד מבלבל אותי. אני מהאנשים שמתייחסים בביטול ליום ההולדת, אין צורך מבחינתי לטרוח בשבילי ולציין באופן מיוחד את היום הזה. מה גם שמביך אותי לקבל את תשומת הלב, ולא נעים לי שאנשים טורחים בשבילי. מצד שני, כמובן שיש בזה משהו נעים ומרגש, תחושה של יום מיוחד.




הרבה פעמים יש לי אמירות ציניות בנושא. למשל, מישהי בעבודה אמרה לי בהתרגשות - נו, איך זה להיות בת 37? ועניתי לה משהו כמו שזה מאוד מקורי מצדי להיות בת 37, כי אף אחד בתולדות האנושות לא היה אי פעם בן 37.... כאילו, להבהיר שלא צריך לעשות עניין מזה שאנחנו נולדים, מתקדמים בגיל, ומתים בסוף, כי זה חוזר על עצמו כבר אלפי שנים.... אבל, אולי אני סתם מגזימה עם הציניות. מה גם שזה אולי לא יפה לענות בציניות למישהי שבסך הכל אוהבת אותי ומתרגשת איתי מהחיים. אולי אני יכולה לוותר קצת על הציניות לטובת באמת קצת התלהבות. המממ. אבל אני מעדיפה להיות בלי (או עם מעט) ציפיות מהחיים - גיליתי שעדיף להיות בלי יותר מדי ציפיות ולהיות מופתעת לטובה מאשר להיות עם ציפיות גבוהות ולהתאכזב. אבל אני צריכה רק לשים לב לא להפוך ליותר מדי צינית, grumpy, מלנכולית, מרירה ומיזנתרופית. זה לא סקסי. אולי אני יכולה כבר קצת להרשות לעצמי להיות עם טיפה ציפיות וטיפה התלהבות מהחיים, ככה בקטנה, בדוגמית.


 


איזה אנשים מקסימים יש לי בעבודה. הגעתי לעבודה וחיכו לי בלונים ועוגה שחיתותית (גבינה עם אוכמניות. יאמי יאמי), וכל מיני מתנות מכמה אנשים. וברכות מלאות אהבה. אנשים אשכרה השקיעו כדי להביע את אהבתם אלי. זה כל כך לא מובן מאליו בעיני. וקנו לי דברים חמודים. לפעמים זה מוזר לי, שאני באינטראקציה כזאת ככה עם אנשים, אחרי כל השנים של הבידוד והקשיים. ואולי אני עדיין נותנת לעבר להשפיע עלי ביחסים העכשוויים שלי עם אנשים, עדיין נתונה בדפוסי חשיבה של פעם. למשל, כשאני חושבת שאחרים בטח חושבים שאני מוזרה. או כשאני חושבת שצוחקים עלי. או כשאני מרגישה לא שייכת, מגוחכת. מוזרה.




בעבר הייתי נכנסת לדיכאון כבד בכל יום הולדת. היום כבר לא.


 


ומעניין לעניין, באותו עניין.


פירגנתי לעצמי בשבוע האחרון קניות בגדים בסכום מגונה. הייתי קצת בשוק מהסכום, וקצת חששתי שנסחפתי, אבל הגיע הזמן שאקנה לעצמי גרדרובה חדשה, והבגדים יפים. אחרי שרזיתי בקושי נשארו לי בגדים מתאימים, הכל גדול עלי. ואני בדרך כלל בקושי קונה לי בגדים, ממש ממש מעט ולעיתים רחוקות. אז מותר לי. מצאתי חנות בגדים שכמעט כל פריט בה מצא חן בעיני ונראה עלי נחמד, אז הלכתי על זה. מלא שמלות. לוּק חדש. וקניתי פאקינג שמלת מיני שחורה, לראשונה ב- 37 שנות חיי.


 


 


 

נכתב על ידי אור לנדו , 30/12/2014 23:23  
6 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



חולה בבית




אז גם אלי הגיעו הוירוסים שמסתובבים להם וחוגגים, אני עם נזלת נון-סטופ, כאב ראש וכאב פרצוף (יש כזה דבר!), כאב גרון (שבינתיים די שכך) ושיעולים. כהנה סימפטומים סקסיים.

זה התחיל שלשום, והבוסית שלי זרקה לי בסוף היום "דיר בלאק את באה מחר!", אמנם בחיוך. ואתמול באתי כבר חולה אחרי שעתיים שעות שינה (אם לא הייתי באה אז היה צריך להקפיץ מישהי אחרת מאיתנו שתבוא מוקדם במיוחד לפתוח את המשרד), אבל עדיין הייתי במצב מתפקד ורציתי לבוא. והרבצתי עבודה כל היום, בכל זאת, למרות שהיה לא קל, ולאחר שיצאתי בסוף היום היא עוד כתבה לי בווטסאפ "תרגישי טוב עד מחר" ושיש ניירת על שולחני שמחכה לטיפולי. אז הרגשתי קצת לחץ פיזי מתון מצדה שאגיע לעבודה לא משנה מה, גם אם אני חולה. וזה לא נעים לי. היא דווקא בנאדם מקסים ומבין, מצד שני מה זה הלחץ הזה על בנאדם חולה, זה לא יפה.... לפעמים עובדים חולים וצריכים לנוח בבית. 

אז הבוקר עברתי ייסורי מצפון כי קמתי בהרגשה על הפנים. הכנתי לי מיץ מלימונים טריים, אכלתי קלמנטינות, חיכיתי לראות אם אני מתאוששת (אין לי תה בבית, אבל לא נורא). דיברתי עם המזכירה השנייה והתכתבתי עם הבוסית, והבהרתי להן שאולי אנסה לבוא לכמה שעות ואם ארגיש רע אחזור הביתה, ואעזר בלהגיע בטרמפ עם בן הזוג שלי (כי בד"כ אני מגיעה באוטובוסים). ושאלתי את הבוסית האם הניירת שעל שולחני בהולה, כי אני פשוט חולה. והבוסית ענתה לי שהמשרד הוא לא טיפול נמרץ ושאם אני לא מרגישה טוב, שאשאר בבית. אז נשארתי בבית.

נראה לי שלקחתי קשה מדי את ההערות שלה ש"רמזו" שאני חייבת להגיע. זו הרי התפרצות לדלת פתוחה אצלי, עם הנטייה שלי להרגיש לא נעים, ועם האכפתיות שלי מכך שאם אני לא באה זה יוצר יותר עומס על שתיהן וזה קצת מעכב טיפול בכמה דברים, ואם יורשה לי - עם מוסר העבודה שלי. יכול להיות שהיא לא התכוונה לזה כאל פקודה, אלא רק הביעה את העובדה שהיא זקוקה לי בעבודה, שלא "אבריז" רק בגלל הרגשה לא משהו (אבל כאמור זו לא סתם הרגשה לא משהו). אולי היא אמרה את כל זה בנימה מחויכת בלי יותר מדי כוונות נסתרות או לוחצות, וזו הפרשנות של הלחץ הפנימי שלי שאני משליכה עליה....

אוף, מעצבנת אותי הנטייה שלי להצטדק ולהתגונן. אין לי על מה. זכותי המלאה להיעדר מהעבודה בגלל מחלה. ויש לי אישור מחלה מהרופא כמובן.

ומה שעוד יותר מעצבן אותי זה שאני יודעת שאם המזכירה השנייה הייתה חולה, היא פשוט הייתה מודיעה לנו שהיא נשארת בבית בלי להניד עפעף, בלי להרגיש לא נעים. ונראה לי שעליה הבוסית לא הייתה מפעילה כזה לחץ להגיע (או שאני סתם פאראנואידית). ואני סתם מתייסרת ומסתבכת ומתחרבשת עם זה.

בקיצור, אני מתחבאת לי בבית עד שאוכל לסיים את תפקידי הנוכחי כמכונה לייצור נזלת, ערימות טישו משומש ופרצוף מיוסר (מקסים, אני יודעת), והולכת לעשות עכשיו מרתון של 3 הסרטים של "הסנדק" (למלא חורים בהשכלה. ראיתי מזמן את הסרט הראשון אבל כבר כמעט לא זוכרת ממנו שום דבר. רק זוכרת שלא התלהבתי ממנו במיוחד).

ואני ממש ממש צריכה להבין ולהפנים לגמרי שאני בהחלט יכולה לשים על כל זה זין ענק בגודל של אוסטרליה, ושההתנהלות שלי היא בסדר גמור ולגיטימית!

תודה על ההקשבה פרח


נכתב על ידי אור לנדו , 9/12/2014 11:09  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





הבלוג משוייך לקטגוריות: יצירתיות , אהבה למוזיקה , שירה
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לאור לנדו אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על אור לנדו ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)