השתלטנו על יישותה של אור, ולכן כרגע כל העמדות תפוסות - על ידינו!!!! וואהאהא!!!
נציגיה של אור עסוקים כעת בפינוי בחילות קודמות על מנת לפנות מקום לבחילות חדשות. יש למה לצפות.
אנא המתינו ושיחתכם תיענה בהקדם.
מיקומכם בתור הוא: 19,000.
טרה לה לה לה לה, מוסיקת מעליות, "בפרדס ליד השוקת", ארבע העונות של ויואלדי, 60 שוקולד-ביסקויט, "החטא ועונשו" מהסוף להתחלה
שיחתכם חשובה לנו,
אז אל תנתקו, תמשיכו ליהנות מהמוסיקה האיכותית, ושיחתכם תיענה בהקדם.
מיקומכם בתור הוא: 17,250.
מוסיקה איכותית:
שירות חדש! אם אינכם רוצים להמתין על הקו, השאירו לנו פרטי התקשרות, מיקומכם בתור יישמר, וניצור עמכם קשר כשיגיע תורכם!
עוד יותר חדששש!! השאירו את קואורדינטות מיקומכם, ולכשיגיע תורכם - נשלח אליכם קוף למור מצחיקול ומשיגנע שירביץ עבורכם ריקוד "physically, physically, physically fit" וייקח אתכם אל מחוז חפצכם!
מיקומכם בתור הוא: 162,000.
"ים השיבולים שמסביב, על גליו לשוט יצא הרוח! הרוחחחח!!"
בלילה האחרון, אחרי שעליתי על יצועי והתכסיתי בערימת השמיכות המחממת שלי, בכיליון עיניים לצלול לשינה הערבה (שבזמן האחרון כוללת חלומות ביזאריים למכביר - בטח בגלל הלוסטרל), להתעטף בחום של המיטה המזמינה בחורף -
הרגשתי שהתחת שלי קפוא.
בד"כ האפקט של להיכנס אל מתחת לשמיכות הוא שהגוף מתחמם ונהייה לי נעים. אבל אמש, ובעצם בעוד איזה לילה לאחרונה, אפקט החימום קרה בכל הגוף, חוץ מהתחת, ששידר סימני מצוקה של סיביר בואך גרינלנד, וסירב להתחמם.
אני לובשת כמובן פיג'מת חורף - לא מהמשודרגות של הפליז כי זה בכל זאת עדיין לא מספיק קר, והפיג'מות ההן שמורות לחורף-חורף. עכשיו בינתיים זה רק חורף. בעצם, עד היום זה היה סתיו, ורק מחר רשמית חורף.
וחוץ מזה, גם ככה בזמן האחרון התחילה אצלי עוד תופעה מוזרה שאף פעם לא קרתה לי בעבר - בזמן האחרון קרה לי שוב ושוב שהתעוררתי כולי מזיעה, ברמה של נוטפת זיעה, ברמה של משאירה על הסדין יצירת אמנות בדמות קווי המתאר המיוזעים של גופי הענוג, ואז אני קופאת מקור כי קר בבית ואני מכוסה זיעה קרה אז אני מתייבשת מול מפזר החום. בעצם יכול להיות שזה קרה בעיקר כשהייתי חולה כמה פעמים בזמן האחרון עם וירוס הצטננות-גרון-שיעולים, אז אולי זה קשור.
בכל מקרה, בטח שלא אשים את הפיג'מה החמה כשאני גם ככה עלולה להזיע כמו בסאונה פינית הארד-קור.
הקיצר, התחת קפא, ולא משנה שהידקתי סביבי את השמיכות, וחיכיתי בסבלנות - לא עזר.
נשכבתי על הגב כדי שמחסום המזרן יגן עליו מפני האוויר הקר - לא עזר. התחת עדיין שידר אותות מצוקה, גם אם עמומים יותר (ולא, הכוונה לא לפלוצים). שלחתי יד לאחוריי לבדוק מה קורה שם - בלי שום קונוטציות של עינוג עצמי, למטרה רפואית-מחקרית בלבד - והיד החמימה שלי נתקלה בקרחון מהסוג שממוקם בצ'ופצ'יק של הקוטב הצפוני, הכי רחוק מהשמש. לרגע שקלתי להישאר כל הלילה ככה, עם שתי כפות ידיי חופנות ומחממות את עכוזי, אבל אחרי כמה דקות הבנתי שהתכנית היצירתית לא ממש ישימה.
שקלתי לבקש מבן זוגי היקר שיחבק אותי כפיות ויספק מגן מפני הקור האכזר שכפי הנראה מתגודד לו בנקודה מאוד מסויימת מאחוריי, מתחת לשמיכה. אבל בן הזוג עדיין לא הרגיש טוב (הדבקתי אותו, שנינו היינו חולים בסופ"ש), היה על סף הירדמות, וסירב בנימוס ובקול ענות חלושה. ואם הצעתי לו לישון מחובקים, כנראה שבאמת הייתי נואשת, לא כי אני לא אוהבת להתחבק איתו, אני כן, אבל לא נוח לי לישון בחיבוק, וגם קשה לי להירדם כך, וגם נהיה לי נורא חם, וכשאנחנו נרדמים מחובקים בד"כ באיזשהו שלב אני נאלצת לגרש אותו לצד שלו, מחזה מכמיר לב.
תמיד זה הוא שרוצה לישון מחובקים, אז דווקא כשאני זקוקה לזה קשות הוא לא בקטע? אוף.
ניסיתי פטנט אחר - לבשתי מכנס קצר מתחת למכנס הארוך. גורנישט. קפוא באותה מידה. ואפילו מתחיל לאבד תחושה מחמת הקור (משחק מילים, שטגדאאאם).
הלילה התקדם לו לאשמורת תיכונה, בן זוגי נחר לו לצדי, ואני התהפכתי מצד לצד, קפואת-תחת בדממת הליל (שהופרה רק על ידי הניסורים המקצועיים שלצדי).
אין ברירה, קמתי וניגשתי לגאולה האולטימטיבית מיסוריי - הדלקתי את מפזר החום, הסתובבתי על קצה המיטה בתנוחת פוזה מגרה ומאתגרת של דוגמנית למידות גדולות שמצטלמת ללוח שנה שה- theme שלו הוא "אנשים סובלים בקור", והתענגתי על חימום התחת עם מבט ממוסטל של הארה שמימית והכרת תודה לאלוהי מפזרי החום באשר הם. הגאולה הייתה מיידית.
אחרי כמה סשנים כאלו כנראה בסוף איכשהו חזרתי לשמיכות ונרדמתי. לא זוכרת, כנראה כבר לא הייתי בהכרה מלאה.
אני מקווה שהלילה התחת יפגין סולידריות ויישר קו עם שאר איברי הגוף.
רגע, אולי הגיע הזמן לנסות גטקעס לראשונה בחיי? מוסיפה לרשימת הקניות.
הבוקר החלטתי בכל זאת להישקל, למרות שידעתי מראש שהמספר שיצוץ נושא עמו את הוודאות העובדתית האיומה של תוצאות פריקת העול של העת האחרונה. לפי המשקל הביתי שלי, שאין סיבה שיטעה, אלא אם כן יש בו תקלה, שזה גם תסריט אפשרי שניתן להיאחז בו - עליתי בערך 6 קילו. או 5. תלוי מאיזה רף סופרים. כי גם הרף התחתון לא היה יציב במיוחד וזז כל הזמן. אני בערך 68 ק"ג.
הבוס הגדול שלי בעבודה שם לב שבזמן האחרון אני כבר לא שומרת. הוא בעצמו מאותגר בתחום ויש ביננו סולידריות של מאותגרים משקלית/אכילתית. עולים ויורדים. תקופה ארוכה שמרתי יפה, ורזיתי המון, ממש המון, והוא החמיא לי ועודד אותי. הוא עכשיו נכנס למשטר דיאטה אחרי תקופה בה עלה במשקל. השוֹס אצלנו במשרד בזמן האחרון זה אוסף הסוגים השונים של תה צמחים שהבאנו עבורו בעקבות הנחיית הדיאטנית החדשה שלו. הוא מאוד מתלהב מהפיצ'ר. כמעט לכל מי שבא לפגישה אצלו הוא מציע תה צמחים כאטרקציה מרכזית - "יש לנו כל מיני סוגים של תה צמחים". הוא מאוד חמוד.
בזמן האחרון הוא ראה אותי כמה פעמים אוכלת את הסנדביץ' הגדול מהקפיטריה, מלחמניית הג'בטה הגדולה (בסקאלת הסנדביצי'ם בקפיטריה, סנדביץ' זה הוא מיטת האפיריון המלכותית של הסנדביצ'ים, ואפילו נראה קצת כמו מיטה גדולה ורכה). "מה, זה מה שאת אוכלת?" שאל היום שוב בחיוך ובנימה שובבה. אמר לי שהוא מבין ללבי, כי שנינו מאותה מפלגה - מפלגת האקורדיונים, או שמא האקורדיוניסטים - עולים ויורדים, עולים ויורדים, מתרחבים ומצטמצמים, וחוזר חלילה, אבל חשוב לשמור..... הסכמתי איתו תוך כדי התענגות על הסנדביץ' העסיסי, שכל ביס בו גרם לי לאושר קטן. ביני לבין עצמי ציינתי לי, שהוא אפילו לא יודע שיש לי עוד סנדביץ' כזה בדיוק שמחכה לי בארון, יען כי לאחרונה אני קונה אותם בזוגות, כדי שהאושר לא ייגמר מוקדם מדי. הוא רואה רק את פני השטח ולא את ההשתוללות האמיתית שמתרחשת....
אבל זהו, מתחילה להרגיש שנמאס לי מכל ההתעסקות וההתבוססות הזאת באכילה ומאפים ושוקולדים ומיטות אפיריון מבצק. וגם מהדיכאון המשתק - כבר חודש וחצי שאני דועכת ומרגישה יותר ויותר כבויה. התחלתי לבצע היום בבית כמה מטלות שדחיתי כבר כמה זמן, יען כי החלטתי להיכנס ל- mode התעשתות מעשי אופרטיבי ממוקד. אני מקווה שאתמיד....
אבל מרוב התרגשות מההחלטה המעוררת תקווה ומהכוחות המחודשים, חגגתי עם שוקולדים והג'בטה המלכותית הנוספת שחיכתה לי מהצהריים, תוך כדי פינטוז על איך אוטוטו אחזור למוטב ואז לאט לאט אחזור למימדים הקודמים ואז כל הבגדים החדשים שקניתי ובקושי הספקתי ללבוש יעלו עלי שוב וארגיש אחרת, ואעשה דברים, ואתמלא תחושת עניין ומשמעות וציפיה טובה וחדווה, וארגיש חיה.
חחחח, הצחקתם אותי, אין לי כוח לזה בכלל, רחוק ממני מרחק שנות אור,
אני בקושי עושה את מטלות היומיום הבסיסיות, את הדברים הקטנים,
הזמן אוזל בין הידיים, חומק בין האצבעות, ואני בקושי עושה דבר,
זה כנראה דיכאון משתק, אני
מסתכלת קפואה בשעון החול ורואה את החול זורם למטה
לאט לאט לאט נערם ופתאום
יש יותר חול למטה מאשר למעלה וזה
משתק אותי וגם בכלל
אין לי כוח, פשוט אין לי כוח, ואני גם
משותקת כי אני לא יודעת מהיכן להתחיל
יש יותר מדי דברים לעשות וגם
אני לא בטוחה איך בדיוק לעשות חלק מהדברים אז מתלבטת וגם
זה לא כזה משנה ולא דחוף וזה כל מיני דברים קטנים מייגעים,
שאני לא מבינה למה לוקח לי כ"כ הרבה זמן לעשות אותם (או.סי.די?),
אז אני דוחה את עשייתם, נמנעת,
אולי במקום זה אבהה בטלוויזיה, אולי זה לא משנה,
מבפנים אני מבוהלת מבחוץ אני עצלה,
אולי מרוב בהלה קפאתי
לא ברור לי מה קורה איתי
כמו כל תנועה מאמץ, כמו בקושי מתקדמת בתוך מים כבדים
מסתכלת על זרועי זזה לאט וחושבת
אני זזה לאט
חושבת כל הזמן
בעיקר חושבת
צריכה לצאת מהחשיבה אל עולם העשייה בחוץ
אבל כלואה
מסתכלת על הדירה חושבת
מה צריכה לעשות
את זה ואת זה ואת זה
אוי אבל אין לי כוח אין לי כוח אין לי כוח
אני עייפה
אני עושה רשימה
היום נשארתי בבית
לא מיוזמתי
אלא כי זה יום חופש לכולם בעבודה
חשבתי שאספיק לעשות בבית כמה דברים שדחיתי כבר כמה זמן
בסוף עשיתי רק חלק מועט
וגם זה עלה לי במאמץ אדיר
הכרחתי עצמי לעשות כל דבר -
לנקות שירותים, כיור, לעשות כביסה, להחליף מסנן לבריטה,
כל משימה הרגישה כמו הישג,
וזה בכלל דברים קטנים יומיומיים כל כך שלא צריכים לקחת הרבה זמן ומחשבה,
אבל אני נתקעת,
ופתאום אני גם מבינה, שהמשימות האלו גם כרגע כנראה נורא נורא משעממות אותי,
אולי גם זה חלק מהעניין,
כל המטלות הסיזיפיות האלו,
אין לי כרגע השראה או מוטיבציה לעשות אותן,
כי כרגע אני בשיממון נפשי נטול כוחות
בחיי, הייתי אפילו גאה בעצמי שהתקלחתי
אפשר להגיד שזה היה ההיי-לייט של היום שלי,
כן כן, המצב קשה,
הזמנתי היום פיצה
דומינוס פיצה
ראיתי באתר שיש 40% הנחה, שווה,
הזמנתי פיצה משפחתית עם 3 תוספות - פטריות, בצל ותירס,
לפני שסיימתי את ההזמנה, הזונות שמו בצד הצעה לפיצה פטריות "מוגזמת" - ככה קראו לזה - פיצה עם 3 סוגי פטריות - ברור שלא יכולתי להתנגד (למרות שניסיתי) - וגם 40% הנחה! הוספתי גם אותה לקנייה - אמרתי לעצמי, מה את עושה? מזמינה לעצמך שתי פיצות משפחתיות? כאילו מה? איך לך גבולות? עוד לא הגעת לתחתית? אל תעשי את זה!
עשיתי את זה
(אם לא הייתי בדיכאון, הייתי מספרת את כל זה כאן בגרסה הומוריסטית יותר)
בסוף אכלתי חלק ואת השאר שמתי במקרר
אבל בערב המשכתי לטפל בזה ונראה לי שנשארו רק 2 משולשים
אלוהים
והחלווה הזאת, צריכה להפסיק
למה למה הוֹ למה זנחתי לפני מספר שבועות את דרך גן העדן שהייתי בה, של אכילה מתונה ובריאה והימנעות כמעט מוחלטת ממתוקים והתדרדרתי למשעולי השאול הפתלתלים של "אכלי-ככל-יכולתך-כי-אוכל-זה-נחמה-כי-זה-הדבר-היחידי-המספק-שיש-לך-לשאוף-אליו-במהלך-היום"
וגם הפסקתי עם ההליכות המהירות - אבל ספורט זה קצת בעייתי עכשיו, בגלל שעדיין יש לי קצת מיחושים ורגישוּת בברך מהנפילה וגם עדיף להימנע בינתיים מהליכה מאומצת בגלל הבעיה בגב, אפילו שטפו טפו טפו הכאבים חלפו.
כבר הגעתי בזמנו, רק לפני כחודשיים, ל- 62 ק"ג (הגובה שלי בערך 1.68), נכון שזה יפה? כמובן שכמו כל אישה אובססיבית שמכבדת את עצמה, כשהייתי במשקל הזה עדיין הרגשתי שמנה ורק חשבתי על לרזות עוד ולהגיע, נגיד, לרף ה- 58 ק"ג הנחשקים. גוד דמט, אני מתעסקת במשקל כמו נערה אובססיבית (נמאס לי להיות אובססיבית, אבל ככה המוח שלי),
ועכשיו אני פילה שלא מפסיקה לאכול, וגם כמויות של מתוקים, זה נורא לא בריא, אבל קשה לי להפסיק - כי מה יחליף את ה- comfort food? מה יחליף את האוכל? מה ימלא את החלל?
חוצמזה ראיתי היום כמה פרקים של curb your enthusiasm (אני רואה את כל העונות, מצחיק אותי נורא)
והתקדמתי קצת עם הספר של ארווין יאלום, "תליין האהבה" (חשבתי שאסיים אותו היום, ברור שלא, מתקדמת כמו צב)
יש לי יחס אמביוולנטי ליאלום - מצד אחד אוהבת את כתיבתו ומתעניינת בכל הנושאים הפסיכולוגיים, מצד שני - הוא נשמע לי טיפוס די שמוק מעצבן ומלא בעצמו שכל הקריירה שלו היא בעצם טיפול פסיכולוגי לעצמו.
מרתק, נכון? כל מה שאני מספרת כאן, פשוט מרתק.
אני תקועה בתוך משהו ולא מצליחה לצאת ממנו.
אני מניחה שזה דיכאון, בשילוב עם חשיבת היתר שלי.
וגם קרה איזה שיבוש ביחסים שלי עם אחותי הקטנה, איזה חיכוך - ואף פעם לא קרה ביננו כזה דבר, אנחנו מאוד מאוד קרובות - היא אמנם הרגיעה אותי שהכל בסדר ולא קרה שום דבר ושנמשיך הלאה, אבל לי זה היה טראומתי, נבהלתי שאולי היא תתרחק ממני, תתנתק ממני, ולא יכולתי לשאת את המחשבה. היא מאוד חשובה לי, היא החברה הכי טובה שלי, אני דואגת לה ואוהבת אותה. היא אמרה שאני סתם דרמטית ושהכל כרגיל ושהיא אוהבת אותי, אבל אני נכנסתי לדיכאון מזה. אבל בסופו של דבר הרפיתי מזה.... צריך גם לשחרר לפעמים...
ודווקא כ"כ שמחתי שהולך להיות לי סופ"ש ארוך, חשבתי שאוכל לנצל את הזמן לעשות כל מיני דברים בבית בכיף, חוץ מלנוח המון כמובן (שאת זה עשיתי - השלמתי שעות שינה), ולראות עם בן זוגי כמה פרקים של סדרות וסרט,
ובסוף כמו תמיד אני בקושי עושה משהו ממה שתכננתי ורוב הזמן אני מוטרדת, אבודה, ריקה וקפואה. אבל הזמן לא קופא, הוא ממשיך קדימה,
זה מעניין שאני יכולה להסתכל מהצד על רכבת הזמן נוסעת,
זה לא משנה שאני לא זזה,
היא עדיין נוסעת,
כלומר - זה לא משנה מה אני עושה, זזה או לא זזה, זה פשוט לא משנה כי
כשהתעוררתי הבוקר הייתי כולי אפופה בהשפעת חלום מטלטל שחלמתי,
שהשפיע עלי עמוקות והשאיר בי רושם עז,
משהו בי בפנים מאוד נצבט והתכווץ מהחלום הזה, כמו רציתי לבכות,
ולקח לי קצת זמן להתעשת ממנו.
כדרכם של חלומות, לא הכל זכור לי במדויק, אך הנה עיקרי הדברים שאני זוכרת:
הייתי בטיול בחו"ל עם בן זוגי,
הגענו למתחם קניות כלשהו במדרחוב -
כנראה מתחם של חנות שמציגה את סחורתה הנאה בחוץ (חפצי נוי כמדומני),
על כמה וכמה מדפים ושולחנות,
אני מסתכלת על המוצגים ורואה שאחד מהם הוא בובה שנראית ממש כמו ילדה אמיתית - נגיד בת בערך 4 או 5 - ואני ניגשת אליה ובודקת את הגוף שלה, מרגישה שהכל אמיתי, ואין שום זכר לסממנים של בובה (למשל, תא לבטריות),
ואז, להפתעתי הרבה, היא גם מגיבה אלי, מביטה בי ומתחילה לדבר איתי,
היא ילדה חמודה, רכה, טהורה ועדינה,
והיא מספרת לי שאין לה מושג מהיכן הגיעה ומה היא עושה שם,
היא לא יודעת דבר על העבר שלה או משפחתה,
היא רק יושבת שם ממושמעת על המדף, כפי שהנחו אותה לעשות,
הקיום שלה בעולם תלוש וחסר שורשים, ואין אף אחד שיגן עליה וידאג לה,
אני נרעשת ונסערת מגילוי הילדה הזו ומאוד דואגת לה,
לבי נכמר ויוצא אליה, ואני מרגישה שאני אוהבת אותה כל כך, ושאני רוצה לאמץ אותה, לדאוג לה ולטפל בה, להגן עליה,
לחבק אותה,
אני מחליטה לקנות אותה,
ואני אוספת אותה אלי, מחזיקה אותה בזרועותיי ומחבקת אותה והיא מחבקת אותי,
ואני כל כך שמחה שהצלתי אותה.
אני זוכרת שהשיער שלה חלק ובצבע חום ובתספורת קארה קצרה, ופניה בהירות וחיוורות ומודאגות, עיניה כהות וגדולות עם מבט כל כך תמים.
אני לא בטוחה בכך - אך יכול להיות שהיא קצת הזכירה לי את אחותי הקטנה.
פתאום מתברר שיש כוחות אפלים שרוצים אותה לעצמם,
אנשים רעים שרוצים לנצל אותה למטרות רעות ואכזריות -
למשל ככוח עבודה זול, או אפילו זנות, משהו מעוות ונוראי -
והם רודפים אחרינו, ואנחנו (אני, הילדה ובן זוגי) בורחים מהם, ומתחבאים בכל מיני מקומות,
והמרדף מפחיד ומלחיץ, הם כל הזמן קרובים אלינו וכמעט מגלים אותנו,
ואני כ"כ מבוהלת וחרדה לגורל הילדה,
מרגישה את הרודפים נושפים בעורפי, ואיכשהו אנחנו כל פעם מצליחים להתחמק ברגע האחרון,
בין השאר אנחנו מתחבאים בחדר מתים גדול,
שמכיל חדרים רבים עם המון מיטות שעליהן גופות מכוסות בסדינים לבנים,
ואנחנו גם נשכבים על מיטה ומתכסים בסדין ומעמידים פני מתים.
זה עובד. הם עוברים לידנו מבלי לחשוד.
התחושה היא שאם הם יתפסו אותנו - יתרחש משהו איום ונורא.
וזהו, זה מה שאני זוכרת.
מוזר, אני כל כך מתגעגעת לילדה הזאת, כאילו הייתה אמיתית.
אף פעם לא הייתה וכנראה לא תהיה לי ילדה (או ילד).
אני נמנעת מכך, מלאת ספקות, מכל מיני סיבות, שאולי אפרט כאן יותר בהזדמנות אחרת.
למרות שבעבר הרחוק דווקא מאוד רציתי.
אבל, דברים משתנים עם הזמן.
התפכחתי אולי מכל מיני.... אשליות? פנטזיות?
ובגלל מצבי הנפשי....
ועוד סיבות וספקות בתחומים שונים, פילוסופיים ואחרים....
בכל אופן,
זה רק חלום שמקנה לדברים הילה רומנטית עזה.
הרגשות הסוערים צובעים הכל בצבעים דרמתיים הרי גורל.
זו דרכו של המוח לעבד את המציאות החיצונית והפנימית.
ביום חמישי בבוקר לפני שבוע, בדרך לעבודה, בעודי צועדת בנחישות בהליכה מהירה והחלטית כהרגלי, לא שמתי לב לערימה של שברי זכוכית שנחה לה בשיא החוצפה והנון-שלנטיות על איזשהו מעבר חציה קטן, בעצם שמתי לב אליה, אבל רק ברגע האחרון כשכבר היה מאוחר מדי, כשקלטתי באימה צרופה שבמקום להתקדם קדימה על רגליי אל מחוז חפצי, אני צוללת במהירות למטה לכיוון ערימת שברי הזכוכית, עד שראיתי אותן נורא מקרוב, יותר מדי, סנטימטרים ספורים מהפרצוף ההמום שלי, כל כך קרוב עד כי כמעט יכולתי לחשב את זווית שבירת קרני השמש בהן, אלמלא הייתי בהלם ואם רק היה לי מד זווית ונטייה ריאלית.
הקיצר, החלקתי על הזכוכיות ונפלתי עליהן, הברך נחבטה חזק ונחבלה, כולל כתמי דם על המכנסיים, ואני לא הבנתי מה אני בדיוק עושה שם, כורעת על הכביש ובוחנת נורא מקרוב פסיפס זכוכית מרתק ממרחק אינטימי להדאיג. זה היה שינוי מאוד פתאומי ומפתיע בפוזיציה שלי ובתכניות הבוקר שלי, תפנית לא צפויה בעלילה, כדרכן של תפניות.
מחלק העיתונים שאל אם אני בסדר והיה מאוד נחמד ואמפתי והערכתי את ההתעניינות והאכפתיות שלו (חוץ מההערה הסחבקית שלו שעצבנה אותי מעט - "לאן את כ"כ ממהרת?" - נו כן, תאשים את ההליכה המהירה שלי, זה בטח יגרום לי להרגיש יותר טוב. והאמת היא שהייתי בדרכי לקחת עיתון!), וגם איזו אישה שנראתה הומלסית וקצת משוגעת זרקה כמה מילים מעודדות מהצד ("תתלונני בעיריה!"), ואח"כ, אחרי שקמתי, גם הגדילה לעשות והלכה אחרי והתיישבה לידי על הספסל שסחבתי עצמי אליו בצליעה, שלחה בי מבט מבין ולבבי, חייכה חיוך רחב נטול שיניים ואמרה לי, בעודי על סף עילפון מהכאב: "נו, אז מה את אומרת על כל הפיגועים"? הסמול טוק פחות הפריע לי, זה יותר העיתוי.
בכל אופן, שם על הספסל, עוד לפני שהצטרפה אלי המשוגעת הנחמדה, נתקפתי סחרחורת קשה, בחילה מעיקה וחולשה עזה והתכסיתי בזיעה קרה (שמתם לב איך לא התקמצנתי והקציתי שם תואר לכל סימפטום?) - תגובה של הגוף לכאב, אני מניחה. זה הבהיל אותי, והרגשתי שאני על סף הקאה, ובאותו רגע נורא נורא נורא נורא התחרטתי על השוקולדים שתקעתי לקרבי באותו בוקר, ובכלל על כל השוקולדים והמאפים וכו' שתקעתי לקרבי בלי הכרה בזמן האחרון, ובכל ימי חיי בכלל - פתאום הכתה בי התובנה הצלולה, שלא רק שהם מיותרים, הם גם ממש גורמים לי להרגיש רע, ממש ממש, כמו רעל, ושאני כבר איבדתי שליטה על הכמויות המטורפות והמוגזמות ולא שמה לב שחציתי כבר לפחות 17 קווים אדומים ואני מזיקה לעצמי. פתאום לא הבנתי איך אני יכולה בכלל לאכול כמויות כאלו, ולמה בכלל, הרי אני לחלוטין לא רעבה, ואיך הקיבה שלי בכלל מסוגלת להתמודד עם זה. נבהלתי מעצמי. הקיבה שלי הרגישה כאילו היא מחזיקה בקרבה בטון בנפח של פי 200 מיכולת ההכלה המקסימלית שלה.
אל דאגה, התובנה התפוגגה לה בהמשך היום יחד עם השיפור בהרגשתי, ועד עכשיו אני ממשיכה בשגרת הזלילות
יען כי אני מחפשת באוכל נחמה, הרגעה, עוגן (לכי תתווכחי עם התמכרות - שיח חרשים). אוכל אוכל אוכל אוכל אוכל אוכל. אוכל. רוצה.
הקיצר, היה לי גם ככה טרמפ משם לעבודה, ובעבודה יודעי דבר חמודים חבשו לי את הברך כמו שצריך והרגיעו אותי (יש אנשים מקסימים בעבודה שלי), ואחרי העבודה הייתי בקופ"ח והאחות נתנה לי חיסון אנטי-טטנוס שמסתבר שמומלץ לעשות במקרים כאלו, אז עכשיו אוכל סוף סוף להתפלש להנאתי בערימת מסמרים חלודים במגרש גרוטאות מטונף בלי לחשוש ובראש שקט, כמו שתמיד רציתי ולא העזתי, יששששש.
וזה גם מבטח אותי מבחינת מכת העכברים שעוברת עלינו בעבודה - כבר פעמיים היו מקרים של עכבר שנשך מישהי ברגל והננשכות נאלצו להתחסן נגד טטנוס. אז אני כבר מסודרת, טפו טפו טפו.
אבל זה שטויות, הרי יש דברים הרבה יותר גרועים בחיים שאנשים מתמודדים איתם, בריאותיים ואחרים, הנפילה הזאת היא לגמרי בקטנה לעומת הצרות הבאמת רציניות שיש בעולם, חשוב לקחת דברים בצורה פרופורציונאלית. אמנם זה כן היה לי טיפה טראומתי, כי אני לא רגילה למקרים כאלו, זה לא קורה לי הרבה, זה נדיר אצלי. יש אנשים שכל הזמן קורה להם שהם נופלים או מקבלים מכה או איזה משהו בריאותי - למשל אחותי הגדולה, שאמרה לי שכבר קרה לה פעמיים שהיא נפלה ברחוב והייתה צריכה לאחר מכן זריקת אנטי-טטנוס. ונראה לי שאני שברירית יותר, קשה לי יותר להתמודד עם שיבושים פיזיים כאלו. כמו אז, לפני כ- 13 שנה, כשבתקופת האוניברסיטה נתקפתי כאבי גב תחתון ורגל עזים והתברר שזה בֶּלֶט בדיסק, וזה בהחלט היווה טריגר וקטליזטור להתפרצות האו.סי.די אצלי, עם כל חרדות הבריאות ואובדן תחושת הביטחון הפיזי הבסיסי במציאות המובנת מאליה שנסדקה (יען כי זה גרם לי להיווכח ולהבין שכל רגע יכול פתאום ליפול עלינו משהו בריאותי מענה ומשנה חיים, אי אפשר לדעת, תחושת השגרה הבטוחה והמובנת מאליה התערערה והתבררה כאשליה שברירית כל כך, המציאות יכולה כל כך להשתנות פתאום - זו תחושת החרדה והבהלה), והספקות והחרטות והפחד מנזק, והפחד להידבק ושמשהו מגעיל ייגע בי ו"יזהם" אותי, הרגשתי מאוימת מהמציאות.
anyway
ביום שבת התקלחתי לי להנאתי, התכופפתי לסבן את כף הרגל, ואז נתקפתי כאב בגב התחתון, והבנתי ששוב זה קרה. זה קרה לי גם בשנה שעברה - אז זה היה כשעשיתי ספונג'ה במֶרֶץ (הערה לעצמי - האם זה קורה ספציפית בפעילויות שקשורות במים? חבל לקחת סיכון, לא ארד לכבס בנהר בתקופה הקרובה), אבל אז זה קרה בעוצמה הרבה יותר חזקה והכאב היה עז יותר, ובקושי יכולתי לזוז ונשארתי שבוע בבית. האורתופד אז אמר שאי אפשר לדעת ממה זה בדיוק נובע - אולי נתפס שריר, אולי משהו בדיסק. כל עוד זה משתפר ועובר תוך כשבוע, אין טעם לעשות צילום ולחקור את העניין (הרי גם כך לרוב אין יותר מדי מה לעשות בבעיות דיסק וגב...). אמנם כאמור יש לי בֶּלֶט בדיסק בגב התחתון מלפני למעלה מעשר שנים - אבל לא ידעתי אם התקפי הכאבים הללו קשורים לבלט או לא. בכל אופן, הפעם כאמור זה קרה בעוצמה פחותה, וזה גם השתפר למחרת והלכתי לעבודה. אמנם היה עדיין קצת כאב, אבל לא נורא. גם הברך השתפרה מאוד. הצליעה שלי השתדרגה מצליעת קוואזימודו לצליעה חיננית יותר.
אבל ביום-יומיים האחרונים הכאבים קצת החמירו והתפשטו לאזור רחב יותר בגב התחתון וגם יש מיחושים ברגל (לחץ על העצב), אז הערב הלכתי ספונטנית להתייעץ עם אורתופד, ולמזלי במקרה בדיוק התפנה אצלו תור. הוא אמר שהכאבים אכן נובעים מהבלט בדיסק שיש לי - הוא קרא לזה פריצת דיסק, אמר שמבחינתו בלט ופריצה הם היינו הך, אותו הדבר. אמר שהדבר הכי קריטי לעשות בתקופה הקרובה זה לנוח כמה שיותר ולהימנע ממאמץ פיזי.
אז בינתיים אני פשוט הולכת ממקום למקום לאט ובזהירות, תוך פליטת אנחות כאב של זקנה בת מאתיים, וקריאות עידוד עצמיות של "הופה!" בפעולות קימה וישיבה, שלפעמים משתדרגות ל"הופה'לה!" כשאני צריכה תנופת עידוד רצינית יותר. אין ספק, הסקס-אפיל שלי משתבח עם השנים, כמו יין טוב, או כמו שזיפים מיובשים מושרים במים.
בקרוב אהפוך לאחת מאותן הסבתות שצועקות על נהג האוטובוס שלא יסגור עדיין את הדלת תשעים ק"מ לפני שהאוטובוס בכלל הגיע לתחנה שהן יורדות בה.
ולסיום -
הבוקר הפציע לו כוכב חדש בשמי המשרד, קוראים לו איציק והוא עכבר קטן והוא אוהב להרביץ מופעי יחיד אינטראקטיביים על השולחן של המקסימה שיושבת לצדי. המופע כולל רשרושי ניירות נרגשים, התרוצצות all over the place, בריחה מהירה לכיוון הקיר, תפיסת מחסה מתחת למכשיר הטלפון, השארת הקהל במתח - הוא שם? הוא לא שם? איפה הוא? אולי בכלל כבר נעלם אל מאחורי הארון? אולי עוד שנייה יצוץ לנו על הכתף בתחפושת תוכי פיראט ויכריז "!Ahoy, Land Ahead" במבטא סקוטי כבד והבל פה רווי אדי וויסקי? ואז, בדיוק ברגע הנכון, פרצופו פתאום מגיח החוצה באומץ והוא עושה לנו "קוקו!" ונעלם מהר בחזרה אל מאחורי הקלעים, רק כדי לצוץ החוצה שוב באותו האופן לאחר מספר דקות שנדמות כנצח, וחוזר חלילה. התחכום באמנות שלו מתגלה בשיא גאוניותו בגישתו המקורית לנושא ההדרן - את הזרעים להדרן הוא כבר טומן מראש, בדמות שובל פתיתי הקקי המקסימים שהשאיר אחריו ושמתגלים רק בסוף המופע, במיקומים שונים ברחבי השולחן, לפעמים בצירוף עטיפת סוכריה מכורסמת, כאמירה פוליטית קשה ובלתי מתפשרת.
אני זו שגיליתי אותו והענקתי לו את שמו. שמעתי את רשרושי הנייר על השולחן שלצדי וכך התחיל מופע האימים, אה סליחה, מופע היחיד. הבנות האחרות במשרד התנגדו לכך שיהיה לו שם, מה שיעניק לו זהות כלשהי מעבר ל"עכבר מגעיל שמעביר מחלות", אך הבהרתי להן שהעניין אינו נתון לויכוח, מספיק להסתכל עליו ומיד ברור ששמו איציק, זה מה יש.
ההתרגשות במשרד הייתה גדולה. לא כל יום אנו זוכים לביקור של אמן בעל שם.
בעצם, בזמן האחרון אנו זוכים ליותר ויותר ביקורים כאלו.
והשמועה אומרת שיש משרדים אחרים אצלם הביקורים לא רק תכופים, אלא גם מספקים מופעים רבי-משתתפים, בנוסח סצנת "שירת העבדים" מתוך האופרה נבוקו.
אך הערב עדכנה אותי המזכירה השנייה שאיציק נתפס. כמו כל כך הרבה כוכבים אחרים שעלו מהר מדי לפסגה וזהרו בעוצמה חזקה מדי - גם כוכבו של איציק נשרף מהר מדי, תנצב"ה.
אך לפחות היו לו 15 דקות התהילה שלו.
אז זהו, כנראה שהאנטי-טטנוס באמת היה בעיתוי נכון, הכל מתחבר.
העיקר הבריאות!
(וגם הלב חטף השבוע קצת תפניות מפתיעות ולא ברורות, וקצת סטירות. לפעמים הלב מבין רק אלימות)
כינוי:
אור לנדו
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
