אוֹר בּשׁוּלֵי הֶעָנָן

אתמול כשקמתי בבוקר הרגשתי כזה חוסר חשק ללכת לעבודה, שהבנתי שאין סיכוי שאצליח להכריח את עצמי,

זה היה יום להישאר בבית - גם מבחינת ההרגשה, וגם מבחינת מזג האוויר הסוער בחוץ,

אז הודעתי להם בווטסאפ שאני חולה וחזרתי למיטה ולשמיכת הפוך בכזה אושר ובכזאת תחושת הקלה, כאילו זכיתי במיליונים בלוטו. אושר!!! ספונה בבית ואינעלללל העולם! מתחבאת ושיעזבו אותי בשקט! לו רק יכולתי פשוט להעביר את ימיי או את רוב ימיי בשקט בבית.... הרחק מההמון הסואן.

והיה לי כ"כ כיף,

יום כזה של להתנתק מהחוץ,

לנוח, לסדר ניירת ומיילים, לעשות כל מיני סידורים קטנים שביומיום אני לא מגיעה אליהם, ולאחר מכן להרגיש טוב יותר עם עצמי, גם סיימתי לשכתב שיר אחד.

אם יכולתי להישאר עוד ימים בבית, הייתי ממשיכה לאט לאט עם העבודה על השירים שלי, וקוראת ספרים...

אפתח ואספר שהמצב בעבודה יותר טוב,

ההתנהלות שלי בעבודה יחסית יותר בטוחה בעצמי ועניינית,

גם אם לא הכל שם מושלם - בלשון המעטה.

אז זה המצב בינתיים (עד המצוקה הבאה...)

והמצב הכללי שלי קצת השתפר,

אבל כמו תמיד - השיפור הוא מאוד שברירי,

ותמיד מתנפץ,

לא מחזיק מעמד מעבר לכמה ימים.

כל פעם יש דברים שנתקעים לי בראש ומציקים לי נורא.

אז אני חוששת שאני חסרת תקנה

מבולבלת עד אפס מקום

כל כך נטולת עור מטאפורי מגן ומושפעת מאוד מהסביבה,

וכל הפנימיות שלי מבנים רעועים,

ומרגיעה את המחשבות הטורדניות עם אכילה כפייתית של חבילות שוקולד, ועוד,

הזלילה ממסכת את המחשבות המציקות שנתקעות לי בראש,

מקהה את החודים הננעצים, מערפלת את החושים,

שוב ושוב ושוב אני נופלת,

כלואה במעגל נצחי של חזרה,

אי אפשר לצאת מכאן, זה הכי טוב שיש,

המקסימום הוא המסלול הקטן הזה,

שלושה וחצי צעדים במרחב התמרון הנפשי המצומצם שלי,

התא שלי.

הפסיכולוגית החדשה שכבר הייתי אצלה במספר פגישות

מנסה להגדיר לנו במה אנו יכולות להתמקד, מה מטרת הטיפול.

הטיפול אמור להיות בעיקר בגישה קוגניטיבית-התנהגותית (CBT),

כלומר - גישה מעשית, ממוקדת מטרה, עם משימות קונקרטיות, ובמטרה לשנות דפוסי חשיבה והתנהגות.

אז היא מנסה לגבש לנו כאמור מטרות כאלו, מתוך הכאוס שאני מביאה איתי.

קשה לעשות זאת איתי, כי אני מוצפת במיליון דברים שמטרידים אותי.

אז יש כמובן את האפשרות המתבקשת לטפל באו.סי.די הזיהומי שלי,

כלומר - הרתיעה שלי ממה שנתפס בעיני כמלוכלך/מזוהם, עם כל מיני הימנעויות שנלוות לזה.

זה טיפול CBT קלאסי.

זה מאוד השתפר אצלי, אך עדיין קיים.

יש גם את נושא העלאת הדימוי העצמי שלי שהיא ציינה כמטרה מרכזית.

בפגישה האחרונה היא הסבה את תשומת הלב למחשבות הסרק שלי,

מחשבות מחזוריות-מעגליות ללא תכלית (המון התלבטויות וספקות שאני נתקעת בהם סביב נושאים שונים, כפי שמן הסתם אתם בטח מתרשמים בעצמכם מהכתיבה שלי כאן...),

שמן הסתם שואבות המון אנרגיה, זמן וקיבולת חשיבה שהיו יכולים להיות מוקצים לכיוונים אחרים, מעשיים וחיוביים יותר... והמטרה היא להחליפן כמה שאפשר במחשבות פרקטיות ממוקדות. במקום עשרות מחשבות סרק סביב אותו נושא - מותר לי מחשבה פרקטית אחת - ואז להמשיך הלאה ולא לחשוב על זה יותר. אם זו התלבטות לגבי החלטה - אז פשוט להחליט אם כן או לא (ומדובר אצלי בהרבה החלטות קטנות שאני מתעכבת עליהן המון שלא לצורך) - ולהמשיך הלאה בלי לחשוב על זה יותר. 

הפסיכולוגית ציינה כמה פעמים, בקשר לדימוי העצמי שלי,

שצריך "לגלות" אותי - את הזהות שלי שמוסתרת מתחת לכל מערבולת מחשבות הסרק והספקות העצמיים והפגיעוּת הגדולה.

באיזשהו שלב היא זרקה את השאלה - אולי צריך להבין מה את "מרוויחה" ממחשבות הסרק? כלומר, שהמנגנון בטח נוצר לשרת מטרה כלשהי...

היא שאלה - מה עם להביא לידי ביטוי ולהכיר ברצונות שלך, באינטליגנציה, טוב הלב, ועוד כל שאר הדברים הטובים הרבים שבך שאת יכולה "להרוויח" מהם? האמירה הזו העלתה בי חיוך מריר ודמעות בעיניים. זרקתי לה ספונטנית - למה להרוויח בכלל? למה שאני ארוויח... המילה הזאת, "להרוויח", מרתיעה אותי, כאילו שזה שוק תחרותי... לא רוצה לקחת חלק בזה... וגם אולי מרגישה שזה לא מגיע לי בכלל להרוויח משהו. כמו מין צניעות כרונית כזאת, או שמא ביטול עצמי. למה זה מבהיל אותי כל כך... 

אולי אני כבר רגילה להיות במקום השלילי, כאילו זה ה- comfort zone שלי.

אולי הרבה שנים התבזבזו כך.

מחשבות הסרק

ממלאות כל חלקה טובה של מה שיכול היה להיות אני אחרת

אחרת כל כך

שהייתי רוצה להיות

הייתי צריכה להיות

וזה לא יעזור -

כי אדבר על זה שוב ושוב, אבל לא אוכל ליישם

כי זה המנגנון המוחי שלי

כך עובדים הנוירונים שלי

זה הדי.אן.איי שלי

זה פיזי, ביולוגי-כימי,

תורשתי (סבתא שלי, אבא שלי),

אני כלואה בזה

גם כל מחשבות ה- should have, could have הן בעצמן מחשבות סרק,

וזה לא משנה - מה שמשנה זה מה שקורה כאן ועכשיו -

לא מחשבות הסרק העקרות המתרוצצות בראש סביב עצמן,

לא העלאת הגֵרָה,

לא התלבטויות האינסוף וחוסר ההחלטיות הכרוני,

לא, כל אלו אינם משנים ואינם חיים. 

אבל הם כל מה שיש לי להיאחז בו.

ואני חושבת שצריך לבחון גם את ההיבט הזה:

אני מרגישה שהכוח המניע של המערבולת הוא הריק שבתוכה,

שבכוח שאיבה עוצמתי יצר סביבו את המערבולת שמסתירה אותו.

הספקות נעים במהירות מסחררת סביב הכלום,

עם הספקות עוד יש תקווה מושהית...

וגם כמובן - מערבולת הספקות היא מנגנון הגנה לאחר שנפגעתי נורא. משהו בי נשבר באיזשהו שלב.

המערבולת שמה מרחק ביטחון של הימנעות ביני לבין החיים.

אבל התרחקתי מדי מהחיים, או שהם התרחקו מדי ממני.

ותחושת הזרות מעציבה ומכאיבה.

אז תקופה לא טובה ומפחידה,

ממשיכה לכתוב פה כמו שכמה עודדו אותי כאן לעשות,

לא יודעת בכלל אם זה נכון להמשיך לכתוב,

נראה לי שיותר נכון לצמצם אותי, כי אני נזק וכישלון,

מבולבלת ומפשלת,

כנראה לא ממש בנויה לאינטראקציה חברתית,

כל כך רוצה להישאר בבית ולא ללכת לעבודה,

מכריחה את עצמי בקושי רב כל יום,

ממש מדכא אותי ללכת לשם,

הדינמיקה של המשרד, ההתנהלות שם לא נכונה,

מרגישה שנדחקתי לפינה,

ואולי אני סתם מגזימה בפרשנות,

קשה להסביר,

נראה לי שפעם הייתי מטפלת ביותר דברים, ונראה לי שהיום המזכירה השנייה נלהבת מהעמדה החזקה יותר שלה לעומת פעם, ולא נלהבת לשתף אותי בדברים ולהעביר לי דברים שפעם טיפלתי בהם באופן שוטף, כי היא רוצה לטפל בכמה שיותר דברים, וזה לא קולגיאלי וזה פוגע ביעילות העבודה, ואם אנסה להגיד משהו - היא תיעלב ויהיה סיפור, 

והבוס החדש לא יודע מה היה פעם - בגדול אמרנו לו, אבל איכשהו אני מרגישה שהדינמיקה השתנתה ושאני פחות מוצאת את עצמי בסיטואציה החדשה, ושלא משתמשים ביכולותיי הרבות ובידע הרב שלי, והבוס החדש יותר מתקשר עם המזכירה השנייה מאשר איתי (ואולי זה בגלל פרצוף התשעה באב שלי, או לא יודעת מה),

והמזכירה השנייה נהייתה שתלטנית כזאת, רוצה להיות מעורבת בכל דבר. בעבר היא בכלל לא הייתה מעורבת ברוב הדברים, אז עכשיו היא באקסטזה מזה שהבוס החדש יותר משתף אותה לעומת הבוסית הקודמת, והיא יותר בעניינים, והבוס הגדול מחזק אותה - הוא מעדיף לעבוד איתה כי היא נוחה לו, לא שואלת הרבה שאלות ומעריצה לו את התחת, לא מבריקה ולא מאיימת עליו, אישה פשוטה. כמו כלבת צ'יוואווה שלו.

ואני לא יודעת כמה מזה זה פרשנות מוגזמת שלי וכמה מזה אמיתי. יכול להיות שיש באופן כללי ירידה בפעילות ולכן אני חשה ירידה בכמות העבודה שלי, או שהבוס החדש מטפל ביותר דברים לבד לעומת הבוסית הקודמת שיותר נעזרה בי. לא יודעת.

אני משתפת את הבוסית לשעבר בתחושות ובסיטואציות, והיא אומרת שאכן הבוס הגדול מעדיף לעבוד עם המזכירה השנייה - כך הוא אפילו אמר לה באותה תקופה לפני שהזיז אותה לתפקיד אחר - והדברים שהיא אומרת מחזקים אצלי את תחושת התסכול. ואולי אני יותר מדי מושפעת ממה שהיא אומרת? ואולי היא צודקת, הרי גם אני מרגישה את זה. היא מאוד מחזקת אותי ואומרת כמה שאני שווה הרבה, ושאני נכס לכל מקום עבודה... כלומר, המטרה שלה היא לחזק אותי, לא לעשות לי רע, היא פשוט שומעת את מה שאני מספרת, וזה מתחבר לה עם מה שקרה במשרד לפני שהיא הועברה לתפקיד אחר. היא אומרת שהאינטואיציות שלי נכונות, אבל שאני מעצימה את זה וחופרת בזה וזה מה שעושה לי רע. שגם אם זה נכון, זה לא אומר משהו רע עלי, אלא על הבוס הגדול ועל המזכירה השנייה. אני נהדרת, היא אומרת.

אני רוצה להתנתק קצת מבני אדם, קצת, לנוח, בבית,

שבוע, חודש,

עם סדרות טלוויזיה מנחמות,

להתנתק מהעולם הדורשני,

אני עייפה ועצובה,

בשבוע שעבר הייתה שיחת טלפון אומללה עם החברה החדשה מהמחלקה האחרת בעבודה - זו שקראתי לה כאן "האצילה",

בעקבות השיחה הקשר ביננו התנתק, והייתי בהלם מאיך שהשיחה התפתחה.

היא דיברה בצורה שמאוד עשתה לי רע - והיה גם רצף של אי הבנות, בטח מצדה, אולי גם מצדי - והיה שלב שלא יכולתי להמשיך ואמרתי לה משהו בסגנון "היה נעים להכיר וביי" וניתקתי,

מיד אחרי זה הסברתי בווטסאפ שפגעה בי בדברים שאמרה,

אז ברור שהניתוק מצדי היה טעות,

אבל זה קרה בעקבות התנהלות די תמוהה והזויה שלה,

התחרטתי על ההתנהלות הלא חכמה שלי,

היה לי חבל שהקשר התנתק כך, ואני תמיד בעד ללבן ולהתנצל ולנסות להבין,

אך היא כתבה לי מפורשות שהיא לא תמשיך קשר עם מי שמנתק כך שיחה,

הקטע הוא שהתחלתי להרגיש אי נעימות איתה עוד בשיחה קודמת פנים אל פנים בעבודה,

היא התחילה כמו לחקור אותי על מה שקורה במשרד שלי, כולם מדברים על זה במקום העבודה, מנסים להבין מה קרה ומה קורה אצלנו - הבוסית לשעבר שלי שעברה תפקיד, החברה שאני קוראת לה כאן "המקסימה" שהתפטרה - אבל אני לא יכולה לדבר על זה, והיא העמידה אותי במצב לא נעים, ובכלל דיברה בצורה מוזרה, אגרסיבית כזאת, פולשנית, והתפרצה לדלת פתוחה עם ביקורת על העובדה שאני מסרבת לדבר על הנושא. איך היא יכולה לבקר אותי? היא הרי יודעת איזה אדם אני. והרי אני ביקורתית כלפי מה שקורה במשרד שלי - אך בפירוש לא יכולה לדבר על כך עם עובדים אחרים, יש רגישות מאוד גבוהה ויש דיסקרטיות שאני לא יכולה להפר.

אז אחרי זה סיפרתי על כך לבוסית לשעבר ולמקסימה, והמקסימה אמרה שאני צריכה להסביר לאצילה שאני מנועה מלדבר על הדברים האלו, ושהיא תבין שזה מעמיד אותי במצב לא נוח. וזה מה שניסיתי לעשות בשיחת הטלפון האומללה ההיא - אבל זה לא הצליח לי. בדיעבד עדיף היה לעשות זאת בשיחה של פנים אל פנים, וזה מה שחשבתי לעשות, אך לא יצא, ובסוף הרמתי טלפון.

אני לא טובה בשיחות כאלו. וזה עשה לי ממש ממש רע בנשמה.

כל זה כל כך גורם לי לרצות לעוף משם, ממקום העבודה הזה, לברוח משם,

ואני נעה כל הזמן כמו מטוטלת בין תחושה שאני רוצה לחפש עבודה אחרת - לפתוח דף חדש במקום אחר - לבין הבנה שזה לא פשוט למצוא עבודה אחרת, ושהתנאים הנוכחיים שלי מאוד טובים ולא יהיה לי קל למצוא עבודה בתנאים כאלו, מה גם שאני מאותגרת חברתית ונראית כמו סחבה, ואף אחד לא מבטיח לי שבמקום עבודה אחר יהיה טוב יותר או נטול אתגרים חברתיים, ושאולי שווה בינתיים לחכות ולראות לאן הרוח נושבת. הבוסית לשעבר מעודדת אותי להישאר ולחכות. ואולי תתפנה משרה מתאימה במחלקה אחרת במקום העבודה הנוכחי....

ואולי בסך הכל המצב בסדר ואני סתם הופכת שלא לצורך את המזכירה השנייה לאויבת שלי בראש שלי, ובסך הכל זה עניין של סגנון אישיות? אולי אני מייחסת לה מניעים שאין לה? ומה אכפת לי לתפוס את הפינה שלי בצד ולקבל על זה את אותה משכורת?

אני כל כך כל כך מבולבלת. ממש מרגישה אבודה. לא יודעת מה נכון ומה לא נכון.

הכל סמטוכה בראש. עבודה, מימוש עצמי, זוגיות, אוכל, בית, הרגלי יומיום, משפחה. הכל מבלבל ולא ברור ואין תשובה ברורה. אז מעדיפה לברוח לטלוויזיה. לחוות את החיים ורגשות ומערכות יחסים דרך הדמויות, להתרגש דרכן, להתאהב, להיגאל רגשית. לא לחשוב על הדי.אן.איי המקרטע שלי.

זה הכל חשיבת היתר שלי? והנטייה לחשיבה שלילית? זהו?

אתמול אמרתי לבן זוגי שאפילו להתאבד אין לי כוח, כי אני אצטרך להכין מסמך מסודר עם רשימת כל הסיסמאות שלי לענייני בנק וכו', ובכלל לעשות סדר בכל המסמכים, ולהתכונן לזה מבחינה לוגיסטית, להשאיר אחרי את הכל מסודר, ואין לי כוח...

אלוהים, כמה שמיציתי את עצמי. איכס.

נ.ב - נראה לי שכמה משפטים בטקסט כאן יוצאים באותיות קטנות מדי, ולא עוזר שאני מסמנת הכל ובוחרת גודל טקטס מסוים. עדיין יש משפטים שנשארים בגודל של נמלה גמדה. זה מה יש.