אוֹר בּשׁוּלֵי הֶעָנָן

אבל אז נהפוך אותו והוא יתחיל לאזול מחדש!

בכל זאת רוצה לכתוב פה עוד פוסט לפני הסוף,

לפני שעוברת סופית לבלוג החדש שלי באתר wordpress, כאן:

https://orbeshuleyheanan.wordpress.com/

טוב, אז יש משהו שקצת מעורר בי תהייה,

ואולי אם אפרוק את זה כאן, זה ייקל עלי, או לחילופין יהיה טעות איומה שתרחיק ממני כל בן ובת אנוש שהייתי עשויה לאהוב עד כלות (קצת נסחפתי, הא?):

חייבת לציין את חרדת הנטישה המפגרת שלי

או שמא חרדת דחייה,

תהייה מפגרת מארץ המפגרים, שהחוק היבש ממליץ לא לבטא בקול, כי זה needy ומרכך-זקפות:

יש לי רשימת מנויים, בסביבות 20 (הכוונה אינה לרשימת העוקבים שיש להם בלוג ומופיעים ברשימת העוקבים שלי, אלא לאלו שהכניסו את כתובת המייל שלהם על מנת לקבל עדכונים למייל על פוסטים חדשים ומופיעים ברשימת המנויים),

אפילו נוסף לי מנוי חדש ממש בשבוע-שבועיים האחרונים,

מניחה שמי שעושה מנוי, מעוניין להמשיך לקרוא,

ויש עוד כמה שאינם מנויים אך הביעו רצון להמשיך ולהתעדכן, ועדכנתי אותם על הבלוג החדש,

אך לבלוג החדש נרשמו (בינתיים) רק ספורים מהמנויים כאן - ליתר דיוק 4 - 

וזה גרם לי לתהות, מה עם כל השאר, האם אינם מעוניינים יותר לקרוא בבלוג שלי? או שסתם זה עניין של זמן עד שיתפנו לכך? או שאין שום סיבה מיוחדת ופשוט באופן מפתיע חייהם אינם סובבים סביב הבלוג שלי? או שפשוט בא להם רק להיכנס מדי פעם לקרוא, אם בכלל, מבלי לעשות מנוי? לגיטימי לחלוטין. גם לי לא תמיד מתחשק להכניס את כתובת המייל שלי כדי לעשות מנוי לבלוג, אז אני פשוט שומרת את הקישור לבלוג במועדפים שלי בסרגל הסימניות בדפדפן ונכנסת לשם מדי פעם לעיין. אז למה זה עדיין מעסיק אותי?

עכשיו, באמת חשוב לי להבהיר ולהסביר, שלא תהיה אי הבנה, שלא ייראה כאילו אני תלותית, אובססיבית, טרחנית ונואשת שמתקשה בדחיית סיפוקים ולא יודעת להרפות (איזו הקלה - ממש תענוג מזוכיסטי - לציין כבדרך אגב בראש חוצות את פגמיי המקסימים כאילו הם הדבר האחרון שמאפיין אותי), או רחמנא ליצלן כפוית טובה (שיט, עכשיו נתתי לכם רעיון. הנה ציפור!).

אז ברור שזה מאוד שימח (ואף הפתיע לטובה) אותי שאנשים מלווים אותי ומפרגנים לי גם במשכני החדש

(שחששתי להיוותר בו לבד עם עצמי, תארו לעצמכם מה זה להיתקע לבד עם החפירות של עצמי! ),

ויש כמה וכמה אנשים חדשים שנרשמו לשם, כאלו שלא היו רשומים לבלוג כאן, וזה כיף ונפלא,

האהבה הזאת אינה מובנת מאליה כלל וכלל (אלוהים, כמה פתטית, משתמשת במילה "אהבה" בהקשר של בלוגרים שקוראים זה את זה. wake up call, אור!!! ולהפסיק לפנטז על החמוד מהלימודים, די, ארצה!!!)

ומעריכה מאוד את החברות והחברים שנמצאים איתי שם,

אבל בכל זאת לא יכולתי שלא לתהות מה עם אותם מנויים שהיו לי כאן ולא נרשמו לשם...

אז מה אני רוצה מכם בעצם? לא ברור. אינכם חייבים לי דבר, ברור. והפוסט הזה בעיקר ממחיש את העובדה שלא עברתי אף פעם תהליך חיברות נורמטיבי, לא הפנמתי את המוסכמויות לגבי מה נהוג להגיד ומה לא בסיטואציות חברתיות... למשל, להגיד - "הֵי, תקשיבו, חבר'ה, חֶברַיָא - אתם עדיין אוהבים אותי ורוצים לבלות איתי? כי אם לא, תגידו לי, שאדע. אני ממש אשמח לדעת, כי זה עדיף בעיני על אי ודאות. כי הרי ברור שעדיף לתקשר את הדברים הללו באופן ברור מדי פעם, ככה בשביל הפרוטוקול, ובכלל עדיף להגיד כל דבר שעובר בראש, ככה יודעים מה קורה ומה מרגישים ואיפה אנחנו עומדים" - להגיד את זה, זה מתכון למצוא את עצמי בהפסקות בין השיעורים בלימודים מבלה רק עם עצמי ועם החתול הג'ינג'י מיצי הגדול שמסתובב בבריונות בין השולחנות בקפיטריה ולוטש מבט רעבתני מלחיץ בכל הבל פה ותנועה של בני אנוש ברדיוס של עשרה מטרים ממנו. רק אני ומיצי התלותיים והאובססיביים לבד בעולם הגדול! בזמן שכל השאר יושבים בפינה של המאאאאאגניבים ועושים צחוקים ושיגועים שנונים עם החמוד, ונהיים החברים הכי טובים שלו ומחליפים ביניהם טוסטרים ומכתביות! בלעעחכחכמ!! ודי לחכימא ברמיזא!

סתם, אני לא לבד באמת, לא לבד בכלל. לא יודעת מה יש לי. 

אני בכלל צריכה להתמקד בהכנת שיעורי הבית, אבל מוצאת את עצמי נודדת לכאן... קישטא וחזרה להתרכז בלימודים!

בסופ"ש אעשה גיבוי סופי של הבלוג.

ובסופ"ש גם אהיה בת 40

נעמתם לי,

תהיו באשר תהיו,

תודה לכם,

שבת שלום,

אור

נ.ב - הממשק הטכני בוורדפרס, וכנראה בכל פלטפורמת בלוגים אחרת בעולם, פי טריליון יותר נוח מאשר כאן! אלוהים, זו איכות חיים אחרת! כמו לעבור ממיטת מסמרים של פקיר למזרן אורתופדי מפואר של הבּיוקר!

זו כתובת הבלוג החדש שלי:

https://orbeshuleyheanan.wordpress.com/

ואין שם עדיין שום דבר!

חבלי לידה וכיו"ב... לאט לאט, אמצא את עצמי שם, ואולי אפילו אפרסם פוסט מתישהו!

סביר להניח שייקח לי מעט זמן עד שארגיש בנוח ואכיר את כל האפשרויות הטכניות, ואולי העיצוב ישתנה...

בינתיים עשיתי את הבסיס...

ואולי תיתקלו בפדיחות טכניות....

חשבתי להכניס שם באיזו רשימת מנויים חדשה את כתובות המייל של המנויים שלי מכאן, יעני לחסוך לכם הרשמה, אבל בינתיים לא הצלחתי למצוא שם אופציה כזו... אז מי שירצה יצטרך להירשם שם בעצמו...

עדיין מוזר לי, אצטרך זמן להתרגל, ומתנצלת מראש על חוסר האטרקטיביות של הבלוג בינתיים...

גאאאד, זה מתיש נפשית ומוחית, צריכה עכשיו לנוח איזה שבוע-שבועיים 

לילה טוב,

אור

חבילה וחצי של קוביות וופל לואקר. בחבילה יש 250 גרם.

מה אני עושה לעצמי.

זה יעשה לי נזק בריאותי וזה גורם לי להרגיש מלאות מבחילה ואני משמינה.

אבא היה אומר לי, כשעוד גרתי אצל ההורים, והרבצתי חבילות שוקולד אחת אחרי השנייה - מנסה להסתיר, אך הוא עקב אחרי, אי אפשר לברוח מהמעקב שלו - היה אומר לי - את תגרמי לעצמך להיות חולה!!!

אבל השוקולד מלכתחילה בא להרגיע אי נחת נוראית, להרגיע את המילים שלו ששרטו לי את הבפנוכו של המוח,

השוקולד היה המקום היחידי של חופש, לכאורה,

מתחבאת מעינו השופטת של העולם,

מהמילים הפולשניות של אבא.

כבר שנים רבות מאוד שאני זוללת כמויות גדולות של מתוקים בזמן קצר - אכילה כפייתית - 

עם הפוגות של תקופות נדירות של הימנעות ואיזון, לפעמים שבוע, לפעמים חודש, פעם זה היה כמעט שנתיים ואז רזיתי עד מאוד.

מבהיל אותי כשאני מספרת לאחרים - לא מספרת להרבה אנשים, אבל למשל לפסיכולוגית, לבן זוגי - והאחרים מגיבים בפליאה איך אני בכלל מסוגלת לאכול כמות כזו, הם אחרי כמה חתיכות מתוק לא מסוגלים יותר.

אז מה זה אומר? אני חיה בצורה מעוותת, חריגה, על הקצה.

עכשיו שוב שקועה עמוק בהשתוקקות לנחמת האכילה. 

כל כך הרבה שנים כאלו,

ועם נטייה לסוכרת במשפחה,

אני בטח עושה לעצמי נזק נורא,

מקרבת את הסוכרת,

אבל אבל אבל

בלי האכילה יש את הכלום

הכלום שהוא פשוט כלום כלומניקי כזה,

ריק, חסר, מעיק בריקנותו,

ההיעדר כל כך מורגש,

החור, הבור, 

הזמן הריק שבורח מבין האצבעות,

שברירי זמן, שברירי זכרונות של יכול היה להיות,

מה קורה כאן בכלל,

מה אני עושה,

מה אני רוצה,

זהותי הבלתי מגובשת, תאי הגוף מבולבלים, מתרוצצים לכיוונים שונים, לא מתואמים:

- "רגע, היינו צריכים קודם להתגבש שם, ומשם לצמוח לכיוון ההוא"

- "לא לא לא, אתם טועים, היינו צריכים כולנו יחד מהאמצע ואז לצדדים"

- "טעות! היינו צריכים לפרוח לגובה בהרמוניה מופלאה, וכותרת הפרח - חיוך, השראה"

אני תוהה אם ב- DNA שלי מקודדת ריקנות, היעדר משמעות כרוני, ויחד עמם - כאוס.

רוצה לומר - המשמעות אינה מקודדת בי,

אבל דווקא חשתי בעבר ספוגה במשמעות, מה היא הייתה? משמעות חלומית רומנטית בלתי מציאותית?

אהההה, בסוף זה סתם מלל מאונן, נמאס.

לכן יותר שותקת וחיה את היומיום המזדחל.

אולי הייתי יכולה יותר?

אולי עוד יכולה?

וכהנה בלה בלה בלה

אני לא מבינה איך העסק הזה עובד.

אני מרגישה פתטית נורא כשהלב שלי גועש,

כי הוא גועש מחלומות ילדותיים,

כתבתי כאן דוגמא ומחקתי. כי ככה.

פעם ראשונה שלא נגעתי בשיעורי הבית, לא עשיתי כלום.

בסוף השבוע הייתי עסוקה עם מסיבת ההפתעה לאבא שלי לכבוד יום הולדתו ה- 70.

יוזמה של אמא שלי, מפגש עם חלק מצומצם מהמשפחה המורחבת, לא התראינו כבר שנים.

בסופו של דבר היה מוצלח, למרות המשבר הצפוי בין אמא שלי לאבא שלי. תמיד יש משהו.

יחסית לפוטנציאל הזוועתי של האירועים הטראומתיים הקשים שעלולים לקרות עם הוריי, העסק התנהל יחסית בהצלחה. בהתחלה אבא שלי כעס, והיה איזה ריב, אבל אח"כ הוא התרצה ואף די נהנה. אז היה נחמד. אבא שלי עלול לחטוף התקף זעם דמוי-פסיכוטי מזעזע, אז לאור העובדה שזה לא קרה - ממש חשתי הקלה. וגם לי, עם כל החרדה החברתית ורגשי הנחיתות שלי, בסוף היה נחמד ונעים עם כולם. אני ואחותי הקטנה הכנו מצגת של תמונות משפחתיות ישנות, והוספנו בדיחות משעשעות. 

כרגע אין לי כוח לעשות ש.ב.

כרגע רוצה לכתוב כאן.

להשתהות בתוך חלום, רצון מעורפל.

מה אני בדיוק?

אני שום דבר.

אני רק פוטנציאל.

אני לא משוררת.

אני לא מזכירה.

אני לא _______ (זה תחום הלימודים שלי שלא בא לי לפרט אותו מפאת צנעת הפרט. אבל אני גם לא רואה עצמי עוסקת בתחום הזה).

אני לא אמא.

הגוף שלי אקורדיון, משמין ומרזה ומשמין ומשמין ומשמין, הגוף שלי חסר צורה ברורה.

השיער שלי לא מסתדר, לכל אחת יש איזה טיפ לגבי מה שעובד עם השיער שלה - על השיער שלי זה לא עובד, הוא סמרטוט חסר צורה.

כי אין לי צורה ברורה.

אני פחות מתאימה לעולם הפיזי, פחות מסתדרת בו.

מאז שהייתי קטנה.

אבל הייתי תינוקת נורא חמודה.

נגיד שאני אוותר על האכילה.

מה יש קדימה לצפות לו?

משהו שירגש אותי?

משהו שימלא אותי במשמעות נשגבת?

משהו אמיתי, לא תחליף או הסחת דעת.

משהו שיחליף את אקסטזת האכילה.

כמו ילדה קטנה, מקבלת את המתוקים כהבטחה לאוצרות שהחיים יכולים לספק.

החיים הם פשרה,

איך אנשים עוד מאמינים ומלאי מוטיבציה ועניין? לנוכח הכלום הברור, הסובייקטיביות של הכל.

האם זה בעיקר האגו משחק כאן, האהבה העצמית, ה"אני" שמניע (ומרגישה שאצלי די מחוק).

אוף, בא לי לאכול

בלילות, חלומות טרופים, הומים כל כך,

מזריקים רגש גולמי היישר אל תוך לבי,

כמו זריקת אדרנלין לנוטה למות,

בימים, שגרה מצומצמת, קטנה קטנה,

בקושי זזה, בקושי עושה,

הילוך איטי של כלום,

שכחה,

מה זה הפער הזה, לא רוצה

רק לחלום,

רוצה גם

לחיות

ממש,

שוב להרגיש

הלילה הלקחנים השתלטו על ביתי,

יצורים קטנים ערמומיים,

התרוצצו בין פינות, התחבאו בקירות,

גנבו כלי מטבח, טרקו דלתות,

שיחקו בראשי,

ברחו ונגסו בקצה נשמתי,

וכשהשתעממו, גררו על כתפיהם 

את ביתי למקום אחר,

ונותרתי בלי גג לראשי,

ועם תחושה עמומה של טעות ומרמה,

גם חבריי היו בביתי,

גם הם נלקחו ממני עמו,

גם קצה החיוך שעוד הייתי ראויה לו,

נותרתי מתגעגעת

מה זה החלומות הגועשים,

מה זה הסיפורים המוזרים,

סוריאליזם רומז על רגש,

העוֹקֶם של ההתרחשות קשור לעיקול בנשמה,

בתוך הפקעת יש רצון לזרימה.

אם היופי היה נגיש וקל כל כך, לא היה עילאי,

לא היה.

הרבה זמן לא כתבתי כאן, וכתמיד מצאתי עצמי מדי פעם נודדת לכאן, שוקלת לעדכן קצת מה קורה איתי, מהססת, חסרת חשק וכוח לפרט, מעדיפה פשוט לחיות מאשר לדווח על זה (ולהלן תבינו גם למה לא התחשק לי לדווח), ובהכירי את עצמי ידעתי שלא אוכל להסתפק רק בכמה שורות או שתיים-שלוש פסקאות, ושזה ייקח זמן ומאמץ. וגם מרגישה צורך "לתת לכם קצת הפסקה" ממני אחרי פוסט קודם ארוך וחופר ואובססיבי.

הפעם נתקלתי בהודעה על סגירת ישראבלוג - אז אי אפשר להתעלם, וכמובן מרגישה צורך לכתוב משהו. וואו.

לא כ"כ יודעת מה להגיד בעניין זה. תמיד היה לי יחס אמביוולנטי לכתיבה כאן. כמו בכל מקום אחר, לא הרגשתי שייכת ל"קהילה" - כי אני תמיד מרגישה אאוטסיידרית - אלא יותר הכרתי אנשים מסוימים, מעטים - אבל הבלוג היה עבורי מקום מיוחד. ומתאים במיוחד עבורי - שהתקשיתי (ומתקשה) כל כך למצוא את מקומי בעולם. פינה משלי, חדר משלי לכתוב בו לעולם. לא להיות לבד. להיות גם לבד וגם ביחד. להיות לבד יחד עם אחרים. האינטראקציה עם האנשים כאן - היה ויש בה משהו נעים ומנחם כל כך - חוויה מתקנת. כן, הייתה לי גם חוויה מתקנת אחת (או שתיים בעצם) שהפכה לחוויה מאכזבת, אבל שוין, אלו הם החיים. החיים זה לא סרט הוליוודי, אז זהו. יש דברים טובים, יש גם דברים רעים ויש נייטרלים.

אז מה קרה מאז הפוסט האחרון?

עברו כמה חודשים מאז שהבוס הישיר סיים במפתיע את עבודתו (לא ברור עד עכשיו אם זה היה יותר התפטרות או פיטורין). אני והמזכירה השנייה העברנו כך את החודשים האחרונים במין מצב-ביניים שכזה, מחכות לשמוע מה הבוס הגדול מתכנן, את מי יביא כבוס/ית הישיר/ה שלנו. ולפני כשבועיים הבוס הגדול הודיע לי שהוא החליט למנות את המזכירה השנייה - כן כן - לתפקיד הבוסית הישירה שלי. זה לא הוצג כך, הוא רק אמר את טייטל המשרה, ובהתחלה לא היה ברור אם משתמע מזה בהכרח שהיא תהיה הבוסית שלי - ואח"כ הבנתי שכן. לא אכנס עכשיו לכל הפרטים כיצד זה נעשה (בצורה לא ממש רגישה). עברתי עם זה כמה שלבים. בהתחלה - שוק טוטאלי, דיכאון ורצון להתפטר. למנות מישהי מקבילה אלי לתפקיד הבוסית שלי, ועוד ספציפית אותה.... זה צעד מאוד לא רגיש. והיא לא מונתה בגלל כישורים יוצאי דופן. יש כאן מערך שיקולים אחר. ראשית - נוחות שלו. נוח לו איתה. שנית - ברור שהוא לא מעוניין במישהי "רצינית" לתפקיד זה, מנהלת של ממש. והרי ראינו מה קרה לשני האחרונים בתפקיד... משבר אמון... המזכירה השנייה היא יותר פקידה. yes woman. כבר כתבתי כאן בעבר על כך שהיא לא הכי אינטליגנטית (גם לא טיפשה לגמרי כמובן), ושחסר לה הרבה ידע והבנה וחשיבה שלי יש (וגם לי אין את כל הידע כמובן, יש הרבה דברים שגם אני לא יודעת). זה לא שאני הייתי רוצה את תפקיד המנהלת, ממש לא. ואני גם לא חושבת שזה מתאים לי. אבל זה גם לא מתאים לה... היא לא ראויה לזה לדעתי, אם כי אני תמיד מסייגת את עצמי שאפשר לתת לה קרדיט שאולי עם הזמן היא תלמד... אבל, כפי שכתבתי, עברתי כמה שלבים עם זה. בהתחלה רציתי להתפטר. התחלתי לשלוח קו"ח למקומות, חיפשתי - לא היו ממש אופציות אטרקטיביות, וגם יש את העניין של הלימודים שלי שהתחלתי - יום מלא בשבוע, וקשה למצוא עבודה חדשה שתתאים לכזה לו"ז, אולי משרה חלקית. אבל שיניתי גישה.

הבשורה נחתה עלי ביום חמישי אחד. הסופ"ש היה קשה ומלא מחשבות ומצוקה - מה אעשה? המשפחה שלי הייתה בהלם מהצעד הזה של הבוס הישיר, וגם אנשים אחרים היו מופתעים. אנשים אמרו שזה ממש היה מובן אם הייתי מחליטה להתפטר ואף הם היו עושים זאת. אבל אתם יודעים מה? בסדר, אז מינה אותה. זה מה שהוא רוצה. שיבושם להם. היא יכולה לבצע את העבודה ברמה זו או אחרת, ואין לו סטנדרטים גבוהים. לאט לאט נכנסתי למצב צבירה אחר - הבנתי שכללי המשחק השתנו, ושיניתי את דפוסי החשיבה וההתנהגות שלי בהתאם. ראשית, באתי ביום ראשון לעבודה - מאופרת, מחייכת, נראית טוב. קואופרטיבית במינימום הנדרש, לא מצטדקת, לא אפולוגטית, לא תוקפנית פאסיב-אגרסיב, לא מנדבת מידע, עונה אם שואלים אותי אך לא הרבה יותר מזה (בניגוד לפעם שיצאתי מגדרי לסייע ולנדב מידע), ובכלל - למדתי את כוחה וחוזקה של השתיקה, לא אומרת כל דבר שעובר לי בראש, לא מגיבה לכל דבר שנאמר או קורה. בניגוד לקודם - אני לא חושפת את כל הקלפים שלי, לא נחשפת כספר פתוח בפני אחרים. בטח ציפו שאכנס לדיכאון (אח"כ גם המזכירה השנייה אמרה לי שהיא חשבה שלא אגיע לעבודה ביום ראשון. נו, באמת). אך הייתי כולי חיוכים וקומוניקטיבית, יעני "הכל טוב". בילבלתי את האויב . הנה, אולי ציפו שתתפתח זירת קרב, חיכוכים (והרי עד כה היו ביננו לא מעט חיכוכים) - אבל לא סיפקתי להם את ה"תענוג" הזה. ניטרלתי את הזירה שלה מולי, אז לא היה לה מה לבוא בטענות נגדי. אני פחות או יותר ממשיכה בקו ההתנהגות הזה. מבחינתי צורת המחשבה היא משהו כמו - זאת ההצגה הכי טובה בעיר, and I have the front seat. מעניין מה תהיה המערכה הבאה במחזה האבסורד הזה... לוקחת יותר בקלות. כן, יש בצעד הזה של הבוס הגדול משהו אכזרי. אבל אני משחקת את המשחק. מקבלת את המשכורת. גם קיבלתי העלאה די יפה - בטח רצה "לרכך את המכה". אז זה לא שהכל מקסים, לא יודעת מה יקרה מחר, עוברת כל יום בפני עצמו. אולי היום היה לי מצב רוח טוב ומחר יהיה חרא וארצה לעזוב - לא יודעת. אבל אני שומרת על אווירה טובה בעבודה. ושומרת על עצמי כמה שאני יכולה. המזכירה השנייה בינתיים מתנהגת בסך הכל בסדר. ואני לא אשקיע את נשמתי בעבודה כמו פעם. אין מצב. רק את מה שנדרש ולא יותר מזה. ובכלל - עכשיו כל הלחץ הוא על המזכירה השנייה, כל האחריות עליה... אני די נרגעתי ולוקחת יותר באיזי... לדעתי - תפקיד המנהלת הצמודה לבוס הגדול - שומר נפשו ירחק מהתפקיד הזה, לאור מה שקרה כאן בשנים האחרונות... שהיא תתעסק איתו.... 

מה שאני הכי לא רוצה שיקרה, מה שבאמת יעשה לי רע, זה אם היא תדלה ממני מידע שאין לה, שתתייעץ איתי לגבי צורת עבודה וחשיבה, ואז היא תפעל כך מול אחרים והם יחשבו שזה בא ממנה, כאשר זו אני מאחורי הקלעים שעושה את החשיבה... אך אני שוקלת צעדיי בזהירות ובקפידה כמה שיכולה, לא מנדבת מידע, ואם תשאל אותי כל מיני דברים, אוכל לומר שאני לא בטוחה או לא יודעת ושתתייעץ עם הבוס הגדול... מצד שני, אני לא צריכה להיות פאראנואידית לגבי כל פיסת מידע שאני נותנת לה, לפעמים אין ברירה כי העבודה השוטפת דורשת את זה, זה לא מידע מודיעיני וזה לא כזה משנה, ובטח שצריך שיתוף פעולה ברמה בסיסית במצב החדש. היא מצדה בעבר גם סיפרה לי דברים - אולי לא את הכל, אבל סיפרה. עוד משוכה שאני צריכה לעבור היא כשיביאו בקרוב עובדת חדשה להחליף את המזכירה השנייה בתפקידה הקודם (בעיקר ניהול יומנו של הבוס הגדול). נראה אם זו מישהי שאני מכירה מתוך הארגון או מישהי חדשה לגמרי, איך תהיה האישיות שלה, אם תהיה כימיה, מה תהיה הדינמיקה, האווירה... אגב, נכון לעכשיו האווירה טובה, ויש לי חברה שיושבת בשולחן לצדי. אז אני רואה גם את הדברים הטובים.

חוץ מזה, התחלתי את הלימודים. יש הרבה ספקות. יש שני ערוצי התמודדות - הפן החברתי והפן של הלימודים עצמם. הפן החברתי לשמחתי ולהפתעתי ממש סבבה. הכרתי אנשים נחמדים, יש מישהי שנוצר ביני לבינה חיבור טוב ואנו כל הזמן יושבות יחד ומדברות, נהיות חברות. אנשים יוזמים איתי שיחות, להפתעתי הרבה. ואני יחסית נינוחה יותר, פחות חרדתית. בעיה קטנה - יש לי כנראה נטייה להתאהב קלות במקרים הנדירים שבהם גבר חמוד נותן לי תשומת לב. אז זיהיתי בעיה כזו בלימודים - יש מישהו בכיתה שעצם העובדה שהוא מחפש את קרבתי ומדבר איתי ומציע ללכת יחד לקפיטריה וכאלו דברים - המיס את לבי. אבל זה דבר נורמלי לחלוטין, והוא עושה זאת גם עם אחרים, אנשים במסגרת לימודית מתחברים זה עם זה, אבל אני פשוט לא רגילה לזה. כשהוא הציע ביוזמתו לקחת אותי טרמפ אם אצטרך (בסוף לא יצא כי יש מישהי אחרת שהציעה לי לפני כן) - מבחינתי זה היה שווה ערך להצעת נישואין . אז הבנתי שאני צריכה להרביץ לעצמי עם נבוט מטאפורי בראש ולהרגיע. הוא נראה אדם מאוד חכם ועם הומור ציני ומצחיק ושנון - זה עושה לי את זה, מה לעשות. ואז אני חושבת, אולי הוא גם רגיש מאחורי כל זה, ואז בכלל. וגם מתעניין בי, אז בכלל בכלל. ברור לי שכל זה פתטי וטיפשעשרה עד מאוד, it goes without saying. בכל אופן, הצלחתי להרגיע את הרגש המשתולל-בלי-הצדקה הזה. 

מבחינת תוכן הלימודים עצמם - היה לי משבר, חשבתי שאולי זה לא מתאים לי, שאולי אני צריכה לעזוב... אבל אני פרפקציוניסטית וחסרת ביטחון ומלאת ספקות וקשה מדי עם עצמי, וגם קצת חלודה, אחרי שנים רבות שבהן רק עבדתי ולא למדתי... ובלימודי התואר הראשון הייתי סטודנטית מצטיינת, הייתי כ"כ הרבה יותר חדה ויצירתית.... עכשיו לוקח למוח יותר זמן להתניע, החשיבה פחות יצירתית, ולפעמים יש blackout... הזדקנתי קמעא

אני צריכה לתת לעצמי יותר קרדיט, שבסה"כ אני בסדר גמור, גם אם לא אעשה דברים בצורה מושלמת... שמספיק לעשות מה שאני יכולה.... ושאני יכולה לעשות עבודה בהחלט טובה. אז אני עדיין לא בטוחה לגבי הלימודים, אבל ממשיכה לזרום עם זה. ואני נהנית מהלימודים, הם מעניינים, וכאמור האנשים נחמדים והאווירה טובה, וזה גם חשוב. יש לי יום שלם בשבוע של מפלט מהעבודה, שינוי אווירה, וזה חשוב שבעתיים עם כל מה שקורה בזמן האחרון בעבודה, אני זקוקה לזה...

כתבתי מספיק.

אני מאוד מעריכה את כל מי שמגיב לי. יש מגיבים שנוצר לי איתם קשר גם מעבר לבלוג ויש לי את כתובת המייל שלהם כך שאוכל להיות איתם בקשר גם אחרי סגירת הבלוג. ויש כאלו שאין לי כתובות מייל שלהם. אני עוד לא יודעת אם אפתח בלוג במקום אחר - אני כ"כ לא מכירה אתרים אחרים, צריכה קודם לבדוק את הנושא... אם אפתח עוד לפני שייסגר כאן, אשים כאן קישור לבלוג החדש. 

וכמובן שדאגתי לגבות את הבלוג שלי.

לילה טוב,

אור