אבא שלי היה מעצבן, כתמיד. תמיד מאיים לי על הנשמה. כפייתי ומתיש ושיפוטי ומעיר ופולש לנשמה של אחרים וגורם לי להרגיש שאני לא בסדר. אני עייפה ושקטה עם פנים די מאובנות, אך הנשמה שלי צורחת ומייללת ושורטת לעצמה את הפנים. אני ילדה טובה, אני עוזרת לו להרוס אותי, הוא צודק, אני באמת לא בסדר, אני לא בסדר, אני לא בסדר, אני לא בסדר, אני לא בסדר.
בקושי היה לי כוח לתקשר איתם.
בקושי יש לי כוח לתקשר עם אנשים בכלל.
אין לי מה לספר.
הרי הכל חוזר על עצמו בחיים.
וזה הכל סיפורים שאנשים מספרים לעצמם.
אז מה זה כבר משנה. העיקר הבריאות. ועבודה כי צריך לממן את החיים, וזוגיות, ושגרה. ומעבר לזה זהו, אין מה לספר.
אין מה לחדש.
ואגו עוזר להרגיש משמעות. נותן מוטיבציה. האגו של האנשים דוחף אותם.
אני מרגישה מחוקה. אולי זה נשמע יומרני להגיד שאני מרגישה שאין לי ממש אגו, כמו צדיקה מעונה.
ככה אני מרגישה.
ואני עייפה.
כמובן היה לי בסה"כ כיף להיות עם אחותי הקטנה, למרות שהייתי עייפה ודי מסויגת.
גם היה נחמד לראות את אמא שלי.
אני ריקה. ריקנות גורפת. ריקנות אוחזת מגרפה וגורפת אותי, חזק, עד זוב הכלום מתוכי.
ריק. ואקום. שום דבר.
תוספת אחרי שיצאתי מהמקלחת, מעט מאוששת יותר.
לספר עוד קצת.
חוויית הביקור אצל ההורים היא תמיד עם דינמיקה דומה.
בנסיעה לשם יש קצת תחושה של ציפייה תמימה, של חזרה לעיר הילדות (החלק המאוחר יותר של הילדות) והנעורים, ערש החלומות והתקוות הגדולות, מקום מוכר כל כך. לצפות לתחושה של בית, שדואגים לי, שמכינים לי אוכל טעים. בית חם.
מה גם שאני לא נוסעת לשומקום בשגרה, רק משרד-בית-משרד-בית-משרד-בית, אותו מסלול כל יום, ובדרך קניות פרוצדורליות באותם המקומות. זהו... אנחנו לא מטיילים בארץ. מדי פעם מדברים על זה שמתישהו נטייל... אבל תמיד בסוף לא עושים. תמיד בסוף מתחשק להישאר בבית. אני גם לא מכירה את היעדים ואין לי מושג לאן בעצם לנסוע. לא משנה. אז הנסיעה לבית ההורים יש בה משום שבירת שגרה בשבילי. תחושה של קצת תזוזה בחיים, בכאילו.
מצאתי עצמי תוך כדי הליכה מתחנת הרכבת מביטה אל מעבר לגדר לשטח של צמחיה, מרגישה רצון עז לטבול את כפות הידיים בעפר הקר, להרגיש את האדמה, למולל את העלים היבשים, לגעת בחיים עצמם שכ"כ התרחקתי מהם. אזור של פינות חמד עם צמחיה שבעבר הייתי מטיילת בהן הרבה, מתבודדת, מרגישה התעלות, מוקפת בטבע השקט, היפה. אז רעדה בתוכי איזו חדוות חיים, איזו תחושה מפויסת, געגוע.
אבל אז תמיד יש את האכזבה הקבועה מבית ההורים. הרצון רק לברוח משם. הכלום שמתפשט שם בתוכי לנוכח הדפוסים החולים והמעוותים שמושלים בדינמיקת היחסים. ושהרבה פעמים צריך לשתוק מולם, כדי שזה לא יתדרדר להתפוצצות. אני צריכה לספוג בשקט את הרעל ולא לענות. כי מענה יהווה גירוי עבור אבא שלי לעוד אמירות, להתפתחות שיחה מכאיבה שאין לי כלים יעילים להתמודד איתה. ואני רוצה רק להתכווץ לתוך עצמי, שלא יפגעו בי. מפחדת לענות את התשובה הלא נכונה, שתגרור מענה ציני או שיפוטי, שאבא שלי יצחק עלי. אני לא טובה בלהגן על עצמי. והוא כ"כ עסוק בעצמו.
לכן אני באה לשם רק פעם בכמה חודשים. וגם זה יותר מדי בשבילי.
אני חושבת שחלק מהמשבר שחוויתי בתקופת האוניברסיטה, לפני 15 שנה, כשהתפרץ לי האו.סי.די במלוא עוזו, בא בין השאר יחד עם ההבנה שבית ההורים הוא משענת קנה רצוץ. ושאני לבד בעולם.
טוב, זהו. אני באמת מאוד עייפה וחלק מהדעיכה שלי נובע מחוסר בשעות שינה.
אלוהיםםםם, שבוע העבודה נגמררר, אני כל כך מאושרתתתתת!! הי הי, הא הא!!! היפ היפ הוריי, הוזאאא!!!
התחלתי, בדיליי אלגנטי אחרי כל העולם (אופייני לי, כך היה לי עם סדרות קאלט אחרות שראיתי שנים אחרי ששודרו - סיינפלד, חברים, ועוד...), לראות Mad Men, בהמלצת בן זוגי, שחשב שאולי אוהב את הסדרה. תמיד הסתייגתי מזה כי זו סדרה שכולם דיברו עליה וזה היה נשמע לי פלצני ובקטע של פוזה. אבל ראיתי בינתיים שני פרקים ונראה שזה דווקא מעניין.... אז הנה עוד עולם להישאב אליו.
מחר בבוקר נוסעת לבקר את אחותי הקטנה וההורים שלי בעיר המגורים של הוריי. לא הייתי שם מלאאאא זמן.
ממשיכה לזלול סתם, סתם, סתם. מרוב התרגשות שהנה החיים כבר כמעט כאן. הנה, מעבר לאופק, כבר. הנה, מעבר לסיבוב, לפינה, הם מחכים שרק אפסע צעד אחד ואקלע אליהם כאל סופת טורנדו שתיקח אותי הרחק מכאן. אז אני רק משתהה כאן עוד רגע קט אחד או שניים עם שקית לואקר, והנה אני כבר באה. כבר. הנה זה כבר קורה. הנה החיים כבר קורים, באמת, ואני כבר אהיה, אני אהיה, ואעשה, והכל, והחיים, וגוף, ורעיונות, ומעשים, וחומרים, ויצירה, ומשמעויות. יש לי חשד שאגלה שהחיים לא נמצאים בשום מקום, לא כאן וגם לא שם. אז אשתהה עוד קצת על קו הזינוק, כי אולי זו הנקודה הכי פחות מאכזבת במסלול המסע המפוברק הזה. ואולי האוכל סותם את הפה למחשבות המציקות. ואולי מנחם על עצם היציאה מהבית לעבודה. עובדה שבימים שאני בבית, הצורך בזלילה ובאוכל מצטמק פלאים.
הייתי קצת חולה עם וירוס הצטננות-גרון-כאב-ראש שכזה, יומיים בבית בתחילת השבוע. זה אומר שיחד עם הסופ"ש שלפני לא יצאתי מהבית 4 ימים, וזה היה נפלא. למה צריך בכלל לצאת מהבית, חוץ מאשר להתפרנס? מה כבר יש שם בחוץ? מדינה מכוערת. עם כל הכבוד לפער המציאותי בין הרצוי למצוי. רוצה לבלות בבית עם סדרות וספרים ומוסיקה וחלומות ושירים וקשרים חברתיים דרך האינטרנט. ולצאת מדי פעם לעשות הליכות ולקנות מצרכים. ולהיפגש פה ושם עם כמה אנשים יקרים, לא יותר מזה. ולשמור על קדושת הזירה הביתית, ולהשאיר את העולם הסואן בחוץ, מחוץ לעצמי. כי עייפתי ואני רוצה את הפינה השקטה שלי.
אגב, זוכרים את המקרה הלא נעים שהיה לי עם החברה החדשה שקראתי לה האצילה? שהקשר איתה התנתק בעקבות אותו מקרה... אז הייתה מאז סוג של סולחה טלפונית, ביוזמתה. המשכנו להיות בקשר מדי פעם בענייני עבודה (תמיד הרגשתי לא נעים לדבר איתה) ובשיחה האחרונה היא פתחה את הנושא ואמרה שהיא חשבה על זה שגם היא הייתה לא בסדר ולא הבינה כמה היא נגעה בנקודה רגישה, והיא התנצלה. אני גם אמרתי שברור שלא הייתי צריכה לנתק לה את הטלפון בפרצוף ושזה לא היה בסדר והתנצלתי (שוב. הרי התנצלתי כבר אז כשזה קרה). אבל האמת היא שגם בהתנצלות שלה היא הצליחה קצת לעצבן אותי באופן בו הציגה את הדברים. היא אמרה כל מיני דברים, אני כבר לא זוכרת הכל. היא מאוד ורבאלית ומדברת בביטחון מלא, יותר מצהירה דברים כקביעת עובדות מאשר הבעת דעה. אמרה משהו כמו - שהיא אמנם לא מכירה אותי הרבה זמן אבל מאמינה שאני אדם טוב מיסודי והייתה רוצה לתת צ'אנס לקשר. לא בדיוק כך אמרה זאת. והאופן בו אמרה זאת היה כאילו היא עושה לי טובה, שהיא מאמינה בי למרות שהתנהגתי ממש "נורא"... בכל זאת מאמינה שיש בי טוב. מה את אומרת? מזל שאת עוד מאמינה בי, אחרת מי היה מאמין בי, "שטנית" חסרת תקווה שכמותי... טוב, ברור שהיא לא התכוונה לזה... ושאני משליכה עליה פרשנויות שלי, סתם חושבת יותר מדי... ומן הסתם הכוונה שלה הייתה חיובית וטובה, לומר עלי דברים טובים ולהביע את הרצון שלה בקשר איתי. אבל זה גרם לי להרגיש שמצד אחד אני אמנם שמחה שהיא התרככה וחזרה בה מניתוק הקשר שיזמה, אך מצד שני לא ממש בא לי להיות איתה בקשר רציף וקרוב.... ואולי חלק מזה בגללי, בגלל שאני לא בטוחה כבר איך להתנהל עם אנשים ופוחדת לדבר, כבר מעדיפה להימנע מאשר להסתכן בתחושה של כישלון... וגם באמת באמת אין לי יותר מדי מה לספר על עצמי, אין לי הרבה לתרום לשיחות חברתיות
בעבודה די רגוע בסה"כ, בגדול.
החלטתי להפסיק אצל הפסיכולוגית. פניתי לקופ"ח וביקשתי להירשם לטיפול אונליין - טיפול דרך המחשב - שהם מריצים כפיילוט ניסיוני. וזה חינם. אמורים לחזור אלי עם פרטים. ננסה ונראה...
יש לי דברים חשובים להגיד, כמו בלעעעע, צ'יטי צ'יטי בנג בנג, שטגדיש, יהויכין פרידלנדר. וכהנה אמירות לא קשורות לשומדבר ולא, לא חטפתי שבץ או תסמונת טורט - סתם דיבור גיקי מתרגש. חיחיחי, חחח, שטרונגול בחזקת מעמול.
המממ. כנראה שיש לי הצפת סוכר בדם, אז אני מקשקשת בקומקום.
כן, ממשיכה למעוד לתוך עצמי בחגיגה של בריחה מנחמת.
יום אחד מרגישה פתאום שאני יכולה ורוצה דברים, כל מיני דבריםםםם, שממלאים אותי בתחושה של חיים והשראה, פתאום מרגישה שיכולה לנסוק, שזה אפשרי, שזה לגיטימי, שיש אפשרויות...
ואז פתאום למחרת נפילה, פתאום תחושות מטרידות וריקנות וספקות ובלבול, פתאום מה שביום אחר ריגש אותי ונראה לי מבטיח ונכון, נראה כעת חסר טעם וסתמי, אשליה. ואין כוחות והעניין דועך ויש דאגות.
קשה כך לשנע שינוי לאורך זמן.
מה יקרה אם אתמיד בשינוי לאורך זמן?
החיים פתאום ייראו אחרת?
יקרו דברים מרגשים בחיי?
אגלה על עצמי ועל העולם ועל יחסיי עם העולם דברים חדשים שלא תיארתי לעצמי שאפשריים?
אבל קניתי השבוע מלאאא קולורבי. אני אלך לישון עם קולורבי ואתקלח עם קולורבי ואלבש קולורבי ואצא איתו ביחד להליכות מהירות בחוץ ומדי פעם גם אתן לו ביס ואז תבוא הגאולה ואני והחמוקיים המלהיבים שלי נצחקק באושר כל הדרך אל מעבר לקשת! ומה נגלה שם בצד השני? עוד קולורבי! ערימה ענקית! ואני אקפוץ לתוך הערימה הזאת ואתפלש בה ואמשיך לצחוק בצורה מוזרה בלי שליטה עד שאני אשתנק ומישהו ייתן לי מים. ואני אשכנע אותו להצטרף אלי לכת שאני אקים שסוגדת לקולורבי, וניכנס לסכסוך עם כת סוגדי הסלרי, ונגיע לפשרה של משמורת משותפת על הצד שמעבר לקשת. שייסה, איך החלום התדרדר למציאות משפטית אפורה?
רוצה להרגיש ככה, כמו התחושה במוסיקה הזאת (אחלה מוסיקה להליכה), של אנרגיית חיים חלומית מלאת ציפיות והתרגשות:
אחת בלילה, צריכה לקום בשש וחצי בבוקר לעבודה, צריכה ללכת לישון, כבר מזמן הייתי צריכה ללכת לישון, שינה זה דבר כ"כ מיטיב ונעים ובריא, עושה טוב לגוף ולנפש, הופך את חוויית היום שלמחרת לנעימה וחיובית ופרודוקטיבית יותר... אבל לא, לא רוצה עדיין לישון, כל כך כל כך רוצה וצריכה משהו, מחפשת... משהו אחר, משהו מעבר לשגרה היומיומית הסתמית הרגילה, מעבר לעניינים הפרוצדוראליים והחומריים גרידא; משהו שימלא את המציאות החומרית בניצוץ, קסם, שאר רוח, מהות טרנסנדנטלית. אהבה גדולה שתרפא את החור בנשמה. משהו שישחרר את הרגשות המשתוללים החנוקים. אז כן, זו בעיה לחפש את כל זה במקור חיצוני, לצפות שמשהו או מישהו יבוא ויגאל אותי, כמו למשל קולורבי שרמנטי. השינוי האמיתי והנכון בא מבפנים, משינוי הגישה ותפיסת המציאות. וזה תהליך שדורש עבודה. עבודה יומיומית פרוצדוראלית... הממממ.... אולי אפשר להזמין ב- ebay אישיות אחרת? סתאאאם. אני נהדרת כמו שאני. האישיות שלי מיוחדת ומקסימה. אז כן, אז יש מקום לשנות דברים, בראש ובראשונה בשבילי, כדי שאסבול פחות ואהנה יותר ואשפר את המיומנויות שלי וארחיב את מעגל החיים והעשייה שלי ואת מרחב התימרון שלי. אני צריכה למצוא את הקולורבי הפנימי שלי.
כינוי:
אור לנדו
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
ולא, לא חטפתי שבץ או תסמונת טורט - סתם דיבור גיקי מתרגש. חיחיחי, חחח, שטרונגול בחזקת מעמול. 
