אוֹר בּשׁוּלֵי הֶעָנָן

ביום חמישי נשארתי בבית כי אני חולה - כאב גרון, כנראה היה לי חום (לא מדדתי, אבל שכבתי במיטה עם גלי חום וקור והזעתי בלי סוף), ועכשיו נוספה הצטננות. אז נחה בבית.

אבל למה המוח שלי לא יכול לנוח.

למה הוא תמיד מוטרד מדברים. ואם לא דברים שקורים בהווה או בעבר הקרוב, אז הוא חוזר לעבר הרחוק, מתחרט כל כך על דברים שקרו לפני שנים רבות. טוב, ברור שזה לא היה באשמתי. אבל כל כך חבל שזה קרה. והזהרתי אותם שזה יקרה. אמרתי. וזה קרה. אוף, קצת בעייתי לכתוב על זה כאן. זה לא משהו שקרה לי, אלא למישהי אחרת. ואני אפילו לא בטוחה מה בדיוק קרה, כי זה הכל היה קצת בלגן לא ברור, והיא לא כ"כ רצתה לספר. אבל אולי מה שקרה השפיע על מצבה הנפשי עד היום? והיא לא מוכנה לדבר על זה. ואני כועסת על ההורים שלא הקשיבו לי, שזה לא טוב להשאיר ילדות קטנות שמשחקות בחצר הבניין בלי השגחה. ואני נסעתי לבקר חברה בעיר אחרת, וכשחזרתי סיפרו לי שזה קרה. וידעתי, ידעתי שזה יקרה, והזהרתי אותם, ודאגתי, ואבא שלי אמר - שטויות, ילדים כל הזמן משחקים בחוץ לבד. אני לא יודעת מה בדיוק האיש הזה עשה לה, אני מקווה שלא משהו חמור, שלא היה נזק פיזי. ועכשיו, עם כל הבעיות שיש לה, אני תוהה כמה מזה הושפע מהמקרה הזה. וההורים של חברה שלה לקחו את הבת שלהם מיד לפסיכולוגית, אבל ההורים שלי לא. הם אנטי טיפול פסיכולוגי (והם כמובן אנשים עם בעיות פסיכולוגיות קשות...). כולנו, שלושת האחיות, הלכנו לטיפול פסיכולוגי ביוזמתנו בגיל מאוחר. אולי אם הייתה מקבלת טיפול אצל פסיכולוגית ילדים, אולי זה היה יכול למנוע התפתחויות של דברים? ואולי היה להורים החשש שפסיכולוגית עלולה לעשות נזק לילדה. בסך הכל גם אני לא הייתי בטוחה מה עדיף, כי ילדים קטנים יכולים להיות כל כך מושפעים. ובזמנו עוד לא התחלתי טיפול נפשי (שהייתי כ"כ זקוקה לו, והתחלתי לחפש רק בתקופת האוניברסיטה), ולא הייתה לי דעה מגובשת. מצד שני, אולי הטיפול היה יכול לעזור ולמזער את הנזק הפסיכולוגי.

נזק פסיכולוגי.... המשפחה הזאת גרמה לנזק פסיכולוגי.... אבל אני יודעת שזה חסר טעם להתבוסס בזה. אני יודעת שצריך גישה חיובית בחיים האלו, להסתכל קדימה. לעבד את העבר, להבין אותו, להשלים איתו, להבין את הליקויים של ההורים ואיך זה השפיע עלינו, להבין שהם רק בני אדם עם בעיות משל עצמם, ולהמשיך הלאה. ולטפל בבעיות שלנו, לקחת אחריות. וגם לגבי מקרים כגון אלו - זה לצערנו יכול לקרות. גם אם נזהרים, לפעמים shit happens. וזה לא אומר שכל החיים נהרסו. להרבה אנשים קורים כל מיני מקרים טראומתיים או רעים. וזה לא אומר שהחיים נפסקים או מתמלאים בסבל או שאין סיכוי לחיים של תיפקוד והנאה, לצד הקושי. נכון?

אני מקווה שהיא תצליח לצאת מהדפוסים ההרסניים, להתגבר ולהתבגר.

הקפאתי את המנוי שלה על הבלוג שלי כדי שהיא לא תקבל את הקטע הזה. מקווה שהיא לא תראה, כי אני לא רוצה לגרום לה עוגמת נפש. אבל זה הבלוג שלי, והוא כאן בשבילי, לכתוב על מה שמטריד אותי. היא אחת כזאת שבד"כ לא אוהבת לדבר על הנושא הנפשי, אבל לאחרונה היא התחילה טיפול - כי אין ברירה, באיזשהו שלב מבינים שחייבים, כשהמצב מחייב זאת - והיא אמרה לי שהיא מדברת עם הפסיכולוגית גם על המקרה הזה, אז אני שמחה. כי היא נטתה להדחיק הרבה דברים, אבל הם מצאו דרך אחרת להתבטא אצלה, בדפוסים של הרס עצמי, אז זה טוב שהיא מדברת על זה עם גורם מקצועי. אין ברירה. אין דרך אחרת. אי אפשר לברוח מזה. צריך להתמודד עם הדברים. עם המציאות.

אני לא רוצה להציק לה עם האו.סי.די שלי - כלומר עם המחשבות הטורדניות שלי שעוסקות בדאגה כלפיה, ובחרטה על מה שקרה לה. הרי יש לי נטייה לחרטה אובססיבית. המקרה הזה הותיר בי כעס כלפי ההורים ורגשות אשמה שלא הייתי שם כדי לשמור עליה. ואולי באופן כללי לא התעקשתי מספיק שלא יתנו להן לשחק לבד בחוץ (למרות שדיברתי על כך עם אבא שלי שוב ושוב). ואני לא יודעת אם מישהו מאיתנו אי פעם הזהיר אותה מפני אנשים זרים שניגשים ברחוב, כמו שצריך להזהיר ילדים. לא זוכרת אם עשיתי זאת. 

אז יש לי נטייה להתענות מחרטה, והמקרה הזה הוא אחד ממקרי העינוי העצמי הללו.

באו.סי.די יש את הקטע הזה, שגם אם אתגבר על מחשבה טורדנית אחת, המוח יחפש מחשבה אחרת להתענות בגללה. חוסר השלמות של החיים, הדברים הרעים שיכולים לקרות וקורים, מספקים למוח שלי חומר בערה טוב להישרף עליו. עכשיו כשאני כותבת על זה כאן, אני מנסה תוך כדי כך גם להראות לעצמי את הטעות הקוגניטיבית שלי. אני מתענה כל כך בגלל דברים שאינם באשמתי או בשליטתי, ובגלל דברים שכבר קרו, מה גם שאולי אני מגזימה בכוח ובהשלכות שאני מייחסת למקרה הזה (אני מקווה). והחשיבה השלילית הזאת הרי רק מוסיפה עוד קושי, שגם כך קיים בעקבות מקרים כגון אלו.

פעם, בתקופה שהאו.סי.די שלי היה במצב הרבה יותר גרוע, אבא שלי ואחותי הגדולה הביעו חשש שאשפיע לרעה על אחותי הקטנה. זה מה שהטריד אותם. לא העובדה שהשתבשתי ושנהייתי אבודה ושאני זקוקה לעזרה ותמיכה. אני ואחותי הקטנה תמיד היינו קרובות, ועדיין. הדבר האחרון שהייתי רוצה לעשות זה להשפיע עליה לרעה. עולות לי עכשיו דמעות בעיניים כשאני רק חושבת על זה. אחותי הקטנה אמרה לי בזמנו שזה שטויות ולא להתייחס. והיא תמיד התעקשה שאספר לה מה מטריד אותי, גם כשהסתייגתי מכך כי לא רציתי להעיק. איזו חמודה. אבל אני מבינה שיש משהו חולני בהתבוססות האו.סי.די-אית הזאת, ושזה יכול להשפיע על אנשים, אולי לגרום להם לחשוב על דברים שקודם לכן לא חשבו עליהם, להיות מוטרדים מדברים שקודם לכן לא הטרידו. ואולי זה משהו שאפשר לסבול עד גבול מסוים. ובכל מקרה מצבי השתפר מאוד, אז נראה לי שאני פחות מעיקה.

אבל זה כל כך דפוק שהם אמרו את זה, כי אבא שלי השפיע עלינו השפעה כל כך הרסנית, ויש לו דפיקויות רציניות, והוא בהכחשה לגבי זה (התקפי הזעם שלו, שבירת החפצים, המצבים הנפשיים המוזרים שלו, הכפייתיות שלו - לו בעצמו יש או.סי.די משל עצמו - מערכות היחסים המוזרות שהיו לו עם כל מיני נשים, הריבים בינו לבין אמא שלי, הבגידות שלו, הדברים הדפוקים שאמר לנו, כל מיני התנהגויות דפוקות שלו, ועוד ועוד), ואחותי הגדולה די התנתקה מהמשפחה איך שהלכה לצבא, אחרי שכמובן בשנות הנעורים הייתה רעה אלי והתעללה בי נפשית (וגם בשנות הילדות זה לא היה פשוט, רבנו כל הזמן), וכשאחותנו הקטנה הצטרפה למשפחה אחותי הגדולה לא נקפה אצבע בטיפול בה, אני עזרתי וזה לא היה קל, אחותי הגדולה לא עשתה שום דבר, הייתה אגואיסטית, והעיקר שממגדל השן הרחוק שלה מביעה את דעתה המנומקת, הניתוק הרגשי שלה אולי עזר לה להתמודד עם ההורים הדפוקים, אבל יצר מרחק רב בינינו (ואולי המרחק הזה הוא לטובה, אני והיא - זה לא הולך ביחד). אחותי הקטנה גם מרגישה את הריחוק הרגשי הזה ואף לא מרשה שאספר לאחותנו הגדולה שהיא בטיפול פסיכולוגי. בשנים האחרונות אחותי הגדולה מנסה קצת לגשר על הפער, אמרה שהיא השתנתה, ושההורות גם שינתה אותה, אבל.... הסטטוס קוו הזה מתאים לי. כשנפגשות או מדברות זה קצת עושה לי רע. ועדיין יש בה קמצוץ מהמכשפה של פעם. אבל זה לא רק זה. קשה להסביר. כל המשפחה הזאת, קשה להסביר. יש הרבה עיוותים. ספגתי הרבה עיוותים. ובשילוב קטלני עם רגישות היתר שלי.

ואבא שלי עוד חופר לי בראש כל הזמן שאביא ילדה לעולם, כי אני הייתי כזו ילדה חמודה והוא רוצה לידו שוב ילדה חמודה. אה, ולא רק בשבילו - הוא גם חושב שזו תהיה עבורי חווייה חיובית. רבאק, למה שאביא ילדה לעולם הזה, כדי שהיא תעבור את כל הסבל הזה??? hell no! איכס, מגעילים אותי השקרים שאנשים מספרים לעצמם, והאגואיזם הזה בהבאת ילדה לעולם - משליכים עליה כל מיני צרכים ומאוויים ותסביכים של ההורים, איכס. תעזבו את הילדה בשקט!

נרדמתי בסביבות שמונה בערב והתעוררתי בשתיים בלילה ואני ערה מאז.

המממ. יש לי תחושה שעדיף לא לפרסם את הקטע הזה, בעיקר כי אני מספרת דברים על אנשים אחרים וזה אולי לא יפה, חושף דברים אישיים. ומתבוסס ברמות אינטרגלקטיות.

התחלתי להוריד את מינון הכדורים כי נהייה לי לאחרונה טעם מתכתי בפה ויכול להיות שזו תופעת לוואי מהכדורים.

בשבועיים האחרונים מצבי קצת התדרדר. זוללת המון שוקולד ושטויות. אני יודעת שאני צריכה להתאפס, אבל אין לי ממש כוח. כאילו אין כ"כ מוטיבציה ותכלית.

נראה לי שהקטע האחרון שכתבתי זה כמו שלשול נפשי.

רעל משפחתי, אהוי!

נחשול אדיר של מיזנתרופיה מציף אותי בימים אלו, מחניק ומכאיב. אני נורא מתעצבנת מאנשים/האנושות/המציאות, מכל מיני דברים קטנים נקודתיים וגם מדברים גדולים ועקרוניים יותר, חשה מיאוס, חוסר סבלנות, תסכול. אני לא מצליחה לשתוק, אני זורקת אמירות ותגובות ציניות. עדיף לשתוק בפינה שלי, אבל לא מצליחה, וגם נגררת לויכוחים מיותרים ומתסכלים. אוף, אנשים והשטויות שלהם, ההבלים, השטחיות, הטיפשות, הביטחון הרב הזה בדעותיהם ובניתוח המציאות שלהם, בלי בדל של ספק. וזה עוד מתוך קבוצת האנשים הטובים, שיש להם כוונות טובות והם לא מזיקים לסביבתם. אני בכלל לא מדברת על האנשים האלימים, הערסים, הבריונים, ה"כל ממזר מלך", המזהמים את המרחב הציבורי בשלל אופנים והופכים את חיינו לרעים יותר.

תמיד חששתי שבסוף אהיה כמו אבא שלי - מיזנתרופית ממורמרת שמתלוננת כל היום . והנה היום, לאור התלבטותי לאיזו מפלגה להצביע, הצעתי לו שנצביע ל"מפלגת המיזנתרופים" - באם הייתה מפלגה כזו. הוא הסכים. אז הנה, זה רשמי. טוב, יש כמה נקודות דמיון ביני לבין אבא שלי, אבל יש גם נקודות שוני גדולות מאוד מאוד. מאוד. מאוד. אמרתי כבר "מאוד"? ליתר ביטחון אזרוק עוד אחד, לחיזוק השפיץ: מאוד!

בכל אופן, הבוקר דיברתי עם שתי בנות חמודות בעבודה שלי (לא מהמשרד שאני עובדת בו אלא ממחלקה אחרת), שכשהתוודיתי בפניהן שאני חווה גל מזינתרופיה רציני, הן אמרו לי באהדה, חיוך והרגעה בוטחת שגם הן בהחלט מיזנתרופיות וחלקנו רגע מרגש של אחוות מיזנתרופיות. חדווה וסולידריות, אהוי. אז הכל בסדר בעצם. אוהבים אותי. אני לא מרתיעה אנשים. ויכולים להיות לי קשרים חברתיים קלילים שמכילים אותי כפי שאני, ואני בסדר. כלומר, יש אנשים שמבינים את ההרגשה שלי ואף מזדהים עמה. ובדך כלל זה מגיע גם עם איזו חדות, שנינות, ומנת משכל.

הרי ממה נובעת, לפחות אצלי ואצל כמה אנשים אחרים שאני מכירה, המיזנתרופיות הזאת? מתוך רגישות (אולי רגישות יתר, יחסית לבני אדם ממוצעים אחרים), אכפתיות. דווקא כי אכפת כל כך. דווקא כי אני אוהבת כל כך. אבל אולי יש שיאמרו שיש לי blind spot בתחום הזה לגבי עצמי. למשל, שקשה להיות איתי בקשר. שאני ביקורתית ושיפוטית ושבגלל רגישות היתר שלי הרבה דברים מפריעים לי וזה מקשה על הצד השני. אני לוקחת את זה בחשבון.

הנה ההגדרה של מיזנתרופיה מתוך וויקיפדיה:

מיזנתרופיה היא חוסר אהדה, חוסר אמון או שנאה כלפי המין האנושי, או נטייה שלא לבטוח באנשים אחרים. המונח מתייחס גם לאלו אשר היגלו עצמם לבידוד חברתי בשל התחושות שלעיל.

מקורו של המונח במילים היווניות שנאה (μίσος) ואדם (άνθρωπος).

מיזנתרופ או מיזנתרופיסט הוא אדם ששונא או שלא בוטח באנושות כנוהג כללי. בעוד שמיזנתרופיה מבטאת חוסר אהדה לאנושות ככלל, באופן כללי יש למיזנתרופים יחסים נורמליים עם אינדיבידואלים ספציפיים. מיזנתרופיה עשויה לנבוע מרגשות בידוד או ניכור חברתי, או כבוז לאופיה של האנושות.

מיזנתרופיה מפורשת לעתים קרובות באופן מסולף כשנאה חובקת עולם ואינדיבידואלית של בני אדם. בשל כך, המונח מזוהה לעתים תכופות עם מספר גדול של תכונות שליליות. מיזנתרופ קיצוני עלול אמנם לשנוא את הגזע האנושי באופן כללי, אך זה אינו בהכרח מצב של גרורה פסיכופתית. מיזנתרופים יכולים להחזיק בקשרים נורמליים ואינטימיים עם אנשים, אבל לעתים תכופות יהיו אלה מעטים מאוד ובהפסקות. באופן טיפוסי הם בררנים מאוד לגבי האנשים שיתרועעו עמם. זה מצב בו סלידתם היא הנפוצה ביותר, מאחר שהפרספקטיבה שלהם מתגלה כבוז גובר כלפי מגרעותיהם של אנשים וחולשותיהם של אחרים, ובמקרים מסוימים, גם כלפי עצמם.

בשל סלידתם זו רוב המיזנתרופים יקוטלגו לעתים תכופות כמתבודדים. כתוצאה מהפרספקטיבה שלהם, הם באופן כללי לא ימצאו נחמה או תפקוד יעיל בחברה.

גילויים פומביים של מיזנתרופיה שכיחים בסאטירה ובקומדיה, אף על פי שמיזנתרופיה אינטנסיבית היא באופן כללי נדירה. ביטויים מעודנים הם שכיחים הרבה יותר, ובמיוחד אלו המצביעים על פגמים של אחרים.

מספר דתות או אסכולות של דתות, החזיקו בדעה כי האנושות ככלל היא מוטעה מיסודה והיא זקוקה לגאולה, בזמן שכמה פילוסופים וחסידיהם ראו באנושות כחסרי תועלת, זן בעל הרס עצמי.

בדרך כלל המיזנתרופיסטים הם בעלי יכולות שכליות גבוהות עם נטייה לעולם הריאלי כגון: פיזיקה, מתמטיקה, אסטרונומיה וכימיה, כמו כן המיזנטרופיסטים נושאים עמם השקפות עולם ספציפיות אשר גורמות להם להרגיש שונים מהסביבה האנושית.

לא כל מה שכתוב בהגדרה נכון לגבי עצמי, יש כמה דברים שממש לא

חלמתי את החלום הזה עוד בשבוע שעבר, אבל הוא השאיר בי רושם כה עז, ולכן אני מעלה אותו על הכתב כאן.

חלמתי שאני מחליטה לעזוב את העבודה שלי לטובת עבודה אחרת שמצאתי. העבודה החדשה היא בעיר המגורים של הוריי, שזה אומר לחזור לגור בעיר הזו. זה כמו לחזור אחורה בזמן. זו לא הפעם הראשונה שאני חולמת שאני עוזבת את העבודה שלי וחוזרת לאותה עיר, חוזרת לעבר. וההרגשה בחלום היא של התרגשות מהולה בחרדה - מצד אחד, התחלה חדשה, שינוי, אולי קצת געגוע למחוזות מוּכּרים, ומצד שני - למה אני עוזבת את העבודה המעולה שלי במקום הנהדר הזה??? מה אני עושה?? זו אולי טעות.... למה לעזוב את החיים החדשים שלי ולחזור לסביבה של העבר, של ההורים?..... ועוד סביבה שהיה לי כ"כ רע בה....

אני נפרדת מהאנשים בעבודה ומגיעה למקום החדש. אני מגלה שמקום העבודה החדש שלי עוסק במציאת הדרך לחיי נצח. יש שם מעבדות מחקר ואווירה מוזרה. ופתאום יש איתי עוד עובדת חדשה שהתחילה עבודתה יחד איתי באותו יום. והיא מאוד יפה וחתיכה, כמו דוגמנית. והם מטילים עליה כל מיני משימות, בעוד אני נשארת במקומי ומביטה מהצד. ומסתבר שבשביל העבודה הזו, עליה ממש להקריב עצמה - פיזית, רגשית ונפשית. המשימות שהיא מקבלת כרוכות במחיר אישי כבד, ואני מרחמת עליה ומרגישה דאגה גדולה. ואני מרגישה, ומציינת זאת ביני לבין עצמי, שמזל שאני לא יפה וחתיכה כמוה, כי אז גם אני הייתי צריכה לעשות את הדברים המחרידים הללו שמכריחים אותה לעשות. ובמקום זאת אני רק יושבת ומסתכלת מהצד.

וזה כל מה שאני זוכרת.

אני כמובן מיד מנסה לפרש:

ככה אני גם מרגישה בחיים, שאני מעדיפה להסתכל על החיים מהצד. זה בטוח יותר, זה מוגן יותר, זה שקט יותר, זה פחות מבלבל ופחות מכאיב.

ולמה מקום העבודה עוסק בחיי נצח? בין שאר הפירושים האפשריים, אולי חיי הנצח רומזים על המשכיות - למשל להביא ילדים לעולם. והבאת ילדים לעולם מבחינתי מעוררת חרדה, מסיבות שונות. עוד פרשנות יכולה להיות שחיי נצח משמעותם חיים מלאים יותר מהחיים שלי - שכרוכים ביותר מגע עם העולם, שזה אומר לוותר על חלק גדול מההימנעויות שלי ו"להתלכלך" בחיים. עוד פרשנות יכולה להיות שמציאת חיי נצח פירושה מציאת משמעות.

ולמה כל זה קורה בעיר המגורים של הוריי? היכן שהעברתי את רוב ילדותי ואת נעוריי? במקום העבודה הזה כאמור מנסים לפצח את סוד החיים. וזו הייתה התחושה כל חיי, שיש סודות שעלי לפענח, משמעויות גדולות. אבל כשהתבגרתי החיים החלו יותר ויותר לאבד מקסמם, התפוגג מעטה הקסם ונותרה המציאות העירומה, הפיזית, היומיומית, הקונקרטית. אבל שם, בעבר, נשארו עדיין הציפיות, סימני השאלה, הקסם והמסתורין הראשוניים של החיים. כאילו יש בי עדיין את הרצון לחזור לשם ולנסות לפצח את החידה, למצוא תשובה כלשהי.

ולמה העובדת השנייה היא יפה וחתיכה? יש לה נוכחות פיזית מרשימה. כוח אולי. הכוח של מי שחי כאן ועכשיו, ונראה כי מממש את פוטנציאל החיים שבו. אבל לממש את פוטנציאל החיים פירושו גם לקחת סיכון. להיות אובייקט בעולם. יכולים לקרות לך כל מיני דברים. קיומך הפיזי יכול להיות מרשים, אבל הפיזיות מעידה גם על היותנו בני תמותה.

וכשהייתי קטנה ושונה מאחרים, האחרים תמיד נראו טוב (לעומתי, שהקיום הפיזי תמיד היה לי מאתגר יותר, ושהייתי נראית מגוחכת, שמנה וממושקפת - תמיד צחקו עלי), והאחרים היפים תמיד חיו את החיים באמת, הם ידעו את הסודות שנסתרו מעיניי. היא, העובדת החדשה היפה, מייצגת את כל אותם אחרים שחיו את החיים באמת, שעשו דברים מלאי חיים. 

כשהייתי צעירה אהבתי ללכת ברחובות, בשעות בין ערביים קסומות, ולהסתכל אל חלונות הבתים המוארים, ולדמיין איך שם, בתוך הבתים, נמצאים אנשים עם חיים מלאים ומופלאים, רחוקים ממני, שם החיים באמת קורים, מלאי תכנים והתרחשויות, יחסים מרגשים, לוז החיים, לעומתי שתמיד בשוליים. מסתכלת מהצד.