אוֹר בּשׁוּלֵי הֶעָנָן

יש לי בלגן מוזר בראש

יש לי כאוס

אי נחת

לא מוצאת את מקומי

רוצה לכתוב ולא יודעת מה

מרגישה שבפנים הכאוס בוער בוער ומכלה

אני לא יודעת את מה הוא מכלה

כי אני לא יודעת מה יש שם בפנים

רציתי כבר כמה זמן לכתוב כאן על נושא הבאת ילדים לעולם,

כל השיקולים, ההיבטים השונים, הסיבות, הספקות, ההתנגדויות, ההתחבטויות, הלבטים והמחשבות שיש בי בנושא,

אבל קצת קשה לי לגבש את הניסוח וכל הנקודות,

יש הרבה נקודות,

בכלל, קשה לי כרגע להתנסח בצורה מובנית

במקום זה שופכת מילים אינטואיטיבית

מכריחה עצמי בבוקר ללכת לעבודה

לצאת החוצה לכיעור האנושי והפיזי בחוץ

איכס

מדינה מחורבנת, אנשים מגעילים, מטומטמים ואלימים,

כן כן - ברור שיש גם המון אנשים טובים,

אבל הבריונים משתלטים על המרחב הציבורי שלנו והופכים אותו לבלתי נסבל -

למשל ערסים ששומעים מוסיקה בסמארטפון שלהם בלי אזניות, 

כי ברור שכולנו צריכים לשמוע את המוסיקה שלהם,

ערסים ערסים ערסים ממלאים את הרחובות,

מאיימים, מזיקים, מעוותים,

ואחר כך מציגים עצמם כקורבנות

וחלילה מלהעיר להם או לבקש בנימוס - 

סכנת חיים

אני צריכה לקבוע לפסיכיאטר

שלחתי לו מייל

ביני לבין עצמי כבר החלטתי להוריד את הכדורים בהדרגה

ואני בשלבים מתקדמים של הורדת המינון

כי גם כשלקחתי במינון הגבוה יותר

זה לא עזר, ומצבי אף החריף,

אז מה הטעם,

אולי כל זה בכלל אפקט פלסבו

וכמה שנים כבר אפשר לקחת כדורים,

זה בטח לא בריא

(מצד שני, לפעמים צריך לקחת כל החיים, במיוחד כשזה משהו כרוני כמו או.סי.די)

חשבתי שמכיוון שהשיפור יכול להגיע גם בלי הכדורים,

i might as well אפסיק לקחת אותם

אך המטפלת המליצה שאתייעץ עם הפסיכיאטר

כי אולי חלק מההתדרדרות קשור למשהו באיזון הכימי

אין לי כוח

חבר'ה, אין לי כוח

עייפתי

עייפתי מהאנשים המטומטמים הרעים המזיקים בחוץ

עייפתי מהמדינה המטומטמת הזאת, הרקובה

כמובן - 

זה לא שבמדינות אחרות הכל מושלם וטוב,

חוליגנים יש גם, ולמכביר, באנגליה למשל,

ושחיתות יש במדינות אחרות,

ואלימות ברחובות יש גם,

וכל התופעות האנושיות הדוחות,

וההתדרדרות במרחב הציבורי היא בעצם תהליך מנטאלי-תרבותי גלובאלי,

אבל - 

כאן מרגישים זאת ביתר שאת כי מלכתחילה אין כבוד למושג המרחב הציבורי המשותף,

ואין מספיק חוקים ואכיפה של חוקים שנועדו לשמור על המרחב הציבורי,

ויש מנטליות של "כל ממזר מלך" ו"אין דין ואין דיין",

אבל שוב - ודאי שאיני מתכוונת לעשות אידאליזציה למדינות אחרות שבהן יש ודאי חוליים חברתיים/תרבותיים

(בקיצור, הבעיה היא - רוב האנושות)

אני כ"כ רוצה פטור מההכרח הזה לצאת כל יום מהבית לעולם בחוץ,

כ"כ רוצה לנוח מכל זה, לשהות בעולם הפרטי שלי, להסתכל על החיים מהצד מהפינה השקטה שלי,

אבל אי אפשר, כי צריך לעבוד, כי צריך כסף,

אי אפשר כי זה לא מציאותי,

אז מה אני בדיוק רוצה להגיד כאן?

שאני מרגישה אבודה ולא שייכת

שחוויותיי האנתרופולוגיות מנסיעת הבוקר באוטובוס שכנעו אותי סופית לא להביא ילדים לעולם.

למה שאעשה להם דבר כזה אכזרי כמו להביא אותם לעולם????

נ.ב

מחפשת מנגנון הדחקה במצב טוב, אפילו סביר, אפשר גם יד שנייה או אפילו רביעית (רק אם זה מרופא), העיקר שיעבוד,

כי שלי העלה כ"כ הרבה אבק וחלודה מלמעלה מ- 30 שנים של חוסר שימוש,

ולא נראה לי שאפשר לתקן אותו.

הם סיפרו לי בעדינות

שאת מקומי תתפוס מישהי אחרת –

חדשה –

לא פגומה, לא מקולקלת –

אך שהם עדיין אוהבים אותי

ודואגים לי

ושיהיה לי בהצלחה

בהתחלה לא כל כך הבנתי,

אז הם עשו זאת בהדרגה

כשהגעתי למחרת לעבודה

כבר לא מצאתי את מקומי שם

והתייחסו אלי כאל זרה

אך בחיוכים מבינים מלאי חמלה

וכשניסיתי לחזור אל הדירה שלנו

בן זוגי חיכה לי שם עם חברתו החדשה

(הנחמדה, המחייכת, המעט ממני מפוחדת)

כדי להיפרד ממני בחיבוק חזק אוהב

ובמבט דואג,

ויחזור בתחילה מדי פעם לבקר, לוודא שאני בסדר,

ושיהיה לי רק טוב

ואני זעמתי

ואני קרסתי מעלה בתנופה

והתעופפתי החוצה

עירומה

ריחפתי מעליהם כולם –

שיראו אותי, אז מה –

ועיני רשפו גיצי פרא ואימה:

ככה אני -

ככה אני רוצה -

אל היערות הקרים במעלה ההר אגביה עוּף,

אתם רואים? הצבעתי,

שם למעלה, לשם אני שייכת,

אל נוף קדומים טהור, אל ערגת השקט,

אתם שומעים? צעקתי

ואף אחד לא שמע