אוֹר בּשׁוּלֵי הֶעָנָן

מנסה להילחם במחשבות הטורדניות -

אולי אין לי מה לדאוג? אולי עשיתי בסדר? אולי אני מגזימה בדאגה?

מצד שני - אולי זו הייתה טעות? אולי נגרם נזק בריאותי? אולי הייתי צריכה יותר לעמוד על המשמר ולא להשתכנע?

לא כל דאגה היא או.סי.די, יש דאגות לגיטמיות.

איך יודעים מה או.סי.די ומה לא?

מצד אחד, מנסה להרפות יותר כי הרבה פעמים אני מגזימה בדאגה, אבל אז מצד שני, כשאני מרפה, אני פתאום תופסת את עצמי שאולי נתתי למשהו שגוי לקרות, אפילו נורא, ושדווקא כן הייתי צריכה להיזהר.

מה הסיפור? פשוט מאוד. אני לא מתביישת ולא אכפת לי שזה פומבי. כי כרגע אני יותר מדי סובלת ומבוהלת מכדי שיהיה לי אכפת. אז על הפרמשטק המפוהק שלי.

טיפול אפילציה להסרת שיער.

פעם בכמה חודשים עוד הולכת לתורים קצרצרים למעט שנשאר.

בפעם הקודמת ביקשתי לעשות באיזו בודדת בקרבת בית השחי, ליד.

אז עלתה השאלה - נראה לי מצדה, אך אולי איני זוכרת נכון - האם אני רוצה כבר לעשות את הבודדות שנשארו בבית השחי מהטיפול בלייזר שעשיתי לפני כמה שנים. שאלתי אותה אם זה בטוח מבחינה בריאותית. היא אמרה שמכיוון שזה רק שאריות מהטיפול בלייזר, ניתן. שאם זה היה טיפול מההתחלה, היא לא הייתה עושה. ואני מבינה שהיא בעבר עבדה בקופ"ח ושהיא רצינית ומנוסה (היא עובדת במכון קוסמטיקה של מישהי שהגעתי אליה דרך המלצה). אז זרמתי, למרות שלא התכוונתי שנעשה שם ולמרות שאני מאוד דאגנית בנושאים בריאותיים ונזהרת מבחינה בריאותית (מצחיק שאני כותבת את זה לאור העובדה שאני זוללת כמויות סוכר אדירות, אבל זה משהו אחר). אמרתי לעצמי, יאללה, ניפטר מהן בהזדמנות זו.

היום הייתי אצלה שוב והתייעצתי איתה לפני שעשינו את המעט שנשאר בבית השחי, כי התלבטתי שוב אם בכלל כדאי, והיא אמרה שזה בסדר. התחלנו, ואחרי כמה זמן שאלתי שוב כי זה הטריד אותי, אמרתי לה שזה די מדאיג אותי, הרי זה אזור רגיש, עם בלוטות. ואז היא הפסיקה ואמרה - תראי, אני לא רופאה ולא יכולה להיות בטוחה במאה אחוז ולא לוקחת אחריות, האחריות היא של המטופלת שמבקשת, אני יודעת שזה אמור להיות בסדר כשמדובר בשאריות בודדות אחרי טיפול לייזר, אבל אם חס וחלילה יקרה משהו (סרטן או משהו כזה), אני מורידה מעצמי מראש אחריות, שלא יהיה מקרה של תביעה... הקיצר, נבהלתי. אמרתי לה שזה לא שביקשתי, אלא שהנושא עלה - אולי מצדה - ושהתייעצתי איתה כאשת מקצוע בעלת ידע מקצועי ומניסיונה, האם זה מקובל, האם ידוע לה על בעייתיות, והיא בפירוש אמרה לי שזה בסדר. אז למה רק עכשיו היא מסייגת, מדוע לא קודם? סמכתי על חוות הדעת שלה. אני לא מבינה בזה כלום. והרי לא היה דחוף לי להוריד שם, הסתדרתי עם סכין גילוח פעם בהרבה זמן, אם הייתה מסייגת מלכתחילה, כנראה לא הייתי עושה. חבל, זה היה מיותר. ונורא נבהלתי שעשיתי טעות. מה, עכשיו סתם סיכנתי את עצמי בסרטן או בעיה בריאותית? הפסקתי באותו רגע את הטיפול, למרות שבצד השני יש שתיים-שלוש שערות שקצת רחוקות ולא אמורה להיות איתן בעיה (וחבל כי עכשיו הן סתם נשארו שלא לצורך), אבל באותו רגע רק רציתי להפסיק ונבהלתי שגרמתי לעצמי נזק בלתי הפיך. הרי זה כ"כ לא אני. אני תמיד נמנעת ונזהרת. וגם - היא יודעת שלא צריך להוריד מנק' חן שיש לי שם ואני תמיד מפנה תשומת הלב, ונראה לי שהיא הורידה ממקום קרוב מדי לנק' חן. או שלא. אני כבר משתגעת ולא יודעת אם אני מגזימה.

גיגלתי את הנושא למצוא אזהרות על אפילציה בבית השחי ולא מצאתי משהו.

אולי אתייעץ עם רופאת המשפחה.

ומה זה משנה כרגע, הרי מאוחר מדי.

במהלך הערב ניסיתי להעיף את זה מהראש ולא להתעסק בזה, כי פשוט אין טעם. פשוט לא לחשוב על זה ולהמשיך הלאה. גם בסה"כ הבנתי שאנשים עושים את זה, אז יכול להיות שזה מקובל ובסדר. אז לחשוב חיובי ולהסתכל קדימה.

בהתחלה הצלחתי, אפילו במשך כמה שעות, אבל בלילה זה קרס. לא הצלחתי להעיף את זה מהראש, זה מציק לי ומחריד אותי ואני נורא מתחרטת וחוששת.

בסוף בשביל להירגע אכלתי באחת בלילה בייגלה עם חומוס תוך כדי ניסיון להסחת דעת מול פרק של מד מן - לא הצלחתי להתרכז ואכלתי יותר מדי.

אני משתגעת.

ויש עוד חרטות על גבי חרטות על גבי חרטות מעוד דברים אחרים ממהלך היום.

אני כ"כ משתגעת שאני לא יכולה לעשות משהו אחר ולא לישון. 

הערב התחלתי להירשם באינטרנט למוסד האקדמי הזה לתכנית הלימודים הזאת.

לא רוצה לשלם דמי רישום באינטרנט באשראי!

בחיים שלי לא הקלדתי את מס' כרטיס האשראי שלי באינטרנט. לא בוטחת בזה.

הבחורה שם אמרה לי שאני יכולה גם להקריא לה את המס'. גם מזה אני לא מתלהבת.

אז הנה, עוד משוכה לעבור - הרישום ותשלום דמי הרישום. גם זה לוקח זמן ודורש התגברות על משוכות כאלו, דברים שאני נרתעת מלעשות.

אפילו להתחיל את הרישום באינטרנט לקח לי כמה ימים כי צריך להקליד מס' ת.ז.

אני היסטרית לפרטיות שלי. פאראנואידית.

מצד שני, לגיטימי לא לרצות לשלם באשראי באינטרנט, לא? אמנם כבר כל העולם עושה את זה, אבל לא יודעת כמה לבטוח באבטחה שלהם באתר.

ולקפוץ לשם לשלם במזומן זה סיפור, זה לא פרקטי, זה לא קרוב.

אדבר מחר בבוקר עם הבחורה במשרד שם.

אלוהיםםםםםםםםם.

זה פשוט קטע שאסור לי לפרסם, זה מביך ואני בעצם נמצאת במצב בו אני מחפשת אישור מאחרים שהכל בסדר, כי אני לא מסוגלת להכיל את הספק וחייבת לדעת בוודאות אם שום דבר לא קרה או שנעשתה פעולה שעלולה לגרום לבעיה בריאותית. אני חייבת לשתף כי אני משתגעת לבד. איך ברגע אחד של החלטה בהסח הדעת אפשר להעלות סיכויים לבעיות בריאותיות. או שלא.

חרא לי. נהרס לי.

אולי שווה לסגור את הבלוג הזה, שלא תהיה לי גישה קלה וזמינה כל כך להקיא כל פיפס שמציק לי. ויש בזה גם אשליה גדולה מאוד. כאילו יש חשיבות למה שאני כותבת כאן, כאילו משהו משמעותי נבנה. סתם רודפת אחרי הזנב של עצמי. 

ואולי אני בעצם מעיקה ומציקה ומעצבנת וטרחנית. ומישהו עוד יגיב לי כאן בתגובה אנטגוניסטית שתבהיר לי את זה.

אני אפרסם ומקסימום אמחק אח"כ.

לפחות אולי יעזור לי להרגיש שביטאתי את הדברים והוצאתי אותם ממני ולא אתפוצץ מרוב לחץ, כי חלק ממנו השתחרר החוצה.

האמת היא שאני לא מבינה מה קורה איתי ומה לעשות. אני מרגישה אבודה לגמרי. ואף אחד לא יכול לעזור לי.

אתמול הסתפרתי, אחרי הרבה זמן שלא,

העובדת החדשה שהחליפה את המקסימה שעזבה - היא גם מאוד חמודה,

אז יאללה, נקרא לה החמודה,

אני חושבת שהיא מהאנשים הטובים והאותנטיים, לפחות כך אני מתרשמת מהשיחות שלנו,

והיא יושבת בשולחן שלצדי, איפה שהמקסימה ישבה בעבר.

יש לי תחושה שהיא מאוד רוצה לעזור לי לשפר את העצמי השפוף והמאותגר שלי,

יעני בקטע של לקחת אותי כפרויקט (אני מקרה קלאסי למייקאובר מתבקש)

ועלה נושא השיער שלי שאני יודעת שכבר מזמן הייתי צריכה לספר,

היא המליצה לי על הספר (סליחהההה, מעצב שיער!) שלה והציעה שאם ארצה נקפוץ לשם ביחד, שאני אסתפר והיא תעשה גוונים, וזה בעיר אחרת שהיא מרוחקת קצת ובכיוון המנוגד לעיר בה אני גרה, והיא הציעה שניסע לשם יחד מהעבודה (היא כמובן עם רכב, רוב האנשים עם רכב, אני די יוצאת דופן בסביבה שלי בהיותי נסמכת על תחבורה ציבורית), ואף אמרה שהיא תשמח להחזיר אותי בחזרה - כזאת חמודה, כמובן שלא נתתי לה, יש אוטובוסים.

בכל אופן, היא קבעה לנו תור מראש, היססתי כי השיער שלי הוא מאוד בעייתי ונואשתי ממנו, יבש מאוד ומתנפח מאוד וסמרטוטי וחסר צורה, גלי עם נטייה לתלתלים אך לא מסודרים ויפים (ככה זה, גם בשיער מתבטא הכאוס שמושל בי... ), וכל החיים אני בניסיונות נואשים להבין מה לעשות איתו, רואה את הבנות סביבי עם פריזורה מסתדרת, עושות כל מיני טריקים ותסרוקות יפות וצורות שאין לי מושג איך לעשות, או סתם יש להן גנים מסתדרים יותר משלי. וכבר הסתפרתי בעבר קצר יותר ותמיד חזרתי לאסוף אותו בקוקו או עם קליפס כי הוא התנפח למימדים מדאיגים אה-לה-דיאנה-רוס-במזג-אוויר-לח-במיוחד, וניסיתי כל מיני חומרים, ובאיזשהו שלב כבר ויתרתי ופשוט עשיתי קצוות לרענון כל כמה חודשים וזהו ואוספת אותו בצורה לא מחמיאה, לא הולך לי אחרת. זה גם עניין של תקופות, השיער מושפע מהמצב הכללי - הנפשי, וגם מהתזונה. ומשתי הבחינות הנ"ל, זו תקופה חרטבונה למדי.

ומעצב השיער הזה גם יקר יחסית למה שאני רגילה - פאקינג 300 ש"ח!

אז כשהתור התקרב מלמלתי לכיוונה קולות מהוססים של אופציית ביטול, והיא ביקשה שאם כן אז שנבטל מראש כי לא נעים לה באותו יום, זה כנראה לא נהוג, כי כנראה מדובר בארמון האליזה ויש כל מיני חוקים חברתיים, מה שבכלל הלחיץ אותי כי עכשיו נכנס גם אלמנט האחריות שלי למרקם העדין של היחסים הדיפלומטיים שלה עם הוד מלכותו מעצב השיער המהולל, והבנתי שזהו, התחייבתי, ואין דרך חזרה, אבל החלטתי לזרום בסבבה, והרי גם כך אני הייתי חייבבתתת לקצר את השיער המצ'וקמק שלי.

אתמול עשינו את זה והיה ממש נחמד. היא חמודה, היה כיף. אמנם בדרך שוחחנו על עניין שימוש ברכב מול תחבורה ציבורית, והיא תמיד מנסה לשכנע אותי לקנות רכב כדי שאהיה עצמאית וחופשיה יותר (ממקום טוב, אני יודעת שהיא רוצה לעזור לי לשפר את חיי, וזה אכן לגיטימי ויש יתרונות לרכב, כמו גם חסרונות), וציינתי את נושא איכות הסביבה, והיא ענתה דברים שנשמעו לי כקולו של ההמון המרוכז באגו ובנוחיות שלו עצמו וברובד מאוד חומרי ושטחי ולא חושב על התמונה הגדולה ואיך מעשיו משפיעים על המערכת האקולוגית, לא מודע לכך שמעשיו של כל אחד ואחד מצטברים יחד לכדי השפעה עצומה שדורסת את המרחב. היא טענה שנסיעה בתחבורה ציבורית לא תורמת לאיכות הסביבה כי אוטובוסים מזהמים - אבל הרי כל אדם ברכב פרטי מוסיף עוד רכב על הכביש! ונסיעה בתחבורה ציבורית היא משותפת להרבה אנשים ברכב אחד שגם כך נוסע באופן קבוע ורק מצטרפים אליו! זה היגיון פשוט, והיא לא הסכימה. היא גם אמרה שאוטובוס זה אמצעי תחבורה שמיועד לאנשים שלא יכולים להרשות לעצמם לקנות רכב, עניים, יעני פשוטי העם... הייתי בשוק מהטיעון, אבל ויתרתי ולא פיתחתי את העניין כי לא רציתי שתיווצר אי נעימות או שאצטייר כמרירה או תוקפנית, אני לא טובה בויכוחים ועלולה סתם להתעצבן ולא להצליח לבטא את עצמי בצורה יעילה, כל הטיעונים נמוגים לי מהראש בסיטואציות כאלו ואני מרגישה תמיד שידו של הצד השני על העליונה ושאני בעצם טועה או מגזימה, ואני חשה מתח ואי נחת ואת התסכול של מי שעומדת במבט אפולוגטי מול עולם מטומטם ודורסני.

המספרה הייתה מהסוג היוקרתי/אופנתי/פלצני/מאאאאגניב עם אנשים שנראים טוב, הרגשתי לעומת כולם ממש מוזנחת, מכוערת, סמרטוטית ומוזרה, לחלוטין לא שייכת לשם, תמיד לא נעים לי כלפי אחרים שהם נאלצים להיות באינטראקציה איתי כי אני מבאסת במראה שלי (אני מרגישה כך תמיד, למשל, עם הבוס החדש המצודד), אבל הם היו מאוד נחמדים והתייחסו אלי כאל בת אנוש בעלת קיום לגיטימי (בכל זאת, אני לקוחה). החמודה ביקשה מראש שבעל המקום יספר אותי, ולא איש צוות אחר. מעצב השיער המהולל היה היפסטרי מאאאאגניב ברמות אינטר-גלקטיות, עם זקן היפסטרי ומשקפיים עם מסגרת פלסטיק שחורה (גם לי יש מסגרת משקפיים שחורה מפלסטיק, זה אומר שאני מאאאאגניבה ואדג'ית? ), והוא היה ממש חמוד. כשנתתי לו את ההקדמה הקבועה ("השיער שלי מאוד בעייתי, יבש מאוד ומתנפח מאוד וסמרטוטי וחסר צורה") הוא ענה לי בקול רך ובמבט איכפתי, נחוש ומלא חמלה: "אני נעלב בשם השיער שלך" ואז הסביר לי כמה השיער שלי נפלא וצריך רק לדעת איך לטפל בו ומה לעשות איתו. קח אותי אליך ותטפל בי! לא, לא זעקתי את זה, זו יבבה פנימית שהשתרבבה לטקסט היישר מהתריסריון שלי. הוא המשיך לדבר בביטחון רב ובידענות אה-לה-רפי-קרסו על השינויים ההורמונליים שעברתי לאחרונה שהשפיעו על השיער שלי, שעובר תהליך של שינוי. נו ברור, כמובן, זה הכל בגלל השינויים ההורמונליים שהוא זיהה ממבט אחד וממישוש אחד בשיער שלי. בגלל זה מאז שאני זוכרת את עצמי השיער שלי הוא סחבה. עכשיו הכל ברור. איזה יופי שבכל זאת יש היגיון בעולם ויש הסבר לכל דבר. טוב, לא אהיה צינית לגמרי - יתכן שהוא מזהה דברים מהניסיון הרב שצבר.

הקיצר, עשה את מה שעשה במשך 5-10 דקות, הרוויח 300 ש"ח. בכמה דקות של תנועות מספריים וידיים מרהיבות. לא בציניות - באמת עשה כל מיני טריקים קטנים מרשימים שטרם יצא לי לראות - כנראה אף פעם לא הייתי בידיים של מישהו מהליגה של הבית העליון. נראה היה שהוא מאוד מיומן, והופ, שלח אותי לדרכי עם תסרוקת חמודה מתולתלת. זה היה נראה די חמוד. אבל כמובן שזה לא נשאר כך (וגם לא קניתי חומרים שלהם, אולי שווה בכ"ז לקנות חומרים יקרים של מספרה... אשקול), הבוקר כבר השומר במקום העבודה שלי קרא לי פעמיים, בבואי בבוקר ובצאתי בערב, בשם "אפרו", כי השיער התנפח. וזה כאילו בקטע של צחוקים וירידות באהבה, אבל זה דיכא אותי תחת. לא משנה, כנראה לא שמתי מספיק חומר (קרם לחות במרקם לא שומני בשילוב עם גלייז לתלתלים), וגם כנראה הייתי צריכה לשים על שיער רטוב ומיד אחרי החפיפה (שמתי בבוקר על שיער יבש שקצת הרטבתי). אני בשלב של ניסוי וטעיה באופן הטיפול בשיער וקצת מנסה ליישם כמה טיפים חדשים קטנים שהספר (רב-ספר!) נתן לי. מקווה שלא אצטרך לחזור לאסוף את השיער כמו תמיד. לפחות שאבין איך אפשר לאסוף אותו בסיכה בצורה מחמיאה. נקווה לטוב. נקווה לאדג'יות מרהיבה.

אני קצת עצובה כי כל האנשים המקסימים האלו - המקסימה, החמודה, האצילה, הבוסית לשעבר, ואחרים - אנשים סביבי שכ"כ רוצים בטובתי ושאני אוהבת, ועדיין אני מרגישה כזה מרחק ביננו איכשהו, פער שאני לא מצליחה לגשר עליו, וחוששת שזה פשוט משהו בי, בהתנהלות שלי, שמרחיקה אנשים ממני, שהאובססיביות שלי וההיתקעות שלי על דברים קטנים גורמת לי לפספס חברויות. שאני נמצאת ברובד מציאות אחר. כאילו עוטפת אותי באופן קבוע שכבת בידוד שלא משנה מה אעשה, גם אם אתאמץ ואלך למפגש חברתי ואהיה בקרבת אנשים, אהיה עטופה בה ומבודדת מהאחרים, שונה, מביטה בהם מהצד במבט של ילדה אבודה ומבולבלת. לא משתלבת. ונראה לי שיש פעילות חברתית ענפה ביניהן שאני לא חלק ממנה כי כנראה התייאשו ממני, או שאולי חושבים שזה לא יעניין אותי כי אני תמיד ביקורתית כלפי כל מיני דברים. גם הברזתי ממפגשים חברתיים - כלומר, ההתרחקות כמובן גם באה מצדי - בדיוק בגלל התחושות הללו, ובגלל עוד כמה סיבות. במקום לזרום וללכת, אני לרוב נמנעת. אבל הנה, אני לא תמיד נמנעת. זרמתי עם ההליכה לספר עם החברה מהעבודה, למרות החששות והדאגות. אפילו שתיתי כוס מים שעובדת במספרה הביאה לי לבקשתי מחדר אחר שנגיש רק לעובדים, מקווה שזה היה בכוס נקייה ומים מסוננים ממתקן. היה לכוס החד-פעמית ריח מוזר. נו טוב.

והנה עוד משהו שלא הברזתי ממנו ועשיתי למרות הקושי והנטייה להימנעות - למרות שבלילה שלפני כן היה לי כמעט לילה לבן וישנתי רק כשעתיים והייתי טוטאל לוס, וגם יום לפני כן זללתי מלא שטויות שגרמו לי להרגיש רע (מה יהיה עם הבריאות שלי? אמא'לה, חייבת להתאפס ולהפסיק) - למרות הפיתוי להישאר בבית ליום של בריחה מהעולם, השלמת שעות שינה, צום וליקוק פצעים - 

שלשום מימשתי את התכנית שהייתה לי מבעוד מועד, לקחתי יום חופש ונסעתי למוסד האקדמי שאני מתעניינת באחת מתכניות הלימודים בו. הייתי מספרת בפרוטרוט (כמובן) על התרשמותי, אבל אני קצת חוששת שניתן יהיה לזהות באיזה מקום מדובר אם אסחף בתיאורים. אבל אוף, ראש התכנית (שקבעתי איתו מראש את הביקור שלי שם) הוא צעירצ'יק כזה ענוג וחמוד. ד"ר. יש לו כזה אינטלקט. וואחד אינטלקט. אינטלקט-פורטה. מפעים בסדר גודל של אייקון החציל הזקוף בווטסאפ. והוא נראה עדין כזה. המממ. אולי הוא הומו ונוכל להיות החברים הכי טובים? אולי הוא יתברר כאדם רגיש, עם נפש עדינה אך איתנה, והוא ממש יאהב אותי כי אני חמודה וחכמה ומצחיקה ומיוחדת ורגישה ושברירית-אך-נלחמת ועם פוטנציאל-פורטה. ואני אוהב אותו כי הוא עדין ורגיש ואינטליגנטי ועם עור פורצלן והכי חשוב - הוא אוהב אותי. שייסה. אלוהים, מה יהיה איתי. חוצמזה, אני לא כל רשימת התכונות הזאת. אני גם מעצבנת וכפייתית ואובססיבית ומעיקה ולא נורמטיבית והימנעותית וביקורתית ובעצם לא מודעת לכמה שאני מדיפה דיכאון, לכמה שהמראה שלי מדיף דיכאון וחוסר חיוניות. וככה זה, האחרים קולטים את זה, וזה משפיע על הרצון או חוסר הרצון להתקרב אלי. הפער הזה, הניגוד, בין ההתאהבויות הנרגשות שלי באחרים (בעיקר במי שסתם נחמד אלי כמו לכל אדם אחר) לבין מה שהגוף שלי משדר. לא משנה, בכל אופן, עדיין מעניין אותי אם הוא הומו, אבל גוגל לא עזר לי בזה. רבאק, מה הטעם בגוגל אם אי אפשר לגלות בגיגול אם מישהו הוא הומו ואם הוא עשוי לאהוב אותי ממש ממש???

(רואה לנכון לציין בהקשר זה שתי מילים: "אידאליזציה" ו"פנטזיה").

חוצמזה האנשים שם היו מאוד נחמדים, והלימודים נראים בסה"כ מעניינים. האווירה נעימה. ההגעה לשם קצת מאתגרת מבחינת התחבורה הציבורית, אבל זה לא בלתי אפשרי. נראה לי שארשם ואעשה את מבחן הקבלה. לוקחת בחשבון שיכול להיות שגם לא אתקבל. הקבלה אינה מובטחת. אני אינטליגנטית, אך יש לי חורים בהשכלה וחסרים לי ידע ורקע בכל מיני תחומים. ויש לי קושי בקבלת החלטות ואני נתקעת על דברים קטנים עם ספק כרוני, מה שיכול לחבל במיומנויות ובביצועים שלי. וזה בסדר גם אם לא אתקבל. מקסימום אני והד"ר נהיה רק חברים טובים, בלי יחסי מורה-תלמידה

אפרופו התאהבויות נרגשות במי שסתם חביב אלי באופן פרוצדרולי, אני כנראה לוקחת קשה מדי מחוות פשוטות ושגרתיות שאנשים עושים אחד כלפי השני באופן יומיומי:

לפני זמן מה, באחד הימים הלחוצים בעבודה, הבוס החדש היה כתמיד עסוק מישיבה לישיבה, יצא רגע מישיבה כדי לקחת משהו ולחזור, והייתי צריכה לתפוס אותו להגיד לו משהו, והתחלתי לדבר תוך כדי שהוא מתקדם כולו עסוק בין דבר לדבר וקצת התנצלתי שאני מטרידה אותו, ואז הוא עצר והקשיב לי ובאופן ספונטני שלח לרגע את ידו ושם אותה לרגע על כתפי במחווה ספונטנית של הקשבה, כאילו שבאותו רגע הוא מרוכז בי וכאילו אולי כדי להראות שזה בסדר ושאני בסדר,

ואני הייתי כ"כ מופתעת שהוא נוגע בי, שזה לא מגעיל אותו לגעת בי, והיה בזה משהו חמוד כל כך שהמיס אותי.

וואו, אם ארזה ואשפר את המראה שלי בטח הרבה יותר אנשים יתקרבו אלי ויביעו רצון לקרבה, נכון? אז זה בטח נעים, נכון?

היו לי כמה שיחות עם האחראי על בריאות הנפש בקופ"ח, דיסקסנו והוא הקשיב לי ארוכות ובסופו של דבר המליץ שאנסה להמשיך עוד אצל הפסיכולוגית הנוכחית שהפסקתי אצלה, לתת לזה צ'אנס. הוא דיבר בשבילי עם הפסיכולוגית שרציתי מזמן ושאין לה מקום פנוי כבר הרבה חודשים, ומתברר שלא תתפנה לפני אוקטובר לפחות, בעייתי. סיכמנו שבמקביל גם נבדוק אופציה לטיפול במסגרת מרפאה ציבורית כלשהי לבריאות הנפש שמתמחה באו.סי.די. וקבעתי תור לפסיכיאטרית.

קלשונים בוערים ניטחים ממני

על עצמי

בלי שליטה

פוצעים את מה שיכול היה.

[הו, מה שיכול היה להיות, מי שיכולתי להיות - איזו קטגוריה מופלאה, קל להאדיר את הבלתי קיים. כי הקיים יותר מדי קיים מכדי שיקסום. ולכן מוטב לקונן על הפוטנציאל האבוד הכביר מאשר להתמקד בכאן ובעכשיו המשעממים מעצם מיידיותם הסתמית. הנה החומר הזמין, ה"יש": מולקולות שהמוח משליך עליהן איזו תכלית. חומר שהוא פשוט שם, קיים, וזהו, אין מעבר לזה דבר מלבד הקיום האנושי המשתוקק לכך שיהיה משהו מעבר לזה. בגיל העשרה חטפתי בבטן את האגרוף החזק המשתק של תפיסת הריקנות שבכל זה; אני זוכרת יום שבו לא הצלחתי לצאת מהמיטה מרוב ריקנות מצמיתה. זה נורא. כל הגוף עופרת רמוסה. ולכן "צריך" לבחור במשמעות. כי החלופה יותר מדי איומה ובלתי נסבלת (אם כי יש אנשים בעלי גישה פרגמטית שאינם מוטרדים כהוא זה מהחומריות הטוטאלית ומפשיטת הרגל של כל אשליות הילדות והנעורים. יש להם מנגנוני התמודדות שונים. אני, לעומת זאת, נותרתי מבולבלת ואבודה). כי תחושת המשמעות היא בחירה סובייקטיבית ולא משהו שקיים ספונטנית בעולם. אבל זה המאבק שלי - איני מצליחה לבחור באשליה. ולכן מוטב לקונן על הקיום האחר שיכול היה, אמור היה, צריך היה. should have, could have. להיכסף לאותו יקום מקביל הטומן בחובו את הגאולה, הנחמה, היופי, את כל הדרכים והשבילים והמקומות והאנשים והחלומות והסיפורים והתיקונים והרגשות הנעלים. ואת עצמי האחרת, כמו ש"הייתי אמורה" להיות, בלי הפרעות המציאות... 

המממ. בעיה. לחיות ככה. מאבק מתיש וחסר טעם במציאות. לדפוק את הראש בקיר זה לא יעיל... המציאות היא כפי שהיא, נתונה. ויש בה דברים רעים וטובים ונייטרליים. והסירוב שלי "לשחק את המשחק" של החיים הוא אמנם לגיטימי ומובן ואף מוצדק, אך גם גורם לי להפסיד דברים טובים. את הדברים שאני יכולה להיות - לא ביקום מקביל של מציאות פוטנציאלית חלומית, אלא במציאות של הכאן והעכשיו, המציאות הלא מושלמת, הפגומה, הרגילה, המיידית, הפיזית גרידא. להפסיד חלקים מעצמי. להפסיד חלקים מהעולם. ובכלל, הסחת דעת היא דבר לגיטימי לחלוטין. מהו מהלך חיי אנוש אם לא הסחת דעת אחת גדולה בין הלידה למוות? זה מה יש! עוד משהו - אולי יש מקום לשינוי בתפיסת העולם הזו שלי שמתעקשת להפריד בין "העולם הפיזי הסתמי" לבין איזו "משמעות" גואלת. אולי התפיסה הזו סתם תוקעת אותי בגישה שוללת, ביקורתית והימנעותית כלפי העולם הפיזי - שהוא בעצם הכל, הוא החיים, הוא המציאות. זה מרחיק אותי מהעולם, מאנשים, מהחיים, מעצמי. יש יופי ומשמעות בתוך העולם הפיזי. הוא מתחבר לעולם הרגשות והאינטלקט והחשיבה המטאפיסית - הם בלתי נפרדים זה מזה. הרי חומר ואנרגיה הם נקודות קיצון על סקאלה.... 

אני מניחה שברגע שבוחרים בעשייה ובחיבור מתוך גישה מפויסת ומשלימה ופחות שיפוטית וביקורתית (במקום הימנעות ובהייה מהצד ותסכול ותלונות), הגוף מתיישר לכיוון ההווייה, ומשהו באמת משתנה בחוויית המציאות. אבל אני לא יכולה שלא להרגיש שזו בחירה באשליה שנועדה רק לשפר את ההרגשה. ואני גם לא יכולה סתם ככה לכבות חלקים במוח, ואם יותר לי לומר - חלקים אינטליגנטיים במוח שלי. ואדבוק בציניות הבריאה שלי יותר מכל מרכיב אישיותי אחר שלי שמפריד ביני לבין חיים מאושרים! אך מחשיבת היתר האובססיבית העקרה שלי אפרד בשמחה. מישהו מעוניין? עשרים שקל! מחיר מציאה! בעלת הבית השתגעה! 

אוף! החיים נתפסים בעיני בו-זמנית כמלאים ביותר מדי אפשרויות מבלבלות מצד אחד וריקים לחלוטין מצד שני.

טוב, שוב נסחפתי ושוב אני סתם חושבת יותר מדי ונתקעת על כתיבת ושכתוב פוסט במשך שעות אל תוך הלילה.

אפשר לחשוב שאני מנסחת כאן תובנות הרות גורל, אפשר לחשוב שזו פריצת דרך שתוביל לשינוי מהותי אצלי.... זה סתם תיעוד עוד לופ או.סי.די עקר, מחשבות מתרוצצות על חשבון שינה נחוצה כל כך. בסוף זה יסתכם במחסור בשעות שינה, חוסר יכולת להתעורר מוקדם בבוקר והישארות בבית לישון ולהתחבא מהעולם בחוץ במצב צבירה זומבי. דווקא תכננתי למחר משהו... מזמן לקחתי יום חופש... כדי לבדוק אופציה כלשהי ללימודים... הייתי אמורה לנסוע למוסד אקדמי להתרשם ולבדוק... בזה אני צריכה למקד את האנרגיות שלי, בחיים האמיתיים... ולא בניסיון לנקז לכאן את האנרגיה המילולית הכאוטית של המחשבות הטורדניות שלי. ועכשיו זה ידפוק לי את התכנית של מחר.... את הצ'אנס שהתכוונתי (סוף סוף) לתת לאופציה קונקרטית כלשהי של לימודים בעולם הפרוצדורלי שם בחוץ...

וחוזר חלילה... וחוזר חלילה... נו, מורידה למחיר סוף יום, חמישה שקלים חדשים! עד כאן ההערה בסוגריים]

לכאורה - אין סיבה של ממש;

הימים מביאים עמם אפשרויות מיטיבות,

אך בתוכי - מתח, אי נוחות, אי נחת, טורדנות, בלבול נורא.

כמו נקלעתי לעולם שאיני שייכת אליו, זרה.

חוצנית שמנסה נואשות ולשווא לנפנף בכנפיה המנוונות, לברוח. ואי אפשר.

צריך לכתת רגליים ולחיות, כאחת האדם. אך במקום רגליים יש לי ערפל.

ואין לי שליטה

על תגובת הקפיאה

של מוחי הדרוך, המושהה

יש אנשים שמביעים רצון להתקרב אלי, וזה מבהיל אותי, מלחיץ.

הא, בטח אהרוס את זה. נו מה.

כל רגע מביא

אפשרות של טעות, חרטה,

מה נכון? מה שגיאה?

כבר מעדיפה להימנע...

להיות לבד, בבית, איזו הקלה...

לצחקק בבית ריק

עד דמעות, 

מכל הלב, מכל הבטן,

בקולי קולות,

בלי יכולת להפסיק,

כמו מבדיחה ממש קורעת, 

הסרעפת משועשעת

באימה צרופה

מהאבסורד של הפקעת הפנימית

הבלתי ניתנת להתרה

לצחוק ולבכות בו-זמנית:

רגע שפל מופלא