אוֹר בּשׁוּלֵי הֶעָנָן

בשעה טובה קניתי את כרטיסי הטיסה לטיול לארה"ב. עכשיו אני נשמעת רגועה, אבל הייתי בשוק שאשכרה ביצעתי את זה, וכל התהליך היה כרוך בהמון חרדה והתלבטויות וספקות וקושי להחליט והתייעצויות עם אנשים עד שכבר הייתי מבולבלת ומעורערת מכל ההצעות והפידבקים, אבל בסוף החלטתי פשוט להחליט, ואמנם להיעזר בטיפים ועצות אבל גם לסמוך על עצמי ועל שיקול הדעת שלי, על לו"ז הטיול הכללי שהכנתי. והרי אין מושלם. אז נראה לי שעכשיו אני נכנסת להלך רוח אחר, אופרטיבי ורגוע יותר. כמה כבר אפשר להיות בחרדה ולחשוב מחשבות שליליות. החרדה העיקרית היא כמובן מהטיסה, פחד שיקרה משהו רע. אבל גם את החרדה הזו אני שמה כרגע בצד, מיציתי. הרי כבר החלטתי והלכתי על זה, גמרנו, אז אין טעם בחרדה. מה גם שהסיכויים שיקרה משהו הם מאוד נמוכים, מיליוני איש טסים ברחבי העולם, לא צריך לשקוע בתרחישי אימה. אז כן, תמיד יש סיכוי שיקרה משהו, אבל אם נחשוב כל הזמן על המשהו הרע שיכול לקרות - ויכול לקרות לא רק בטיסה - לא נוכל לחיות. ואני פתאום מבינה עד כמה אני שקועה במצב קיצוני למדי של חרדות וחשיבה שלילית, עד כדי כך שאני לא שמה לב עד כמה אני שקועה בזה ושאפשר גם אחרת, שאני סתם סובלת ומתענה ונמנעת מדברים.

אז - אני יכולה להרפות קצת ואפילו ליהנות מהתהליך. מקווה שיהיה בסדר. קצת מלחיץ אותי לקנות כרטיסים כאלו יקרים, לא רגילה להוצאות כאלו.... וכל שינוי בטיסה עולה הרבה כסף... אז מקווה שהכל יילך לפי התכנית. זה באמת עסק מאוד מאוד יקר, ומסתבר שכנראה המלונות עולים הרבה יותר ממה שחשבנו.

אז בתקופה הקרובה אתעסק הרבה עם תכנון הטיול.

הכרס שלי עלתה באוב. שלום רב שובך כרס נחמדת. לא התגעגעתי אלייך. זה בגלל שבזמן האחרון פרקתי עול וכל הזמן בא לי לזלול. זה בגלל שהמוח שלי עובד שעות נוספות בלחץ מחשבות ותחושת מתח ומוטרדוּת, ומצד שני תחושות ריקנות וחוסר כוחות. התרחבתי קמעא. מקווה שבקרוב המצב הנפשי והתיאבון המטורף שלי יירגעו ואשוב לאורח החיים האחר, של אכילה מאוזנת והליכות מהירות, ואצטמק בחזרה לכדי עלמה רוחנית. כי אני צריכה להיות קטנה נורא, כ"כ קטנה עד שאי אפשר יהיה לראות אותי אפילו במיקרוסקופ ואז אוכל להתחבא בתוך מולקולה ומדי פעם להגיח החוצה ולעשות "קוקו!".

הממממ.

פתאום עכשיו היום ההוא, לפני מס' חודשים, בו מדדתי ג'ינס שורטס קצרצרים מידה 38 ב- H&M, עם גופיה צמודה, ונראיתי להפתעתי סבבה (וגם אחותי הקטנה שהייתה איתי הרעיפה עלי מחמאות), נראה כמו חלום רחוק. זו הייתה פנטזיה רבת-שנים שהגשמתי לרגע קט של פסגת מימוש עצמי חמקמקה. הו, החמוקיים החמקמקים. הו, כרס עיקשת. קישטא, חזרי לאוב שעלית ממנו. יש כאן חמוקיים שמבקשים להתבטא, אז תני להם דרור.

היום הלכתי לעבודה עם שתי צמות. התחשק לי. הרגשתי סבנטיז. לא היה אכפת לי אם זה נראה כמו ילדה מפגרת, אבל דווקא קיבלתי פידבקים חיוביים. אני בעד להחזיר את הצמות לאופנה.

למרות שמרגישה שזו בעצם חזרה כפייתית על אותו פזמון תקוע שלי, כמו תקליט שרוט.

אבל זה העניין בדיוק - אני פגומה. משהו בי לקוי. באופן כללי, אבל בימים אלו במיוחד - מצבי התערער, התדרדר,

ולכן אני כותבת כאן לאחרונה לעיתים קרובות יותר, כמו מחפשת כאן ברוב ייאושי איזו גאולה קטנה... איזו תזוזה לכיוון אחר, מתוך ההתבוססות חסרת האונים שלי עם עצמי.

מישהו מגיב, פתאום אנשים חדשים נכנסים למרחב חיי - הֵי, הם מגיבים אלי באופן חיובי! אולי הקיום שלי בכל זאת בעל משמעות ועניין! אולי אני אטרקטיבית!  

אך זו טעות מצדי לתלות את השינוי באנשים אחרים, באופן בו יחסם אלי והקשר איתם מעורר בי ניצוץ אמונה ושמחת חיים.

המצבים האלו שאני מגיעה אליהם - תחושת ריקנות אקוטית, סתמיות, חוסר חשק גורף, בלבול לגבי מה לעשות עם עצמי, או מה אני צריכה לעשות (לא ברמה הכללית של מה לעשות עם עצמי בחיים - זה גם כמובן יש אבל אני לא מתכוונת לזה כרגע - אלא ברמה הבסיסית של היומיום, כשפתאום אני לא בטוחה מה לעשות באותו רגע, מה לבחור לעשות מתוך האפשרויות), מוטרדוּת מכל מיני דברים, תחושה של כאוס בראש, התדרדרות לאכילה כפייתית - 

המצבים האלו פתאום משתלטים עלי....

אני חושבת שהדיכאון והחשיבה הכפייתית התגברו אצלי לאחרונה, ומדכא אותי לחשוב שזה אולי קשור לכך שהורדתי (על דעת עצמי) את מינון התרופה. מה, אהיה תלויה בתרופות לנצח? איזה דיכאון תחת. מה גם שגם עם תרופות יש לי מצבים נפשיים לימינאליים, השאלה היא האם התרופה גורמת לכך שזה יהיה לעיתים רחוקות יותר ובאינטנסיביות פחותה. מלכתחילה הורדתי את המינון לאחרונה משום שהתחיל אצלי איזה טעם מתכתי מציק בפה, שאכן עבר כשהורדתי את המינון, וגם רופא המשפחה אמר שנראה לו הכי סביר שזו תופעת לוואי מהתרופה. ואני לא מצליחה לקבוע תור לפאקינג פסיכיאטר במרפאה בה אני מטופלת, כי הוא לא חוזר אלי לתאם למרות שהשארתי לו הודעות וגם המטפלת שלי אישית שוחחה איתו כמה פעמים להזכיר לו. היה לי תור אליו שנאלצתי לבטל כשהייתי חולה בסוף חודש מרץ, ומאז לא מצליחה לתאם מחדש. וזה רק הוא שמתאם לעצמו את התורים. אולי בלית ברירה אקבע לפסיכיאטרית בקופ"ח, למרות שכשעשיתי זאת פעם היא אמרה שמכיוון שאני מטופלת במרפאה של משרד הבריאות, אני צריכה להיות מטופלת אצל הפסיכיאטר שם. טוב, נראה.

כמובן שגם באופן כללי אני בשאיפה להפסיק לקחת את התרופה. הטעם בפה רק זירז את זה, אבל מתישהו הייתי מורידה מינון, באיזשהו שלב. הלוואי, הלוואי והייתי יכולה בלי התרופה.

ויש לי את הקטע הזה של "לא נעים לי". אתמול בעבודה הבוסית שלי שאלה אותי ואת המזכירה השנייה מה אנחנו מתכננות להיום, האם אנחנו מתכננות לבוא לעבודה. זה חצי יום עבודה. לא ידעתי שמבחינתה זה אפשרי שאחת מאיתנו לא תבוא, אבל, למרות שהמזכירה השנייה אמרה שהיא תבוא, לא היה נעים לי להגיד שאני מעדיפה לא לבוא, כי זו אני שפותחת ביום רביעי את המשרד, ואם לא אגיע, זה יטיל על מישהי אחרת את המשימה. אז אמרתי שאבוא. גם חשבתי על כך שזה יהיה יום שקט שיאפשר לי לעשות קצת סדר בניירת שהצטברה על שולחני, לזרוק ולתייק. אבל אח"כ התחרטתי שלא ביקשתי לא להגיע, כי בימים אלו קשה לי נורא להגיע לשם, אין לי חשק, ואני זקוקה להתנתקות ומנוחה כמה שאפשר, ואין לי כרגע משימה דחופה בעבודה, וגם חסרות לי שעות שינה ואני במצב צבירה סמרטוטי. אז למה לא ביקשתי? בערב שלחתי להן הודעה האם אפשר שלא אגיע, ורק הבוקר הבוסית ענתה שבסדר, היא תפתח ושתהיה לי חופשה נעימה. כבר הייתי לבושה ובדרך לצאת. אז לא הלכתי לעבודה. ולא נעים לי שביקשתי ברגע האחרון במקום באופן מסודר אתמול. ה"לא נעים לי" הזה, אינעל רבאק. אני פשוט חושבת יותר מדי! וחסרת ביטחון והססנית.

אז זה מה שאני כותבת כאן בסוף? תיעוד חשיבה כפייתית לפרטי פרטים על נושאים משעממים, לא מהותיים, סתמיים וחסרי חשיבות כאלו? אלוהים, זה מה שיש לי להציע? זה התוכן שקיים בי? במה החשיבה שלי מתעסקת, ועל מה היא מתעכבת, למען השם!

חשבתי לפרסם כאן איזה שיר שלי. שבתי לטיוטות של כמה שירים בתהליך כתיבה, אך לא הצלחתי לגבש אותם. משהו בהם לא נראה לי, ואני לא יודעת אם אני סתם מחמירה.

וכל פעם אני אומרת לעצמי שהפעם לא אכתוב יותר מדי בפוסט אחד בבלוג, אבל זה לא קורה, אני כותבת מגילה.

ואני כל הזמן מרגישה שאני לא בסדר.

אני כל הזמן טועה.

אני כאילו כל הזמן במצוקה, למרות שלכאורה אין לכך סיבה.

ומרגישה שמשהו נורא חסר. ושמשהו נורא לא בסדר. ואני בתחושת מתח.

אני מרגישה שאני סוחבת איתי שובל ארוך של גרוטאות חלודות וכבדות שקשור אלי ומגביל אותי, ואני לא מצליחה להיפטר ממנו.

וכאשר תחושת חוסר המשמעות גואה בי, אין טעם לעשות דברים, כי מה זה משנה. זה סיזיפי.

ומצד שני התחושה היא, שיש הרבה דברים לעשות, ואני overwhelmed ולא יודעת ממה להתחיל ולחוצה שהזמן לא מספיק.

ולפעמים גם אין לי כוחות לעשות דברים מסויימים, פשוט אין כוח וחשק לכל מיני התעסקויות ופרוצדורות. לנקות את זה ואת זה ולסדר את זה, זה נורא לא מעניין ולא משנה.

כנראה שאני נתקעת בשלב החשיבה במקום להמשיך לשלב המעשה, אולי זה חלק מהבעיה.

ואז אני מרוקנת לכאן את המחשבות, כאילו שיש לזה איזו חשיבות או השפעה, אבל בסופו של דבר מה שיעזור זה פשוט לעשות.

ולהשלים שעות שינה.

אני רוצה לכתוב בבלוג גם דברים אחרים, לא רק לאונן כאן עם חשיבת יתר כפייתית כמו טורנדו סביב ואקום.

מקווה שאני לא רק אדם תשוש נפשית, ציני, חסר אונים, עם תחושות עזות של ריקנות ותקלת או.סי.די במוח.

רציתי יותר. פעם מאוד נהיתי אחר דברים.

חן חן למי שהגיע/ה עד כאן!

הולכת לקרוא את "הזקן בן המאה שיצא מהחלון ונעלם".

קצת הבהלתי את עצמי. בלי סיבה ברורה. מה פתאום, מה פתאום זלילה. ועוד לדחוף בסוף בכוח. בכלל לא רעבה.

למה על הבוקר 4 קרואסון שוקולד שקדים (קטנים), יכולתי 2.

ואז עוד, ואז זה וזה.

איכס. אני מאוכזבת מעצמי.

לא, זה לא בסדר, וגם לא ברור.

הייתי בסדר, אז מה קרה.

ואין לי כוח לחרטה, עייפתי.

אולי זה כבר התחום שמילים רגילות לא מספיקות לו.

כלומר - צריך שירה.

או מילים רנדומליות: אצטלה, פרקדן, ינשוף, אזדרכת.

או אוסף אותיות: ץץחףלכיע

הייתי צריכה כמו בחלומות ולא

הברזל המלובן הכבד ששורף בידיים ונשמט לתהום הבטן

חיחיחי. חחחחח.

טרילילי. טרהלהלה.

ואנשים.

ואני.

שלפעמים התודעה קצת מתפרקת,

אבל הביטחון של האנשים הרגילים נובע מהדחקה.

אבל תפיסה זו רק דוחקת אותי לפינה של התגוננות והצטדקות.

ובדידות. הו.

הורדתי קצת מינון, אז מה, זה לא אומר.

כמה כבר שנים אפשר עם כדורים, זה לא טוב לגוף, ואני יכולה יחסית להתאזן, מקווה.

וגם עוד זה וזה.

מילה יפה אזדרכת, מזכירה לי צליל הרוח הרך בינות עלים, ושקט.

שלא כמו.

אתמול היה לי תאקל עם הבוסית, נורא לא נעים, בכיתי.

שיחה שהתפתחה משום מה לויכוח מכוער, לא מבינה מה קרה שם.

אמרה אם לא טוב לך כאן את לא חייבת להיות פה, משהו כזה.

הייתי בהלם.

וברחתי החוצה לפינה מרוחקת ובכיתי והתחלתי לחשוב מה אוכל לעשות אם אפסיק לעבוד שם.

וגם שבעצם זה מקום כזה טוב לעבוד בו וחבל שדברים הגיעו לכזו סיטואציה שבסופו של דבר מזיקה לי, ואולי יכולתי להגיב פחות באימפולסיביות ולהתעלם.

אין לי כוח עכשיו לפרט, אבל מה זה משנה.

מה זה משנה מה אני כותבת כאן בבלוג.

מה זה משנה אם אני צורחת או שותקת.

בכל מקרה, אני סתם מלודרמטית ואובֵר-מפרשת.

אני מגזימה ורגישה מדי ומעצבנת.

הו כן, מתחיל להיות לי כיף, לרדת על עצמי, זה המגרש הביתי שלי:

מעיקה, מייגעת, מתעכבת על פרטים, פאראנואידית פאראנואידית פאראנואידית

קדושה מעונה, איכסססססס מגעילההההההההההההההההההההההההההההה

דמעות בעיניים - הו לא, אל תבכי, מה יש לך לבכות בכלל מה את ילדה קטנה ואבודה?

כן! אני ילדה קטנה ואבודה!

אתמול נבהלתי פתאום, מה אולי אני צריכה להתפטר, מה אבל לא יודעת אם אוכל להתאים לעבודה אחרת, כאן הכל הסתדר לטובה, אני אחת אבודה כזאתי שאולי אתקשה להשתלב ולתפקד במקומות אחרים קשוחים יותר או שדורשים יותר מבחינה מקצועית.

כאן זה היה משפחה ואהבה ואיכשהו זה הצליח והיה טוב ועכשיו מה קרה? לא יודעת מה.

אמרו לי אתמול שרזיתי והבוקר בלי תיאבון דחפתי בורקסים וקרואסונים, למה? אין לי תשובה.

אינרציה.

אז תתעשתי! מה את מתבכיינת? זה הכל תלוי רק בך! את זו ששולטת במעשייך.

כן, כן, בפעם הבאה אקנה 2 במקום 4.

בפעם הבאה.

כי את הנעשה אין להשיב.

אה, אני ובן זוגי סוף סוף מתחילים לעבוד יותר ברצינות על המסלול לטיול בארה"ב. הכרחתי אותו לשבת איתי על זה.

אני לא אוהבת שאנחנו דחיינים כאלו. שלוקח לנו זמן.

הוא נורא עמוס בעבודה ובסופ"ש הוא גמור אז אין לו כוח לשומדבר.

וגם אני התעכבתי כי הייתי מבולבלת עם כל מיני דברים נוספים וגם לא הייתי שלמה עם זה.

אז רצינו יוני הקרוב, והנה זה מתקרב, ועוד לא עשינו שומדבר פרקטי.

אז אני מקווה שעכשיו נעשה.

לא שאני שלמה עם זה - יש לי פחדים רבים, מפחדת מהטיסה, מפחדת שישתבשו דברים, מפחדת שלא נסתדר עם לסחוב את המזוודות הכבדות (יש לי בעיה בגב התחתון ולא יכולה לסחוב דברים כבדים, וגם לו היה משהו בגב לא מזמן, אבל אולי זה היה רק שריר תפוס), ונרתעת מכל הטרחה הכרוכה. לא משנה כרגע.

זה בעצם היה הטריגר לויכוח המכוער עם הבוסית. באתי לשאול משהו לגבי מועד היציאה לטיול, אם זה בסדר שאסע בזמן שיש משהו מסוים בעבודה, ואז ענתה והוסיפה שאודיע בהקדם על תאריכים כי גם היא והמזכירה השנייה רוצות לנסוע ביוני לחו"ל. וזה היה מידע חדש עבורי, הן לא אמרו לי, אז ציינתי את זה. והיא אמרה שאני לא צריכה לדעת את זה. והתפתחה שיחה מוזרה. ואח"כ היא קצת התנפלה עלי, אמרה שלא אעשה מזה סיפור, שאני תמיד חושבת שיש איזו קונספירציה נגדי, וכו' וכו', וזה התפתח למה שזה התפתח.

אח"כ שאלתי את המזכירה השנייה והיא אמרה לי שהיא חשבה על טיול אך טרם עשתה דבר, ושהיא לא ידעה שהבוסית תכננה לנסוע ביוני.

תשע בבוקר, יום העבודה בקושי התחיל, וכבר אין לי כוח אליו. ודווקא הייתי באמת בסדר, לא יודעת למה דברים אצלי מתפתחים בדינמיקה כזאת, אני מצרה על יסוד ההרס העצמי שבי, אני עייפה מהעליות והנפילות.

ובעצם, שום דבר לא קרה.

הכל אצלי בראש.

אז אולי הראש הזה צריך לנוח.

לכבות את השאלטר.

הוא לקוי, המעגלים החשמליים עובדים קצת עקום,

הוא עייף מסערות הברקים התכופות,

די.

אבל לא, זה לא נגמר.

וכאן בטח היו אומרים לי - אז תתאבדי! יאלללללה. תפסיקי לזיין את השכל, תעשי לכולנו ולעצמך טובה, ותתאבדי.

אני מרגישה ממש נוראית. ואני מבינה שאני מחמירה עם עצמי ושיותר מדי אכפת לי ושאני כנראה מייחסת משמעות יתר לדברים קטנים, ושזה חלק ארי מהבעיה שלי.

וחוצמזה, כבר מזמן איבדתי את הדרך, ומאז אני רק איכשהו תועה.

כמובן, צריך לקחת את הדברים בפרופורציות הנכונות. כמובן שהכי חשוב הבריאות, ושיש צרות אמיתיות בעולם, ויש לי על מה להגיד תודה - טפו טפו טפו בריאות (רק שיש לי את האו.סי.די, ונקווה שענייני הגב לא יחמירו כשאהיה מבוגרת יותר), עבודה טובה, זוגיות חיובית, קשר קרוב עם אחותי הקטנה. אני תמיד זוכרת את זה, אבל מותר לי גם להתלונן על מה שמציק וקשה לי....

היה לנו במסגרת העבודה יום כיף, מין יום גיבוש כזה שיש פעם בשנה, בד"כ יוצאים לאיזשהו סיור מודרך באתר זה או אחר, וגם אוכלים צהריים במסעדה, וכך היה גם הפעם.

בשנה שעברה לא הגעתי ליום הזה, לא הרגשתי טוב, נפשית ובעקבות זאת פיזית - זלילות ובקושי ישנתי - כך שבבוקר הייתי במצב צבירה מצ'וקמק קשות והודעתי שאני לא באה. הבוסית שלי נורא התאכזבה ממני (רבאק, אני מאותגרת, קשה לי! והיא יודעת), במיוחד כי זה היה סיור בעקבות רחל המשוררת ולאה גולדברג וזה נורא מתאים לי (אני אוהבת וכותבת שירים ואני נוטה להיות דכאונית לתפארת, אז מבחינתה זה היה תפור עלי) ובטח היה מעניין אותי. באמת חבל לי שפספסתי, אבל אולי גם הייתי מתעצבנת מהתגובות של האנשים המיינסטרימיים שהמשיכו למחרת גם בעבודה - דיונים של אנשים פשוטים, רגילים, שטחיים ומשעממים על משוררים מדוכאים וכמה הם שמחים שהם לא משוררים מדוכאים אלא אנשים שמחים ויציבים, ואיזה חיים נוראיים ומלאי סבל היו למשוררות המדוכאות האלו, ואיך זה היה מדכא (מדחיקנים! גם אתם תהיו יום אחד מזון לתולעים! זה לא מדכא? הא לכם ונה לכם!  (ובזאת כנראה המחשתי כאן מדוע פופולריות חברתית איננה מן המאפיינים הבולטים שלי, חיחיחי. לגמרי party pooper) ).

אבל השנה התייצבתי (למרות ששוב למרבה הפלא פקד אותי לילה כמעט נטול שינה!) והצלחתי (להפתעתי) להשתלב במיינסטרים (סוג של. אך בו-זמנית להיות חתרנית! פרטים בהמשך). כלומר התחלתי את היום עם גישה של נחירות בוז מיזנתרופיות (ביני לבין עצמי) כלפי דיונֵי היַכנֵע בבוקר במכונית, מה גם שאחת מהנשים היא מישהי שאני קצת לא סובלת. הקול הרועם שלה שמלהג על הבן המוצלח שלה כמעט קרע לי את עור התוף. היא ישבה לידי והיה לה קצת ריח של קקי שעִרפֵּל לי את החושים. או אולי זה היה ממשהו אחר באוטו. היא מאוד דעתנית ואוהבת לדחוף את האף לחיים של אחרים. ולדבר על הבעל המוצלח שלה ועל הבן המוצלח שלה. ושיש לה בן מוצלח, שבין שאר הישגיו בחיים הוא גם מאוד מוצלח. וסיכמתי ביני לבין עצמי שכל מה שאני צריכה לעשות זה להיות שם, לא חייבת לדבר, וזה פשוט יעבור. אך מצאתי את עצמי בהמשך משוחחת פה ושם, מקשיבה להסברים המעניינים של המדריך, מתמסרת למזג האוויר הנעים שהפתיע לטובה (למרות איומי החזאים על כך שהגשם יימשך  -זהו שלא) ודיברתי עם כמה בנות שבד"כ לא יוצא לנו לשוחח לעומק בעבודה, והיה לנו ממש כיף להכיר קצת יותר, כל אחת סיפרה קצת על עצמה, ומצאנו נקודות זיקה, והתחלתי להרגיש פחות מאוימת מהן ומהעולם ויותר מתעניינת ונהנית לי ברוגע ובנעימות. וגם לא היה אכפת לי ללכת לבדי עם עצמי, או להיות בצד של שיחה ולהשתעמם או לא לקחת חלק, או לשתוק, או להרגיש לפעמים לא שייכת ולפעמים כן שייכת. לא היה אכפת לי מה חושבים עלי ומי נגד מי. פשוט הייתי שם.

אני כל כך עסוקה בלהגן על עצמי מפני אנשים והעולם (זה מתיש) ובלהיות פאראנואידית, עד כדי כך שזו הייתה תגלית מרעישה עבורי שבנות שהרגשתי שתהום פעורה ביני לבינן הן בעצם נחמדות ושאני יכולה למצוא על מה לדבר איתן ולהרגיש יחסית בנוח איתן. אני כל כך לא רגילה לזה.

וכמו כן הייתה לי סיטואציית או.סי.די (אלמנט חתרני!) שטחנה לי את הראש בטורדנוּת מעיקה עד שבערב שלחתי הודעת ווטסאפ ארוכה לפסיכולוגית שלי - על כך שכשהיינו בבית הקפה בבוקר, הלכתי רגע לשטוף ידיים בשירותים, והשארתי את התיק שלי על הכסא ליד הבנות שישבתי איתן לשולחן, ואני לא רגילה להשאיר את התיק שלי ללא השגחתי, ואני לא רגילה להיות בסיטואציות חברתיות כאלו, אז לא ידעתי אם מקובל להפנות תשומת לבן שאני הולכת רגע ושישימו עין על התיק (שגם לא יחליטו פתאום ללכת וישאירו את התיק ללא השגחה), או שזה מיותר ומובן מאליו ויעיד על דאגה מוגזמת, הרי ברור שהן כולן שם, ובסוף לא אמרתי כלום והלכתי וחזרתי ואחרי זה הרגשתי מוזר. וזה חזר על עצמו אח"כ בארוחת הצהריים כשכולנו ישבנו יחד לשולחן והלכתי לשירותים והשארתי את התיק שם בלי להגיד שום דבר לאף אחת. ואולי כשנעדרתי מישהו חיטט לי בתיק או לא יודעת מה. למרות שזה לא הגיוני, ומבינה רציונלית שזו דאגה מוגזמת, אבל לא בטוחה...

ובארוחת הצהריים ישבה לידי מישהי שגיליתי שגם היא נגעלת מזה שאנשים אוכלים עם הסכו"ם האישי המשומש שלהם מצלחת משותפת של אוכל (חטא ה- double dip הסיינפלדי הידוע), במקום לקחת מהאוכל עם כף לצלחת האישית שלהם ולאכול שם. ממש לא בא לי לאכול רוק של אנשים אחרים, בלעעע, כמו שאני אתחשב באנשים אחרים ולא אדחוף להם את הרוק שלי לצלחת. וגם לה, כמוני, יש קטע "סטרילי" (אפילו התפלאתי לגלות שבדברים מסוימים היא מחמירה יותר ממני...). ואני מכירה אותה שנים ואף פעם לא תיארתי לעצמי שיש לה קטע כזה אז זה היה משעשע לדסקס את זה. אני תמיד בעמדה מתגוננת, מתנצלת וחוששת, כך שזה היה משחרר (וחתרני!) לדבר על זה ממקום של ביטחון עצמי והבנה ופתיחות (כמובן הכל במידה ולא קיצוני, לא צריך להגזים גם עם ה"סטריליות", ברמה קיצונית זו הפרעה שפוגעת בתיפקוד, מי כמוני יודעת). אני תמיד מרגישה שאני יוצאת דופן בזה ומתביישת, אבל מסתבר שיש עוד הרבה אנשים כאלו, וחוצמזה שיתביישו האנשים הדוחים שתוקעים מזלג שלהם בתוך אוכל משותף, זה לא מנומס. ובצהריים ישבה מולי ההיא שאני לא כ"כ סובלת, וטיפחה במו ידיה את רמת התיעוב שלי כלפיה בכך שתקעה את המזלג שלה במנות משותפות (אבל בסופו של דבר לאורך היום רמת התיעוב שלי כלפיה הלכה וירדה, היא בסה"כ אדם נחמד, טוב ובעלת ידע נרחב), וכשאני והסטרילית השנייה דיסקסנו את הנושא, ועוד מישהי הצטרפה לדיון וציינה איך שבארץ זה נהייה איכשהו מנהג יחסית מקובל אך בארצות אחרות לא רק שזה לא מקובל אלא שמזדעזעים מזה, ציינתי שהישראלים שעושים זאת הם בהמות, והקפדתי להטעים את המילה בהמות, כדי שזאת שמולי תקלוט. והיא אכן קלטה. כשהגיע הקינוח (בצלחת משותפת כמובן) היא אמרה בנימוס שהנה, היא נותנת לי אם אני רוצה לקחת לעצמי מהקינוח לפני שהיא תיקח. והודיתי על ההתחשבות אבל לא לקחתי כי גם ככה לא התחשק לי על הקינוח הזה.

אגב, בקושי החלפתי מילה עם הבוסית שלי ועם המזכירה השנייה (אנחנו צוות של שלוש במחלקה הספציפית שלנו). הרגשתי מוזר, כאילו אני מרגישה רחוקה מהן, ויותר קרובה לבנות אחרות שאני לא עובדת בצמוד אליהן. ובכלל בזמן האחרון אני מרגישה איזו קרירות משתיהן (כלומר בגישה שלהן כלפַּי), אבל אולי זה רק בראש (הפאראנואידי) שלי (רגע, אולי נמאס להן ממני בגלל הפרנואידיות שלי! המוח שלי נכנס ללוּפּ).

וגם דיברתי קצת עם מישהי שהיא זו שראיינה אותי בראיון הראשוני כשהתקבלתי לעבודה, והיא נראתה מדוכדכת, אמרה לי שהיא לא בנויה לאירועים חברתיים כאלו, ושוב נדהמתי לגלות שבקרב אנשים שאני משייכת ל"מיינסטרים" (המאיים) יש כאלו שגם מרגישים תחושות מסוג זה, כמוני. וסיפרתי לה על איך תמיד הייתי אאוטסיידרית ושאני בכלל אמורה להיות מיזנתרופית, אז לא ברור איך בסוף נהניתי ביום הזה מבחינה חברתית, אולי אני בעצם אוהבת אדם? ואז היא ענתה לי שהאדם אוהב אותי, שהיא אוהבת אותי, וזה היה חמוד.

 באופן כללי, מצבי השתפר בשנה האחרונה, גם אם יש באופן טבעי גם נסיגות. כך שאם בשנה שעברה הרגשתי שאני בכלל לא מסוגלת להתמודד עם אירוע כזה, הרי שהיום אני כן מסוגלת. וזו התקדמות.

בלילה האחרון חלמתי שאני לא בזוגיות אלא נמצאת בשלב של לנסות ולהכיר בן זוג. ואני מכירה מישהו ואנו נפגשים במשך תקופה קצרה והוא מקסים וכיף לנו ביחד והרגשות שלי כלפיו משתוללים. אבל פתאום הוא אומר לי - נכון שאת צינית? ואני מודה שכן, שאני צינית. ואז הוא אומר שלמרבה הצער הוא לא יכול להיות איתי, כי לא מתאים לו אדם ציני, הוא פשוט טיפוס שונה, למרות שאני מקסימה וכו'. אבל מוסיף שיש לו חבר שדווקא יכול לדעתו מאוד להתאים לי והוא ישמח להכיר ביננו. אבל אני לא מסוגלת לחשוב על זה בכלל כי אני מוצפת צער על הפרידה. ואני לא רוצה את החבר שלו, אני רוצה אותו. הדחייה מצדו קשה לי, כי הרגשתי שאני כל כך אוהבת אותו ושהקשר איתו היה טוב כל כך ועשה לי טוב וחשבתי שהוא אוהב אותי. ואני כועסת על עצמי, למה הודיתי שאני צינית, או למה אני צינית, רק בגלל זה הוא החליט לסיים את הקשר. אנשים ציניים לא זוכים לאהבה כזאת. כי הם מרירים. ומי אוהב לחלוק חיים עם אנשים מרירים. וזה כואב לי וחבל לי נורא. אבל הוא כל הזמן מחייך כי הוא אדם אופטימי והכל בסדר, הכל טוב.

יהיה לו טוב יותר בלעדי.

(גאאאד, אני כזאת פולניה )