אוֹר בּשׁוּלֵי הֶעָנָן

אז מה קורה בחיי המרתקים מאז הפוסט האחרון? שאלה טובה! במילה אחת: כלום. וב- 589 מילים:

בהתחלה נכנסתי לדיכאון-תחת מהסוג העכוזי במיוחד מהרחש שהתגבר לי באזניים מהחתונה. התייסרתי והתחרטתי ושחזרתי שוב ושוב וחפרתי לבן-זוגי ולאחיות שלי וזה העסיק אותי ימים שלמים. עודדו אותי, הזכירו לי לקחת בפרופורציות, שזה קורה להמון אנשים, אמרו לי שזה שטויות, ששום דבר לא קרה, שפעלתי בסדר גמור, שזה ייחלש, עניתי שאני מקווה אבל שבינתיים זה לא נחלש. נתקעתי על זה. הרגשתי שהנה, זה בסופו של דבר החיים - מדברים על כך שיש כ"כ הרבה דברים לעשות, להגשים, ליהנות, בעולם שם בחוץ ולא יודעת מה, וטריליון עיסוקים ופעילויות ויעדים ומקומות ואנשים, והנה פעם אחת הגחתי מהמאורה שלי והלכתי לאירוע - וקיבלתי את הרחש המציק הזה שאני תקועה איתו בתוך הראש שלי, וזה החיים שלי כרגע, פאקינג רחש. אז איפה החיים מלאי האפשרויות וההנאות והחלומות והתקוות והציפיות והרצונות ואיפה אני. שבסופו של דבר הגוף מזכיר לנו את מגבלות מהותו הפיזית עם כל מיני תופעות מוזרות, והאמת הנוראית שמתגלה כשמתבגרים היא שכל המשמעויות שאנו נתלים בהן הן אסקפיזם מהטבע הפיזי המוחלט והשברירי שלנו, וזהו. ושאולי אני פשוט לא בנויה לעולם שם בחוץ, רגישה מדי, מוטרדת מדי, מושפעת מדי. 

ישבתי בבית והאזנתי לרחש המקסים שבתוך הראש שלי. זה היה העיסוק העיקרי שלי.

התעוררתי בבוקר לתוך רחש חזק ובלילה הלכתי לישון לתוך רחש חזק.

אמרו לי להתמקד בדברים אחרים, לעשות במקום להתבוסס במחשבות, אבל בהתחלה לא הייתי מסוגלת. ביליתי בחג הרבה ימים בבית בלי יכולת לעשות שום דבר, מרוב דיכאון משתק, מלבד מרתון צפייה בכל העונות של הסדרה של לנה דנהאם (השנויה במחלוקת, יש שמתחברים אליה ויש שסולדים ממנה) Girls, וצללתי בהנאה רבה עמוק ליקום של הסדרה. כן, נכנסתי לזה רגשית בצורה קשה, כראוי לאסקפיזם. לא שהסדרה היא אסקפיסטית במהותה, אלא בדיוק להפך. והיא עוררה בי רגשות מאוד אמביוולנטיים לגבי דמויות שיש בהן מצד אחד משהו נוגע ללב ומרגש ויפה ואמיתי וטוב לב ובמקרים מסוימים מעורר הזדהות ואמפתיה, ומצד שני הן גם מעצבנות ונרקיסיסטיות ודפוקות רגשית ופוגעות באחרים ועושות שטויות ילדותיות. מאוד העציבו אותי הפרידות בין הדמויות, יש משהו כ"כ טראומתי ומכאיב בפרידה, בסיום הקשר בין שני אנשים שהיו קרובים ואוהבים ומסורים כ"כ זה לזה, שחלקו חיים ונפש ופתאום הופכים לזרים. הקסם שמתפוגג, והביחד שמתחלף בבדידות. ותחושת הבגידה והעלבון והאפסות והצער כשצד אחד מוצא מושא אהבה אחר, וכאילו - לכאורה - מוחק את האהבה הקודמת. מה שהיה אוצר נדיר וחשוב ומהותי ומשמעותי ומקסים כל כך, פתאום מוכרז כלא רלוונטי עוד, לא קיים.

השבוע שודר הפרק האחרון של הסדרה. והנה עוד יקום חלופי הגיע לקצו וצריך להתעורר ממנו ולעבור ליקום החלופי הבא שירפד את היומיום.

לקראת סוף החג התעשתתי. נמאס לי להתלונן כל הזמן על כך שאני לא עושה דברים שאני צריכה לעשות ולהתבוסס בשיתוק של הדחיינות וההימנעות, ופשוט התחלתי לעשות. סוף סוף ניקיתי וסידרתי את הבית וגם עשיתי את הסדר הנכסף מעל הארון שנמצא ב- to do list שלי כבר יובלות, זה היה כזה סיפוק למחוק סוף סוף את הפריט מהרשימה. אני יודעת שזה משהו ממש קטן, אבל עבורי זו הייתה חוויה ממש משחררת ומעצימה וההרגשה שלי השתפרה ופתאום הרגשתי שהכל עוד אפשרי ושיש עוד הרבה דברים מעניינים לעשות. ולמחרת גם שמתי לב שהרחש נחלש והתכווץ ופחות מפריע לי ושאני מוכנה להמשיך הלאה. היפ היפ הוריי!

התחלתי סוף סוף ממש ליהנות מהחופש,

אבל אז הוא פתאום נגמר באכזריות ומצאתי את עצמי בחזרה בשגרת העבודה, ועוד בימים עמוסים וארוכים במיוחד כי המזכירה השנייה בחו"ל וחוזרת מחר. אני מותשת. ואני גם יסודית ופרפקציוניסטית ומשקיעה, לא יכולה לעבוד כלאחר יד. נו טוב, this too shall pass!

חוצמזה, ליל הסדר אצל ההורים שלי דווקא היה נחמד יחסית בסך הכל, באופן מפתיע, בהתחשב בעובדה שמדובר בהורים שלי... כמובן שהיו רגעים מביכים וביזאריים, אבל לא משהו נורא... ואפילו לבשתי שמלה יפה שמצאתי בארון, אז לשם שינוי הייתי קצת מגונדרת...

אני רוצה לדעת מי כאן איתי!

אני רוצה ביחד!

רוצה שמח ואוהב!

בוא'נה, היינו בחתונה הערב, מישהו מהמשפחה המורחבת של בן זוגי, נאלצתי ללכת מטעמי "לא נעים", כמה רעשששש, הייתי עם אטמי אזניים כל הזמן, ועדיין זה היה מעיק עם בומים בחזה. בשנים האחרונות הווליום באירועים, ובהשמעת מוסיקה במרחב הציבורי בכלל, עלה לדציבלים מטורפים, איך אנשים מסכימים לזה, נכנעים, רואים אנשים סובלים ושותקים... זוועה. ואנשים עישנו בלובי מתחת לשלטים של "אסור לעשן", ככה שזה היה לנוע בין האולם הרועש לבין הלובי המעושן. מקסים פשוט, פיכס, איזה אספסוף דוחה.

הייתי צריכה לצאת החוצה אל מחוץ לאולם, לנשום, חבל שלא עשיתי זאת, וחבל שחלק מהזמן פשוט חזרתי לשבת באולם בשולחן שלנו על רקע המוסיקה התוקפנית. מקווה שלא יהיה לי רחש באזניים אח"כ לפני השינה כשאשכב במיטה (לפני המון שנים הייתי בהופעת רוק רועשת ולאחר מכן נהיה לי רחש חזק באזניים שנהיה קבוע, עם השנים נרגע - או שנחלש, או שהתרגלתי, לא יודעת. אני כבר בכלל לא שומעת אותו בלילות, אז נראה לי שנחלש. אך חשיפה לרעש חזק מגבירה אותו).

שאלתי את אחד האחראים אם ניתן להחליש קצת את המוסיקה, בהתחלה אמר שיבקש מהדי.ג'יי בהפסקה, אבל אח"כ זה שוב עלה, וכששאלתי אותו שוב, אמר שרק ככה אנשים ירקדו. איזה היגיון עקום, איך האטימות, הוולגריות והצעקנות הולכים ומשתלטים על המרחב הציבורי שלנו. זה ההיגיון: אם המוסיקה תהיה רק חזקה או חזקה מאוד, אבל לא רועשת-קורעת-את-עור-התוף, אז אנשים לא ירקדו. יה, רייט. בשביל שיהיה שמייייח ושאנשים ירקדו, צריך נזק לשמיעה. פה ושם אנשים העירו שהמוסיקה רועשת מדי (גם בן זוגי), אבל אף אחד לא מבקש או שואל. העיקר שכולם מחייכים כי הכל בסדר! עדר שמייייח בדרך לשחיטה!

חוצמזה היה אוכל ממש טעים (רק נחכה ונראה שאין תופעות לוואי),

והדרך לשם ובחזרה הייתה זוועה מבחינת פקקים, גם ככה זה היה רחוק מאיתנו. 

אח של בן זוגי הוא יצור אגואיסט ונצלן, סתמי ולא מעניין שתמיד מדבר בידענות על כל מיני דברים, שנשוי לערסית שמתיימרת לא להיות ערסית, והם פשוט התעלמו מאיתנו,

שאלתי את בן זוגי אם זה לא מוזר שאח שלו מתעלם ממנו - הוא אמר לי שככה האח מתנהג כשהוא עם אשתו, וזה לא הפריע לו בכלל. נו טוב, בכל משפחה יש דברים מוזרים.

לא שיש לי על מה לדבר איתם ולא שאכפת לי מהם, אבל זה נראה לי מנומס לפחות להגיד שלום, הרי ישבנו באותו שולחן, רק שלא הייתה לי הזדמנות כי הם לא הסתכלו לכיווני אפילו פעם אחת. יכולתי ליזום ולגשת להגיד שלום, אבל הרגשתי לא נעים. ובכלל, השמנתי ואני נראית בלעעע, אז לא רציתי לספק להם הזדמנות לבחון אותי יותר מקרוב. יצא לי חצ'קון בסנטר וחצי חצ'קון במצח. לפחות זה חסך לי את הצורך לנסות להיכנס איתם לסמול-טוק. הם היו מאושרים מהמוסיקה המפגרת עם המילים המפגרות.

אמנם יש חתונות בסגנונות שונים ועם אוכלוסיות שונות, ויצא לי להיות בחתונות עם אוכלוסיה "איכותית" יותר ועם מוסיקה יפה בווליום סביר, אבל עדיין חתונה נראית לי טקס מפגר ומיותר, כל הטרחה הזאת לשופוני הזה מול אנשים שעם רובם אין כמעט קשר כל החיים, כל הקלישאות, כל זה לא משנה. בעבר היה לזה יותר תוקף מסורתי ושבטי/חברתי, היום זה לרוב כבר סתם... גחמה... וואו, החלטנו לחיות ביחד! יופי, אז תחיו ביחד ותיהנו, מאחלת לכם את כל הטוב שבעולם, למה צריך לעשות על זה כל כך הרבה רעש? זו לא החלטה כזאת מקורית. תתמקדו בלהיות אנשים טובים.

טוב, אני יכולה להמשיך ככה לנצח. חיכיתי שיהיו מים חמים למקלחת שאוכל לנקות מעלי את ריח העשן. ואני נוראאאאאאאאא עייפההההה.

לילה טוב!

ממני,

המיזנתרופית הגאה!!!!

אור. לנדו.

נ.ב - אני לא באמת מיזנתרופית. אני רגישה. זהו.