לא מאמינה שהשופ"ס (מלשון "שופסבוע") הגיע ושהשבוע ההזוי הזה נגמר! יששש והיפ היפ הוריי וכהנה קריאות שמחה ספונטניות! שיואו. היה מאתגר. השבוע הכי עמוס בשנה. היו גם ימים של מעל 12 שעות עבודה, ומה שסיבך עוד יותר את העניין הוא שאתמול, אחד הימים הכי עמוסים, הבוסית חלתה ולא הגיעה ונפל עלי הרבה לחץ ותיקתקתי דברים ועבדתי בטורים גבוהים. ואני פרפקציוניסטית והיו איזה שני דברים שקצת לא עשיתי בצורה מושלמת וזה קצת ביאס לי את התחת, ועם כל הלחץ הבוקר קצת הגעתי לנקודת שבירה וקצת בכיתי בואכה התמוטטות עצבים, אבל נרגעתי, וגם הבוסית שלי מאוד הרגיעה אותי בטלפון ואחה"צ הגיעה לעבודה והרעיפה עלי מחמאות ומסרים חיוביים ומרגיעים ושאני עשיתי מעל ומעבר ועכשיו מגיע לי לנוח ולהתנתק.
בימים שלפני כן, יותר בתחילת השבוע, גם התעצבנתי קשות מכל מיני דברים במשרד, בעיקר מהבוסית ומהמזכירה השנייה, נוצרו סיטואציות שצ'יקמקו לי את העצבים, אך מכיוון שאני בתקופה נפשית קצת טובה יותר, ניסיתי לנקוט שיטת התמודדות קצת אחרת, לא להיכנס לסרטים קשים ולהתמוטט נפשית (את זה כאמור שמרתי, בקטנה, לשלבים מאוחרים יותר של השבוע), ועימותים ישירים שעלולים לגרום להתדרדרות היחסים, אלא להרפות וללכת על כיוון יותר קליל וחיובי - שרתי לעצמי בשקט תוך כדי עבודה שירים מרגיעים להוצאת הקיטור עם מלל מתאים לסיטואציה בסגנון מיוזיקל אוף-אוף-אוף-אוף-ברודווי (מושגים כמו "לוֹם ברזל" ו"לא סובלת אותך" כיכבו בלהיטים המרכזיים), וחייכתי. ניסיתי לשמור על חיוביות. דיברתי עם עצמי במנטרות מוסיקליות, וסיננתי אמירות מתריסות ביני לבין עצמי. נסיבות של אווירה מטורפת דורשות תגובות בהתאם לשמירה על השפיות.
אבל ברור שחלק מהעניין זה גם הנטייה שלי לקחת דברים קשה מדי, והאופן בו אני מפרשת דברים שאנשים אומרים ועושים. לפעמים אני מסבכת שלא לצורך. מתעמקת במשמעויות אפשריות בזמן שאחרים עוברים הלאה ושוכחים. מייחסת כוונות ומניעים שליליים או מורכבים שלאו דווקא קיימים. זה בין השאר גם בגלל שאני נמצאת במצב קיומי של מגננה מול העולם. אני עובדת על זה. זה עלה בפגישה האחרונה אצל הפסיכולוגית, אבל התחלנו לדבר על זה רק בסוף הפגישה, ונמשיך לדסקס את זה בהמשך....
עד כאן להלילה.
הערב היה נחמד באירוע חגיגי בעבודה שסיכם את השבוע.
הפצירו בי להישאר לאירוע, והרגשתי רצויה וחלק מהחבורה.
קיבלתי מחמאות על השמלה.
מוסיקה נעימה התנגנה ברקע.
בן זוגי הצטרף.
רוח קלה עד קרירה ליטפה ושיחקה בצמרות העצים.
הרגשתי כמה אני אוהבת להיות חלק ממקום העבודה הזה, ואיזו זכות נפלה בחלקי לעבוד שם.
וכמה אני אוהבת את האנשים שם.
איך אני רוצה את האיזון הנפשי, האיזון העדין הזה, להתמקד בעיקר ולא לתת לטפל לערער, לא ליפול לביצת הפרטים הקטנים שמושכים מטה. להתמקד בחיובי ולהרגיש שהוא לגיטימי, שהוא החיים. שיש לי כוח ויכולות והשפעה. שאני גם סובייקט ולא רק אובייקט. שזה אפשרי, גם אצלי.
רואה לנכון לעדכן, אחרי שדיווחתי כאן מ"תחתית השאול" הנפשית שהייתי בה, שחל שיפור מבורך במצבי....
העליתי מינון התרופה, ומעניין אם זה קשור, לעולם לא אוכל לדעת בוודאות....
התייצבתי....
היום ניקיתי את הבית, ולאחר מכן עשיתי הליכה,
והמוסיקה ששמעתי תוך כדי עשתה לי טוב, מילאה אותי בתחושה של התעלות,
הפעם הלכתי על אייטיז, וכמה שירים הזכירו לי את כיסופי גיל העשרה (ואולי לא רק גיל העשרה),
רציתי לשים אותם פה אבל משום מה אני לא מצליחה להכניס כאן סרטון יוטיוב כמו פעם, משהו השתנה. מאז שמשהו השתנה בקוד ה- Embed ביוטיוב, אני לא מצליחה לשים כאן סרטונים.
אנסה לשאול כאן אנשים, לברר... ואם יימצא פיתרון אכניס את הסרטונים בהמשך....
תוספת עריכה מאוחרת - ניסיון להוסיף כאן את השירים מיוטיוב שרציתי קודם - לפי הנחיות שקיבלתי מ"קנקן התה" בבלוגו:
יאאאאאא, נראה שזה הצליח! איזה כיףףףףף! סוף סוף אני יכולה לחזור לשים כאן שירים.... ובאמת הגיע הזמן שאכיר את הדרך היעילה והנוחה יותר לשים כאן סרטונים ותודה ל"קנקן התה"!
נכון שאלו שירי אייטיז (וסוף סבנטיז לגבי בלונדי) כיפיים? לפחות אצלי, זה מזכיר לי התאהבות, אפילו תמימה וילדותית, ואיזו התעלות וציפיה, ויופי
זהו, נראה שאני שוקעת בדיכאון. אינדיקציה חדשה מהיום - מצאתי את עצמי בוהה ב"האח הגדול VIP" ומחליטה שאני הולכת לעקוב אחר העונה. אולי זה יחזיק אותי עד הנסיעה לחו"ל. יוסיף נקודות היילייטס למשך השבוע, ככה שיהיה למה לשאוף. הסחת דעת של בידור טפשי ומשעשע, יתדות להיאחז בהן במעלה ההר התלול של שבוע העבודה המייגע. אושר הציף אותי. המוח שלי עייף ואין לי כוחות וקצת איבדתי עניין באופן כללי, גברת ריקנות תפסה אחיזה בלבי, ורף הציפיות הכללי שלי ירד לאחרונה, אז זה בדיוק מתאים לי. יא, איזה מזל שקראתי הבוקר באוטובוס ב"ישראל היום" שהתכנית מתחילה הערב, והחלטתי בתת-מודע לזפזפ בשעה 21:00 לערוץ 2 לבדוק את השטח. כי אני לא עוקבת במיוחד אחרי שידורי הטלוויזיה, אז במקרה נחתתי על זה.
אין לי מה לומר להגנתי.
I have hit rock bottom
אינדיקציות נוספות -
בוכה הרבה. לפעמים פתאום ובלי סיבה ישירה. תפסתי את עצמי מייבבת עמוקות במקלחת, פתאום. בסגנון "צער העולם על כתפיי" ו"מאין יבוא עזרי", ממצולות הנשמה הדואבת. הסתכלתי על זה מהצד ולא הבנתי למה זה קורה. דווקא היו מים חמים ונעימים ולכאורה יכולתי ממש ליהנות. והמראה הזה, של עצמי מתקפלת מעוצמת כאב הנפש עד כדי חוסר אוויר, נראה לי ממש מוזר באותה מידה בה הוא בלתי נשלט. ולאחר מכן כבר לא חשבתי אפילו לעדכן על כך את בן זוגי - בד"כ אולי הייתי מספרת לו, משתפת, מודאגת ממצבי, אבל הפעם לא ראיתי טעם.
הבוקר טרקתי את הטלפון בפרצוף לאבא שלי. כי הוא ציחקק הרבה ולא הפסיק, ולא יכולתי לסבול את זה. צחק על ההתנהלות שלי, למה אני נשמעת כזו טרגית. והייתה בימים האחרונים איזו התכתבות משפחתית באימייל שבטפשותי כתבתי שם משהו שעורר אי הבנה, וכנראה גם הייתה אי הבנה מצדי, וזה סתם נהיה קצת התכתשות מילולית עם אחותי הגדולה, אולי רק מצדי. כי אני פירשתי אוטומטית את דבריה כפוגעים בגלל מטען העבר, אבל כנראה הגזמתי וייחסתי לה כוונות שלא היו לה, והגבתי במגננת-יתר. חבל שלא עשיתי את מה שהתכוונתי בהתחלה - לא להגיב להתכתבות, להישאר בחוץ. משוחררת מהדינמיקה. אבל הגבתי, ואז זה גורר אותי חזרה לזירה המשפחתית שאני כ"כ מנסה לברוח ממנה ולהימנע ממנה, ואז זה מחזיר אותי למקום הלא טוב, ואני מרגישה גועל נוראי מהדינמיקה המשפחתית. כאילו זה שוב "מזהם" אותי נפשית, רגשית, אחרי ששנים אני מנסה "להתנקות" מזה, בקושי רב.
אולי האו.סי.די, החרדה הזו מלהיות "מזוהמת" פיזית מגורם חיצוני - אולי זה התחיל בין השאר בגלל ה"הזדהמות" הנפשית שהרגשתי מכל הדינמיקה המשפחתית הפוגעת. הרעל שספגתי מהם שקינן בי כל השנים. אבל, כמובן שכל זה ספקולציות, אי אפשר לדעת בדיוק. הרי יש לזה גם מקור גנטי. אולי זה הכל ביחד.
אז בשיחה הזאת בטלפון אבא שלי אמר משהו על ההתכתבות (בין השאר, שזה מזכיר לו איך שאני ואחותי רבנו אז בטיול לאנגליה בשנות השמונים ואיך שזה הרס לו את הטיול, חחחחחחח, נורא מצחיק. אגב, הוא בעצמו היה טריגר להרבה ריבים בינינו, ליבה את האש, ולדעתי נהנה מהאקשן. כמו עכשיו. איכססס). והרגשתי זעם נורא כל כך, של צורך לשבור חפצים, אבל בעיקר את עצמי להטיח בקיר, אבל שתקתי בהתחלה, אבל אז אמרתי כמה דברים שנפלטו לי, ואז הוא צחק על איך שאני נשמעת טרגית בצורה מוגזמת ללא סיבה מוצדקת. וצחק וצחק וציחקק ועוד ועוד ועל כל משפט שאמרתי צחק יותר, אז טרקתי. ואז הוא בטח נעלב. בערב התקשרתי להסביר במשפט ולהתנצל, כי בכל זאת, אבל הוא לא נשמע כ"כ מעוניין. בטח נעלב או איבד עניין בגלל רגישות היתר המעיקה שלי.
אני צריכה לשתוק יותר. כל פעם מחדש אני אומרת דברים שאני מתחרטת עליהם. ממש ממש צריכה ללמוד לא לדבר הרבה. הרי הרבה פעמים זו אני שדוחקת את עצמי לפינות שאיני רוצה להיות בהן.
אינדיקציה נוספת:
אמנם אתמול עשיתי הליכה מהירה ובסופ"ש אכלתי בסדר, אבל היום פתאום שוקולד ביסקויט, ארטיק, ושתי קופסאות של בן אנד ג'ריס. ככה פתאום. הרבה חוסר יציבות. ימים של זלילה מול ימים של שמירה וספורט. בגדול השמנתי ונהייתי עייפה יותר מהחיים. התחלתי ללכת עם גרדרובה של הבגדים במידה הגדולה יותר. רוב הבגדים שקניתי בגל הקניות האחרון של הבגדים ה"רזים" יותר כבר לא ממש עולים עלי, או נורא צמודים. מכנס אחד בכלל כנראה קניתי מלכתחילה במידה קטנה מדי (טעות שהמוח שלי מדי פעם חוזר להתענות בגינה, כי הרי אין לו מספיק טרדות קטנות להתענות בגינן, אז הנה הופה עוד אחת מצטרפת לחגיגה, שמייייח).
לפני שבוע הייתי אצל הפסיכיאטר, ויצאתי ממנו קצת מבולבלת. המליץ לי להוסיף עוד תרופה לזו שאני לוקחת, אבל אף פעם לא לקחתי שילוב של שתי תרופות ואני נרתעת מזה. התרופה עצמה נשמעת לי בסדר ואני בעד לנסות אותה (מהמשפחה של פרוזאק, ואמורה להיות מתאימה יותר לטיפול באו.סי.די מאשר התרופה שאני לוקחת כעת), אבל כאמור השילוב מדאיג אותי. וגם הטיול הקרוב לחו"ל הופך את זה לעיתוי בעייתי להתחלת תרופה חדשה. צריך לעקוב לראות איך זה משפיע עלי, אם יש תופעות לוואי, אולי יהיה צריך לשנות מינון, ולראות אם להמשיך את שתי התרופות ביחד, או להמשיך רק עם התרופה החדשה. בקיצור, לא נראה לי מתאים פתאום לנסוע לחו"ל באמצע תהליך כזה. מתלבטת אם בשלב זה רק להעלות בחזרה את מינון התרופה שאני לוקחת כי אולי זה ישפר את מצבי (הורדתי מלכתחילה בגלל איזו תופעה שהיא כנראה תופעת לוואי, אך לא בטוח שזה בגלל התרופה, ואולי בגלל הורדת המינון מצבי קצת התדרדר) ולחכות עם הוספת התרופה החדשה עד לאחר חזרתי מחו"ל, או כבר להתחיל את החדשה. לוקח מלא זמן להשיג את הרופא הזה, שלחתי לו מייל וניסיתי טלפונית וזה לא הלך, אבל היום הוא סוף סוף ענה לי שמה שאחליט זה בסדר. יופי, תשאיר את ההחלטה לחולת או.סי.די שמתלבטת על כל פיפס עד אינסוף .... טוב, נראה, אחליט....
הפסקה האחרונה, בנושא הטיפול התרופתי, נורא משעממת.
מה ההיילייט למחר? במה אוכל להיאחז? כן, בסנדביץ' המלא כל טוב הזה שאקנה. אושר. זו הציפיה שלי למחר.
במעומעם אני רואה במרחק כמה מטרים קדימה, מעבר למסך הדיכאון הכבד, אפשרות לחיים אחרים, לתחושת מציאות אחרת. אבל כרגע אני כ"כ עייפה ומיוגעת וחסרת השראה, אז אני מזדחלת לי אט אט מיום ליום.
אני דווקא רואה יתרון בדיכאון האדיש לעומת המצב הקשה יותר של התרוצצות מענה של מחשבות מטרידות.
בדיכאון אני יכולה להתנהל לאט, לעשות את המינימום הנדרש, אף אחד לא רודף אחרי, ויש בזה גם אקט מקל של ויתור, כניעה, קבלה כלשהי, השלמה, אולי שקט. לראות טלוויזיה. אולי אפילו לקרוא ספר. לשקוע קצת בעולם הבדיון והבידור.
החשיבה הטורדנית יש בה משהו כמו פּירפורים היסטריים ומלאי פאניקה - ניסיון עקר של אדם להיאבק בזרמי המערבולת.
הדיכאון הוא כניעה לזרם, שייקח אותי.
(ואולי מלכתחילה המוח שלי נלחם ברוחות רפאים, ולכן מתאמץ מדי במאבק עקר)
טוב, אני לא מצליחה להירדם (קורה לי יותר מדי בזמן האחרון), אז באתי לכתוב כאן.
הפעם אכתוב רק על דברים טובים וחיוביים. לא הכל אצלי תלונות וקשיים וחשיבה שלילית כרונית!
אז ככה:
קבעתי עם אחותי הקטנה למחר (בעצם היום, כי כבר אחרי חצות!) יום כיף
בימים האחרונים חזרתי לספורט (הליכות מהירות עם מוסיקה מאאאגניבה באזניות) ולאכילה מאוזנת. מרגישה את ההשפעה המיטיבה על הגוף ועל הנפש וזה כיף (בכל פעם שאני משתמשת במילה "כיף" זה מזכיר לי איך שסבא שלי לא אהב את המילה הזאת. הייתה עילגת בעיניו. ואז אני מנסה למצוא מילה אחרת, כמו הנאה או תענוג, אבל לפעמים זו המילה המתאימה).
היום הלכתי לעבודה עם שמלה יפה וקיבלתי מחמאות. קצת חששתי שהיא צמודה מדי, ובנוסף היא הייתה יחסית קצרה (לא מיני, אבל מעל הברכיים) ואני לא רגילה ללכת עם רגליים חשופות, אבל, ראשית, החלטתי שאני שמה כזה גדול (הכוונה לקישוא כמובן), ושנית, הבנות בעבודה הרגיעו את חששותיי. השיא היה שכשקניתי ירקות אצל הירקן, בין שקילת הקולורבי לעגבניות, הוא פתאום אמר לי שהוא חייב להגיד לי שהשמלה שלי ממש יפה. הודיתי לו והוא המשיך בהתלהבות באבחנות אופנתיות נוספות - שזה לא רק שהשמלה עצמה מאוד יפה, אלא איך שהיא יושבת לי על הגוף, מאוד מתאימה לי. אני שוקלת לשכור את שירותיו כסטייליסט האישי שלי.
אני באמת לא רגילה לקבל מחמאות, ואני גם בד"כ גרועה בזה (מגיבה בביטול עצמי ומבוכה), אבל היום הודיתי בנימוס וזהו, בלי להמעיט בערך עצמי.
כינוי:
אור לנדו
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
ותודה ל"קנקן התה"!
