אוֹר בּשׁוּלֵי הֶעָנָן

משום מה אני לוקחת יוזמה ואחריות ומארגנת על דעת עצמי טיול לקבוצה גדולה של אנשים שהם כפי הנראה ממקום העבודה שלי, או לפחות רובם, אך מצד שני הטיול הוא בעצם לכבוד מאורע מיוחד וספציפי שקשור לאחותי הקטנה, שחוגג איזשהו ציון דרך מיוחד בחייה.

אני מחליטה משום מה לקחת איתנו לטיול כמה חיות טרף מפחידות ומסוכנות משום שהן חיוניות לטקס שייערך לכבוד אחותי. תהליך השגת ואיסוף החיות הוא קשה ומתיש ומפחיד. בין השאר יש שם נחש קטן אך מסוכן שאמור להיות כרוך בריפיון סביב צווארה כשרשרת, וגם כלבה גדולה ולבנה, בסגנון זאב או כלב גדול אחר, שהיא תוקפנית מאוד כי היא חוותה פגיעה כלשהי (התעללות/תאונה), וצריך לשכנע אותה לבוא איתנו תוך התחמקות ובריחה מהתקפותיה הבלתי צפויות המאיימות בנשיכה. אבל אני מתעקשת שצריך את כל החיות הללו כמרכיב חיוני בטיול, ושלאחר מכן כל האימה הזו תשתלם לנו בחוויית טיול מיוחדת מאוד.

אני בוחרת כיעד לטיול מקום כלשהו בצפון הארץ, וספציפית עם לינה באכסניה מסוימת שאחותי הגדולה המליצה לי עליה בחום לפני כן. היא סיפרה לי בהתלהבות על השהות שלה ושל חבריה באכסניה הנפלאה הזו והפליגה בשבחו של המקום שסיפק להם חוויית טיול מושלמת. אז בעקבות המלצה זו, היעד נבחר ואנו יוצאים לדרך.

בדרך כל הזמן נעלמות לנו חלק מהחיות, בורחות מהכלובים, ואנו מחפשים אותן באימה צרופה. אני מרגישה מתח רב. כשאנו מגיעים לאכסניה, אנו חווים אכזבה גדולה ועוגמת נפש. בנות הקבוצה מדווחות לי בפנים נפולות שברוב החדרים (העלובים) אין כלל סבון, ובמעטים שיש - מדובר בכמות מזערית. אני מתעצבנת וניגשת לבעל המקום, שמסתגר בחדרו בשעה מאוחרת זו של הלילה, ודורשת ממנו לספק סבון בכמות נאותה. הוא מתעצבן וטוען שבחדרים יש כמות סטנדרטית ומספיקה, ושהדרישה שלי מוגזמת. אני אומרת לו שאין אפילו סבון לנקות ידיים אחרי שימוש בשירותים. הוא משתכנע ומוציא לי חבילה של שקיות קטנות של סבון, בגודל של דוגמיות, אך מבקש עבורה 30 ש"ח, 1 ש"ח עבור כל דוגמית. זה מוגזם, ואני לא זוכרת אם לקחתי את זה או סירבתי.

אני כולי עצובה ומאוכזבת ובעיקר כועסת על עצמי ומאוכזבת מעצמי ומרגישה שאכזבתי את כולם ושהתיימרתי להיות מסוגלת לארגן כזה טיול ולשאת באחריות כבדה כזו, וכעת התגלתה האמת - שאיני מסוגלת לכך, שזה גדול עלי.

אני מצטרפת לחברי הקבוצה שמתאספים ויושבים בסוג של אמפי בשטח האכסניה, שממוקמת באזור של עצי חורשה וגבעות. אני יושבת שם בתחושה כבדה. בשטח האכסניה מתרוצצות חיות הטרף שממשיכות כל הזמן לברוח מהכלובים ולאיים על העוברים ושבים. גם הכלבה המפוחדת-תוקפנית מסתובבת באזור, וממנה אני הכי מפחדת, היא לא צפויה וחולה. גם מהנחש אני הכי מפחדת, הוא יכול להרוג.

לאט לאט האנשים באמפי מתמעטים, הולכים לחדריהם. הגברים שבחבורה מוותרים על חדריהם לטובת הנשים, שלא יהיה להן צפוף מדי, והם עצמם ישנים תחת כיפת השמיים. הם מנסים לעודד אותי במעט מילים טובות וחיוכים ומבטים אוהדים. אני חושבת שגם הבוסית שלי שם, והיא מנסה לעודד אותי בשמחת החיים שלה ובהסתכלות קדימה באופטימיות ובחיוך.

החושך יורד על הכל, ואני מרגישה שיצרתי במו ידיי אסון שגרם עוול לכולם, ושזו אשמתי שהטיול נכשל, ואם מישהו אחר היה מארגן אותו, הוא היה מוצלח.

אני מרגישה בצורה עמומה שזה מוזר שאחותי הגדולה המליצה לי על האכסניה הזו, אבל אני כועסת יותר על עצמי מאשר עליה, כי הסיבה לכישלון היא אני ולא האכסניה.

החלום על סבא שלי, שכתבתי עליו כאן בפוסט הלפני אחרון, גרם לי לרצות לספר עליו יותר.

אני מביאה לכאן שני מכתבים שקיבלתי בזמנים שונים ובהקשרים שונים - אחד מסבא שלי ואחד מאבא שלי. המכתבים משקפים היטב את ההבדלים ביניהם ובין תפיסות העולם והאישיות שלהם, ובעקבות זאת - את ההבדל במסרים על העולם ועל עצמי שספגתי מהם.

סבא שלי שלח לי בדואר את המכתב הבא, לרגל סיום לימודיי בתיכון, ב- 1995:

לאור, נכדתי המתוקה,

שאפשר לצבות לה את לחייה עד אשר תהיינה סמוקות;

לאור, בעלת הצ'יפס "הגנוב" בימי אוקספורד העליזים, אשר הפך (הצ'יפס) לחלק מהפולקלור המשפחתי;

לאור שאותה אני אוהב מאוד, מאוד;

לאור, שזכיתי לראותה בוגרת בית-ספר תיכון;

לאור שלי, שולח אני גן פורח של ברכות ואיחולים!

והשאלה הלא היא:

מה הלאה?

אור, "מה הלאה" שלי ברור לחלוטין - לא ירחק הזמן ואנוכי אאסף אל אבותי. ומודה אני לכל אלה שבימי חלדי עזרו לי לממש את שיש בי במלוא מובן המושג הפסיכולוגי "מימוש עצמי".

ומכאן ל"מה הלאה" שלך - שדה פתוח ועצום, אופקים רחבים ורחוקים של ההוויה שלך, עד 120 ועד בכלל, בתוספת מע"מ 12 שנה = 132 שנה טובות ומאושרות.

ומה בין שתי ההוויות? בין ההוויה שלי שהייתה וההוויה שלך שתהיה?

מאוד, מאוד הייתי רוצה שגם את תממשי את כישרונותייך, כי רבים המה ומעולים.

למשל, אני רואה אותך בעיני רוחי עיתונאית דגולה, שלכתבות שלה ולמאמריה מצפים, ושאותם מצטטים בדחילו ורחימו. שאותה מזמינים לשיחות החשובות בכל כלי התקשורת; שאת מקבלת פרסים על מחקרים בתחום העיסוק שלך. ואולי, נכדתי תקבל פרס ישראל, לו יהי!

מהו המפתח לכל אלה?

התשובה: החינוך העצמי.

אני מאמין גדול מאוד בחינוך העצמי של האדם.

חייב אדם שנה שנה, יום יום, שעה שעה - לחנך עצמו; כדברי הנביא "ואצרֹף כבֹּר סִגָיך ואסירה כל בדילָיך" (ישעיהו א', כ"ה).

וברבות הימים תאמרי, אור, בגעגועים (אני מניח):

סבא [שמו הפרטי] ז"ל היה אומר:

על שלושה בסיסים ניצבים הישגי האדם:

על העמל

על ההתמדה

ועל החינוך העצמי!

נשיקות,

סבא [שמו הפרטי] שלך

נ.ב - הנני מצרף בזה מתנה צנועה לרגל גמר חוק לימודייך. כאשר תיכנסי לשירות בצבא תקבלי עוד 500 ש"ח (כפי שקיבלה [אחותי הגדולה]), סבא

איזה חמוד הוא, נכון?... הוא היה סבא חמוד!

אני מתרפקת על המכתב הזה בגעגועים ובעצב ושומרת עליו מכל משמר כאוצר יקר שלי. הלוואי שהייתי יכולה לחיות לפי העקרונות שהוא ציין. אני יודעת שזו הדרך הנכונה והטובה, אך לא עמדתי בזה. אני עצובה שלא הגשמתי את חלומו של סבא. לא מימשתי את עצמי באופן שהוא קיווה ושגם אני קיוויתי, ולא הייתי מסוגלת לעמוד בחינוך העצמי המתבקש להגשמה של הפוטנציאל שלי. החיים היו גדולים עלי... אבל, אולי הוא לא לקח בחשבון את המרכיב הנפשי המעכב. האישיות שלו הייתה חזקה מאוד ועמידה (אחותי הגדולה דומה לו יותר), ואילו אני דומה יותר לאשתו - סבתא שלי, שסבלה מבעיות נפשיות קשות (דיכאון, חרדות, פוביות, גם נאלצו לאשפז אותה מס' פעמים, והילדות הקשה איתה די דפקה את אבא שלי נפשית). אני גם דומה לה פיזית, בתווי הפנים. סבא שלי לא ידע על הקשיים שלי.

אבל מצד שני - למרות הבעיות שלה, סבתא שלי הייתה ספרנית מוערכת וקיבלה פרס עובדת מצטיינת, ודורות של ילדים אהבו אותה, וכשביקרתי לפני שנה-שנתיים בבית הספר בו עבדה (ושתמיד ליוויתי אותה לשם כשבאתי לחופשות, והיא נתנה לי ספרים נהדרים לקרוא), התרגשתי לגלות שתלו את תמונתה בפינת הספריה וכתבו מילים אוהבות לזכרה.... התחלתי להתייפח בלי שליטה...

אז, היא כן הגשימה את עצמה בעבודה. אני נקלעתי לברירת המחדל של מזכירה. אמנם זה תפקיד משודרג שבו אני עושה מגוון דברים ויש לי אחריות, וכן משתמשת בכישוריי (בעיקר בניסוחים והגהות ועריכה), אבל.... עדיין, מזכירה.

טוב, אני תופסת את עצמי פתאום - אני סתם ממעיטה בערך עצמי ובערך העבודה שלי. יש לי פאקינג עבודה טובה ולא פשוטה, שלא כל אחד היה מצליח בה, במקום מיוחד ומעניין ואיכותי, אני זוכה להערכה רבה וסומכים עלי, יש בעבודה המון רגישויות שצריך להתחשב בהן ואני מצליחה לעשות את הדברים על הצד הטוב ביותר, תוך הקפדה על הפרטים הקטנים. אני חושבת שסבא שלי היה גאה בי ובתפקיד הזה.

בכל אופן, המכתב הזה תמיד היה עבורי צוהר להביט דרכו בחיים שיכולים היו להיות לי ובאדם שהייתי יכולה להיות. החיים הנעלים הללו, מלאי המשמעות, שתמיד רציתי... והאופטימיות הגדולה במילותיו העוצמתיות של סבא, הביטחון והוודאות שקורנים מדבריו, והעובדה שהוא אומר שזה אפשרי באמת ובתמים.... נוסכים בי שביב תקווה ואמונה, מציתים ניצוץ חיים בתוך האפלה העייפה...

אגב, תקרית הצ'יפס שהוא מציין קרתה כשהייתי אולי בת שנתיים או שלוש במהלך טיול באנגליה שעשינו עם סבי וסבתי שבאו לבקר. מעשה שהיה כך היה - ישבנו במכונית, סבא שלי ישב לצדי. אני אכלתי משקית צ'יפס, ולסבא שלי גם התחשק אז הוא לקח לעצמו לתומו צ'יפס מהשקית. אוהו, טעות גדולה. הוא לא ידע למה הוא הכניס את עצמו ולאיזו קטסטרופה הוא גרם. נכנסתי להתקף בכי היסטרי שאף אחד במכונית לא ידע איך לעצור אותו. העבירו אותי מיד ליד, תוך כדי כך שאבא שלי מנסה להתרכז בנהיגה, היה בלגן... לקח זמן עד שנרגעתי ממחטף הצ'יפס הזה. שנים על גבי שנים סיפרו במשפחה את הסיפור הזה, בתענוג רב, שוב ושוב.... נו, אז כבר בינקותי נושא האוכל היה רגיש אצלי.... 

במכתב מאבא שלי לא מצוין תאריך מדויק. אני זוכרת שהוא שלח לי אותו בזמן שהייתי באוניברסיטה, תחילת שנות ה- 2000, לאחר אחת המריבות שלנו בסופשבוע (גרתי במעונות וביקרתי את ההורים בחלק מסופי השבוע), כנראה הייתי מגיבה בכעס על דברים שליליים או מעצבנים שהוא היה אומר, דברים שעשו לי רע או שנפגעתי מהם, או משהו כזה. לא זכור לי כרגע מה היה המקרה הספציפי שהיווה טריגר למכתב הזה:

לאור, הפילוסופית העגומה

סוד החיים

אם הייתי לוקח ורוקח את שתי אמרות חז"ל: "אין חכם כבעל ניסיון" ו- "אל תדון אדם עד שתגיע למקומו" - הייתי מקבל את האמרה המשולבת: "אל תדון את החיים אלא על-פי ניסיונך"... זהו פרדוכס החיים וסודם!

כי כל אחד מאיתנו הוא חוליה אחת בודדה בשרשרת האדם, שלגביה אין לנו מושג היכן היא מתחילה ולהיכן היא מובילה. למדנו על היסטוריה מתועדת של אלפי שנים, וקיימות הערכות על תרבויות אנושיות שהתקיימו לפני עשרות אלפי שנים, שלא לדבר על האדם הפרה-היסטורי החל מאוסטרלופיטקוס אפארנסיס לפני 4 מיליון שנה דרך אפריקנוס רובוסטוס, בואיסאי, הומו-האביליס, הומו-ארקטוס ועד לאבותינו מזן ההומו-סאפיינס שהחלו להופיע לפני כ- 300,000 שנה...

אין-ספור בני אדם לפנינו עשו כמעט כל דבר אפשרי וחוו כל התנסות שרק נעלה על דעתנו, ובסופו של דבר פשוט התפגרו... הרי אמר כבר קוהלת לפני שלושת-אלפים שנה: "הבל הבלים הכל הבל...". בכל זאת לאורך הדורות נאבק כל יהודי, משגשג, נופל וקם מתוך יצר-קיום בלתי-מובן, כי כל אחד רוצה להתנסות, להתפעם ולהתאכזב ולהגיע בסופו של דבר לרגע הנפלא שבו יוכל להגיד על סמך ניסיונו הוא: "הבל הבלים...".

אביך האוהב,

[שמו הפרטי]

אני יותר דומה לאבא שלי בתפיסת העולם. אבל אני רוצה שיגידו לי שזה לא נכון. שיש משמעות. שיש בשביל מה. שהחיים חשובים, שמה שאני עושה הוא בעל ערך. הבעיה עם אבא שלי זה פחות תפיסת העולם שלו, ויותר ההתנהלות שלו, ההתנהגות הקיצונית שלו, האישיות, הדברים שהוא אומר, ההערות, הדפיקות הרגשית, דפוסי הקשרים הלא בריאים שלו. כי המכתב עצמו חכם ובסה"כ נכון. בזמנו המכתב עשה לי יותר רע כי בזמנו הייתי זקוקה לאווירה תומכת, מעודדת ובריאה, ולא לתובנות על חוסר משמעות הקיום, שגם כך חשתי בעוצמה נוראית, עד כדי ריקנות משתקת. אין במכתב כוונה רעה. אין לאבא שלי כוונה רעה. מבחינה אינטלקטואלית הוא מעניין ונבון ובעל ידע וחוכמה רבים. אבל מבחינה רגשית יש בו הרבה דברים רעילים ופוגעים, והוא בכלל לא מסוגל להבין את זה, הוא לא מודע לכך. הוא לא בריא נפשית.

אז כן, אי אפשר לשפוט אדם עד שנמצאים בנעליו - ואבא שלי עבר דברים קשים בחייו. וכבר עברתי את השלב של התמקדות בהאשמת ההורים על הדברים הרעים שהיו. אבל זה גם עניין של דפוסי אישיות, ובחירות שהוא עשה. 

בכל פעם שאנחנו נפגשים, אבא שלי נכנס לי לקישקע עם דיבורים על הבאת ילדים לעולם, אומר שזו חובה שעלי לקיים. אני מזכירה לו שהפנמתי ממנו בצורה מושלמת את המסרים השליליים שהעביר לי כל חיי על האנושות והעולם, ולכן - מדוע שארצה להביא ילד לעולם? הוא מיד אומר שמה פתאום, שהוא חש הרבה משמעות והנאה בחיים.

נו טוב, החיים מורכבים, הם אינם שחור ולבן, וגם אנשים הם כך. גם אבא שלי הוא כך. ומי יודע איך סבא שלי היה בתור אבא (אני חושבת שהוא היה אבא די קשוח), והאם חלק מנטיותיו של אבי נובעות ממרד הכרחי באביו...

אגב, אני היחידה במשפחה שעדיין לוקחת ברצינות את הדברים שאבא שלי אומר. אמא שלי ואחיותיי די מתעלמות, שמות עליו קצוץ.

חבל שזה כך. בילדותי אבא שלי היה כמעט כל עולמי. האכזבה שלי ממנו, כמוה כאכזבתי מהחיים עצמם.

התגעגעתי למילה הזו, מצוקשה. הייתה לי בתיכון חברה - היינו החברות הכי טובות, אחת בתחת של השנייה, שלוש שנים אם לא קצת יותר. אישה מקסימה עם לב זהב. מאז הצבא דרכינו החלו באופן טבעי להתפצל, כל אחת לדרכה ולמסלול חייה הנפרד (זה ממש קרה באופן סמלי בדרכי מהבקו"ם לבסיס הטירונות. היא הייתה חובשת בבסיס טירונות, ואמרה לי בוודאות שאני אגיע לבסיס שלה ושהיא תדאג לי. אבל ככל שהאוטובוס התקדם, והבנתי שאנו נוסעים דרומה - ולא צפונה לבסיס שלה - הבנתי בדיכאון ובדמעות שזה כבר לא יקרה...), ולאט לאט התרחקנו זו מזו, אך תוך שמירה על קשר פעם בכמה זמן, ותדירות הקשר הלכה ופחתה, אם כי השתדלנו להמשיך להיפגש ולדבר, ואחרי הצבא חזרנו להיות יותר בקשר לתקופה מסוימת. נסענו יחד לחו"ל לכמה שבועות במסגרת הטיול שיזמתי לפני תחילת לימודיי באוניברסיטה. היא הצטרפה לחלק מהטיול. בתקופת האוניברסיטה באמת המרחק גדל, כל אחת בחייה במקומות רחוקים זה מזה.

היום היא גרה באותה עיר בה גדלנו, עם בעלה וארבעה ילדים קטנים. אז בכלל היא כמובן נשאבה לתוך גידול הילדים, ואני בעיקר רואה אותה בעדכונים שלה בפייסבוק.... ופעם בכמה זמן מדברות.

בכל אופן,

הלילה אני לא מצליחה להירדם ומוחי טרוד במחשבות מתרוצצות. נזכרתי במילה חסכונית שאני והיא המצאנו והשתמשנו בה לעיתים קרובות: מצוקשה = מצוקה + קשה. היה לנו את הסלנג והשפה שלנו...

(אהבתי גם את "מדושנת עוגן" במקום "מדושנת עונג", שמבטא בדיוק את ההפך ממצוקשה).

אני חווה הלילה מצוקשה.

אלוהים, השעה כבר חמש ומשהו לפנות בוקר, והייתי אמורה להתעורר בשש וחצי. כבר אין טעם לנסות להירדם, יכולה כבר להתחיל להתארגן ולהגיע מוקדם למשרד. בטח ארגיש רע היום. זה לא רק חוסר השינה - המצב של להיות ערה רצוף מעל יממה שלמה - זה גם התקף האכילה המתמשך שלי, אכלתי היום כמות חולנית של שוקולד, חבילות על גבי חבילות, עד ועוד, להגיד "בלי חוש מידה" זה אנדרסטייטמנט חלוש - משהו לא בסדר איתי, ברמה של הפרעה רצינית ואני צריכה להפסיק (מרגישה עכשיו דקירות בחזה באזור הלב  ). מפחדת מהנזק שאני עושה לעצמי, שלא נדבר על ההשמנה המהירה שלי בחודשים האחרונים. לא שזה חדש אצלי, אבל כשזה יוצא משליטה ומסתחרר כך, זה מצב חירום. חחחחח, מצב חירום - רוב חיי אני כך! רוב חיי..... 

בכל אופן, נפלה החלטה, אני ובן זוגי מתכננים לנסוע לחו"ל, לצפון מזרח ארה"ב, בשבועיים וחצי האחרונים של ספטמבר. מדינות ניו-אינגלנד, מקווה לראות את צבעי השלכת הידועה. נשלב כמה ימים בניו יורק. נשכור רכב וניסע צפונה למסלול מעגלי חזרה לניו יורק. נורא התלבטתי, זה תמיד מעיק עלי להחליט כזה דבר, כי מצב ברירת המחדל שלי הוא להימנע כמה שאפשר מטיסות לחו"ל בגלל הפחדים והחרדות שלי ובגלל הלחץ שאני מרגישה בתכנון הטיול והחשש שנפספס דברים ולא נתכנן נכון ונבזבז זמן על התחרבשות, וייקח לנו יותר מדי זמן להגיע למקומות ולהתמצא בהם ולהבין לאן צריך ללכת ומי נגד מי ומה הכי כדאי ונכון, וכל הדברים הלוגיסטיים לדאוג להם, הגדולים והקטנים, ו... ו... ו... עוד ועוד דאגות. וסתם מוציאים מלא מלא כסף בשביל גיחה קצרה ולחזור חזרה לשגרה כאילו לא עזבנו אותה בכלל (אם כבר לנסוע אז לחודש-חודשיים-שנה-עשור-לא? אם כבר אז לשנות את החיים, שההשקעה תשתלם לאורך זמן), מה גם שארה"ב יקרה בטירוף. וגם יש בי משהו שמתנגד לאופנה הזו ש"חייבים" לנסוע בתדירות גבוהה לחו"ל, לפחות כל שנה - מה הבהילות? מה כבר עושים בטיול? בסופו של דבר חוזרים מותשים מהתרוצצויות, טיול זו גם עבודה מתישה...

ואני רוצה לנוח... לנוח... לנוח...

אז אשתדל לעשות טיול באיזי כמה שאפשר, אבל ברור שיהיו המון נסיעות ארוכות וכו'.

אבל די, לי ולבן זוגי יש מיליון ימי חופש לנצל ואף חייבים לנצל עד סוף השנה, אין לנו ילדים אז חופשיים לנסוע שלא בזמן החגים, יאללללללה....

אמנם חוויית הנסיעה למערב ארה"ב ביוני האחרון הייתה עבורי טראומתית למדי, בעיקר בגלל עומס החום החריג שהיה שם באותו זמן שעשה לי רע והנסיעות הארוכות שאני לא בנויה להן, ועוד שניים-שלושה-תריסר-שבעת אלפים דברים, אך אני מקווה שצפון מזרח ארה"ב יתאים לי יותר - האמת היא שמלכתחילה רציתי צפון מזרח, אך מכיוון שבן זוגי כבר ביקר בעבר באזור זה, הוא משך לכיוון המערב, קליפורניה-לאס וגאס-גרנד קניון, בה טרם ביקר. היו שם מקומות שאהבתי, למשל סן פרנסיסקו עיר כיפית וחמודה, כמובן שלאורך כביש מס' 1 יש נופים מדהימים. אבל יוסמיטי לא אהבתי (כנראה עדיף להיות שם לא בעונה החמה אלא בעונת מעבר) ואני גם לא אוהבת נופים מדבריים. בגרנד קניון הרגשתי קקה, ואפרופו קקה - הייתה לי טראומה משירותי הבול-פגיעה שהיו שם בשטח, ללא סבון. וחטפנו בדרך לשם את הדו"ח מהשוטר המנ-מנ-מניאק שטען שעברנו את המהירות המותרת (בזעיר אנפין! ובכלל אנו די בטוחים שהוא שיקר. אמרו לנו שם שההכנסה מס' 1 של אריזונה באה מקנסות על מהירות, ככה הם מכניסים כסף למדינה...)... טוב, נראה לי שכבר כתבתי כאן על הטיול בזמנו לאחר שחזרנו.

אז, אולי צפון מזרח יתאים לי יותר מבחינת הנופים ומזג האוויר והסגנון, וסוף ספטמבר אולי יהיה לי ידידותי יותר...

מקווה לחוויה מתקנת.... אך אשתדל לא להתחרפן אם יהיה לי קשה או אם אתאכזב פה ושם. ואנו מתכננים שוב להיות בניו יורק כמה ימים, שם מאוד נהננו, בתקווה שהזוג המבוגר שאירח אותנו בפעם שעברה (חברים של אמו של בן זוגי) יוכלו לארח אותנו שוב, מה שיחסוך לנו מאות דולרים על לינה.

אז, אני חייבת לרזות כמה שיותר עד הטיול. מעיל הגשם המושלם לטיול הזה לא עולה עלי. פתאום זה נראה לי הזוי שהוא מידה 38. למה קניתי מידה 38??? למה שאעשה כזה דבר??? למה לא מידה 40, 42, משהו נורמלי. אבל ה- 38 עלה עלי והתאים לי. ויש לי בארון מלא שמלות במידה כזאת, חלקן אפילו לא הספקתי ללבוש אפילו פעם אחת! אפילו פעם אחת! הלילה הזה, הלילה הזה, מצוקשהההההה, מצוקשה! הא הא!

טוב, אז טיפלתי היום בבעיית השוקולד - חיסלתי את כל מה שהיה בבית. עכשיו נשאר רק לא לקנות יותר ולהימנע.

בכל אופן, צריכה רק לקבל מהבוסית אישור סופי - היא כבר הסכימה עקרונית, אחרי שהביעה מורת רוח שאני נוסעת שוב לתקופה ארוכה, אבל אמרה שהפעם אני לא נוסעת ל- 3 שבועות אלא גג שבועיים. ואולי שבועיים וחצי אם זה עולה על חגים. אז זהו, שאני רוצה שבועיים וחצי בלי חגים. מכמה סיבות טכניות לא מעניינות. בין השאר כי המזכירה השנייה אמרה לי שהיא אולי תטוס בערב ראש השנה. ושתינו לא יכולות להיות בחו"ל באותו זמן (הבוסית צריכה תמיד אחת מאיתנו בארץ במידת הצורך). אז מחר אתחנן בפניה שתיתן לי שבועיים וחצי. מה, רק הטיסה לארה"ב וחזרה גוזלת יומיים שלמים מהטיול.

חלק מהקושי להירדם נובע מההתלהבות שהתעוררה בי אחרי שהחלטתי על הטיול. שלפתי את המדריך, נכנסתי לאינטרנט, מתחילה לחשוב על דברים. צריכה להירגע.

קשקשתי מספיק, הוצאתי קיטור, שיתפתי במצבי הסמרטוטי והמוטרד, וכעת הגיע הזמן להתארגן לעבודה.

תודה על ההקשבה וההכלה

חלמתי שסבא וסבתא חוזרים מן המתים. סבא חזק ומלא חיים כתמיד. סבתא פחות מורגשת, אולי אני אפילו לא פוגשת אותה בחלום, אבל אני משום מה רואה תמונה שלה שפורסמה בעמוד האחורי של "ישראל היום" (של הרכילות ), עם השם שלה מצויין בכתובית מתחת לתמונה ("סבתא ____"), אבל אני לא מוצאת שום דבר שנכתב עליה, וזה מרגש ומעציב אותי כאחד. אני רוצה לדעת מה קורה עם סבתא. 

אנשים רבים ממלאים את הבית.

כנראה שעוד לפני שסבא וסבתא חזרו לחיים, התנחלו בבית אנשים שאני מכירה, בעיקר מהעבודה שלי. משום מה השכרתי להם חדרים בדירה, בניגוד לרצוני, והם מילאו את המרחב הפרטי שלי, והדירה השתנתה בגללם. הדירה לא צריכה להשתנות. היא צריכה להישאר אותו הדבר, היא הייתה מושלמת ויפה וטהורה ונכונה ומלאת טוב וחיים ואור, ואני חוששת שהם רמסו אותה ושינו אותה לטעמם היומיומי המרושל העכשווי, בלי הכבוד הראוי לקדושת ולחשיבות המקום, ולדורות הקודמים שגרו בה, ולהיסטוריה.

כשסבא וסבתא חזרו, אמרתי לדיירים שעכשיו הם בטח יצטרכו לפנות את הבית.

משום מה אני זוכרת מישהי ספציפית מהעבודה שלי שהייתה שם - שאני מכירה בצורה שטחית בלבד, והיא מאוד חמודה ועדינה. בחלום היא הרגיעה אותי שזה בסדר שכולם נמצאים בדירה, שאני לא צריכה להילחץ מזה, שנוכחותם לא מזיקה.

אז אנחנו כולנו בדירה ההיא של סבא וסבתא (שמוחי נוטה לחזור ולנדוד אליה מדי פעם בחלומות, לחפש את המחוזות האבודים ההם, מתוך געגוע עמוק עד כאב), ואני שומעת את קולו האהוב של סבא מגיע מבחוץ - הוא נואם, או מרצה, בקולו החזק והסמכותי בפני קהל אנשים גדול באחת המדשאות שמשתרעות סביב הבניין. הוא מדבר על לאומיות (או המחנה הלאומי) וציונות, מחזיר את תחושת הכוח, האופטימיות והוודאות בצדקת דרכנו שהתפוגגה בשנים האחרונות. לא רק צדקת דרכנו התפוגגה, גם הדרך עצמה. והוא שייך לדור הנפילים, שהדרך הייתה כל כך ברורה להם. גם אבא נמצא שם איתו. לאחר מכן שניהם חוזרים יחד לבית, ואבא נראה מטופח וצעיר - לבוש בחולצת כפתורים אלגנטית חגיגית, ושערו וזקנו (המעוצב בקפידה) שחורים כפחם, פניו צעירות ומאירות. והוא נראה שמח להתלוות לאביו ולבלות עמו, וזה כל כך משמח אותי. אני מרגישה נרגשת ומאושרת.

כאילו תור הזהב באמת יכול לחזור.

(כמובן תור זהב אשלייתי, לא היה באמת תור זהב. אמנם היו חיים אחרים עם מרכיבים שחסרים לי מאוד, אך הנוסטלגיה כמובן מסננת החוצה את הדברים הפחות טובים, המעצבנים, הקשים, המכאיבים, השגרתיים, ומקנה לעבר הרחוק מימד של קסם ומיתוס. בכל אופן, אהבתי מאוד את סבא וסבתא).

הדירה ההיא... אחותי הגדולה גרה שם יחד עם סבי זמן מה בתקופת לימודיה באוניברסיטה (סבתא כבר נפטרה כמה שנים קודם לכן). בוקר אחד אחותי מצאה אותו מת בסלון. חוויה קשה. בדיעבד עלה כי כנראה סבל כמה שעות ממיחושים בחזה אך לא רצה להטריד ולהעיר אותה (כנראה גם היה בקשר עם המוקד של שח"ל או משהו כזה - לא זכור לי בדיוק איך זה היה ידוע לנו, זה קרה כל כך מזמן, בסוף שנות ה-90), ובאיזשהו שלב נפל וראשו נחבט בפינת העץ של הספה. וכך היא מצאה אותו. מותו היה אבידה גדולה לכולנו, מת כשכולו עדיין מלא חיים ועיסוקים, פעיל כהרגלו. מותו היה עבורי קו פרשת המים בהתייחסותי לחיים. הוא סימל עבורי את החיים. והחיים נגמרו. והוא גם היה עמוד התווך של המשפחה - לאחר מותו הקשר עם אחותו של אבי ומשפחתה התרופף, והמפגשים המשפחתיים הלכו ופחתו.

אחותי המשיכה לגור שם עוד כמה שנים לאחר מות סבי, עד שמכרה את הדירה. עוד לפני כן סיפרה שהאזור השתנה והתדרדר, הבניין התדרדר. האוכלוסיה האיכותית התחלפה באוכלוסיה - אנסח זאת בלשון פוליטיקלי קורקט - קשת יום. זורקים זבל מהחלון לרחוב. מפחיד להסתובב בלילה. הכל נהיה מוזנח יותר. בעיות שונות. אז זהו, הדירה כבר מזמן אינה אותה דירה.

כשהייתי מגיעה לחופשות, סבי היה מחכה לי בחלון, רואה אותי מרחוק ומנופף לי בידו עם חיוך גדול. אני מתגעגעת אליך סבא.