אוֹר בּשׁוּלֵי הֶעָנָן

היסטוריית היחסית שלי איתה מורכבת, ולא אתאר הכל כאן עכשיו (אני שומעת אנחת רווחה בקהל? ), מה גם שקשה לי להסביר מה בדיוק קרה שם, ממרחק השנים הכל כל כך מעורפל ולא ברור. לא רק דינמיקת הקשר, גם אפילו מבחינת כרוניקת האירועים, וכל הסצנה החברתית שהייתה באוניברסיטה. מה שברור זה שנפגעתי מהקשר הזה, מאוד. בעיקר מאיך שהוא הסתיים - היא ניתקה איתי את הקשר. היו לאורך הקשר תקופות של ניתוק (מצדה) ואז חידוש (מצדה), עד שכאמור חידשה איתי בשנים האחרונות שוב בצורה קוהרנטית ועקבית יותר, אחרי שלדבריה היא גם עברה תהליך מאוד עמוק של שינוי, והיא גם נשמעה שונה, וגם אני הייתי שונה (במצב נפשי טוב יותר ולכן יותר נוחה לקשר חברתי), וחזרנו להיות בקשר. אבל הקשר מאז לא היה עקבי וגם עם הזמן דעך באופן טבעי. התראינו לעיתים רחוקות מאוד, היא גרה בעיר אחרת (באותה עיר בה למדנו יחד באוניברסיטה. אני עזבתי את העיר כשסיימתי את לימודיי שם). וגם יש סיבות אחרות, לא טכניות, שמשום מה גורמות לי קצת להסס לגבי הקשר איתה. יש מצב שאני גם משליכה עליה אישיוז שלי.

הקשר איתה היה קצת סבוך וטעון. הכרנו באוניברסיטה, והיא הייתה אחת החברות הכי טובות שלי שם, אם לא הכי טובה, אבל כאמור הקשר איתה היה מורכב וטעון רגשית, ולכל אחת היו העניינים הנפשיים שלה שהשפיעו על הדינמיקה של הקשר. בנוסף, הייתה גם גלישה מעורפלת למחוזות ההתאהבות - אני יודעת בוודאות שמצדי, אני לא יכולה לדעת מה היא הרגישה כלפי. אבל בלי קשר לרומנטיקה והתאהבות - גם מבחינת רגשות חברות אפלטוניים, מאוד אהבתי אותה, והתרשמתי שגם היא מאוד אוהבת אותי, היה ביננו קשר עמוק ואינטנסיבי.

אז כשהיא חידשה איתי את הקשר היא גם שלחה לי קישור לבלוג שלה והזמינה אותי לקרוא שם. כאדם מעמיק, חפרתי בבלוג שלה אחורה בזמן, ובאיזשהו שלב נתקלתי בפוסט שהיא כתבה עלי, כ- 5 שנים לפני כן (כלומר לפני כ- 10 שנים מהיום), והזדעזעתי והתערערתי ונמלאתי צער. 

אני מאוד מתלבטת אם זה נכון/אתי לצטט כאן את כל הפוסט שלה, כי מדובר בדברים אישיים שלה שהיא שיתפה באתר אישי שלה, אבל מצד שני היא הרי כתבה את זה בבלוג פומבי. פשוט נראה לי שלסנן ולהביא לכאן רק חלק מהדברים יציג רק תמונה חלקית.

בכל אופן, אני משמיטה מעט מילים של פרטים ביוגרפיים קלים פה ושם. להלן הפוסט:

---

החברה הכי טובה

הייתי כותבת את שמה הפרטי אבל יש לה חרדה נוראית מהאינטרנט ואפילו שאני לא מדברת איתה כבר כמעט שנה ולתמיד, אקרא לה, כמחווה: המפחדת (אני מאוד נחמדה).

נפגשנו בשיעור _______ עם המורה ענת. הייתי חברותית מאוד אז -  מלא חברות ופגישות של קפה ולימודים שמילאו לי את היום ואת הלילה - אבל הייתי רחוקה מעצמי ומאוד עצובה. היא שמעה אותנו אומרות: "טוב, הצהריים הקבועים אחרי [שם השיעור]" ואמרה  אפשר להצטרף?" ואמרתי "בטח!".

היא היתה ממשפחה נוראית והיתה מוזרה יותר ממני. אז הייתי נורמלית על חשבון מוזרים אחרים. התקרבנו וקישקשנו כל הזמן עד שיום אחד אמרתי לה: יש לי סוד שבחיים לא היית מנחשת - רציתי להמם אותה, לזעזע אותה לגמרי כשאמרתי שאני אוהבת בנות ומאוהבת בענת. היא לא הנידה עפעף ואמרה: ידעתי! יש לי מישהי להכיר לך, האקסית שלי. התבאסתי נורא. ואז חשבתי, רגע האמת?

עוד לא היה לי ניסיון בתחום ולא סיפרתי לאף אחת. האמת המביכה היא שתליתי תקוות אדירות במימוש אהבה עם אישה. חשבתי שזה מה שיפתור לי את כל הבעיות.

הגר היתה יפהפיה אבל לגמרי תלותית ושיטחית. היא הגיעה למעונות והיינו שלושתנו שם כשהמפחדת גירשה אותנו מהמיטה בכעס מזעזע. יום אחרי זה היא אמרה שהיא עצמה אוהבת אותי כבר כמה זמן. נפרדתי מהגר באכזבה עמוקה מהחיים - עדיין לא מצאתי את התשובה האולטימטיבית, דמאיט.

פחדתי מהמפחדת. לא היה בה משהו שהתכוון לאיים אבל פחדתי שהדיכאון שלה יבלע אותי. לא הצלחתי להחזיר לה אהבה למרות שקיבלתי את חיזוריה וגנבתי אותם לעצמי. היינו חברות הכי טובות. אף אחד לא הצחיק אותי כמוה, אף אחד לא גרם לי לפחד ולרחם כמו שהיא גרמה לי.

עברנו לגור ביחד במעונות באותו החדר, מסתירות מהשאר. לא ידעתי להחזיר אהבה - הייתי בתולה מכל כיוון, בלב ובחוץ, ומאוד ילדותית ומאויימת. היא אמרה לי שכשתמצא גבר אז נצטרך להפסיק - אמרתי "בסדר" כי גם ככה לא ידעתי מה קורה.

פגשתי את מי שהיום הוא האקס שלי. הוא היה כלומניק אבל לא זיהיתי כלומניקים. גיליתי לו מה עשינו היא ואני והוא דרש שאעזוב מיד ושאנתק את הקשר ואני עשיתי את זה. באתי יום אחד אחרי כמה חודשים לנקות את החדר במעונות מהחפצים שלי וזו הפעם האחרונה שראיתי אותה לפני שהיא התמוטטה.

אחר כך גרנו ב_____ והחלטתי לעבוד מהבית בעריכה. היתי לבד כל היום והרווחתי 1000 ש"ח בחודש על 40 שעות עבודה. כל היום ראיתי טלויזיה וכשהיה צריך לחזור ללימודים בדיוק היה 9/11 ולקחתי את זה קשה מאוד, שם לבד בבית. לא חזרתי ללימודים כי פחדתי לראות את המפחדת בקורסים. בבית בינתיים היחסים עם האקס היו מאוד לא נעימים - הוא לא היה ברמה של שיחה איתי וכל הזמן רציתי לעזוב ולא הצלחתי. השמנתי מאוד והפסקתי לצאת מהבית, הדיכאון שלט בי. בחורף התחלתי לראות דברים בזווית העין ולפחד שהמציאות היא כיסוי של אלימות בלתי נשלטת שעלולה להתנפץ לי בפרצוף כל שניה. פחדתי מחיות שאדם לא ראה מעולם, דברים שלא כפופים לחוק ההגיון, שיצוצו מתוך האוויר וייכלו אותי בצורות שלא דמיינתי, ייכלו את הנפש שלי.

עברתי ניתוח קשה בגלל בעיה שהחריפה באותו הזמן וההחלמה מההלם הפיסי הבלתי יתפס חיזקה אותי לגבי העתיד והתחלתי לטפל בעצמי. הלכתי לפסיכולוגית והתקבלתי לעבודה פשוטה בחצי משרה (מחוץ לבית). חידשתי את הקשר עם המפחדת. הקשר היה בנוי הפעם על האשמה שלי. זה נמאס אחרי שנה ואחרי שהיא פיתחה אוסידי נוראי היא העליבה אותי לגבי משהו פיסי שלי וניתקתי.

ציר זמן: כעבור שנתיים עזבתי את האקס. אחר כך חידשתי את הקשר עם המפחדת והוא היה לגמרי טלפוני. חודשיים אחרי זה התמזל מזלי ופגשתי את מי שיהיה בעלי. (בלי קשר אלי כמובן) היא היתה במצב רע מאוד. מאוהבת בפסיכולוג שעודד את התאהבותה, לא יכלה לשאת שמישהו יגע בשיש במטבח שלה, לא יכולה לפגוש אנשים, לא אוכלת את רוב הדברים, תלויה עדיין בהורים הנוראיים שלה, נגד תרופות פסיכיאטריות, מתקשרת אלי לנייד שוב ושוב כדי לגולל את המחשבות הטורדניות שלה, עולה על ממתינות ללא הפוגה ולא מסוגלת להבחין שמשהו לא בסדר בזה.

היא הודיעה לי שהיא הפסיקה עם הפסיכולוג ושלא נראה לה שתלך לפסיכיאטר. היא היתה אחת משלוש החברות שהודעתי להן שאני מתחתנת. היא היתה החברה הכי טובה, בראש שלי. אבל היא לא יכולה לבוא כי הרעש היה מפריע לה ומזיק לאוזניים שלה באופן בלתי הפיך. הפעם היא לא ידעה שניתקתי את הקשר - היא טילפנה קצת אחר כך כדי לדבר רגיל ואז הסברתי לה: "את מעמידה בפניי מצבים קיצוניים לגמרי ומצפה שאתנהג כאילו הכל בסדר. ההתנהגות שלך לא נורמלית ואת לא מטפלת בעצמך - אולי תקלטי שאני לא אבין כל מה שאת זורקת לעברי".

אני מאמינה שאחרי המוות הדברים האלה מופשטים והופכים רק לאיזשהו חוט בין נשמות.

את יודעת, עוד לפני שקראתי את הקטע הזה, המצ"ב, חשבתי ככה ביני לבין עצמי אולי לשאול אותך אם זה בכלל נוח לך שיש לי גישה לבלוג שלך, כי למשל אם פתאום תרצי לכתוב משהו שלא תרצי שאקרא, כי זה בסך הכל הבלוג שלך, העולם הפרטי שלך, שאת מן הסתם כותבת בו דברים שאת לא תמיד רוצה שמכרים מחייך ה"אמיתיים" ידעו.

אז אמש חפרתי קצת בבלוג שלך, והגעתי לקטע הזה שנכתב עלי, ובהתחלה היה נראה שבכל זאת אוכל לנקוט את הגישה הקוּלית של מישהי שיותר בטוחה בעצמה, ונמצאת במקום אחר, ומסתכלת על זה מבחוץ, ואחרי הכל זה נכתב לפני כמעט 5 שנים וזה נכתב על עבר עוד יותר רחוק, וברור שמעורבים בזה גם הקשיים שלי אבל גם הקשיים שלך, זה לא רק הדפקה שלי אלא גם הדפקה שלך, ואיך הדפקה שלך הגיבה לדפקה שלי, אבל אחר כך זה קצת עירער אותי, והרגשתי רע מזה, והתקומם בי משהו שאמר שזה לא הוגן ולא נכון ומעליב ומשפיל ומזלזל, אבל כמובן הרי שזה נכתב בבלוג שלך, כך חווית את זה וזה היומן שלך וזה הכל לגמרי שלך, אין כאן "נכון" או "לא נכון" כי זה סובייקטיבי, מה גם שזה לא משהו שאני הייתי אמורה לראות....                                           

כלומר, מן הסתם לא היה קל איתי אז, אובייקטיבית, זה מובן. הבִּיצה הנפשית שלי שהתבוססתי בה, והחרדות שלי (לא רק האוסידי שאכן התפרץ אח"כ, אלא גם החרדה החברתית ועוד וכו'). לא קל לי, ולא קל לאנשים סביבי. ויחד עם זאת גם התסביכים שלך היו חלק עיקרי מהדינמיקה, כמו שגם את ציינת. ולגבי כל העניין הזה של החולשה הנפשית המפחידה שלי מול חוזקו הנפשי המאאאגניב של שאר העולם החופשי והמתפקד, שהחולשה הלא מגאאאניבה שלי איימה עליו בצרעת או לפחות בבצקת בריאה השמאלית - זה מעציב, זה לא תמיד ברור, אבל מה שהיה היה. אבל בסופו של דבר אני חושבת שיש בי גם חוזק ועוצמה, ועוד המון דברים טובים. יש תקופות בחיים, ואף אחד לא מושלם, ואם לסבתא היו גלגלים, וכהנה משפטי מפתח בחיים...

ומן הסתם גם אני הרחקתי מעצמי אנשים, בפחדים שלי ובביצה הנפשית שלי שהתבוססתי בה....

לא משנה עכשיו הפרטים, לא רוצה להיכנס לכל הפרטים, זו בטח לא מטרתי כאן, רק רוצה לשתף אותך, נראה לי נכון לספר לך שתדעי שקראתי את זה

לא יודעת אם כתבת עלי עוד קטעים מלאים, פה ושם ציינת אותי מעט בתור עוד קשר שאת שמחה שכבר לא קיים או משהו כזה...

עד כאן הטיוטה.

והנה הפוסט הנוסף שלה שהתייחסתי אליו בסוף הטיוטה, אני מככבת שם בשורה אחת, לא ממש מחמיאה:

חלמתי על חברות שהיו לי

שלום מיכל, שלום ליבת

ובהזדמנות זו 

שלום הילה

שלום עידית כשעוד חיבבתי אותך

שלום את שהיית איתי בקורס בצבא - ביקרתי אותך באוגדה אחר כך ושכחתי את שמך

שלום ליאורה - אני לא יודעת למה הייתי חייבת להיות כזו אכזרית אבל אני עד היום שמחה שהייתי

ושלום לך את-יודעת-מי-את המפחדת, דרכנו נפרדו לתמיד ואני מאושרת עכשיו

שלום מיכל האחרת - את לא היית חברה אבל כל יום אני חושבת עלייך ועל מה שאמרת

שלום יעל שגרת לידי ועשית לי חשק לשבור את החיים ההם. תודה!

שלום לכן כולכן.

ראיתי אתכן פעם כאילו הייתן רוחות רפאים שחוזרות אלי כועסות.

בגלגול הזה אני לא טובה בלשמור על קשר. נחכה לגלגול הבא.

אז כששוחחתי איתה טלפונית על הפוסט שקראתי, היא אמרה שהיא כתבה את זה בתקופה בה הייתה אדם שונה מעכשיו, שהיא השתנתה ועכשיו היא במקום אחר. שהיא יודעת שבתקופת החברות שלנו היה בה גם יסוד בריוני שהתבטא ביחס שלה אלי. היא התקשתה להתמודד איתי בגלל שהיא התקשתה להתמודד עם מה שהיה בתוכה, עם הקשיים שלה.

העיקר הבריאות 2

אז השלשולים והבחילות חלפו להם באותו יום שבת של תחיה, ולמחרת הלכתי לעשות את בדיקות הדם. ביום שלישי בבוקר קמתי לעבודה וגיליתי הודעת ווטסאפ מבוהלת מרופא המשפחה שלי שפוקד עלי להגיע אליו דחוף עכשיו עכשיו בעקבות תוצאות בדיקת הדם. היו לי גם שיחות ממנו שלא נענו (כי ישנתי עדיין כשהתקשר), אח"כ כשהייתי אצלו הוא סיפר לי שהתקשר אלי עשר (!!!) פעמים. היו כמה דברים לא בסדר עם תוצאות בדיקת הדם, אבל מה שהכי הדאיג אותו זה רמות נמוכות באופן מסוכן של הנתרן והאשלגן. בתוצאות הבדיקה היה כתוב ליד הערכים הללו "!panic value", וסימן הקריאה האדום הבהב על המסך של הרופא. ממראה פניו המבוהלות הסקתי שמדובר בהנחיה לרופא להיכנס מיידית לפניקה... טוב, צחוק צחוק, אבל זה באמת מדאיג. הוא אמר לי שזה נורא מסוכן, זרק משהו על כל מיני תופעות שיכולות לקרות במצב כזה (נוזלים שעלולים לעלות למוח, לא יודעת מה - הוא ממוצא אמריקאי והעברית שלו קצת משובשת, כך שאני לא תמיד מבינה כל מה שהוא אומר), אבל אני הרגשתי בסדר, ולכן הסקתי שזו בטח טעות בבדיקה. הוא שלח אותי לעשות בדיקה חוזרת, וגם בדיקת אק"ג בחדר אחיות.

מכיוון שבסניף הזה בדיקות דם נלקחות רק עד שעה 9:00, והיה כבר אחרי, אצתי רצתי לסניף אחר בו לוקחים בדיקות עד 11, ושם גם עשיתי את בדיקת האק"ג. כשאמרתי לאחות שלדעתי זו בטח טעות בבדיקה, היא ענתה משהו כמו - בואי נגיד שאם התוצאה הזו נכונה, זה מפתיע שאת יושבת מולי ככה במצב טוב ומדברת איתי... (יעני, יותר הגיוני שלא הייתי בהכרה, או משהו כזה). אח מתלמד עשה לי את הבדיקה. בהתחלה התבאסתי שגבר עושה לי את זה, אבל הוא היה מאוד נחמד ומתחשב ועדין וגרם לי להרגיש בנוח. לא שיש משהו דרמטי או חשוף במיוחד בבדיקה הזו, רק שמים אלקטרודות באזורים שונים בגוף, וגם באזור החזה כמובן (כי זו בדיקה שמתמקדת באותות החשמליים בלב), אז קצת מעלים את החולצה אבל רק הבטן קצת חשופה.

אחרי שבוצעה הבדיקה הם קראו לרופא שהיה בסניף כדי שיסתכל על התוצאה. הוא לקח את הבדיקה והלך להסתכל על התיק הרפואי שלי, וחזר ואמר שהבדיקה נראית בסדר, ושאלו אכן ערכים נמוכים באופן חריג, ושאל אם היו לי שלשולים לאחרונה. עניתי שכן, והוא אמר שזה בהחלט יכול להיות קשור לזה, ושאשתה מספיק מים ואוכל אוכל מלוח, וגם ציין שזה יכול להיות קשור לתרופה הפסיכיאטרית שאני לוקחת (לוסטרל), ובכל מקרה שאחזור לרופא שלי עם תוצאות הבדיקות. האמת היא שבמשך חודש לפני כן העליתי את מינון התרופה, ופתאום התחלתי לחשוב שאולי זה גרם לתופעה הזו, או שבכלל זה מה שגרם מלכתחילה לשלשולים ולבחילות... מצד שני אני שומעת על עוד אנשים שסבלו מתופעות דומות וזה כנראה וירוס אגרסיבי שמסתובב. אבל אחותי הקטנה הלחיצה אותי כשסיפרה לי שבאשפוז יום אמרו להם שברגע שיש תופעת לוואי מסוכנת מתרופה, צריך להפסיק לקחת אותה מיידית, ואפילו לא בהדרגה כפי שבד"כ צריך לעשות. היא אמרה לי את זה רק כדי להפנות תשומת לבי ושאתייעץ עם הפסיכיאטר (מה שגם כך התכוונתי לעשות, אבל הוא לא הגיב למייל שלי ולהודעה שהשארתי לו לגבי לקבוע תור), אבל אני כ"כ נלחצתי שהפסקתי את התרופה מיידית. ואני מרגישה בינתיים בסדר בסך הכל.

למחרת קיבלתי את תוצאת בדיקת הדם החוזרת, ולצערי הערכים היו עדיין נמוכים מדי, אבל במגמת עלייה. רופא המשפחה אח"כ אמר לי שזה אכן קצת עלה אך עדיין לא בסדר, ונתן לי הפניה לעוד בדיקת דם (נמשיך לעשות מעקב עד שיחזור לערכים תקינים) שטרם הספקתי לעשות. שאלתי אותו מה הגורם האפשרי לדעתו, האם רק השלשולים, או שגם קשור לתרופה - הוא ענה שלדעתו שילוב של שניהם. אבל לא היה לנו הרבה זמן לדבר כי היה אצלו עיכוב שגרם לי להיכנס אליו באיחור של חצי שעה והייתי חייבת למהר לעבודה, כי באותו בוקר נפטר באופן פתאומי מישהו בתפקיד בכיר וכולנו היינו בהלם והיו דברים לטפל בהם.

העיקר הבריאות 3

אז כאמור בראשון בבוקר פתאום הגיעה ההודעה על מותו של אדם שהוא מותיקי המקום, אדם שעבדנו איתו על בסיס יומיומי, אמנם לא איש צעיר - בן 72 היה - ולמיטב ידיעתי היו לו בעיות בריאות (לב - ואכן מת מדום לב) - אך עדיין זה היה פתאומי ותפס אותנו בהפתעה ובהלם, ובכאב עמוק. הבוס הגדול והבוסית שלי היו (ועדיין מתאוששים) בהלם מהאובדן הפתאומי הזה, שטלטל את כולנו.

כשהמוות פוגע במישהו ממעגל מכרים קרוב (לא שזה קרה לי עד כה הרבה - להפך, טפו טפו טפו, קרה לעיתים רחוקות. סבא וסבתא שלי - משני צדדים - הם האובדנים הקרובים שלי עד כה), זה שולח אותי למחשבות על אשליית החיים. רגע אחד בנאדם פה, רגע שני כבר לא. נעלם. זה בלתי נתפס. נכון, מוות הוא חלק בלתי נפרד מהחיים, אין מי שנולד ויצא מזה חי, לכולנו ממתין אותו גורל בשלב זה או אחר. איך דבר נורא כל כך הוא גם אחד מאירועי החיים הקלישאתיים ביותר. כולם מתים. אבל זה מה יש. זה מהדברים שאין לנו שליטה עליהם בחיים, והגישה הבריאה היא להתמקד בדברים שיש לנו שליטה עליהם ולהרפות מהדברים שאין לנו שליטה עליהם.

העיקר הבריאות, כבר אמרתי?

העיקר הבריאות 4

עוד לפני שהייתי חולה, לאחותי הגדולה היה משבר בריאותי. היא בהריון בחודש שמיני (ויש לה עוד שני ילדים קטנים), ולפני מספר שבועות פתאום שלחה בלילה בקבוצת הווטסאפ המשפחתית שלנו (שכוללת את כולנו חוץ מאבא שלי - אותי ואת שתי האחיות שלי ואמא שלי) תמונה של הרגל שלה בגבס עם הכיתוב - "במיון עם שבר מאמץ". בהמשך הלילה סיפרה שהיא חזרה הביתה, מנוטרלת מפעילות, לא יכולה ללכת, מתניידת על כיסא משרדי על גלגלים שיש לה בבית עד שלמחרת בעלה יביא לה קביים מ"יד שרה". מיד הצעתי לה שאבוא לעזור לה למחרת, שאקח יום חופש ואסע אליה (מרחק נסיעת רכבת של מעל שעה).

חלק ממי שקורא כאן אולי יודע על מערכת היחסים המורכבת שלי עם אחותי הגדולה, ושאנחנו בד"כ בקושי נמצאות בקשר - לא ברוגז, אלא סטטוס קוו של מרחק בריא. בעבר היא מאוד פגעה בי (בעיקר בגיל העשרה), הוציאה עלי את כל הרעל שלה, לאחר שנים התנצלה, אך אני שמרתי על מרחק ממנה (זה לא אומר שאני לא אוהבת אותה, פעם אמרתי לה שאני אוהבת ושונאת אותה באותה מידה...) ואני שומרת על סטטוס קוו של המרחק הזה (היא בעצמה עוד הרבה לפני כן התרחקה ממני ומהמשפחה, הריחוק התחיל ממנה, התמקדה בדברים אחרים בחייה). ואפילו שאמרה שהשתנתה ושהיא לא אותו אדם שהייתה פעם - והיא אכן השתנתה - ואפילו שבשנים האחרונות היא כל הזמן מנסה להתקרב אלי - עדיין בכל פעם ששוחחתי איתה, התגובות שלה עשו לי רע, כאילו היא לא הצליחה לגמרי להיפטר מהרוע ומהקור, הערות עוקצניות, שיפוטיות וביקורתיות, לחיצה על נקודות התורפה שלי, נטייה כל הזמן להשוות בינינו, האדרת עצמה, וכהנה וכהנה רעלים נפשיים ורגשיים. אך מצד שני אולי זה גם שילוב של רגישות היתר שלי והפוסט-טראומה מיחסינו בעבר. אבל זה לא משהו שנמצא רק בראש שלי, גם אחותי הקטנה חשה תחושות דומות כלפי אחותי והיחסים ביניהן אינם קרובים. וגם חברה שלי, שהייתה החברה הכי טובה שלי בזמן התיכון, אמרה לי פעם, לפני כמה שנים, שהיא "ראתה" את אחותי הגדולה בפייסבוק אבל היא פחדה לפנות אליה, כי היא זוכרת עוד מימי התיכון איך היא הייתה רעה...

אבל כשהיא סיפרה על מצבה, היה לי ברור שאני נוסעת לעזור לה במצוקתה. בהריון, עם שני ילדים קטנים ותזזיתיים, עם עבודה דורשנית, והיא גם עושה דוקטורט וכותבת מאמרים, וגם צריכה לדאוג לענייני הבית... ועכשיו עם הרגל... מסכנה... וכפי שגיליתי אח"כ כשהגעתי - גם בעלה לא ממש מתפקד, בגלל מצב נפשי ירוד, ובעצם רוב הטיפול בילדים ובבית נופל עליה. היא מאוד שמחה שהצעתי לבוא לעזור והעריכה זאת. כשהגעתי היא הייתה על הפנים. היא גם בכתה קצת. גם מאוד קשה לה עם בעלה, שבגלל הקשיים שלו (מצב נפשי לא טוב, ובעיות שינה), הרבה דברים נופלים עליה. הוא אפילו הצהיר כשהייתי שם שהוא לא מסוגל לקחת את הילד בבוקר להסעה לגן כי זה מוקדם מדי (שבע ומשהו) ובגלל בעיות השינה שלו הוא לא יכול להתעורר לפני שמונה וחצי. הוא ניסה לשכנע אותה שהיא תמשיך להוריד את הילד להסעה כשהיא עם הקביים, וחלק מהדרך היא רק במדרגות, כאשר היא בהריון וסובלת משבר מאמץ ברגל והמנוחה היא קריטית! הייתי בשוק מההתנהלות שלו. הוא אדם מקסים, אך סובל מבעיות (שאחותי הגדולה כמבון לא סיפרה עליהן בעבר - חוץ מפעם אחת כשנפגשנו ורמזה על הבעיות אך לא רצתה לפרט - כי יש לה קטע של להראות כלפי חוץ שהכל בסדר והכל טוב והחיים שלה נפלאים, keep up appearances). חיבקתי אותה ואמרתי לה שבאתי לעזור בכל מה שתצטרך, ניקיתי וסידרתי קצת בבית, עשיתי כלים, בישלתי פסטה, עזרתי לה להתקלח, וכו'.

למחרת אחותי הקטנה באה לעזור ולאחר מכן אמא שלי הגיעה לכמה ימים.

אחותי הגדולה כל כך שמחה שסוף סוף אני ואחותי הקטנה באות אליה (אמא שלי כל הזמן באה לבקר אותה), שאנו נפגשות, כתבה לנו חצי בצחוק וחצי בעצב - שיש לה אחיות נהדרות, רק חבל שצריך לשבור רגל בשביל לפגוש אותן...

תמיד היה לי עצוב על היחסים עם אחותי הגדולה. אבל לא הכל היה בשליטתי.

אבל עכשיו הרגשתי שכל זה באמת מאחורינו, ושזה לא חשוב עכשיו. שהיא צריכה את עזרתי, שהיא במצוקה, ואני יכולה להיות שם בשבילה. התמקדתי רק בלעזור לה, זהו. והרגשתי שזה שיפר את היחסים בינינו, ושהדמות שלה נעשתה יותר אנושית ופגיעה בעיני (למרות שהיא אדם באמת מאוד חזק נפשית, אבל זה עדיין לא אומר שהיא לא צריכה עזרה ושלא קשה לה), הרגשתי שאני כבר לא מאוימת ממנה. שהיא רכה יותר איתי. ומאז אנחנו יותר בקשר, מתכתבות הרבה יחסית לפעם, הקשר נהיה הדוק יותר.

רציתי לבוא לבקר אותה שוב, אך לצערי לאחר מכן נהייתי חולה ולאחר מכן באה תקופה עמוסה באופן הזוי בעבודה. ורציתי לבוא לבקר אותה לאחר שהלחץ יירד, בחצי השני של חודש יוני, אך עכשיו קשה לי יותר מבחינת פחד בריאותי שלי - אצל האחיין שלי המסכן פתאום צצה פריחה שהתברר שהיא התפרצות של שלבקת חוגרת (סיבוך של אבעבועות שאופייני בכלל לגילאים מבוגרים, מעל גיל 50 או 60, מה גם שהוא בכלל לא חלה באבעבועות, הוא קיבל חיסון כשהיה קטן יותר), ואמנם אומרים שזה מדבק רק במגע ישיר עם הפריחה, אבל בגלל הנטייה שלי לפחד להידבק במחלות (שמאוד נרגעה ואני כבר לא חרדה ונמנעת באופן מוגזם כמו פעם), נראה לי שיהיה לי קשה לבקר אותם. לא שאני יכולה להימנע כל החיים מלפגוש את האחיין שלי... עוד שבוע וחצי הם יבואו להורים שלי, שם כולנו ניפגש לחגוג כמה ימי הולדת משפחתיים שחלים בחודש יוני. אז אין ברירה. אבל אנסה להימנע מקרבה לאחיין. אוף, מסכן...

העיקר הבריאות - חלק 5

אתמול בערב אחותי הקטנה כתבה לי בדיכאון שהיא נפלה ונפצעה ברגל וצולעת עם פצע מדמם (אך לאחר מכן עדכנה שהיא בסדר), והבוקר אמא שלי כתבה לנו שהיא החליקה במקלחת ונקעה את הרגל, ואחותו של בן זוגי שברה את הרגל לפני כמה ימים כשפספסה מדרגה כשירדה מאוטובוס.... אוף... מה נסגר... אני כ"כ דואגת לאנשים שקרובים לי ויקרים לי... איך בדיוק כל האנשים שממליצים לי להביא ילד לעולם חושבים שאני אתמודד עם קיומו של עוד אדם שאדאג לו, ועוד יצור חסר אונים כמו תינוק, כמו ילד... אני מספיק דואגת לכל מי שכבר יקר לי בחיי...

ואחותי הקטנה מאוד מדאיגה אותי מבחינה נפשית, היא בכתה לי היום שיש לה התקפי קניות בלתי נשלטים, קונה בגדים ותכשיטים בכמויות גדולות (אמנם זולים, אך בכמות גדולה שמסתכמת באלפי שקלים בתקופה האחרונה), ואין לה הרבה כסף, היא צריכה לחסוך, היא עובדת מעט כרגע, והתחילה לחפש עבודה עם עזרה מסל השיקום שמגיע לה ממשרד הבריאות בעקבות אחוזי הנכות הנפשית שהיא קיבלה לאחרונה מביטוח לאומי, וסיימה לא מזמן תקופה שנייה של אשפוז יום. היא התחילה לקבל קצבה מביטוח לאומי והיא מפחדת שתבזבז את כל הכסף על שטויות. הנחיתי אותה להגיד הכל לפסיכולוגית החדשה שלה, ובנוסף שנדבר בינינו על אפשרות שהיא תסגור כסף בפק"מ, לפחות שלא יהיה לה זמין בעו"ש, ואנסה לעזור לה בתמיכה נפשית כמה שאני יכולה. היא נשמעה ממש סובלת ואמרה שהיא לא בנויה לחיים האלה ושקשה לה עם הירידות והעליות הקיצוניות במצב הרוח שלה. לדבריה היא לא מאובחנת עם מניה דיפרסיה, אלא הפרעת אישיות גבולית, עם נטייה לתנודות קיצוניות במצב הרוח, לכן היא לוקחת חוץ מהכדורים נגד דיכאון גם מייצב מצב רוח. והיא לוקחת (לצערי) לא מעט פעמים קלונקס להרגעה... ואיזה כדור שעוזר לה להירדם כי היא סובלת מקושי להירדם...

דווקא הייתה לה תקופה טובה יותר לאחרונה, אך כאמור באות נפילות פתאום...

אני מנסה להיות שם בשבילה ולתמוך בה ולעודד אותה כמה שאני יכולה, מקווה שהיא תהיה בסדר.

כואב לי שהיא סובלת כל כך. 

היא אמרה לי שהיא חוששת שהיא לא תצליח לחסוך כסף לצאת מבית ההורים, ובלית ברירה היא תמשיך לגור איתם עד שהם ימותו ואז היא תישאר בדירה שלהם. עצוב...

החיים הם דבר שברירי כל כך, העיקר הבריאות, וגם צריך לקחת את החיים בפרופורציות, לא יותר מדי ברצינות, וחשוב גם לצחוק על דברים ולראות בהומור את האבסורד, ולא להיות לבד, ולהיעזר באנשים הקרובים לנו שאנו אוהבים אותם והם אותנו, ולעשות מה שאנו יכולים, מה שאנו יכולים לשלוט בו, ולהשלים עם מה שאינו בשליטתנו. ולהתמקד בעשייה קונסטרוקטיבית, לצד קצת אסקפיזם בריא עם הנאה מסדרות/סרטים/ספרים. ולאכול בריא ולהתמיד בפעילות ספורטיבית כלשהי מתונה לאורך זמן.

עד כאן, חפרתי ברמות קשות

<אייקון של פטיש אוויר משועמם מהמונוטוניות של עצמו>

אייקון של "אני בשוק שקראתם עד הסוף" מהדהד באולם ריק