אוֹר בּשׁוּלֵי הֶעָנָן

בלילות הקיץ החמים 

שום דבר אינו קורה 
אולי כוכב נגוז מבעד 
לחלון פתוח 
אולי צרצר נשמע הרחק 
אך אפילו השעון לא מתקתק 
בלילות הקיץ החמים 
שום דבר אינו קורה. 

מתחת לעץ התות בכפר 
יושבים ומדברים, 
קוראים בספר בעל ריח ישן 
עוצמים עיניים ושותקים 
שום דבר אחר אינו קורה 
בלילות הקיץ החמים, 
מתחת לעץ התות בכפר 
יושבים ומדברים.

מורד הכרמל כבר משחיר

חלונות הענק ניבטים מטה אל מפרץ זרוע-אורות

מן המרחק באות רוחות,

מן המרחבים ההומים הדֵי חיים, אפשרויות,

מתדפקות אלֵי חלון, אל סף הבית המואר

בחוץ קר

דממה בחדרֵי הבית

בתוך הגוף תקוות חמות

בּרכּוּת שטיחים נבלע תקתוק שעון,

רהיטים נאים, תמונות תלויות,

נקי ומסודר – נעים לחיות –

בחדר הסגור – סבתא ואישה זרה

בדרכנו לכאן עלינו בעלייה תלולה

סבא אמר – לסבתא יש פגישה בענייני עבודה

(כן, אני כמעט בטוחה שלא אמר "רופאה") –

האם כבר אז ידעתי את שביקש שלא אדע?

אני כמעט, אני כמעט בטוחה

רשימותיי מונחות על השולחן לפנַי

אני לומדת למבחן בתנ"ך

סבא מדרבן ומתרשם משקדנותי

אך לבי נוהה אל פנורמת הרוחות

אל החוּצוֹת

(ובפנים זרעֵי סדקים כּורעים לנבּוט) 

ואני רואה איך השמשות הן בעצם רוח מוצקה,

האורות הרחוקים – הבהובי הבטחות

והבית היפה – רצפת ההיכל – קרקעית חלום –

אשר מעבר לה – כאוס, קץ הדימיון

למה כל כך קשה לי ביומיום, מדוע אני לחוצה ומודאגת כל כך,

מה קורה איתי.

תחושה בסיסית כזו של מצוקה והתלבטויות וחוסר אונים,

ומאמץ גדול לעשות את הדברים הבסיסיים, של היומיום.

מרגישה שאני בקושי משתלטת על המשימות הלוגיסטיות הקטנות של השגרה,

שלוקח לי הרבה זמן לעשות דברים

(כי אני פרפקציוניסטית, מתלבטת הרבה, מתקשה בקבלת החלטות, פוחדת שאעשה טעות שאתחרט עליה, מרגישה שחסר לי ידע וניסיון והיכרות עם דברים יומיומיים פרקטיים)

כך שלוקח לי יותר מדי זמן למלא משימות מתוך הרשימה שאני מכינה לי.

מתקדמת כמו צב ולא נשאר זמן לדברים שאני באמת רוצה לעשות - להתעמק לי בסדרות טלוויזיה, ספרים, סרטים. לשקוע בעולם הדימיון האסקפיסטי המנחם, העוטף, המצחיק, המעניין, הממלא רגשית ואינטלקטואלית. במקום זה מתרוצצת שעות בין חנויות וירקן וסופרמרקט, מחפשת ירקות נורמליים (בקושי מצליחה למצוא) ועוד קניות שצריך.

ואין לי כוחות לנקות את הבית. אבל אמצא.

והתחושות חוזרות על עצמן, אני חוזרת על עצמי כתקליט שרוט,

אבל זה מה שיש לי לספר כאן, ואני לא אוהבת את זה,

צר עולמי כעולם נמלה תקועה במעגל סגור.

הערב חתמנו עם בעלת הבית על הארכת חוזה השכירות לעוד שנה.

הם לא העלו לנו את שכר הדירה, שזה טוב אני מניחה. הרי שכר הדירה לא יכול לרדת, נכון?.... למרות שבן זוגי אמר לי בשבוע שעבר שאולי זו אופציה לבקש... אבל הוא ירד מזה....

אנחנו כבר מעל 5 שנים ביחידת הדיור הזאת, וואו, הזמן עובר.

וכשישבנו אצלה ציינתי כמה דברים שהיה לי חשוב לציין, בעיקר לגבי שכר הדירה, רציתי להיות אסרטיבית ולא חששנית ואפולוגטית כמו תמיד, אבל גם קצת התבדחתי בהומור ציני על משהו שכנראה לא הייתי צריכה, היא הרגישה שזה בא ממקום רע של זלזול בה, ולא התכוונתי לזה בצורה כזו ונורא התחרטתי על זה, שזו טעות ולא צריך להתחכם עם בעלת הבית ושלא אעשה נזק ביחסים, שאני מתנהלת בצורה לא חכמה ולא דיפלומטית. הצטברו אצלי תסכולים ולחצים מכל העניין הזה של לשכור דירה ומצב הנדל"ן המדכא בארץ והעלאות שכר הדירה, וכמה דברים שהיו בעיקר בתחילת השכירות שלנו אצלם שבזמנו ספגתי בשקט, ואולי זה יצא עכשיו בצורה לא חכמה ולא דיפלומטית מצדי. שוחחנו על כך והבהרתי שזה ממש לא היה מתוך זלזול ובלי כוונה נגדה,שזה סגנון ההומור שלי, והאמת היא שבזכות זה נפתח דיון שבו הובהרו כמה אי הבנות שהטרידו אותי במשך שנים מולה, אז אולי הייתי זקוקה לזה. היא פשוט כל שנה חוזרת על אותה מנטרה שחשוב שננקה את רשתות החלונות בבית כי אחרת זה יגרום לרשתות להיקרע. והיא אמרה לנו את זה כבר מיליון פעם ונכנסת לאותם הסברים והדגשות בטון קשוח והפנמנו ואנחנו דואגים לנקות. אז אני לא מבינה למה כל פעם מחדש היא מדברת על זה המון ומדגישה. הדגשתי שאני אדם די אינטליגנטי והפנמתי את המסר. וצחקתי על משהו בהקשר אחר, שאין לי זמן לכך וכך כי אני עסוקה בלנקות את הרשתות. סתם בצחוק. לא משנה, היא דווקא הייתה בסדר אחרי זה והיה ביננו דיבור טוב. היא אמרה שהיא לא חוזרת על כך שוב ושוב כביקורת עלינו, כפי שאני פירשתי זאת, אלא כי זה דבר חשוב לה כבעלת בית, ושבסך הכל מדובר בלנקות פעם בשנה. והיא הבינה שהרגשתי רע כי חשבתי שלמרות המאמץ מצדנו להקפיד על מה שחשוב לה, היא עדיין מבקרת אותנו. ואמרה שכשהיא הייתה באה אלינו לראות את הדירה היא הייתה דווקא נקייה ובסדר, והיא מרוצה מאיתנו. שמחתי לשמוע ממנה פידבק חיובי כי חששתי שלא עשינו מספיק מבחינתה. ויש לחשש בסיס - בשנת השכירות הראשונה היא העירה לי כל הזמן על הניקיון, ואף לקראת סוף השנה אמרה שהיא לא תאריך לנו את החוזה כי היא לא מרוצה מ"רמת התחזוקה" של הדירה (יעני, הרשתות). ודווקא ניקיתי, ולא הספקתי לנקות רשת אחת שתכננתי לעשות בהמשך, וזה לא היה נראה לי הוגן, וגם פחדתי ממנה. אבל ההצהרה ההיא שלה בכלל לא התממשה בסוף, כאילו לא נאמרה מעולם, זה היה קצת הזוי (עכשיו היא בכלל כבר לא זוכרת את זה) והם האריכו לנו את החוזה עם העלאה גדולה בשכר הדירה - 400 ש"ח, ולקחתי את זה קשה אז וחששתי שאנחנו פראיירים שאנחנו נשארים.

גם לגבי כל עניין שכר הדירה, היא הערב כאילו קצת העמידה אותי במקום, בצורה חברית, לא ממקום של קונפליקט. יעני שאני צריכה להעריך את מה שיש לי בדירה הזאת ואת היחסים איתם, לעומת כל החרא שיש בחוץ, בעלי דירה שהרבה יותר יורדים לחיי הדיירים, וכל אחד עם השגעונות שלו, וסיפרה לי סיפורים על בעלת הבית שהייתה לבת שלה, ועוד. וגם ששכר הדירה שלנו הוא בסך הכל הוגן. זה עצבן אותי שזה כאילו שאנחנו צריכים ממש להודות להם על שהם לא מעלים את שכר הדירה. ממש חסידי אומות עולם! והרי אחרי שנת השכירות הראשונה הם העלו לנו את שכר הדירה במעל 10%. היא אפילו לא זכרה את זה, הראיתי לה את החוזים. ואחרי כשנה או שנתיים העלו בעוד 100 ש"ח, ומאז לא העלו. אם היו רוצים עכשיו להעלות, זה היה נראה לי לא הוגן. אבל היא טענה, שהיא הייתה יכולה להעלות לנו, ששוק השכירות משתולל, ושאז לא הייתי חייבת להישאר. ואולי היא צודקת. השוק במצב לא שפוי. המערב הפרוע. במצב הזה, אני לא יכולה יותר מדי לבוא אליה בטענות. אולי הייתי צריכה את ה"ריאליטי צ'ק" הזה. להבין שזה המצב. זה עולם המבוגרים וצריך להתמודד, ובעלת הבית היא בכל זאת לא חברה שלי ולא אמא שלי והיא לא חייבת לי שום דבר והיא עושה ביזנס וזה מה יש. והאמת היא שהיא נחמדה ויש גם יחסים חבריים, ונראה שהיא לא באה ממקום רע. היא פשוט דואגת ל"נכס" שלה (מושג שהיא אוהבת להשתמש בו). וזה טוב שהיא מקפידה שהדירה תהיה במצב טוב.

זו יחידת דיור שנמצאת בדיוק מעל הבית שלהם, אז הם קרובים אלינו. אולי אני קצת מרגישה לחוצה בגלל זה, שהיא תמיד בוחנת. אבל האמת היא שבשנים האחרונות המצב שקט ורגוע איתם והם די עוזבים אותנו בשקט.

אז כשחזרנו הביתה ממנה הערב הרגשתי שפישלתי, שסתם עצבנתי אותה עם האמירות שלי, ובעיקר עם הבדיחה המיותרת על הרשתות, וחששתי שאולי הרסתי את היחסים הטובים, ושהיא תעלה לנו את שכר הדירה בכוונה בגלל זה, ללמד אותי לקח, מה זה החיים האמיתיים.... פשוט נמאס לי להיות חששנית אז נתתי לעצמי להתבטא, אבל כמובן שאי אפשר להגיד הכל וצריך להיות דיפלומטיים. בן זוגי אמר שכנראה הייתי צריכה להוציא את זה, הרי זה כבר שנים מטריד אותי. והוא אמר שבסך הכל הוא מסכים עם הדברים שהיא אמרה על כל נושא השכירות והמצב בחוץ. ושלא נגרם שום נזק והרי כל השיחה הייתה ברוח טובה.

איזה חרא שזה המצב בתחום הדיור. שבעלי בתים לוקחים הון על כל מיני חורים. וכל אחד בטוח שיש לו ארמון ורסאי, נכס יקר מפז. איכסה. אבל מי אני בכלל שאטיף מוסר. הרי אנו תלויים בבעלי הבית, בסופו של דבר, ובסך הכל אפשר לחשוב מי אני. אני לא מיוחדת ושונה מאחרים, כולם באותה סירה. ואני אמנם דיירת טובה אבל יש לי בעיית דחיינות בניקיון כי אני לא בטוחה איך הכי נכון לעשות את זה ומאיפה להתחיל ובאיזה חומר להשתמש ואיך להסיר את החומר כמו שצריך, אז אני לא מנקה לעיתים נורא קרובות. ובשישי בבוקר אני בד"כ מותשת. וכשאני כבר מנקה אני עושה את זה יסודי, וזה לוקח לי מלא זמן. לא יודעת למה. חברות שלי מנקות כל הזמן באופן קבוע ויש להן זמן לעוד מיליון דברים אחרים, ורק אני מתחרבשת עם הנושא ולא זורמת עם זה וחוששת שיישארו שאריות אקונומיקה על אסלת השירותים ומשתגעת מפינות הבית המלאות חפצים שם יותר קשה לנקות ומהאבק הנמצא בכל מקום, ובסופ"ש מתבזבז לי על הניקיון איזה חצי יום. ועוד בדירה קטנה. אוף.

וואו, אני בהייפר-חשיבת-יתר וכותבת מגילה מהגיהנום.

ועוד לא התחלתי לספר אפילו על הטיול בארה"ב. לא בטוחה אפילו מה לספר. אין לי שורה תחתונה. או סיכום קוהרנטי.

בכל אופן, אני ובן זוגי שבנו בסופ"ש האחרון מהטיול בן 3 השבועות בארה"ב.

כשבועיים בחוף המערבי ועוד 6 ימים בניו יורק.

היה לי קשה בחוף המערבי. היה גל חום שמאוד הקשה עלי.

בסן פרנסיסקו, ממנה התחלנו, כמובן היה קר. שם תמיד קר. תופעה ייחודית לעיר, כנראה בגלל מיקומה במפרץ.

נתקלנו שם בציטוט ידוע של מארק טווין שבני העיר אוהבים - שהחורף הכי קר שעבר עליו היה הקיץ בסן פרנסיסקו...

אך למרות הקור והעננים, בן זוגי נשרף מהשמש ביום הראשון. מזג האוויר מתעתע - נראה חורפי, אך כשהשמש יוצאת היא חזקה. זה ביאס אותי תחת ואחרי זה הקפדתי שהוא תמיד יתמרח בספריי הגנה. אני כמובן מכוסה תמיד קבוע - כובע, עליונת עם שרוול ארוך, ספריי הגנה.

סן פרנסיסקו עיר חמודה ומסבירת פנים. כמובן היו מיליון תיירים, וזה משהו שליווה אותנו בכל הטיול, מיליון תיירים עושים סלפי. זה קצת הפריע.... בגדול נהנינו בסן פרנסיסקו.

ביום שעזבנו את סן פרנסיסקו היה משבר גדול. בן זוגי נסע להביא את הרכב השכור ושב איתו למלון. המלון היה פרוזדורים פתוחים כאלו מסביב לחצר בה חנו הרכבים. היינו בחדר המלון ואמרתי לו שאני הולכת לשירותים, וכשיצאתי אחרי כמה דקות ראיתי שדלת החדר הייתה פתוחה, בן זוגי לא נמצא, כאשר התיק שלי היה על כיסא סמוך לדלת הכניסה, פתוח, עם כל הכסף והמסמכים בתוכו, כך שכל מי שעבר שם היה יכול בקלות לגנוב. בן זוגי פשוט התחיל להוריד את המזוודות לרכב, והשאיר את הדלת פתוחה, כאשר אף אחד מאיתנו לא משגיח על החפצים בחדר. רתחתי מזעם. כשחזר התפרצתי עליו וצעקתי והתחרפנתי. הוא הרי יודע עד כמה אני מודאגת מדברים כאלו ומקפידה. הוא אמר שלא שם לב שאני בשירותים. אמר שכל הזמן הקפיד להעיף מבט למעלה שאף אחד לא נכנס. אבל הרי הוא לא יכול היה להשגיח כל הזמן. הוא התנצל אבל אני כבר נכנסתי לאפיזודה נפשית רעה. התחרפנתי מהמחשבה שהתיק היה שם כך ושאי אפשר לדעת אם מישהו עבר שם ונגע. כנראה שהכל בסדר והכסף והמסמכים והאשראי היו במקומם. אבל אני הרגשתי זוועה, וגם אמרתי לו דברים נורא פוגעים. הוא התנצל. הוא גם ניסה להתרכז בנהיגה ברכב השכור במקומות לא מוכרים, בזמן שאני מתמוטטת נפשית ומתדרדרת למצב צבירה זומבי אחרי התקף צרחות נוראי שחטפתי. אחרי זה שאלתי אותו אם נראה לו שניפרד כשנחזור לארץ. הוא אמר שהוא לא יודע. שאלתי אותו איך הוא בכלל יכול להיות איתי אחרי הדברים הפוגעים והרעים שאמרתי לו. הוא ענה שכנראה הוא דפוק כמו שאמרתי.... ושהוא אוהב אותי.

מבחינת הזוגיות - בחוף המערבי היה מאתגר, עם מכשולים בדרך, אבל בניו יורק זה השתפר מאוד ואף היה רנסנס בזוגיות.

מסן פרנסיסקו נסענו מזרחה כמה שעות לפארק יוסמיטי, שם החום היה עוד יותר בלתי נסבל וכל הזמן דיברו שם על לשתות מספיק מים. שתיתי המון מים ולמרות זאת הרגשתי רע וכמעט התייבשתי. התאכזבתי מיוסמיטי, אמנם צוקי גרניט מרשימים, אך חוץ מזה לטעמי נוף מונוטוני - אמנם יש עצים וכמה מפלים, אך באופן כללי התחושה היא של צחיחות, ואני אוהבת יותר נופים ירוקים אירופאיים, עם שפע ומגוון. ביוסמיטי העצים פשוט הסתירו את המרחב כך שהמסלולים מונוטוניים בין עצים גבוהים ועפר יבש, ופה ושם רואים את צוקי הגרניט האפורים, ואת כל העמק רואים כשנמצאים בנקודת תצפית במעלה ההר.

יכול להיות שלמזג האוויר הקשה היה חלק בעיצוב החווייה. אולי במזג אוויר נעים יותר הייתי מוצאת את המקום יפה יותר. 

לא יודעת, גם כשהגענו לא הבנו בדיוק לאן ללכת, מין כביש בין עצים שמסתובבות בו מלא מכוניות, חניון כמעט מלא, מזג אוויר לוהט, ולא היה ברור מה בדיוק הסיפור של המקום הזה - תחושה שחזרה על עצמה בכמה מקומות בהם היינו שלא הצלחנו בהתחלה להבין לאן בדיוק צריך ללכת בהם, איפה "מרכז העניינים" שאליו כולם הולכים. אבל בסוף לרוב מצאנו.

ישנו בעיירה מריפוזה, כשעה נסיעה מיוסמיטי, כי לא היו מקומות פנויים ביוסמיטי כשהזמנו מהארץ. והשעה נסיעה הזו לכל כיוון ביומיים בהם שהינו שם, גם הייתה קשה.

הקיצר, מבחינתי יוסמיטי היה מיותר.

לאחר מכן חזרנו מערבה לחוף האוקיינוס השקט, וישנו בעיירה מונטריי. עשינו את דרך 17 המייל - לרוב מאוד יפה - וניסינו גם לקפוץ לעיירה הסמוכה כרמל - אך לא הצלחנו למצוא את הטיילת שם, וכבר היה סוף היום, ופשוט המשכנו הלאה עם הרכב, ולא יודעת מה.

ממונטריי יצאנו למחרת דרומה בכביש מס' 1 הידוע המתפתל לאורך חוף האוקיאנוס השקט, נופים וכו'. דגש על "מתפתל", כי זה עוד משהו שהקשה עלי - אני רגישה בנסיעות ארוכות במכונית, וכל הפיתולים עשו לי רע. אז נופים יפים, כן, אבל רק חיכיתי כבר שהנסיעה תיגמר....

ישנו בדרך בסן סמיון, ולא הלכנו לטירת הרסט שכולם הולכים אליה, גם כי איכשהו לא הספקנו וגם כי לא היה דחוף לנו להיות בתורים הארוכים של האטרקציות ה"מתבקשות" שכולם הולכים אליהם.

נסענו עד לוס אנג'לס, בה שהינו יום מלא. לא עניין אותנו אולפני יוניברסל ולא דיסנילנד. היינו בשדרת הכוכבים, המזח בסנטה מוניקה (מפוצץ אנשים אך עדיין חווייה יפה), מוזאון פול גטי הנחמד. לוס אנג'לס בסופו של דבר עיר סתמית ופקוקה, שפשוט בעיקר מייצרת את תעשיית הדימיון של הטלוויזיה והסרטים.

מלוס אנג'לס נסענו פאקינג 5 שעות ללאס וגאס. וגאס עיר פסיכית והזויה. זו בעצם לא ממש לאס וגאס. אזור המלונות הידוע, בו בעיקר מסתובבים כשנמצאים שם כתיירים, הוא בעצם המתחם הנקרא "פרדייז", לאורך הסטריפ (חלק מהרחוב הראשי הארוך של העיר). ללאס וגאס עצמה בד"כ התיירים פחות מגיעים, וגם אנחנו לא היינו בה.

אזור המלונות הגדולים הוא כאמור הזוי ופסיכי. מלונות ענקיים בסדר גודל שקשה לתאר, רוב המלונות בנויים לפי נושא מסויים (טירת אבירים/ניו יורק/פריז/מצרים העתיקה וכו'), ובתוך המלונות תפאורות מפוארות של עולם שלם הזוי, פסלים, תפאורות ערים ושמיים, מה לא. לטייל בתוך המלונות ובין המלונות זה ללכת קילומטרים..... והכל עם שלטי ענק מוארים ומבנים ענקיים הזויים.... לקח לי זמן לעכל את המקום. מצד אחד, הסתייגתי מהמלאכותיות והנהנתנות הדקדנטית, וגם סבלתי מהעובדה שבקומת הקזינו שנמצאת בלובי של כל מלון ומלון מותר לעשן, והאוויר מסריח מסיגריות. גם החום שם היה בלתי נסבל והיה נורא קשה ללכת בין המלונות. בתוך המלונות כמובן אסקפיזם של מזגן. כמו כן, היו שם המוני אנשים, פשוט עדר ענק של בני אדם. מצד שני, זו גם הייתה חווייה מהנה, של מראות מרהיבים, והמון דברים לראות.

לא הלכנו למופע של סירק דה סוליי או כל מופע אחר, למרות ש"חייבים" לראות (לדברי כמה וכמה אנשים). לא היה לנו כוח בערב, אחרי יום של הסתובבויות. וגם בן זוגי לא היה מעוניין בזה. ולא היה קריטי לי. די כבר עם כל ה"חייבים" הזה. אני חיה גם בלי זה. גם להצגה בברודוויי בניו יורק לא הלכנו. סו פאקינג ווט. בימים טיילנו המון ובערב למי יש כוח, מה גם שהטיולים נמשכו עד מאוחר בערב. מקסימום בפעם הבאה. או אף פעם. זה לא משנה.

בלאס וגאס היינו רק יום אחד מלא פלוס הערב שלפני כן (הייתי זקוקה לעוד יום או חצי יום, לא הספקנו למלון טירת האבירים - אקסקליבר -  שממש רציתי ושדווקא היה קרוב למלון שלנו, כמו גם לוקסור בסגנון מצרים העתיקה, אבל לא נורא) ומשם עשינו גיחה לגרנד קניון. 5 שעות נסיעה, לינה לילה אחד בגרנד קניון ולמחרת 5 שעות נסיעה חזרה לוגאס לטיסת לילה לניו יורק. עוד כשהיינו בארץ לפני הנסיעה אמרתי לבן זוגי שזה נראה לי צפוף ועמוס מדי, וכמה כבר נספיק בגרנד קניון אך הוא לא רצה לוותר על הגרנד קניון. בדיעבד אני הייתי מוותרת על הגרנד קניון. כשהיינו כבר קרובים לגרנד קניון שוטר עצר אותנו בצד ונתן לבן זוגי דו"ח לא הוגן על מהירות. הסיטואציה נורא הלחיצה אותי. הוא לא היה נחמד ולא הסביר מה אנחנו צריכים לעשות ואמר שהכל מוסבר בעלון שנתן לנו. אי אפשר היה להבין את העלון. בסוף התקשרנו לבית המשפט המקומי ופקידה נחמדה אמרה שנוכל להגיע אליה לשלם את הקנס. 192$, ססססאמק. שילמנו למחרת בדרכנו חזרה לוגאס. והקטע הוא שכולם נוסעים שם כמו משוגעים, טסים, ובן זוגי דווקא יחסית הקפיד. חוסר מזל. אמרו לנו אח"כ במלון בגרנד קניון שההכנסה מס' 1 באריזונה היא מדוחו"ת על מהירות. אורבים לנהגים. ובטח מנסים לתפוס במיוחד תיירים, שלא יכולים להרשות לעצמם את שתי האופציות האחרות - לערער לבית המשפט או לקחת קורס נהיגה מונעת. זה לא רלוונטי לנו ולכן נאלצנו לשלם הקנס למרות שאנו לא חושבים שבן זוגי נסע במהירות שהשוטר טען שהוא נהג בה (כביש של 65 מייל ולטענתו בן זוגי נסע במהירות 80 מייל. אגב, זה היה גם באזור של מדרון בכביש ובטח המכונית האיצה קצת). גם סיטואציית הדו"ח נורא הלחיצה אותי וגרמה לי להתקף פניקה באותו ערב. חשבתי שאולי הייתי צריכה להגיד משהו לשוטר והתחרטתי שלא אמרתי, שאולי היה מוותר לנו. אבל כן אמרנו לו בנימוס, והוא התעקש, אז הוא לא היה מוותר, מה גם שלא כדאי להתעסק ולהתווכח יותר מדי עם השוטרים האמריקאיים האלו, קשוחים, וזה עוד יכול לסבך את העסק איתם יותר.

היו לי עוד כמה טראומות בחוף המערבי שקשורות בעיקר לשירותים ציבוריים מאתגרים, אבל צלחתי את זה.

מבחינתנו השוס הקולינרי של החוף המערבי היה רשת המסעדות צ'יזקייק פקטורי. האוכל שם טעים במחיר סביר יחסית (ארה"ב יקרה! זה הפתיע אותנו) ובמנות גדולות יחסית, וגולת הכותרת - עוגות הגבינה בטעמים שונים. עשינו ריסרצ' על הטעמים השונים, כל פעם הזמנו עוגה אחרת והתמוגגנו. שחיתות. עם בצק עוגיות שוקולד צ'יפס, עם שוקולד לבן, קרמל ואגוזי לוז, עם עוגיות אוראו, ועוד ועוד. התאכזבתי כשגילינו שאין בעיר ניו יורק את המסעדה הזאת...

אז מלאס וגאס טסנו לניו יורק. ניו יורק הייתה סיפור אחר, ומבחינתי פיצתה על הטראומות של החוף המערבי.... קודם כל התארחנו שם אצל מכרים של אמא של בן זוגי. שנית, כשהגענו היה שם מזג אוויר קריר ומעונן וירד גשם קל ורצוף.... אז היה יום וחצי שנאלצנו לטייל עם מטריה, אך לאחר מכן התבהר והיו ימים מקסימים. לרוב היה לי כיף בניו יורק. הסנטרל פארק מקסים, עם הרבה פינות חמד ירוקות עם שפע פרחים צבעוניים, ואגמים. ובכלל, רוב המקומות המרכזיים במנהטן, כולל הרכבת התחתית, נקיים ומצוחצחים, ובטוח להסתובב בכל שעות היממה, משטרה בכל מקום, והכל מטופח ומתוקתק, ואנשים שומרים על הניקיון ועל הסדר במרחב הציבורי. אז גם לגבי ניו יורק עצבן אותי שכולם בארץ מתמוגגים - אוי, ניו יורק מדהימה! את חייבת.... וכו' וכו', והייתי צינית בהתחלה - נו, הנה אני מול הבניינים הגבוהים במנהטן, אז מה? לא מתעלפת. בסדר, נחמד. אבל בהמשך יותר ויותר נהניתי מלהסתובב בעיר, גם אם לא בכל מקום התרשמנו באותה מידה, זו עיר מרשימה וזו חווייה. אבל מנהטן יקרה בטירוף. אה, והאנשים שם היו נורא נחמדים. כמה פעמים קרה לנו שעמדנו קצת מבולבלים בניסיון למקם את עצמנו על המפה ולהבין לאן צריך ללכת, ואנשים ניגשו אלינו ביוזמתם ושאלו אם אנו צריכים עזרה. 

התחושה הייתה שברוב המקומות יש 90% תיירים.... ובטח יש פער בין החווייה התיירותית לבין החווייה של ממש לגור שם. כמו בכל מקום.

הסתובבנו בשכונות שונות להכיר את המראות והרחובות, הכיכרות, היינו במוזיאון המטרופוליטן וב- natural history museum, עלינו לראש הבניין הגבוה במתחם רוקפלר (קומה 70) משם היה מראה פנורמי מרהיב של מנהטן ומעבר לה. העדפנו זאת מאשר לעלות לאמפייר סטייט משני טעמים: ראשית, באמפייר סטייט לרוב צפוף זוועה עם תורים איומים, ושנית, מהאמפייר סטייט לא ניתן לראות את האמפייר סטייט.... לקחנו את מעבורת החינם לסטטן איילנד כאשר בדרך מתקרבים לפסל החירות, לא מאוד קרוב אך מספיק מבחינתי.... ועוד ועוד...

הערב הראשון בניו יורק היה קצת טראומתי. אמנם נחתנו בבוקר אך לאחר שהגענו לבית המארחים שלנו בברוקלין צנחתי לשינה עמוקה עד שבע בערב. לאחר שקמתי המליצו לנו לקפוץ לטיימס סקוור שנדלקת בשלל אורות השלטים בערב ובלילה, וזה היה שישי בערב. שישי בערב בטיימס סקוור - טעות גדולה. צפוף כמו קופסת סרדינים, תיירים מחפשים את עצמם בזוויות סלפי שונות ומשונות, בקושי אפשר היה להתקדם ברחוב, הולכים לאט אחד אחרי השני... היינו קצת וברחנו. אבל העיר שוקקת ואפשר להסתובב בה בכל שעות היממה, עם טעם של עוד.

הייתה לנו חווייה מתקנת בטיימס סקוור - שבנו לשם ספונטנית ביום הלפני אחרון של הטיול והאזור היה פנוי למדי והיה נעים יותר.

קשה לי לסכם את הטיול בתובנה או מסקנה, קשה לי לאפיין את ארה"ב על סמך הטיול, גם בגלל האוריינטציה האישית שלי של התמקדות במצוקות האישיות שלי ובדברים השליליים והעצמתם, והרגישות שלי, אבל גם נראה לי שמבחינה אובייקטיבית ארה"ב היא ארץ כ"כ גדולה עם מקומות מגוונים ושונים זה מזה - וקשה להתרשם בטיול ראשוני כזה שמתמקד במוקדים תיירותיים מתבקשים. כעיקרון הרגשתי שאני מעדיפה את האווירה הארופאית (טרום השתלטות האיסלם) והנופים האירופאיים.

זה היה טיול מאוד מתיש ואינטנסיבי. מסוג הטיולים שלאחריהם זקוקים לחופש מהחופש.... 

והרגשתי שאני לא בנויה ליותר מדי טלטלות....

טוב, זהו בגדול, בטח לא סיפרתי על הכל, וגם כך הרבה דברים כבר בטח שכחתי אחרי החזרה ארצה.... ניסיתי איכשהו לכתוב כאן משהו קוהרנטי מתוך הבלבלות והבלגן בראש המתאמץ שלי....

יש מצב שזה הפוסט הכי ארוך שכתבתי כאן אי פעם, ובטוח הכי חופר עם פטיש אוויר לצד השני של כדור הארץ. קוקו! מי זה שם בצד השני של כדור הארץ? 

אוי, אישה, מה נסגר איתך.

מי שקרא הכל עד לכאן ושרד מבלי שההכרה התערפלה לו מרוב פירוט היתר שלי, יזכה בהערכתי לעד. חן חן וכל הכבוד! רק תזכרו לציין בתגובה לאן לשלוח את ההערכה שלי. חשוב מאוד לא לשכוח מיקוד. אחרת זה יכול להגיע בטעות לזימבאבווה או לפלנד. ואז סיפור מהתחת לאתר את החבילה.