 כינוי:
אור לנדו מין: נקבה פרטים נוספים:
אודות הבלוג
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
יולי 2016
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | 1 | 2 | | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | | 31 | | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 7/2016
פרופ' ארווין יאלום - על משמעות
כתבתי כאן קטע ארוך על הציטוט הזה של הפסיכיאטר והסופר פרופ' ארווין יאלום, והכל נמחק לי בטעות. דווקא הייתי יחסית חדה וממוקדת, וזה קטע שרציתי לכתוב מזמן, ורק עכשיו נחה עלי ההשראה והתאים לי לכתוב על זה.
לא נורא שנמחק. אז אנסה לכתוב שוב, בצורה קצת אחרת.
תחילה, הציטוט:
"אנו יצורים מחפשי משמעות, ועלינו להתמודד עם חוסר הנוחות שבהשלכתנו לתוך עולם שביסודו הוא נטול משמעות. כדי שלא נגיע לידי ניהיליזם, עלינו ליטול על עצמנו משימה כפולה. ראשית, אנו ממציאים מפעל בעל משמעות לחיים, מפעל חסון וחזק דיו, שיחזק את עמודי חיינו. אחר כך עלינו לשאוף לשכוח את מעשה ההמצאה שלנו ולשכנע את עצמנו, שלא המצאנו, אלא גילינו את המפעל בעל המשמעות לחיים - כי יש לו קיום עצמאי, 'שם בחוץ' ".
התובנה הזו, שאני שותפה לה וחשה את אמיתותה בעוצמה מימים ימימה, משפיעה עלי לרעה (לפחות עד כה, בשלב זה בחיי) - עם חוסר המוטיבציה שלי לעשות דברים, חוסר אמונה בחיים, הדיכאון, האכזבה מהחיים, חוסר המיקוד, התחושה שאיני יכולה להשלות את עצמי כמו שאחרים משלים את עצמם.
וזה מן הסתם גם הרבה ובעיקר עניין של מבנה אישיות - כי יש אנשים שגם שותפים לתובנה שהחיים הם חסרי משמעות מעבר לקיום הפיזי גרידא, אבל זה לא מטריד אותם במיוחד, והם עדיין חשים עניין וסקרנות בעיסוקים ודברים שונים בחיים. למשל, אחותי הגדולה, שהיו לי איתה בעבר שיחות על כך וזה מה שהיא אמרה לי - שהיא מודעת לחוסר המשמעות, וזה לא מטריד אותה, היא לא מתעסקת בזה. או למשל - ארווין יאלום עצמו - הוא אדם תאב חיים ולחלוטין לא דכאוני, למרות שעוסק באופן אינטנסיבי בנושא חוסר המשמעות והשפעתו על בני אדם. אולי כשיש אגו חזק, הוא מספק אמביציה להשגת מטרות למען העצמי. אולי אצלי האגו חלש.
המילכוד הוא, שמצד אחד, אמנם התובנה הזו מן הסתם נכונה, היא אמת - המוח האנושי בנוי לחפש משמעות וסדר במציאות אדישה ופיזית גרידא, על מנת לתפקד ולשרוד -
וכמובן שאני תמיד מסייגת את עצמי, כי כאגנוסטית אני מטילה ספק בהכל, ותמיד אומרת שהדבר הוודאי היחיד שאני יודעת הוא שאני לא יודעת -
אבל מצד שני - התובנה הזו, האמת הזו, גורמת אצלי להרבה אומללות וחוסר מוטיבציה.
בנוסף, אני מתארת לעצמי שהמאפיין הזה שלי מרחיק ממני אנשים, או שמא אני מרחיקה ממני אנשים, מה שמגביר את התסכול, כי אני חשה "מצורעת"', כמי שמציינת בפני אחרים דברים מעיקים שהם מעדיפים לא לחשוב עליהם, כמי שנמצאת במקום גבולי ומורבידי שהם מעדיפים לא להיות בו.
אז מה אני צריכה לעשות? לשקר לעצמי? אין אצלי מנגנוני הדחקה והכחשה מפותחים כמו אצל רבים אחרים. הרי הדחקה במידה מסוימת היא מנגנון בריא ואף נדרש. בתור התחלה, אי אפשר לחיות את החיים עם מודעות מתמדת ואינטנסיבית למוות.
איך באמת אפשר לחיות ולממש עצמי וליהנות מעשייה כשיש מודעות יתר יומיומית למוחשיות המוות? וכשיש מחשבות חרדתיות על איך אשליית החיים מתנפצת כשלמשל עלולה לצוץ בעיה בריאותית רצינית, ואז הפיזיות הגמורה שלנו מרימה ראשה, מסיטה את הוילון, וחושפת את המציאות העירומה שאנו מנסים במהלך חיינו להלביש ולהסוות - המציאות של היותנו אך ורק חומר שנשלט לחלוטין בידי חוקי טבע אדישים בצירוף יסוד כאוטי כלשהו, וכל השאר - חלומות ילדותיים.
איך אפשר להיות מודעת לכך ועדיין לקחת ברצינות את החיים ולהאמין במשהו? את הכאן ועכשיו החומק לקראת כליה?
איפה אתה, מנגנון הדחקה יקר? גש הלום לדלפק הקבלה ותפגין נוכחות!
אולי בהמשך אוכל לקחת את התובנה הזו למקום חיובי ויצירתי יותר, במקום לכיוון המורבידי. ואולי אוכל למצוא נחמה למשל בתפיסה הבודהיסטית... אולי אוכל למצוא מענה למצוקותיי הקיומיות... למרות שאני יודעת שאין בנמצא נחמה של ממש, אין אף בן אנוש שיש לו תשובה של ממש, וכל פילוסופיה היא תולדה של מוח אנושי, וכולנו כלואים באי הוודאות. לכל היותר אוכל לחוש חמלה כלפי הניסיון לתת מענה בשביל שלוות הנפש, בשביל לסבול פחות.
תמיד אני חשה צער על החיים שיכלו אולי להיות לי, על מי שאני יכולתי להיות, אלמלא הייתי שקועה במחשבות הללו, אלמלא תפיסת המציאות שלי הייתה כזו. אני אף פעם לא מרגישה "בתוך החיים", אני מסתכלת על החיים ועל האנשים מהצד.
| |
גלידת בן אנד ג'ריז לארוחת בוקר
זה, רבותיי, מה שאכלתי אתמול בבוקר לפני שיצאתי לעבודה, קצת לפני שבע בבוקר, חיסלתי קופסה סטנדרטית שלמה של גלידת בן אנד ג'ריז (בראוניז פאדג', טעיםםם גאאד דמט), שפינטזתי עליה כל כך כמשהו מנחם ועילאי, ולא יכולתי לאכול אותה יום לפני כן, אז השלמתי את החסר על הבוקר, בחוסר יכולת כרוני לדחות סיפוקים, כמו זריקת הרואין ממסטלת, האאאא.... ואי אפשר רק כמה כפות, או רבע או חצי חבילה, זה הרי כמו לחלום שתי דקות ולהתעורר בכוח. לא. זה הכל או כלום. כן כן כן, אני יודעת, זה גרוע, אני צריכה להפסיק, זה הרי סתם עושה הרגשה רעה, פוגע בבריאות. בבדיקת הדם האחרונה הכולסטרול זינק אצלי לגבהים שדומני שדמי אף פעם לא ידע - 350! כאשר בד"כ בשנים האחרונות היה לי מאתיים וקצת. 220, 210. הרף העליון של הטווח הנורמטיבי הוא 200. פי הגיהנום נפתח, אני לא מצליחה בחודשים האחרונים להתעשת מהסשנים המתמשכים של האכילה הכפייתית המנחמת, והרי זו גם התמכרות - ברגע שנכנסים לזה, רוצים עוד ועוד. אתמול עוד אכלתי במהלך היום 2 סנדביצ'ים ענקיים מהקפיטריה, ובדרך חזרה הביתה קניתי במבצע של 4 ב- 12 ש"ח - מקופלת, טוויסט, טעמי, וטורטית - וחיסלתי אותם בזה אחר זה, תוך כדי הליכה. אח"כ עוד ארטיק שוקולד כזה מהמאסיביים עם גוש שוקולד ענק בפנים. תקעתי. וואו, זה לא בריא. אח"כ בבית 2 שקיות צ'יפס 50 גר'. פתאום תפסתי את עצמי, שאני בהתקף, וזה כל כך עושה רע. ואני כועסת על עצמי, והכל חוזר על עצמו, שוב ושוב ושוב ושוב ושוב. עם פה ושם הפוגות מעוררות תקווה. פתאום אני קולטת, שזה בא יד ביד עם הזרם הכפייתי הבלתי נפסק של המחשבות, שלפעמים כשיש לי זמן פנוי ואני מתחילה לעשות דברים - עצם העשייה כל כך מסעיר אותי, שאני זקוקה לאכילה של המון דברים כדי לשכך את הסערה, או לשמוח איתה. זו גם תרופה וגם חגיגה. לכאורה. זה כאילו שבלי כל השוקולד הזה, משהו חסר. בלי השוקולד והגלידה וכו' - זה סתם החיים עצמם, חסרים ונטולים. הם אינם מספיקים.
ודווקא יחסית לתקופה החרא בעבודה, היה יום רגוע אתמול, היה שקט וסוף סוף היה לי זמן לעשות כל מיני דברים שבד"כ אני לא מגיעה אליהם, כמו להשתלט על חלק מהתיוקים מערימת הניירת שמחכה יותר מדי זמן. המשרד היה כמעט ריק וזה היה כיף. שמתי לי מוסיקה ועבדתי בשקט וברגוע. הבוס הגדול לא הגיע, והסגנית בחופש, והמזכירה השנייה לקחה יום חופש. גם המקסימה הייתה ביום חופש. אז היינו רק אני והבוסית שלי, שבקרוב כבר לא תהיה בוסית שלי, וכבר עכשיו התנתקה מהעבודה. רוב היום היא הייתה בפגישות והסתובבויות, לא ישבנו יחד, וזה בסדר, כי גם כשניסינו לשבת יחד על דברים יום לפני כן, היא לא הייתה ממוקדת והתפזרה ולא הייתה לה סבלנות והיא אמרה לי דברים שגרמו גם לי להתפזר ולהתערער ולאבד ריכוז וחשק לעבודה. אז החלטתי אחרי זה שעדיף לי להתמקד ולהתרכז בדברים שיש לי לעשות ביני לבין עצמי, במקום לבזבז יום על שומדבר כמו יום לפני כן.
יום לפני כן כשישבתי אצלה, היא אמרה משהו שהשפיע עלי, ולאחר מכן החלטתי להפסיק להתעסק בזה, כי זה סתם ערער אותי. קודם כל, לא נראה לי שכתבתי על זה כאן - לפני כמה ימים שוחחתי בבדיחות הדעת עם הבוס הגדול באחד הבקרים על איזה נושא פעוט, והוא השחיל לשיחה אמירה כזאת - שתקופת הביניים שהייתה לי במקום הזה הייתה חשובה עבורי. כן, כך אמר. בלשון עבר. אמרתי לו - למה אתה אומר את זה בלשון עבר... הוסיף אמירה עמומה על כך שהגיע הזמן שאחשוב על השלב הבא בחיים.... מה לעשות הלאה... ואמר שאנחנו עוד נדבר על כך.... סיפרתי מיד לבוסית ולמזכירה השנייה ולמקסימה תוך תהייה שאולי אני השלב הבא בשינויים שהוא עושה במשרד, אחרי הבוסית שלי... הייתי די המומה. עוד לפני כמה שבועות זרק לי משהו על כך שהוא חושב שאני צריכה להמשיך ללמוד, לימודים שיתנו לי כלים להשתמש באינטליגנציה שלי... משהו כזה... אז מצד אחד, אפשר להגיד שזה חלק מהנטייה שלו לעודד אנשים לממש את הפוטנציאל שלהם לצמיחה אישית, והרי גם בעבר היה אומר לי שהוא חושב שאני צריכה להמשיך ללמוד.
מצד שני, האמירה האחרונה שהוא אמר לי לפני כמה ימים היא לא סתם... הוא בטח מתכנן משהו... בינתיים לא ברור מה הוא מתכנן... הבוסית שלי אמרה שהוא לא סתם אומר דברים כאלו. ושהוא מאוד ממולח. אז כזה הוא, זורק אמירות עמומות כאלו בלי להסביר, ומשאיר אותי לתהות... ואמרו לי שלא כדאי לי לבוא אליו ולבקש הסבר ישיר וכן, שזו תהיה שאלת קיטבג.... אבל נראה...
אז כשישבתי שלשום עם הבוסית שלי (שחזרה אחרי חופש של יותר משבוע וחצי כי לא הייתה מסוגלת להגיע למשרד אחרי כל מה שספגה, והיו לה ימים קשים), היא אמרה לי, בהמשך למה שהבוס רמז לי - שגם מגיע אליה מידע על כל מיני שינויים שכנראה מתגבשים במחלקה הסמוכה לנו, והיא רמזה לי שיכול להיות שזה גם קשור למה שהבוס אמר לי, והיא נקבה בשם של עובדת מסוימת שהבוס אוהב, שאולי רוצים לקדם, אולי לשים אותה על אותה משבצת שאני יושבת עליה - אחד מהתחומים שבאחריותי זה התכתובת באנגלית, וזה גם התחום שלה... לא הבנתי למה הבוסית שלי אומרת לי את זה, והאם זו רק השערה או שהגיע אליה מידע קונקרטי.... זה קצת עשה לי רע... שקורים דברים מאחורי הגב שהולכים להשפיע עלי, שאולי אנשים מדברים...
היא אומרת לי עוד דברים שמערערים אותי, מתוך המקום הקשה שהיא נמצאת בו, לאור מה שהיא חוותה. אומרת לי לא לסמוך על אף אחד חוץ מעצמי, גם כשאנו מדברות על המזכירה השנייה. אני גם ככה פאראנואידית ומלאה חרדות ומושפעת מכל מה שאומרים לי. אז אני מנסה ממש בכוח להחליט לא לתת למילים שלה לערער אותי יותר מדי, ולהתמקד בדברים שיש לי לעשות, בעבודה ובכלל, ולא להתחרפן מכל האמירות האלו ומחרושת השמועות.
הבוסית שלי מחממת אותי כל פעם מחדש על המזכירה השנייה, אומרת עליה דברים, אחרי שאני כבר איכשהו מצליחה לשנות את היחס שלי למזכירה השנייה, ואחרי שהבנתי שאני סתם עושה לה דמוניזציה מוגזמת, לא הוגנת ולא מציאותית, וזה הרגיע אותי שאיזנתי את היחס שלי כלפיה. ואז הבוסית, שכנראה יש לה בטן מלאה על המזכירה השנייה אחרי כל מה שקרה, אומרת לי דברים שמערערים אותי בחזרה לחוסר ביטחון ולחשדות כלפי המזכירה השנייה. אני תמיד הייתי זו שביקרה בקול את המזכירה השנייה, והבוסית הייתה מי שהרגיעה את המצב בדיפלומטיות (למרות שהסכימה עם הביקורת שלי).
אז בסדר, הבנתי, יש בלגן כרגע במשרד, כרגע הבוס הגדול כנראה חפץ יותר ביקרה של המזכירה השנייה, והם עובדים יותר בצמוד, והבוסית שלי חושבת שהוא והמזכירה השנייה אולי מספרים זה לזה דברים שהם לא מספרים לי. לא בטוחה שזה נכון, אני לא יודעת אם מה שהבוסית שלי אומרת מושפע מהפגיעה שחוותה והתסכול שהיא חשה, היא עברה משבר נפשי אחרי ההתעללות הרגשית שחוותה מצד הבוס. אולי היא מגזימה באיך שהיא מציירת את המזכירה השנייה באור מאוד לא מחמיא, אני אמנם שותפה להמון מהביקורת, אבל לא חושבת שיש למזכירה השנייה כוונות זדוניות, היא אישה פשוטה.
וחוצמזה, מה פאקינג אכפת לי??? שיזדווגו אחד עם השניה מצדי, זה לא מעניין אותי! גם ככה עדיף להתרחק מהבוס הגדול כמה שיותר בתקופה זו. אחרי מה שהוא עשה, ממש לא בא לי להיות בקרבתו ואני כבר נגעלת מכל הזיוף ואיבדתי עניין אמיתי ואכפתיות. שיתחרבשו להם - אני רואה מהצד את צורת העבודה העקומה של המזכירה השנייה ושל הבוס הגדול, ואני נותנת לזה לקרות, זה לא שווה את התסכול וזה גם לא בשליטתי וכבר פחות ופחות אכפת לי. אני באה לעשות עבודה שמשלמים לי עליה, אז בזה אני אתמקד. מעבר לכך, אין לי שליטה על דברים כמו למשל שינויים שהוא יחליט לעשות במשרד, או אם פתאום ישנה יחסו אלי כמו שעשה לבוסית. מה שיגיע, אתמודד. ירצה להחליף אותי במישהי אחרת? שיחליף. כבר לא משנה מה אומרים, כל הדיבורים האלו כבר יצאו לי מכל החורים. הוא גם הדגיש בפני בתקופה האחרונה שהוא מאוד מעריך אותי ואת צורת העבודה שלי. אז אולי בזה הוא רצה להרגיע אותי. ואולי יציע לי תפקיד טוב אחר במידה ואכן החליט להזיז אותי מהתפקיד.
שינוי זה לאו דווקא דבר רע ויכול להיות דבר טוב, הוא הציע לבוסית שלי תפקיד אחר שנשמע טוב (שום דבר עוד לא סגור, ויש הרבה דברים לא ברורים, הם צריכים עוד להיפגש על הנושא), הבעיה היא בעיקר הדרך המעוותת והפוגעת בה זה נעשה. וגם לגבי עצמי, שינוי אצלי יכול להיות דבר מבורך. זה יותר מאתגר עבורי בגלל הקשיים האישיים שלי, אבל אולי הגיע הזמן באמת לעשות משהו חדש, הרי כבר הרבה זמן מדגדג לי בקצות האצבעות לשנות משהו אבל הייתי במקום נוח מכדי לצאת ממנו... אז אולי שינוי כפוי מבחוץ גם ידרבן אותי להזיז דברים בתחומים אחרים אצלי שהיו תקועים שנים. כמו למשל לעשות משהו עם השירים שלי, ועוד.
אבל עדיין, אנשים מאוד מופתעים מהמהלך של הבוס הגדול, כי הדברים אצלנו עבדו טוב. עכשיו הכל התערער ונסדק. ואם יחליט שהוא לא רוצה אותי יותר בתפקיד הזה - יש בזה גם משהו מעליב, אם הוא לא ירצה אותי יותר בצוות שלו. וגם מפתיע, כי עשיתי עבודה מעולה. אבל, לא הכל ידוע, לא כל הסיבות ברורות, וזה בטח לא אישי נגדי, יש כל מיני שיקולים מערכתיים וגם אולי פסיכולוגיים שלו. הוא מביא מנהל חדש, אולי המנהל יביא איתו עובדת משלו, אולי המבנה הפנימי במשרד ישתנה... גם התחלתי לחשוב שאולי הוא החליט להזיז אותי מהתפקיד כי הוא תופס אותי כגורם חתרני בגלל התמיכה שלי בבוסית שלי.... תליתי על הארון מאחורי השולחן שלי שלט: "מאוד נחמד להיות חשוב, אבל יותר חשוב להיות נחמד". ברור שיש כאן מסר אליו... תליתי את זה כי לא יכולתי לסבול את מה שקורה. והוא ראה את זה... אנשים ראו את זה והסכימו... כולם חושבים אותו הדבר, אבל הם כמובן לא אומרים כלום לבוס, כי צריכים לשמור על עצמם ועל העבודה שלהם.... התלבטתי אם לשים את השלט, אבל הייתי חייבת, איך אפשר לשתוק... כשהבוסית ראתה את זה, היא צחקה ואמרה לי מיד להוריד... אולי עשיתי לעצמי נזק בזה ששמתי את השלט הזה, אולי זה גרם לו לסמן אותי כגורם שצריך להרחיק...
גאאד, הכל נהיה כזה מוזר ופאראנואידי, זה לא היה אצלנו ככה בעבר... למרות שהבוסית סיפרה לנו שהיא ידעה על הצדדים האלו באישיות שלו, והיא ניסתה להסתיר את זה מאיתנו כל השנים, גם להגן עלינו מפני זה, וגם לשמור עליו, כחלק מהגדרת התפקיד שלה, כי הוא עושה דברים גדולים, ותפקידה היה לעזור לו לקדם את החזון שלו, ועם כל החסרונות הוא גם אדם מדהים - כך חשבנו עד כה. מאוד מאכזב. מאוד אהבתי אותו והערכתי אותו, באמת באמת. אולי המשרד היה עבורי עד כה חיים מוגנים בצמר גפן... והצמר גפן פתאום נלקח... הבוסית שלי לא חשבה שהוא יגיע לכזה שפל מדרגה. היא התפכחה התפכחות כואבת.
בקיצור, החלטתי להיות עניינית יותר, כי אפשר להשתגע אחרת, עם כל מה שקורה כרגע שם במשרד. מה יש לי לעשות עם אמירה כמו זו שהיא אמרה לי אתמול? - לא לסמוך על אף אחד חוץ מעצמי. אין לי מה לעשות עם המידע הזה, ולא יודעת מה זה אומר. אני לא "סומכת" על אחרים שם, אני פשוט באה לעבוד, ומשתדלת לא לצאת מגדרי מעבר למה שצריך (למרות שזה באופי שלי לתת את הנשמה בעבודה). אני כרגע צריכה לעבוד בקונסטלציה הנוכחית, עם הבוס ועם המזכירה השנייה (שדווקא מתנהגת איתי בסדר גמור, וובשיחות ביננו היא גם מביעה חששות לגבי עתיד המשרד וגם ספציפית לגבי עצמה, והיא גם עוברת, כמו כולנו, תקופה קשה ומגיעה לכדי דמעות - וזה גורם לי גם להטיל ספק בדברים שהבוסית אומרת עליה - הכל כל כך רגיש והפכפך כרגע, פצע פתוח), גם ככה בקרוב דברים הולכים להשתנות, המחליף של הבוסית שלי יגיע בקרוב, ואין לנו מושג איך ישתנה מבנה המשרד. אז מה יעזור לי לשקוע בספקולציות וחששות? ממה יש לחשוש? נתמודד!
נמאס לי מדיבורים וספקולציות. אם הוא יחליט להזיז אותי לתפקיד אחר או ווטאבר, אז ווטאבר, אתמודד. די כבר, נמאסתם כולכם עם כל המבטים המוזרים שלכם שאני מנסה להבין מה מסתתר מאחוריהם. אולי הם יודעים משהו שאני לא יודעת. ואולי אני סתם פאראנואידית. והדבר הכי נורא שאפשר לומר לפאראנואיד זה שהוא צודק, והנה כל האירועים של העת האחרונה היו סוג של אמירה כזו, כמו מין קונספירציה מקייאוולית שהתממשה מול העיניים שלנו. אז אם בעבר אמרתי לעצמי שאני סתם פאראנואידית, היום אני לא בטוחה שאני יכולה להרגיע עצמי לחלוטין בזה, כי עובדה שדברים מפתיעים קרו ואנשים איכזבו. לא רק אותי ואת הבנות במשרד, גם עוד אנשים במקום העבודה ראו דברים ויודעים וחשים אכזבה ותמיהה כלפי הבוס.
בכל מקרה, אני אסתדר. אני אדם עם יכולות גבוהות וכישורים, ואמנם אני סובלת מחוסר ביטחון עצמי והערכה עצמית נמוכה ורגשי נחיתות וחרדות ואני כל הזמן מודעת לכמה שהדברים שאנו מתעסקים בהם הם שטויות ואשליות לנוכח המוות וכו' (מה שהופך אותי לדמות שוליים נוירוטית מוזרה מאותגרת ושונה מאחרים), אבל - אני עדיין עובדת טובה. הבוסית שלי אמרה לי שמחזיקים ממני במקום העבודה ושמעריכים אותי מאוד, שאני נחשבת אחת העובדות הטובות. אז לא אתן לפנימיות המעורערת שלי לקבוע את תפיסת המציאות הכוללת ולהרפות את ידיי, ולא אתן להערות של הבוסית שלי לערער אותי ולגרום לי לספקות ומחשבות טורדניות מעיקות. היא באמת סבלה המון בחודשים האחרונים מהיחס הדפוק של הבוס הגדול, שבמקום להגיד לה בצורה ישירה וכנה שמשהו מפריע לו ושהוא רוצה לעשות שינוי - פשוט התעלם ממנה, מידר אותה, לא הסכים לדבר על זה כשהיא פנתה אליו ישירות, דיבר עליה עם אחרים וזרק כל מיני הערות לא ברורות לגביה, העביר דברים שהיא מטפלת בהם לטיפול אנשים אחרים מבלי לומר לה, ויש עוד דברים מכוערים שקרו שהיא לא סיפרה לי, כי היא לא רצתה לחשוף את כל הכיעור, ושהיא נאלצה להתמודד עמם. היא בפירוש עברה התעללות רגשית.
ואולי אני מגזימה בפרשנות שאני נותנת לדברים שהבוסית שלי אומרת, כדרכי בקודש. עובדה שהיא גם מחזקת אותי ואומרת לי כל הזמן שאין לי בכלל מה לחשוש מבחינת העבודה, מבחינת מציאת תעסוקה במקרה שהבוס שלי יחליט על שינוי. אבל מצד שני היא אומרת לי גם דברים מערערים, כאילו מזהירה אותי שאשמור על עצמי, ואומרת שאני צריכה יותר לסמוך על האינטואציות שלי כי הן נכונות (ומצד שני בעבר הייתה אומרת שאני מגזימה ומפרשת דברים בצורה פאראנואידית ורחוקה מהמציאות), וזה מבהיל אותי, אולי יש איומים וסכנות שאיני מודעת אליהם, אנשים שמבקשים להרע כדי לקדם את עצמם. אז הבוסית שלי מבלבלת אותי בתקופה זו, ובעצם - גם בעבר, לפני שכל זה קרה, היא הייתה מבלבלת אותי... אולי זה גם קשור למצבי הרוח שלה... מצד אחד, היא מרעיפה עלי אהבה וחום וחיזוקים והיא כתבה לי שאחד הדברים שהכי מכאיבים לה זה שהיא לא תעבוד איתי, ושהיא תתגעגע אלי, ואני אוהבת אותה, ומאוד כואב לי שהיא נפגעה כל כך. מצד שני, היא גם מבלבלת אותי ומערערת אותי....
אני פשוט צריכה להיות יותר שלמה עם עצמי ועם המציאות ולא לתת משמעות הרת גורל לכל אמירה שנאמרת לי.
| |
צלילים, צלילים, צוללת לצלילים, וגם המילה "ציצים", כי בא לי, בשביל המצלול
כל כך הרבה מילים אני,
כל כך הרבה מילים שוצפות-גודשות אני תמיד שופכת וזורקת כאן לעברכם כל הזמן,
כמו מצפה שתהיו איתי בתוך סחרחרת המחשבות הזו,
בתוך החרדות, הדאגות, הכניסה לפרטי הפרטים הקטנים והיתקעות עליהם, המצוקות הלא פרופורציונאליות -
אוחזת חזק חזק סיטואציות באגרופי מילים קפוצות, מילים מתוחות,
מפרקי האצבעות אדומים מלנסות, לאחוז בכוח את הרגעים הנמלטים, להבין עד דק את כל ההיבטים המסתתרים, ההשלכות האפשריות, הסכנות, התיקונים הנדרשים, המהות עלולה כל כך לחמוק מבין האצבעות, וצריך להבין,
ובאיזשהו שלב, זה בטח פשוט מיותר ומעיק - אני יודעת שעלי זה מעיק, ובטח גם על אחרים -
וצריך להרפות, להתרחק קצת,
לראות מבחוץ את ההתבוססות הסובייקטיבית,
האובססיביות המיותרת, שנעה סביב המציאות כטורנדו היוצר בתוכו ואקום, במקום להניח למציאות פשוט להיות,
לעצמי פשוט להיות,
להבין את הפרופורציות,
לשנות מיקוד ונקודת מבט
אז צריך -
פחות מילים, יותר צלילים,
לתת לצלילים, לתת להם -
להרים, ללטף, למלא את הראש, לדחוק הצידה את המילים היותר מדי משתדלות, מתאמצות, המילים המיותרות
להתעטף בצלילים כמו חלום מנחם, להזכיר שמותר לנוח, שמותר סתם,
להיות,
בלי לחשוב ולנתח ולהגדיר כל הזמן,
אפילו לרקוד,
לתת לגוף - להיות
למשל,
מוסיקה גרובית-מגנובית כזאת -
(אני מתהדרת בעגה של סגנון חנוני-קסוקרי מביך, והנה, כדי להחמיר את התופעה המדאיגה גם ארקוד לי עכשיו עם הכתפיים לצלילי המוסיקה בעודי ישובה על הספה, כמו חנוך רוזן שעושה פנטומימה למילה "כתפיים" - מה אכפת לי, לא צריך לקחת את עצמנו כל כך ברצינות, חברַיָא!):
ושיר אייטיז שקצת זורק למקומות רחוקים ושכיף לשיר:
כולם לשיר איתי ביחד!
!!!!love's that's over - love's that overdue
......
thought i saw you
in a stranger's face...
אוווו, איזה מילים טינאייג'ריות כיפיות, מזכירות לי מה זו התאהבות נואשת מלאת השראה בדיוק בזמן שיש גשם בחוץ ורוח שורקת בפרוזדורים ריקים וחולמים על להיות בספֵירות אחרות:
Out my window
The rain starts to fall
And the wind blows
Through an empty hall
In the mirror
Ooh, reflections of you
In the distance I hear a sound
Is that you coming around
(What you gonna do) Oh, what you gonna do
(I think I should) I think I should be with you
(A love that's overdue) A love that's overdue
Oh, I think I should be with you
Thought I saw you
In a stranger's face
Should I call you
Or should I walk away
Around the corner
Is around the world
Is that you looking at me
Or am I living a dream, woe-oh
(What you gonna do) Oh, what you gonna do
(I think I should) I think I should be with you
(A love that's overdue) Oh, a love that's overdue
Oh, I think I should be with you
And when I'm lost in a dream
You are all I can see
All alone in the night I'm waiting for you
In a moment I'd die
Just to look in your eyes
The dream is alive, I'm waiting
Oh, my (Oh, my)
How I try
To make you see that
I should be with you
In the distance I hear a sound
Is that you coming around
(What you gonna do) Oh, what you gonna do
(I think I should) I think I should be with you
(A love that's overdue) A love that's overdue
Oh, I think I should be with you
(Oh-I-I-I-I-I) I think I should be with you
(I-I-I-I-I) Oh, I think I should be with you
(I-I-I-I-I) Yeah, I think I should be with you
ואם כבר צללנו לאייטיז, אז נמשיך ונצלול,
יחי האייטיז! אני כנראה חווה רגרסיה, ומותר לי! הו, התמימות!
ופזמון כזה שטס גבוה:
ולמה השיר הבא כל כך כל כך מרגש אותי?
מילים עלומות לא ברורות:
Cover me with shades of disbelief
Can happiness be someone else's dream
Numbers call to spell my name
Move about as values change
Catch me if you can
But don't delay
Today, today
It's a dream away
Governed by the title on the wall
Commit me to a life within a fool
Happiness can often bleed
Beggars lay among the sheep
Let me take the choice
The sermon pleads
Today, today
It's a dream away
Visions in my cell begin to breed
Was everything a fact of what I'd read
Excuse me while I spell my name
Boat and ship could sound the same
Catch me if you can
But don't delay
Today, today
It's a dream away
Belle malissima
Today, today
It's a dream away
המילים כל כך מסקרנות אותי, מה המשמעות? אם יש בכלל משמעות קוהרנטית, אולי סתם גבב חסר היגיון... אשליך עליהן את הפרשנות שלי, בהשפעת עולמי הפנימי - אני קולטת מהן - גבוליות נפשית, רגישות... אבל אולי זו התרשמות מוטעית, משליכה מתוך האנדרלמוסיה הרגשית שלי.... אולי מי שכתב את השיר (סולן הלהקה) בכלל הביע בשיר מסר שכלתני עם כל מיני סאב-טקסט שאני בכלל לא מבינה.... ואולי הוא לחלוטין לא מדבר על מצוקה רגשית של אדם מבולבל ואבוד שלא מוצא את מקומו בחברה ומבקש גאולה, מבקש עזרה, מבקש שמישהו ישלח לקראתו יד אוהדת (המשמעות שאני מפנטזת).
ובהמשך לתיאוריית הרגש המתפוצץ עד כדי אשפוז עצמי בסאנטוריום בשוויץ -
אולי אני טועה, אבל פתאום אני רואה בבהירות איך פעם (בערך עד לאייטיז וקצת אחרי) היה יותר "לגיטימי" או אולי "מקובל" לבטא רגישות מיוחדת ורגשנות, להיות אמן רגיש ו"משונה" (או להביע רגש אותנטי עז), ואמנם אני משתעשעת קשות מהמגוחכות של קליפים והופעות מהאייטיז בגלל מניירות כל כך אנכרוניסטיות ומצחיקות, אבל מצד שני זה גם מרגש אותי עד דמעות, אולי מזכיר לי את מי שהייתי פעם, את מה שהרגשתי פעם,
למשל איך שהוא, איש משונה שכמותו, סולן הלהקה, מבצע את השיר הנהדר הזה על הבמה עם המון הבעה של רגש גבולי, שהיום אולי נראית מגוחכת, ואולי זה פאתוס, אבל הלב שלי מתכווץ מהזדהות כשאני רואה אותו מתפוצץ על הבמה כך:
המממ, דומני שאני ממש מאוהבת במוזרות שלו, בזעקה,
אולי במציאות הוא בעצם היה חרטטן בורגני יומרני, אין לי מושג,
אבל נגיד שלא, לצורך הדיון הנוכחי,
היום אני מוקפת במיינסטרים של נורמטיביות משמימה, בורגנית, חומרנית, רגילה, יומיומית, שטחית,
וזה כל כך לא אני,
אמנם כן, למדתי את ערכה של ההסתגלות לחברה הנורמטיבית, ואת הדברים הטובים והמחזקים שלמדתי בחברה הזאת, את תפיסת המציאות המאוזנת, הפרופורציונאלית, הפשרה הנדרשת המיטיבה, הראייה המפוכחת, חוויית הכאן והעכשיו, וכוחם של חיי היומיום בשגרה המבוצרת, והביחד המנחם-נעים של "כולנו באותה הסירה", והאינטראקציה החברתית הבריאה יותר, וגם בכל זה יש הרבה אמת, חוכמה ומציאותיות,
אבל גם מתגעגעת למשהו אותנטי אחר, נפשי-רגשי, שנשמט ממני ונשאר מאחור, או בעצם נשמט בתוכי ומתחבא ומחכה להתגלות שוב,
אולי מסתתר מאחורי הררים של חרדות ומחשבות טורדניות שמסווֹת את עצמי, מסתירות אותי
התעייפתי מעצמי - בכל זאת, הצלחתי לכתוב כאן המון מילים על הצורך בפחות מילים 
| |
עדכונים - עבודה ובריאות
התקיימה הפגישה (ב"הא" הידיעה) בין הבוס לבוסית, הבוסית סיפרה לאחר מכן לי ולמזכירה השנייה שבפגישה הוא הציע לה תפקיד ניהולי אחר, ואמר לה שב- 1 באוגוסט יתחיל לעבוד האדם שיחליף אותה בתפקידה הנוכחי (שאני מניחה שיהפוך להיות הבוס החדש שלי ושל המזכירה השניה, כנראה). לא הסביר הרבה מעבר לכך, והיא לא שאלה אותו מעבר לכך - לא על פרטים לוגיסטיים נוספים, ולא על מה הייתה בעצם הסיבה שהביאה אותו להחלטה הזו, ומדוע הדברים נעשו באופן הזה. אז הסיבה לכל המהלך הזה נשארה לא ברורה. יש לה את התיאוריות שהיא משערת, אבל אי אפשר לדעת בוודאות.
התפקיד הניהולי שהוא הציע לה הוא טוב ודווקא מתאים לה, אפשר לומר תפור עליה, וכנראה שהיא תסכים, למרות שזו החלטה לא פשוטה לאור האופן שבו כל זה נעשה, ולהישאר באותו מקום עבודה אחרי כל זה, לא פשוט... וחכו חכו, כשהשינוי הזה ייוודע לעובדי המקום, זה יכה גלים, יהיה "שמיייח" (במובן ההפוך מ"שמח").
איך אין לי כוח לכל זה...
הרבה דברים לא ברורים, לא ברור מה ההשלכות של השינוי על המשרד, עלי ועל המזכירה השנייה, איך נעבוד בהמשך, איך נעבוד עם הבוס החדש, מה תהיה הקונסטלציה ותחומי האחריות, האם יהיו שינויים נוספים. הכל באי-ודאות. נחכה ונראה. ובינתיים יותר ויותר יורד לי מהמשרד הזה, וגם מהמזכירה השנייה. כל מיני דברים נאמרים, כל מיני התנהגויות מתגלות... ולא ברור עד כמה מתוך זה הוא השלכה של פרשנות מוגזמת שלי, שאני סתם נכנסת לסרטים...
תקופה מערערת. מתעוררת תחושה שיהיה לי קשה להמשיך לעבוד במשרד הזה, תחושה שבא לי ללכת משם, לעזוב את התפקיד... אני מפנטזת על לעשות שינוי בהמשך - למשל תפקיד אחר באותו מקום עבודה, או אפילו במקום אחר... אולי לרדת לחצי משרה כדי להקדיש יותר זמן לטיפול בעצמי ובדברים אחרים שאני רוצה לעשות... אבל כרגע מוקדם מדי לחשוב על זה, צריך להמתין בסבלנות לראות לאן הרוחות נושבות. נראה איך יהיה הסידור החדש ואיך אסתדר ואשתלב בו. מצד אחד, ברור שהעבודה הנוכחית שלי אינה מובנת מאליה, ולא בקלות מוצאים עבודה (וזה מקום עבודה טוב מאוד, בעבר הייתי אומרת אפילו מעולה, אבל בימים אלו קשה לי להיסחף בסופרלטיבים), כך שלא צריך למהר לעזוב. הרי מי יודע בכלל אם אמצא משהו אחר שיתאים לי ואני אליו, ואין מקום מושלם, ובכל מקרה לא אעזוב לפני שאמצא אלטרנטיבה. מצד שני, גם לא צריך לחשוב שהעבודה הנוכחית היא היחידה שאני מסוגלת לעשות. כעיקרון, עד כה מאוד אהבתי את העבודה שלי ואת מקום העבודה ואת האנשים, וראיתי את עצמי שם עד הפנסיה. אבל התקופה האחרונה טרפה את הקלפים וחשפה דברים שעד כה איכשהו לא נחשפתי אליהם. כמובן שמדובר רק באנשים מסוימים שאיכזבו ושאני כבר בקושי מסוגלת להסתכל עליהם מרוב גועל - בעיקר הבוס הגדול וסגנית הבוס. לעומת זאת, יש עוד המון אנשים מקסימים במקום העבודה שלי, שזו הנאה עבורי לעבוד איתם.
ענייני בריאות -
בפעם השלישית בחודש וחצי האחרונים, שוב נתקפתי שלשולים, בחילות, כאב ראש, חולשה, תחושת התייבשות ואמש היו לי גם הקאות. זה התחיל בשבת בצהריים, ועד היום נשארתי בבית, היום זה התייצב, טפו טפו טפו, מקווה שזה הסוף, ומחר אחזור לעבודה. מצד אחד, אולי זה במקרה שלושה וירוסים שחטפתי בחודש וחצי (וגם לבן זוגי היו קצת סימפטומים). מצד שני, זה מעורר סימני שאלה, וצריך לבדוק. יש לי מחר בבוקר רופאת משפחה, ובמקביל גם קבעתי פגישה עם רופא מאבחן במרפאה לרפואה משלימה (לא רק בגלל הסימפטומים האלו, בלי קשר רציתי, למשל לטיפול במתח וחרדה). גם בדקתי על חוגים לפילאטיס ויוגה והתעמלות בריאותית, כדי להתחיל לקחת עצמי בידיים ולטפל בגוף. וגם יכול להיות שהתזונה הקלוקלת שלי אולי תרמה לסימפטומים, אז ברור שאני צריכה - חייבת - להתאפס מהבחינה הזו. אגב, גם בפעם הקודמת וגם בפעם הזו הסימפטומים הופיעו אחרי מאמץ פיזי ממושך - בשבת למשל ניקיתי בבית, הזעתי... אבל שתיתי מדי פעם. אולי זה קשור להתייבשות? שלשולים זה סימפטום של התייבשות? טוב, בכל אופן אתייעץ עם הרופאה.
אז גם מהבחינה הזו - של להשקיע יותר בחוגים לגוף ולנפש - אני מפנטזת על לעבוד פחות... שיהיה זמן להשקיע בעצמי... ואולי יש אנשים שמצליחים לעשות הכל עם משרה מלאה (ובנוסף עם ילדים ועיסוקים נוספים), אבל לי זה קשה... אני כנראה זקוקה ליותר זמן על מנת לעשות דברים... גם המשרה שלי היא בעצם יותר ממשרה מלאה, יש הרבה פעמים שעות נוספות (ומשלמים לי גלובלי), עבודה אינטנסיבית שדורשת הרבה פעמים להישאר מעבר למסגרת השעות הבסיסית. אבל אני מקווה שגם זה ישתנה מעכשיו בעבודה. אני רוצה לשים גבולות ולא להישאר במשרד זמן נוסף מעבר לנדרש. יש עוד דברים בחיים חוץ מהעבודה.
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
