אוֹר בּשׁוּלֵי הֶעָנָן

אבא שלי הרבה יותר נעים ממרחקים, יש תחלופת אימיילים אינטנסיבית, הוא כותב לנו על חוויותיו ואנו מגיבים ויש אווירה משפחתית חיובית. 

לאחותי הקטנה, שגרה עם ההורים, זו ממש תקופת פריחה והנאה בלי השתלטנות והכפייתיות של אבא שלי.

הקיצר, נפגשנו היום לחגוג, אחותי הגדולה באה עם האחיינים - הם באמת חמודים, אבל מתישים, כמה בלגן והשתוללות, והקטנה הזאת, האחיינית השובבה, לא הפסיקה להציק לי ולשלוח ידיים לצבוט אותי בתחתונים ובמיקומים אסטרטגיים ולצעוק בחדווה "פיפי! פיפי!", היא גם אוהבת לירוק על אנשים, זה נורא מצחיק אותה. בלתי נלאית. גאאאאד, איזה מתיש ומציק. ניסיתי להיות נחמדה איתה, לא עזר, היא שואבת הנאה עמוקה מלהציק, ונהייתי כבר עצבנית ואיבדתי את הסבלנות. היא גם מאוד מצחיקה, ואני יודעת שככה זה ילדים, ושהיא בסך הכל ילדה בת 4.5, אבל רבאאקקק, די. גם בגיל כמעט 38 ילדים נטפלים אלי? מה, כתוב לי "קורבן" על המצח? ברור שזו הרגשה סובייקטיבית שלי, היא נטפלת לכולם. היא גם ילדה טובה, לא כל הזמן משתוללת. וקודם אחותי התקשרה אלי ונתנה לאחיינית לדבר איתי והיא ביקשה סליחה.

גם היה לנו כיף, היא לא כל הזמן הייתה ככה, אבל לפעמים היא נכנסת לזה ונסחפת ולא מרפה.

נו טוב, לפחות היא לא תסבול בחיים כמו שאני סבלתי כילדה רגישה ומופנמת. היא שֵׁדה, היא מהשורדים. אפילו שיש לה משקפיים כמוני (ואחותי הייתה קצת בדיכאון כשגילו שהיא צריכה משקפיים, כי חששה שיציקו לה כמו שהציקו לי כשהייתי קטנה, יופי), יש בה מן הבריונית, אז היא תהיה בסדר.

נראה לי שאני כמו אבא שלי גם בהיבט הזה - שיותר כיף איתי כשאני רחוקה. כשאני נפגשת עם אנשים עולים כל מיני דברים שמטרידים אותי. היינו במסעדה, הפריע לי שבשביל ללכת לשירותים צריך לקחת מפתח לפתוח את השירותים, כי אז אחרי ששוטפים ידיים עדיין צריך לקחת את המפתח שכל העולם נגע בו אחרי השירותים ואיכס וצריך לאכול אחרי זה. אז הלכתי לבית ההורים שבמרחק שתי דקות הליכה וחזרתי. ואז התברר שרוב האוכל שם חריף ואכלתי בטעות משהו חריף וזה עשה לי רע. ושכחו להביא טחינה עם המנה שלי ושמתי לב לזה רק כשכמעט סיימתי. והאוכל היה לא משהו ומנה קטנה לטעמי. ועוד כל מיני דברים. הרבה דברים מפריעים לי ומטרידים אותי. יש לי פרצוף מוטרד. אני בטח מבאסת כזאת ולא כיף איתי, אני רגישה לכל מיני דברים, נתקעת, מודאגת. אבל יחסית לפעם, הצלחתי להתעשת ולהמשיך הלאה וגם ליהנות, כשהיינו כבר בבית ההורים, בין צביטה אחת לשנייה שקיבלתי מהמפלצת הקטנה.

 הצלחתי לתקשר עם אחותי הגדולה מבלי שארגיש כל הזמן שהמבט שלה עלי מקטין אותי ומגחך עלי. הצלחתי להרגיש שהיא איתי ולא נגדי, והשיחה די זרמה. 

בסך הכל, היה באמת נחמד.

אז אחרי הביקור אני ובן זוגי חזרנו לדירה שלנו, והרגשתי הקלה לחזור לפינה השקטה שלנו.

מצד שני, זה גם נחמד שיש מפגשים משפחתיים כאלו, חסרה לי משפחתיות, ואני מתגעגעת.

וזה מה שמתסכל אותי - הרבה פעמים אני מרגישה געגוע עמוק למשפחה, רצון עז להתקרב ולחבק ולאהוב ולשוחח ולהרגיש את הביחד, אבל אז כשנפגשים אני עסוקה בעיקר בהתגוננות ומוּטרדותּ, ואני מרגישה אכזבה מעצמי. ששוב, אני זאתי עם האו.סי.די, שמבקשת שלא ינשקו אותה בלחי כי אני "לא אוהבת רוק של אחרים".

ממרחק, החיים פחות מלכלכים ומזיקים.

תסרוקת שתי הצמות תופסת תאוצה. כבר הלכתי כך לעבודה מספר פעמים. אישה בת כמעט 38 () הולכת לעבודה עם שתי צמות - לי זה נחמד ונוח ואני די שמה זובי, אבל עדיין תוהה עד כמה אני נראית כמו ילדה מפגרת חסרת מודעות עצמית, ואני עורכת סקר בנושא עם האנשים ברחבי מקום העבודה. למרבה הפלא, התגובות שקיבלתי עד כה הן חיוביות, למרות שממש ביקשתי שיהיו כנים איתי והבטחתי שלא איעלב, רק שיגידו את האמת: האם אני נראית כמו ילדה מפגרת? אפילו שאלתי אנשים שאני יודעת שיהיו כנים איתי, והם הכחישו מכל וכל שאני נראית כמו ילדה מפגרת. אמרו שזה חמוד, אמרו שזה אמנם ילדותי אבל בצורה נחמדה, ושזה מתאים לי, והייתה מישהי שאמרה שגם היא אולי תעשה צמות. מקווה שהם לא סתם מנסים להיות מנומסים כלפי אור הרגישה והשונה (והמוזרה?.... והמדברת על עצמה בגוף שלישי! no i didn't!).

הפסיכולוגית אמרה לי בהנאה שאני נראית כמו נערה טירולית בשילוב עם השמלה שלבשתי באותו יום.

ומישהי בעבודה אמרה לי (באושר רב) שאני נראית כמו לורה אינגלס ("בית קטן בערבה").

הבוסית שלי איבחנה בשעשוע שכשאני באה עם צמות אני פחות מפוקסת בעבודה, אבל כבר הוכחתי שזו אבחנה שגויה.

האמת היא שאני צריכה להיות די ייצוגית בעבודה, אז חששתי שזה לא לעניין, אבל לא קיבלתי פידבק כזה. זורמים איתי....

הקיצר - לא אכפת לי ואני אלך איך שמתחשק לי (או לפחות עד שיעירו לי...). גם ככה השיער שלי לא מסתדר, אז לפחות זו תסרוקת שמרסנת אותו לכדי משהו עם צורה.

אני חוזרת וטוענת שיום אחד הצמות יחזרו לאופנה! ואז אהיה הכי מיינסטרים, חחחח

חוצמזה, חזרתי לעשות הליכות מהירות ולהרגלי אכילה מאוזנים. מרגישה שקצת רזיתי, יכולה ללבוש בגדים שקודם כבר היו מוקצים, וההרגשה טובה יותר.

וגם ביום שישי ניקיתי את כל הבית ובישלתי וזו הייתה הרגשה טובה וכיפית!

אני בנאדם חדש. כיף לי. המזגן עובד ומקרר את הבית! נעים לי!

בעלי הבית הגיעו היום עם הטכנאי והוא צ'יק צ'ק טיפל. מסתבר שנשרף חלק במנוע של המזגן בחוץ. כל העסק היה די מהיר וכולם היו נחמדים והיה בסדר גמור. שמחה גדולה. לא מאמינה שהייתי עד עכשיו בלי מזגן מתפקד בבית בקיץ הזה. ודחיתי את הטיפול מתוך חששות מוגזמים שהתבררו כלא רלוונטיים ולא מציאותיים. ומה אכפת לי שנכנסים אלי הביתה. יאללה, בקטנה. הכל בסדר.

שיואו, כיף לי - כבר אמרתי? (מה אתם רוצים, יש לי או.סי.די, אני חוזרת על דברים כמה פעמים. אני חוזרת על דברים כמה פעמים)

<אייקון של ריקוד שמחה - נתחיל בפלמנקו נחוש ועז מבע, נעבור בנון-שלנטיות לברייקדנס פורק-כתף לצלילי אייטיז, נחזיר את הכתף למקום ונסיים בריקוד טוויסט מהיר ומגוחך עם חיוך מפגר מרוח מתנוך לתנוך. ואחרי כל זה אפילו לא נזיע כי אנחנו.... במזגן!>

מה דיכאון? מי דיכאון? אני? מה פתאום. אני אדם מאושר וחיובי, רב פעלים ועסוק, מעשי ואוהב את החיים בכלל ואת החיים הטובים בפרט. טיולים, חברים, בילויים. החיים קצרים! טיולי ג'יפים, לשחות עם דולפינים. לגלוש על הרי געש.

הקיצר, אפסיק לקשקש שטויות.

חוץ מעניין המזגן גם רציתי לשתף - מישהי הזכירה לי היום את השירים של מתי כספי, וזה תפס אותי חזק בלב.

נזכרתי בשיר היפהפה והצובט בלב הזה, "ברית עולם". מתי כספי הוא פשוט מלחין בחסד, שיר כל כך יפה ומרגש - כמובן גם המילים של אהוד מנור:

עוד מעט כמעט 
אנו גוף אחד - 
את ידך נתת 
בידי שלי לעד. 
את לי עֵד 
שאני פוחד 
ולכן רועד 
כל גופי הלילה. 

יום יום וליל כל הזמן 
בנתיב אחד - 
לא מסומן. 
יום יום וליל - כל הזמן 
יחד ולבד 
לך לעצמי נאמן. 

אוהב אותך הלילה ואיתך מתעצב 
אוהב אותך הלילה ואיתך מתלהב 
עד הלב, עד כאב- מקווה, מתקרב. 

אט לאט 
נגלה מעט 
מי אני - מי את 
ואולי אולי נלמד - 
לוותר 
ולתת יותר 
עד שתיותר 
רק אהבתנו. 

יום יום וליל כל הזמן 
בנתיב אחד - 
לא מסומן. 
יום יום וליל - כל הזמן 
יחד ולבד 
לך, לעצמי נאמן. 

אוהב אותך הלילה ואיתך מתעצב 
אוהב אותך הלילה ואיתך מתלהב 
עד הלב, עד כאב - מקווה, מתקרב. 

עוד מעט 
יעלה האור 
ואני שיכור 
ורוצה אותך לזכור - 
ולשמור 
עד ימי הסוף, 
עד שנחלוף 
ותגוע הלמות התוף.

מצבי יותר טוב. חלה איזושהי רגיעה, התאזנות כלשהי.

מקווה לחזור בקרוב לעשות את ההליכות המהירות בחוץ, זה יעשה לי טוב, יעזור בהורדת המשקל שלצערי העליתי לאחרונה, ישפר את הרגשתי, את הופעתי.... כל הבגדים שקניתי כבר לא עולים עלי, בקושי מוצאת מה ללבוש...

בעסה, איך שבזמן האחרון כל הזמן רציתי רק לאכול, זו הייתה הנחמה והאור בקצה המנהרה, משהו טוב להיתלות בו.... וזה כזה פתטי איך אני כל הזמן מתנדנדת עם המשקל, כאילו בפנים אני עדיין אותה אישה חלשה, לא מצליחה להיפטר מהזהות ההיא.... מאכזבת את עצמי....

שקט עכשיו. הדממה חובקת הכל, מרגישה כאילו כולם ישנים ורק אני ערה. לבד.

מרגישה עצב, מרגישה בדידות,

אך יודעת שהשורה התחתונה היא שזה תלוי בי, העניין החברתי, ולכן מסתייגת מלהתלונן כאן. זה מעגל כזה, שבשביל לצאת ממנו צריך לשנות הרגלים ותפיסות. למרות שמרגישה שאין לי מושג איך, יש איזשהו פער.... לא הולך לי... כמו גורל כזה.... כלומר, מה שלא אעשה, אשאר בלי חיי חברה.... כי ככה אני.... 

ואולי, כמו תמיד, סתם מגזימה בניתוח המלודרמטי. וזה מה שמלכתחילה מרחיק אותי מאנשים....

אבל... עדיין מותר לי לכתוב על זה כאן, נכון?.... לשתף....

לתהות, אם יש כאן עוד מישהו חוץ ממני, אם יש כאן מישהו איתי....

מרגישה גם געגוע, ובמיטב מסורת ההצלפה העצמית, משייכת את זה לנטייה האובססיבית שלי - לקושי שלי להרפות. לעבור הלאה. יש בזה משהו, אבל זה לא הוגן לתייג כל דבר אצלי כסימפטום של אובססיביות. הרגשות שלי לגיטימיים.... 

אבל מה אני רוצה מהם? הם חייבים לי משהו? יש עוד דברים בחייהם חוץ ממני.... 

אני כ"כ ריקה שאני נתלית במילים טובות של אנשים אחרים?

ולמה בעצם אני כ"כ יורדת על עצמי. זה אנושי להזדקק לאחרים, לאהוב, להיקשר, להעריך.

אני חושבת שיש לי בפנים סמטוכה רגשית כלשהי ש.... שזועקת, אבל אני נאלצת להשתיק אותה, כי אין ברירה, אלו הם החיים.

אבל מה לא בסדר איתי?

זהו, זה פשוט המוח האובססיבי שלי.

ומזג האוויר הזה גומר אותי.

סליחה.

תוספת מאוחרת:

טוב, אני חושבת שתשעים אחוז מהתחושה הרעה שלי היא השפעת מזג האוויר המזעזע. המזגן בבית לא עובד ואני סובלת נורא מהחום והלחות, במיוחד בחדר השינה שחסר בו מעבר אוויר והמיקום שלו מול השמש מהצהריים והלאה והוא מרגיש לי כמו כבשן - ולמרות שאני יודעת שאני צריכה, ממש ממש לא בא לי להגיד על זה לבעלת הבית, כי אני רוצה מינימום ממשק איתה (רק דברים שממש חייבים טיפול), ולא בא לי שייכנסו אלי הביתה, אל המרחב הפרטי שלי, וייגעו לי בדברים וזה... אני יודעת שזה או.סי.די ושהעובדה שאף אחד חוץ ממני ומבן זוגי לא נכנס אלינו הביתה (חוץ מבעלי הבית פעם בהרבה זמן, כשיש צורך, ואיש מקצוע איזה פעם או פעמיים כשהיה צורך) היא חריגה, ושדווקא מבחינה טיפולית עדיף שכן ייכנסו אלי הביתה.... אבל זה מלחיץ אותי.... נו, פלא שאני מרגישה בודדה - הרי האו.סי.די הוא מן הסתם סיבה עיקרית לבדידות שלי, אני מרחיקה ממני אנשים ומתרחקת מהם, נראה לי.... כי יש לי כל מיני קשיים והימנעויות, והמוח שלי חושב יותר מדי.... ומתעכב על דברים.... ומסבך דברים שהם בעצם הרבה יותר פשוטים ממה שנראה לי....

אוף, אני מפנטזת על לבלות בבית שמקורר במזגן....

עוד תוספת מאוחרת, לאחר הסופ"ש - 

זהו, היום הודעתי לבעלת הבית על הבעיה במזגן, הערב היא קפצה לראות במה מדובר, היא הייתה בסדר גמור, בדקנו כמה דברים, והם מחר ידברו עם טכנאי ויתאמו איתנו. אז ההתמודדות הבאה שלי היא עם ביקור הטכנאי. כן כן, מה שלאחרים זה דבר פרוצדורלי ושגרתי ולחלוטין נטול-דרמות, עבורי זו התמודדות שקצת מלחיצה. אבל, כל הכבוד לי שלמרות הקושי אני בכל זאת עושה את זה. טיפול התנהגותי, אהוי! נו טוב, אחרי הסופ"ש המזעזע שעבר עלי עם החום והלחות בבית (נראה לי שהתייבשתי, כאב לי הראש והייתה לי בחילה והרגשתי חולשה, והמאוורר לא מספיק בשביל מזג אוויר כזה במשך היום), אפילו האו.סי.די כבר לא עצר אותי! חיחיחי. חי. חיחי. טוב, לילה טוב.

איבדתי שליטה ואני מרגישה אבודה.

זמן שאול. לא אוכל להמשיך כך עוד הרבה זמן.

ודברים.

כל מיני דברים.

המממ. ממממ. ה. מממ. אה בה ציגלה מיאו.

בעיה שלי ורק שלי. מעשיי הם בשליטתי. מחשבותיי - קצת קשות יותר לשליטה, אבל גם זה יכול להיות עניין של החלטה.

אויש. אוי אוי אוי.

הגוף שלי.

וגם, פרופורציות.

וגם, יש צרות אמיתיות בחיים, אנשים שקורים להם דברים באמת קשים, אז... וכו'.

אבל.

אבל איבדתי שליטה.

והגוף שלי.

ואני, בכלל, והימים.

הממממממממ.

להתבטא.

תלות בפידבק מאנשים אחרים כי אני עצמי זה לא מספיק?

הריקנות/השממון הקיומי?

ההוא המיוחד שנעלם, ההיא המיוחדת שנעלמה, אבל לא צריכים להיות תלויים באנשים אחרים, זו מלכודת.

צריך שיהיה לי ליבידו מפואר. זקפה נפשית מרהיבה. תאוות חיים מחויכת.

או סתם, איזון.

אני חולה, קצת.

מבחינת המוח והגוף והנפש, קצת.

ולא ברור לי.

הדברים. אינם. ברורים. ומילים.

לבטא, להתבטא, את הכאוס והכלום.

הקיצר, התחלתי לא מזמן עוד כדור, בנוסף לכדור שאני לוקחת כבר לא מעט זמן. הפסיכיאטר אמר שהכדור שאני לוקחת הוא יותר לדיכאון מאשר לאו.סי.די, והכדור שהוא הוסיף לי אמור להתמקד בטיפול באו.סי.די - בחשיבה הכפייתית. לה די דה.

אני לוקחת נורא בהדרגה, אז רק על חצי כדור עדיין.

ואז אעלה מינון ואז אהיה נורמלית, כלומר אפסיק, כלומר יהיה בסדר.

מצד שני תופעות לוואי אפשריות לפי העלון - נטייה לשברים בעצמות (הא??), לפטריה בפה (אעעההה?) ועוד מגוון תופעות מלחיצות. מקסים. מאוד מרגיע. שלחתי מייל לפסיכיאטר אבל הוא לא הגיב. אדבר איתו על זה בפגישה הבאה.

יש בי דברים טובים אבל יש בי גם דברים מעיקים.

אבל למשל זה שאנשים מנתקים קשר לא תמיד קשור רק אלי.

ויש טעויות שעשיתי, לא בכוונה רעה. חבל, אבל קורה.

ולא הכל קשור אלי.

ולא להיות תלותית בפידבק מאנשים אחרים.

ולא להכביר יותר מדי מילים, כי לא לכולם יש זמן וסבלנות להרבה מלל.

לנתב את האנרגיה לכיוונים קונסטרוקטיביים, אבל זה לא תמיד ברור איזה כיוון, וסוחבים מהעבר דינמיקות ודפוסים, ולפעמים אין אנרגיה. לפעמים הדיכאון אוחז.

הימים עוברים, ימות הקיץ החמים, שום דבר אינו קורה.

שום דבר עדיף מדברים רעים, אז יש לי על מה להגיד תודה, במקום להתלונן.

מכירה אנשים שקרו להם דברים רעים באמת לאחרונה. כואב הלב.

הימים עוברים ריקים ואני מרגישה שאני דועכת.

בינתיים לא מצליחה להתאפס, להתאושש מזה,

כי לא מרגישה את ניצוץ החיים. שהרגשתי באופן כל כך נדיר כש

(ורק אצלי הכוח להוציא את עצמי מזה)

 כבר מזמן רציתי לכתוב כאן כמה רשמים בעקבות קריאת האוטוביוגרפיה של מוריסי. לא ביקורת או התייחסות מאוד מסודרת או יסודית, אני לא מבקרת ספרים ולא מתיימרת להיות כזו. אלא רק שיתוף מתוך החווייה האישית שלי, כמה נקודות התייחסות ואסוציאציות מתוך עולמי. מה גם שכבר עברו בינתיים כמה חודשים טובים מאז סיימתי לקרוא את הספר, ומה שהיה קודם טרי בראש, עכשיו כבר הרבה פחות....

אז, האוטוביוגרפיה של Morrissey, הסולן של The Smiths, שהיא אחת הלהקות האהובות עלי ביותר ever, מאז גיל הנעורים. והוא גם הוציא אלבומי סולו רבים לאחר שהלהקה התפרקה (אני אוהבת יותר את אלבומי הסולו הראשונים שלו).

קודם כל, זו הפעם הראשונה שקראתי ספר דרך אפליקציית ה- kindle שבן זוגי התקין עבורי על הסמארטפון. לקח לו הרבה זמן לשכנע אותי לנסות – אני טיפוס של הספר הישן והטוב, וזעזע אותי עצם הרעיון להחליף את חוויית קריאת הספר "האמיתית" בחווייה האלקטרונית – אבל בסוף הואלתי לנסות. בהתחלה היה לי מוזר, אבל התרגלתי וגיליתי את היתרונות של שיטה זו – מילון מובנה (קראתי את הספר במקור, באנגלית), יכולת לסמן מילה או מושג ולחפש אותו מיידית באינטרנט, ועוד. וכמובן שלא צריך לסחוב ספר כבד, וזה נוח במיוחד לאור העובדה שאני נוסעת באוטובוסים לעבודה ולפעמים מנצלת את הדרך לקריאה. אז, בסה"כ חווייה חיובית, אבל אני ממש לא מתכוונת להפסיק לקרוא ספרים בפורמט הרגיל.... חלק אקרא כך וחלק כך.... מה גם שאין את כל הספרים בפורמט האלקטרוני...

מוריסי ידוע בכך שלא סיפר בעבר כמעט בכלל על חייו הפרטיים. בספר הזה הוא מגלה קצת יותר, אבל גם הקצת הזה לא תמיד ברור במיוחד, לפחות לא לי....

קראתי ביקורות על הספר, וירדו עליו הרבה, לצד כמה מחמאות על היכולת הפואטית והשנינות שלו, אשר לדעת הרוב לא באו מספיק לכדי ביטוי ונשארו כפוטנציאל לא ממומש, ולכן הייתה אכזבה. בביקורות נטען למשל שהוא כל הזמן מתלונן שנעשה לו אי צדק במסגרת ההתנהלות של הלהקה (והחיים בכלל) – מבחינות שונות - כספית, אמנותית, אנושית, וגם לאחר מכן כסולן, ובכלל כאדם. הוא מאשים ומתלונן ומתמרמר... וכאילו "סוגר חשבון" עם אנשים דרך הספר. הוא מתמקד עמודים רבים בתיאור סיטואציות כאלו. הפרשה המרכזית היא התביעה שמתופף הלהקה הגיש נגדו שנים לאחר פירוק הלהקה, לגבי חלקו בהכנסות להקה.

מצד אחד, הרגשתי תמיד זיקה עזה לדמותו – שלא הכרתי אלא רק מתוך השירים שהוא כתב את מילותיהם. הזדהיתי עם הרבה מהתכנים והאווירה - כי הוא הרי כאילו משמיע את קולם של הרגישים, השונים והבודדים, בעלי הרוח הרומנטית, שנמצאים בשוליים, והנוטים לדיכאון, והאוהבים ספרות ושירה, וכל זאת במעטפת של יופי המוסיקה והמילים....

אולי אנשים אחרים, בעלי מנטליות אחרת, היו מגדירים אותו במונחים פחות מחמיאים – אומלל, מיוסר, מלודרמטי, מרוכז בעצמו, מורבידי.... ואגב, הוא מודע לדימוי הזה שלו, שכנראה אינו רחוק מהמציאות.....

מצד שני, בספר כמובן דמותו נחשפת יותר, בגוף ראשון, ומתגלים צדדים שאני פחות מזדהה איתם ושאפילו מעוררים בי אנטגוניזם. למשל, אדם מאוד פוליטי ודעתן (שמאל). והוא כנראה מתבכיין וטרחן בלתי נלאה.... אני כן מרגישה זיקה והבנה לנושא הצמחונות. 

אולי ההזדהות שלי עם חלק מקווי דמותו הדיכאונית גורמת לי להתנצל על התכונות המעצבנות והמעיקות שלו, ולהיכנס לעמדת מגננה....

אני לא יודעת, אולי באמת נעשה לו עוול, ואולי באמת היו אנשים שרכבו על הצלחתו, הרי העולם הזה והאנשים בתוכו יכולים להיות רעים, אגואיסטים ואינטרסנטים, אז אולי הוא פשוט מספר את האמת, וזכותו להוציא את האמת לאור - ולהתלונן על מה שלא הוגן.... ועל החיים הקשים.

בקיצור, כמו שמוריסי בעצמו כותב בספר, בהקשר למפגש מאכזב שהוא חווה עם אדם מפורסם שהעריץ בעברו:

"Such meetings reveal that which we all darkly suspect about those whose art we have loved: that they are unlikely to be whatever it is we imagine them to be".

עוד פער שהרגשתי הוא הפער שקיים בין האידאליזציה של אנגליה בראשי מול התיאורים שלו של מנצ'סטר העלובה - העוני, ההזנחה, הכיעור, האלימות, הגסות, האכזריות; וגם מול השנאה שלו לדברים רבים בתרבות ובחברה האנגלית (כמובן שפער זה מתגלה לי כל הזמן במקומות והקשרים שונים לאורך השנים). התרפקתי בצעירותי על האווירה האנגלית במוסיקה של הסמיתס, שבראשי כמו צמחה מתוך האפרים הירוקים, הניחוח הקר והרענן של חומות אבן עתיקות ספוגות גשם, חדרים חמים עם שטיח מקיר לקיר שמחלונותיהם ניתן להביט החוצה על חצרות אחוריות של בתים ציוריים, על סנאים חומקים הלאה אל שבילים סביב אגם, לאורך נהר, אל רחובות מצטנפים תחת שמיים מעוננים, מבשרים. אבל לא, מסתבר שזו בכלל לא האווירה שהשירים צמחו מתוכה. הם צמחו במקום מאוד שונה. הם צמחו מתוך המציאות, ולא מתוך הפנטזיה שלי.

למשל, אם להמחיש את המציאות הפיזית - החווייה שלו במלתחות של בית הספר:

"The school-doom factories of north Manchester are as pitiful as those of St Mary's south; foul-smelling changing rooms – their tiled floors alive with disease, or awash with disinfectant that is more dangerous to the skin than the athlete's foot that it sandblasts. How to change into your kit without bare feet touching the floor, lest contamination paralyze you for life or chew your legs off? Bullish and half-grown juvenescents shout under cold showers, and dare you muster the nerve to stand alongside them and show whatever it is you've got?"

אלוהים, גם באנגליה החלומית, הרומנטית, אנגליה אליה כמהתי בכל שנות ילדותי, נעוריי, ושנות בגרותי הראשונות - גם בה העולם הפיזי יכול להיות מאיים ומטריד ומזיק ומגעיל?.... (תמיהה רטורית, הרי ברור שכן) - מסוג הדברים שהאו.סי.די שלי התעסק בהם, מסוג הדברים שהתגלו כשנקרעה המסיכה ונגלתה המציאות העירומה של הפיזיות הגמורה, הגשמיות הסתמית, המאבק בין החומר של הגוף לבין האיומים של החומר של הסביבה, וכמה צריך להתאמץ כדי לא לתת לחומר של הסביבה להזיק לחומר של הגוף.... האם בזה מסתכמים החיים? בפרטים הקטנים האלו? בילדותי המציאות הייתה משהו רוחני ונשגב יותר, ועם השנים נהייתי יותר ויותר מודעת למימד הפיזי של הקיום, עד שראיתי איך זה בעצם המימד היחידי, וכל השאר זה השלכות של המוח האנושי שאינו יכול להשלים עם הטבע הפיזי המוחלט של הקיום, ולכן בונה משמעויות סובייקטיביות.

למשל, לשם המחשה - משמעות של "אנגליה". פעם זה היה עבורי תמצית החלום, הגאולה, חזרה לגן העדן האבוד. אבל אנגליה היא מקום מציאותי כמו כל שאר המקומות המציאותיים בעולם, אמנם עם נופים יפהפיים (הולכים ומתמעטים) ומבנֵי עבר יפים, אך לא נטולת הבעיות והחוליים של המציאות הפיזית ושל החברה האנושית. אותה גברת בשינוי אדרת.

ובכל אופן, הנפש הרגישה מחפשת גאולה, מוצא, משמעות, מטאפיסיקה, יופי, תיקון, מרפא. ואחד המקומות למצוא בהם את הדברים הללו, זו כמובן אמנות ויצירה:

"Faulty emotional development can ripple like the sea, and only by the creation of art can your inner isolation seem insanely worthwhile"

"the solution to all predicaments is the goodness of privacy in a warm room with books"

וחשתי הזדהות רבה וחיבור חזק עם רוח הדברים הבאים שהוא כתב על המשורר האוסמן. הציטוט הוא ארוך. ניסיתי לקצר אך נדמה שכל השמטה פוגמת בשלמות המובאה. אז למי שאין סבלנות או עניין, יכול לדלג על קטעים:

"New air is discovered in the words of A. E. Housman (1859–1936), scholar-poet, vulnerable and complex. On the day of his twelfth birthday his mother ped dead, sealing a private future of suffering for Housman, who was said to be a complete mystery even to those who knew him. With no interest in applause or public recognition, Housman published three volumes of poetry, each one of great successful caress, each a world in itself, forcing Housman into the highest literary ranks. A stern custodian of art and life, he shunned the world and he lived a solitary existence of monastic pain, unconnected to others. The unresolved heart worked against him in life, but it connected him to the world of poetry, where he allowed (in)complete strangers under his skin. In younger years he had suffered from the unrequited love of Moses Jackson, the pain of which was so severe that it doomed Housman for the rest of time. All of his work would be governed by this loss, as if life could only ever offer one chance of happiness (and perhaps, for every shade and persuasion, it does?):

When the bells justle in the tower

 The hollow night amid,

Then on my tongue the taste is sour

Of all I ever did

Housman suffered throughout his life, and therefore (and not surprisingly) his life became an unyielding attempt not to cooperate. The black horizon never shifted, and his emotional lot never mellowed.

He would not stay for me; and who can wonder?

He would not stay for me to stand and gaze.

I shook his hand and tore my heart in sunder

and went with half my life about my ways.

At his Wildean lowest, Oscar's personal sadness had never slumped to such leaden fatigue; Housman suffered and accepted, death always close in his mind's eye – but not regrettably so.

I did not lose my heart in summer' s even,

When roses to the moonrise burst apart:

When plumes were under heel and lead was flying,

In blood and smoke and flame I lost my heart.

I lost it to a soldier and a foeman,

A chap that did not kill me, but he tried;

 That took the sabre straight and took it striking

 And laughed and kissed his hand to me and died.

The published poetry makes the personal torture just barely acceptable. The pain done to Housman allowed him to rise above the mediocre and to find the words that most of us need help in order to say. The price paid by Housman was a life alone; the righteous rhymer enduring each year unloved and unable to love:

Shake hands, we shall never be friends, all' s over:

I only vex you the more I try.

All' s wrong that ever I' ve done and said,

And nought to help it in this dull head:

Shake hands, here' s luck, goodbye.

But if you come to a road where danger

Or guilt or shame' s to share,

Be good to the lad that loves you true

And the soul that was born to die for you

And whistle and I' ll be there.

It's easy for me to imagine Housman sitting in a favorite chair by a barely flickering gas fire, the brain grinding long and hard, wanting to explain things in his own way, monumental loneliness on top of him, but with no one to tell. The written word is an attempt at completeness when there is no one impatiently awaiting you in a dimly lit bedroom – awaiting your tales of the day, as the healing hands of someone who knew turn to you and touch you, and you lose yourself so completely in another that you are momentarily delivered from yourself. Whispering across the pillow comes a kind voice that might tell you how to get out of certain difficulties, from someone who might mercifully detach you from your complications. When there is no matching of lives, and we live on a strict diet of the self, the most intimate bond can be with the words that we write:

Oh often have I washed and dressed

And what' s to show for all my pain?

Let me lie abed and rest:

Ten thousand times I' ve done my best

And all' s to do again.

I ask myself if there is an irresponsible aspect in relaying thoughts of pain as inspiration, and I wonder whether Housman actually infected the sensitives further, and pulled them back into additional darkness. Surely it is true that everything in the imagination seems worse than it actually is – especially when one is alone and horizontal (in bed, as in the coffin). Housman was always alone – thinking himself to death, with no matronly wife to signal to the watching world that Alfred Edward was now quite alright – for isn't this at least partly the aim of scoring a partner: to trumpet the mental all-clear to a world where how things seem is far more important than how things are? Now snugly in eternity, Housman still occupies my mind. His best moments were in Art, and not in the cut and thrust of human relationships. Yet he said more about human relationships than those who managed to feast on them. You see, you can't have it both ways."

ואחרי כל המלל הזה של מוריסי - ותחשבו שזה רק קמצוץ מתוך ספר ארוך באותה רוח - אני תוהה, אז אולי הוא בעצם טרחן מורבידי מתבכיין ומתבוסס במסכנוּת, ואולי זה שאני מרגישה זיקה לדברים שהוא כותב אומר שגם אני טרחנית מורבידית מתבכיינת ומתבוססת במסכנוּת, שבנוסף לכך גם לא יכולה לכתוב פוסט של פחות מ- 7,000 מילה, רחמנא ליצלן, בגלל נטייה עזה לפירוט-יתר מעיק?

אבל אני קוראת את המובאות מן הספר, והן כל כך נוגעות ללבי, בכל זאת. ויש בהן אמנם המון כאב, קושי ובדידות, אבל גם המון יופי, התעלוּת, רגישוּת, חוכמה ומילים מלטפות, וזה הכל חלק ממני.

התעוררתי בחמש לפנות בוקר מתוך סיוט ולא חזרתי לישון מאז. אני חושבת שזה שילוב של עומס החום והלחות, וגם השפעת הסיוט שעוצמתו הפתיעה אותי. החלום היה על העבודה. היה איזשהו אירוע מכונן, חתמו על איזשהו הסכם גדול וחשוב, הביאו אנשים חשובים. אני לא זוכרת מה קרה שהיה הטריגר, אבל איכשהו נכנסתי למצב של עצבים, משהו נורא עיצבן ותיסכל אותי, עד כדי כך שלא תיפקדתי והייתי על סף התפרצות. ביקשו ממני לעשות משהו חשוב ולא הייתי מסוגלת לעשות אותו, לא הבנתי מה אני אמורה לעשות, וגם לא הייתה לי סבלנות, והרגשתי בלבול, פחד וחרדה ורעדתי כולי. הרגשתי לא שייכת, כאילו נמצאת מחוץ לקבוצה המגובשת, ושאחרים מסתכלים עלי כאילו אני מוזרה. ביניהם הייתה סולידריות אידילית, ואני לא השתלבתי בה. קמתי והצהרתי בהפגנתיות שאני הולכת, תוך כדי התפרצות של בכי ומין התמוטטות עצבים. הבוסית שלי הגיבה באמירה מחויכת למזכירה השנייה, משהו כמו "הנה, כמו שאמרתי לך", כאילו הייתה ביניהן שיחה סודית מקודם עלי, על מה קורה איתי. זה עשה לי רע. הלכתי משם בעצבים, אבודה. ביציאה מהמקום, מרוב עצבים וחוסר שליטה עצמית, הפלתי עצמי למדרכה, ודחפתי לפה חופן של חצץ שהיה שם, שלעסתי בעצבים. הייתי בהלם מעצמי והתחרטתי.

היו עוד כל מיני דברים בחלום, אבל אני כבר לא זוכרת.

בערב לפני השינה אכן התעצבנתי ממשהו בעבודה, מאימייל שהמזכירה השנייה כתבה לגבי אימייל אחר שאני שלחתי. לא אכנס לפרטים כי זה לא מעניין, הגבתי לאימייל בתמיהה, והבוסית הגיבה שאף אחד לא בא אלי בטענות ושהמזכירה השנייה הגיבה בעקבות שאלה שהבוסית שלי שאלה אותה בע"פ - משהו שלי לא הייתה אפשרות לדעת עקב העובדה הפעוטה שאינני קוראת מחשבות - ולכן פירשתי את מה שהמזכירה השנייה כתבה כביקורת עלי. בעצם כנראה מדובר במשהו שהמזכירה השנייה הייתה אמורה לעשות וכנראה לא עשתה - ולכן התעצבנתי, כי חשבתי שהיא "מפילה" עלי כשל שלה. לה יש לא מעט כשלים, ולעומת זאת אני די פרפקציוניסטית בעבודה, וממש לא אוהבת שאחרים משליכים עלי את הכשלים שלהם שלא קשורים אלי. אין לי שום בעיה לקחת אחריות על טעויות או חסרונות שלי, אבל שלא יערבו אותי בטעויות או חסרונות של אחרים. הבוסית שלי יודעת טוב מאוד את הדברים האלו. לא פעם כבר אמרה לי בעבר, כשרציתי להסביר לה משהו, שאין צורך שאסביר משום שהיא יודעת טוב מאוד איך המזכירה השנייה ואיך אני (יעני, שהמזכירה השנייה לא יסודית ולא עושה עבודה מושלמת ואילו עלי היא יכולה לסמוך במאה אחוז כי אני פרפקציוניסטית. איתי היא מתייחסת למשימות שהיא מטילה עלי כ"שגר ושכח" ואילו עם המזכירה השנייה היא נאלצת לעקוב מולה שהדברים בוצעו). מצד שני, יש לבוסית קטעים מעצבנים, למשל כשהיא רוצה להעביר ביקורת על המזכירה השנייה, לא נעים לה, אז היא מדברת לשתינו בלשון רבים, כאשר בעצם מדובר בדברים המכוונים למזכירה השנייה.... (ואני תמיד מביעה מחאה).

טוב, לא אכנס לכאן להסבר על הדינמיקה בעבודה, זה לא מעניין להיכנס לכל הפרטים הקטנים.... אבל בגדול שלושתנו כמו משפחה, יש יחסים טובים וקרובים, וכמו במשפחה - לפעמים יש גם חיכוכים, מצבי רוח, ימים פחות טובים....

אז מן הסתם זה מה שהשפיע עלי וגרם לחלום הזה בלילה...

טוב, צריכה להתארגן לעבודה....

מקרים כמו הנ"ל ממש מורידים לי את החשק ללכת לעבודה, אבל זה בדיוק העניין - שיש לי נטייה לפרש דברים נגדי כאשר הם אינם נגדי, לייחס לאחרים כוונות שלא תמיד יש להם, להתבצר בעמדת התגוננות מול העולם, להעצים משמעויות ולהתעכב על דברים....

אז אני לא אתבוסס בעניין הפעוט הזה, מן הסתם למזכירה השנייה לא הייתה כוונה רעה, כאמור אנחנו כמו משפחה והיא אדם טוב אז לא אייחס לה כוונות דמוניות שכלל לא אופייניות לה.... זו מן הסתם פשוט אי הבנה. וגם אם ניסתה איכשהו לטעון שהסיבה לכשל שלה הוא מידע חסר שקיבלה ממני (זה פשוט לא נכון כי מלכתחילה לא הייתי אמורה להביא את המידע הזה - הנושא תחת אחריותה והיא אמורה לטפל בזה מ- א' עד ת'), מניחה שאולי הרגישה רע מול הבוסית וניסתה לתרץ, בעיה שלה, זה לא קשור אלי.

נו טוב, שאלו תהיינה הצרות שלנו. פרופורציות, אישה.... יש לי הרבה על מה להגיד תודה בחיי, ובטח על מקום העבודה....

שיהיה לנו יום קל