אני מרגישה שהגיע הזמן לקצת תזוזה גם כאן (לפחות כאן מילולית, אם לא בחיי מעשית).
וכבר כמה פעמים ניסיתי להתחיל לכתוב כאן ונתקעתי, כי לא ידעתי על מה.
יש כל מיני אופציות, על מה לכתוב. אולי לא הרבה, במקרה שלי, כי החיים שלי מצומצמים וסטטיים למדי, אבל אפילו במצבי הנ"ל - אני מתקשה להחליט ולבחור מה לכתוב.
כי אני מבולבלת מהחיים, אפילו מהיומיום הפשוט, אולי כי אני תקועה בשלב ה"חשיבה על" וה"להסס לגבי" במקום לעבור לשלב ה"לעשות, "להיות", בתוך החיים. אז אני מסתכלת מהצד על האופציות, ואפילו לא בטוחה שאני יודעת מה האופציות.
לא יודעת מה זה אומר לחיות. לרצות. אני לא יודעת מה אני רוצה. מלכתחילה אני טיפוס אבוד למדי, ומה שקרה בעבודה ערער אותי, בשילוב עם עוד 2 דברים שהיו באותה תקופה במקביל שעשו לי רע -
אפיזודה רעילה עם אחותי הגדולה, שהטיפה לי בקור רוח על ה"אגואיסטיות" שלי - לא משנה כרגע בדיוק פרטי הדיון וההקשר, בכל אופן זה גרם לי לרגרסיה שנים אחורה, מוצאת עצמי מתגוננת מולה, מואשמת בכזה דבר, והאבסורד הוא שהיא האגואיסטית הגדולה (שהצהירה בפני שזה לא מפריע לה שאני עונה לה שהיא האגואיסטית מבין שתינו, כי היא פשוט יודעת שזה לא נכון - ככה זה, אלו שנמצאים בהכחשה "יודעים" שהם בסדר, ואלו שיותר מדי מודעים וכנים - מרגישים כל הזמן שהם לא בסדר, ומצטדקים ומתגוננים, שלא לצורך).
הדבר השני היה ההתדרדרות הנפשית הקשה של אחותי הקטנה, שלא הסכימה שאשתף את שאר המשפחה במצבה, גם כשהודיעה לי שהיא הולכת לאשפז את עצמה במחלקה פסיכיאטרית סגורה. בסוף אני בעצמי התמוטטתי מרוב דאגה, כשכבר לא יכולתי יותר.
אה, ולכולם שלום. אחותי הקטנה התאזנה פתאום (באורח פלא -בדיוק באותו רגע שבו אני התמוטטתי, היא פתאום התעשתה, לטענתה העיקשת - בלי קשר לתגובתי),
ואחותי הגדולה ילדה ילד שלישי (בלידה קשה וטראומתית, אך סוף טוב הכל טוב, אם כי היא צריכה עדיין להתאושש מכמה חבלות גופניות, שלא נדע),
וכל המשפחה הזאת, עייפתי,
כל ההצגה הזאת, עייפתי,
די,
ולעשות לייקים למיליון תמונות של ילדים,
וילדים מעצבנים,
(מצחיק, פעם כל כך הרגשתי יותר בנוח בעולם הילדות, שם מצאתי את מקומי, בתמימות הזאת, בערש החיים, ותמיד חשבתי שיתאים לי לעבוד עם ילדים, ולהיות אמא, ולתת אהבה. כל זה השתנה, התרחקתי מזה, התפכחתי מהחלום הרומנטי ונהייתי צינית וחסרת סבלנות ועניין)
וכן, אני מניחה שאני בדיכאון,
התחלתי ללכת לפסיכולוגית החדשה עם האוריינטציה הקוגניטיבית-התנהגותית, התרשמתי לטובה, נראה.
חושבת בתוגה על איך שהייתי לא מזמן, לפני שנה-שנתיים,
בסביבות 15 ק"ג יותר רזה מעכשיו, מתלבשת בבגדים יפים (שכבר זמן רב יושבים חסרי מעש בארון) ומרגישה הרבה יותר חיה, ועם איזושהי התלהבות כלשהי מהחיים, תחושה של ציפיה לקראת משהו, של אפשרויות שגלומות בי,
טוב, בקיצור, נראה לי שהפזמון המורבידי די הובהר.
בלילה ישנתי 3 שעות, סוף סוף סיימתי את העונה האחרונה של 24,
אחרי שחודשים רבים נשאבתי לתוך הסדרה הזאת, פתאום נגמר,
אפילו חלמתי פעם שג'ק באוור מחבק אותי ואומר שהכל יהיה בסדר - אוי לבּוּשה!
עכשיו צריכה לחפש סדרה אחרת לצלול לתוכה. כנראה שזו תהיה, להבדיל, Cheers.
המצב שלי בעבודה מעט השתפר, אני מרגישה שם יותר טוב, התייצבתי,
בשבועות הקודמים הייתי במצב מעורער ולא מצאתי את מקומי שם, הרגשתי שנדחקתי הצידה, התחלתי להרגיש שימיי ספורים שם,
יתכן שהשלכתי פרשנויות שליליות מוגזמות שלי על סיטואציות ואמירות של אנשים,
ואף יום אחד מצאתי את עצמי, מתוך פאניקה ותחושת חוסר ביטחון תעסוקתי, נכנסת ספונטנית למשרד של אותה חברת ההשמה דרכה הגעתי, לפני 8 שנים, למקום עבודתי הנוכחי, מספרת לרכזת השמה צעירה על המצב במשרד שהוביל אותי להתחיל לחשוב על לחפש מקום עבודה חדש - חברתי המקסימה מהעבודה אחרי זה הייתה בהלם כשסיפרתי לה על כך, שסיפרתי לרכזת ההשמה את הסיפור (שהבוס הגדול הדיח את הבוסית שלי בצורה מכוערת ושמאז אני לא מוצאת את מקומי שם, מרגישה שקשה לי להמשיך שם אחרי מה שקרה), ואמרה לי שהייתי צריכה רק להגיד שאני מחפשת שינוי. גאאד, אני כל כך לא בשלה לחיפוש עבודה, וכשישבתי מולה והייתי צריכה לספר מה אני עושה בעבודה, וכשהיא אמרה לי מה מחפשים בתחום המזכירוּת, פתאום הרגשתי שאני אולי לא עושה הרבה ולא יודעת הרבה ולא יודעת אפילו איך להציג את עצמי ואת מה שאני יודעת לעשות. אולי אני לא יודעת לעשות הרבה? ובכלל נתקפתי חוסר ביטחון בעבודה, שבעצם אין לי הרבה ידע ויכולת ותועלת. הרגשתי שנחלשתי ושהמזכירה השנייה התחזקה, הרגשתי שהיא עם יותר ביטחון ומשתלטת על העניינים, ושאני מרפה ונדחקת הצידה. חלק ממה שגרם לי להרגיש את זה זה גם כמה אמירות של הבוס הגדול, שאני לא יודעת מדוע אמר אותן ומה עמד מאחוריהן, אם בכלל הייתה סיבה מיוחדת.
אבל כנראה שזו פרשנות סובייקטיבית שלי. עכשיו המצב יותר טוב ואני פחות מרגישה את זה.
הבוסית הקודמת הלכה למשרדה החדש ולתפקידה החדש ונעלמה כך מעבר לאופק - אך אני באה לבקר אותה מדי פעם, והבוס החדש נכנס לתפקיד - אדם מאוד נחמד, אומרים עליו שהוא מקסים ואכן עושה רושם כזה,
אך כרגע לוקח זמן למצוא את הדינמיקה החדשה במשרד, איך נעבוד שלושתנו יחד - אני, המזכירה השנייה והבוס החדש (להבדיל מהבוס הגדול. עכשיו יש שני בוסים. פעם היה בוס גדול ובוסית...).
חלק מהפניקה שלי לאחרונה הייתה/היא שהשינוי הגדול בעבודה גרם לי לחשוב שזה אולי זמן מתבקש לשינוי בחיים אצלי. שאם עד עכשיו נמנעתי משינוי כי היה לי סטטוס קוו כ"כ נוח בעבודה - הנה, עכשיו נהיה פחות טוב בעבודה, וזו הזדמנות לשינוי כלשהו אצלי. עבודה חדשה? לימודים? כיוון חדש? להביא ילדה לעולם? להגר לקנדה? לפרסם ספר שירים? לרזות? אבל הבעיה היא, שאני משותקת. אין לי מושג מה אני רוצה. מה אני יכולה. מוזר, לא? בטח יש כל מיני דברים שאני יכולה לעשות בעולם הזה. ואף לא אחד מהם עולה על דעתי כאפשרות קוהרנטית ומטרה לגיטימית. לא יודעת מה נכון. אולי פשוט התעייפתי מהחיים, והתרגלתי למצב צבירה הימנעותי.
התרגלתי לשגרת החיים הפשוטה שהייתה לי ב- 8 השנים האחרונות. עם בן זוגי, ביחידת דיור שכורה, ללא ילדים, במקום העבודה הזה. וזהו. לא יכולה יותר מזה.
מה לעשות? ללמוד תואר שני בספרנות ומידענות? ללמוד פסיכולוגיה? לימודי תעודה בתרגום? עריכה? תואר שני בספרות אנגלית? להיפגש עם אותה משוררת שיצרתי איתה קשר לגבי השירים שלי? כמעט נפגשנו לפגישת הנחיה אישית אבל ביטלתי. בגלל המצב בעבודה. היא מבקשת מאתיים ש"ח לפגישה של שעה בבית קפה, לעבור על שירים שאביא ולתת לי פידבק והמלצות. אולי השירה היא המימוש העצמי שלי? היצירה? מי אני ומה אני?
אין לי שמץ של מושג. ובקרוב אהיה בת 39.
39 שנים של ערפל א-מורפי.
גם הגוף שלי לא ברור.
כינוי:
אור לנדו
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
