בלילה הלבן שעבר עלי, בו לא הצלחתי להירדם מחמת בחילה (הגזמתי וחציתי גבולות, איבדתי שליטה) ומצב נפשי-מחשבתי-פיזי מדורדר ואבוד, ניסיתי לכתוב בבלוג שלוש פעמים על מצבי - פעמיים גנזתי, ובפעם השלישית הלפטופ מחק ביוזמתו - פשוט פתאום נכבה באמצע הכתיבה. נגמרה לו הבטריה. זה היה מאוד מפתיע. והיה לי פרצוף כזה: . בשילוב עם הפרצוף הסובל הזה: . בסביבות ארבע או חמש לפנות בוקר, לא מבינה מה אני בדיוק עושה שם בסלון ומה נסגר איתי, עם שיער מבולגן ופרצוף חיוור. סקסי!
בסוף שמתי בבלוג רק את השיר היפהפה של אתי אנקרי. בלי כל הקשקושים האובססיביים-כפייתיים הפתטיים שלי מסביב. בלי המילים המתאמצות-יתר-על-המידה שלי. כמה מעיקה אנוכי.
במקור רציתי להגיד לצד השיר, שאילו הייתה לי ילדה (בעולם אחר, ביקום מקביל), הייתי קוראת לה שיר. כי אני כל כך אוהבת שירים יפים (גם במובן poem וגם במובן song), כמו השיר הזה של אתי אנקרי, היפה עד דמעות.
אבל, למה לקשקש על ילדים. נושא שנטחן עד דק. כן ילדים, לא ילדים. ווט-פאקינג-אבר! אינעל העולם ואחותו הצולעת בּרברס! מחשבתי עסקה בנושא הילדים כי בחג כשהיינו אצל הוריי, אמא שלי דיברה איתי שוב על הנושא של הבאת ילדים לעולם, ואבא שלי הצטרף לחינגה, ושוב הייתי צריכה להצטדק ולהתגונן למה אין לי ילדים. (גם אחותי הגדולה הייתה במפגש המשפחתי הזה, עם שני הילדים ובעלה. עצוב שהתבאסתי כששמעתי שהיא באה - ידעתי על בואה רק יום לפני כן - ושהרגשתי הקלה כשהיא הלכה... ואגב, אמא שלי דיברה איתי על נושא הילדים לאחר שאחותי כבר הלכה. בטח אם גם היא הייתה בסביבה, הייתי צריכה להתגונן ולהצטדק ביתר שאת...).
פעם, ממש מזמן, היה לי חלום שתהיה לי ילדה, שאעניק לה, שאוֹהַב, שאגדֵל באווירה בריאה כמה שאפשר, עם מסרים בריאים וחיוביים, ואוצרות תרבות, וכו'. בסדר. פנטזיות לחוד, והמציאות לחוד. וזו פנטזיה שהייתה פעם, בעידן אחר. מסיבות שונות, כרגע זה לא נראה רלוונטי.
ובכלל, אני צריכה להיגמל מפנטזיות. הגיע הזמן. זה לא בריא, בטח לא בשילוב הקטלני עם הנטייה שלי לתחושה של ריקנות עזה, מְאַיינת. כשהריקנות משתלטת, אני נעלמת, נופלת לתוך בּולען, אל הואקום שבבטן האדמה השואבת אותי לתוכה בלי סוף, בעוצמה היולית, מתישה. אני צריכה להמשיך ולהילחם בנטייה הממוטטת הזאת, לטפל בה. לטפל בעצמי. חבל, חבל שאסבול כל כך, כשאפשר אחרת. וידעתי תקופה אחרת לאחרונה. לא נטולת "מעידות" של כמה ימים פה ושם - והרי ניתן להכיל "מעידות" כאלו - אבל נטולת קריסות ממושכות.
אז אני מקווה שהיום אלך לישון יחסית מוקדם, אשלים קצת שעות שינה,
אל השבוע הזה נכנסתי מלכתחילה בידיעה שאלו הולכים להיות 3 ימים קשים ועמוסים מאוד בעבודה, והתחמשתי בהתאם בכוננות ספיגה ובמצב צבירה של עבודה "בטוּרים" גבוהים. אלו היו לא רק הימים האחרונים שלפני החג, אלא גם הימים האחרונים שלפני נסיעת הבוס לחו"ל, וזה תמיד אומר אצלנו טירוף. כל יום עבדתי כעשר שעות אינטנסיביות נון-סטופ עם הרבה מולטי-טאסקינג, וכאמור אווירה hectic. התנפלתי על המשימות ותיקתקתי דברים, והערב הבוסית כתבה לי שהיה לי הספק פנומנאלי. וזהו, הימים האלו נגמרו, והגענו למנוחה ולנחלה של החג עם הלשון בחוץ, אך מרוצים.
לא היה קל. בדרך היו לי כמה תאקלים עם הבוסית שיכולה להתנהג בצורה נורא מעליבה והזויה כשהיא עמוסה, כפי שסיפרתי כאן לא פעם. אבל זה בסדר, זה חלק מעסקת החבילה, ולא צריך לקחת את זה ללב, זה לא נגדי אישית. עדיין, נהייתי עצבנית נורא ומנוטרלת, אבל עבר. וחוצמזה, היה לי בסביבה שוקולד שתקעתי אל לועי בחינניות אין קץ, וחוויתי את הרגיעה שחוֹוה המכור להרואין לאחר הזרקת הסם ישירות לוריד. או יה בייבי..... ככה משככים רגשות מטרידים, בּינג'-סטייל.... מותר לי פעם בכמה זמן להתיר רסן ולזלול ככה - זו החלטת הדירקטוריון. יש לי גושפנקא רשמית, מעוגנת בפרוטוקול. אז כן, בימים האחרונים הייתי במצב הצבירה הזללני, זו כבר נהיית פרוצדורה קבועה בזמן האחרון של בערך פעם בחודש - כשבוע לפני המחזור.... בצירוף הימים הקשים בעבודה, וקצת חוסר שינה שנתן אותותיו - זה דרש היערכות תזונתית בהתאם. בניגוד לפעמים קודמות, לא נלחצתי מהזלילה. נהניתי ממנה. וידעתי שמותר לי, ושזה ייגמר בקרוב. והייתי זקוקה לזה נורא כדי להתמודד עם מה שהלך בעבודה.
היום באתי לעבודה עם ה- fat pants שלי. מה שיפה בהן היא העובדה שהמכנסיים האלו נהגו להיות ה- thin pants שלי פעם. הם היו המכנסיים ששאפתי להיכנס אליהן, שהיו נורא צמודות. והיום הן גדולות עלי, רפויות, מתאימות לימים בהם, אהמממ, לא בא לי מכנס צמוד שיעיק על בטני המספקת את צרכיה האינטלקטואליים בקיוסקים שונים ברחבי העיר (הפרד ומשול).
בחופשת החג אני מתכננת:
לנוח ולהשלים שעות שינה
לקרוא ספר/ים (קצב הקריאה שלי ירד פלאים בשנים האחרונות, קשה לי יותר להתרכז, וזה מבאס אותי. מקווה לחזור לקרוא יותר. אני גם תמיד איכשהו לא מגיעה לזה, עושה דברים אחרים. אז זהו, צריך לפנות זמן לבילוי איכותי שלי עם ספר טוב, לצלול לתוכו ולהנות ממנו)
ארוחת חג אצל ההורים
לנקות את הבית, בתקווה שיהיה לי כוח וחשק, ועוד כמה מטלות בית קטנות נדרשות
לעשות סדר בארון הבגדים (בתקווה וגו')
ואם יהיה זמן יש לי כמה סרטים לראות, ואני רואה בזמן האחרון את כל העונות של "קוגר טאון" המשעשעת, אז אולי אמשיך עוד כמה פרקים....
אהמממ.... אני תוהה אם בסופו של דבר פשוט אעביר את הימים בלי לעשות שומדבר מיוחד, כפי שקורה הרבה פעמים....
טוב, די לקשקש.
אסיים עם שיר, לסמן את המעבר מזמן חול לזמן קודש. מפטפוטים על זלילות ועבודה להווייה של כלי קיבול רוחני יותר...
לקחתי פעם קורס באוניברסיטה שהמרצה בו דיברה על ההגדרה של חג כ"זמן מחוץ לזמן", time out of time.
אז הנה מתחיל המעבר ממימד הזמן הרגיל למימד הזמן האחר, המקודש, ועם נעימה מרגיעה שאולי אף תרגיע גם אותי, בריה מתוחה-כמו-קפיץ שכמותי:
חג שמח, חופשה נעימה, ושנה טובה לכל מי שקורא את השורות האלו.....
לפני כמה ימים מישהי שמה במשרד כמוסיקת רקע איזו תחנה ברדיו של מוסיקה עברית,
ופתאום התנגן השיר הזה:
שנים לא שמעתי אותו, שכחתי ממנו לגמרי,
יש לו לחן חביב ומדבק, והוא כאילו נשלף מעומק העבר,
לוקח אחורה בזמן, דרישת שלום מתקופה אחרת....
מסתבר שיהודית רביץ הלחינה אותו.
היא באמת מלחינה בחסד,
וזה מזכיר לי עוד שיר שאני אוהבת שהיא הלחינה, של אריק סיני, "שובי שובי לפרדס":
שיר נפלא.
אני מתענגת על השירים היפים האלו.
יש כל כך הרבה שירים שאני אוהבת, הייתי רוצה לשתף פה בכולם.....
לאט לאט, כל פעם אשים כאן קצת.
עוד מלחין בחסד הוא יצחק קלפטר, שהלחין למשל את "סוף העונה" של גלי עטרי ששמתי כאן לא מזמן. אני גם אוהבת את השיר הזה שלו:
מילות השיר נוגעות:
אני מרשה לעצמי עם קצת דמיון חופשי את שנינו ביחד את ואני אבל את לא איתי זה רק בראשי שנינו ביחד דמיון חופשי
גולשים אל הרוח מעבר להרים צונחים אל החושך בעילפון חושים טסים לירח, אל הכוכבים את שביל החלב נכניס אל הכיס
אני מרשה לעצמי...
נוסקים אל האופק ונעלמים יורדים אל המים הסוערים צוחקים אל השמש ולעננים מאחרים בלילה, שוברים את השיא
אני מרשה לעצמי...
הערב עשיתי הליכה מהירה בחוץ, ובאזניות התנגנו להם כל מיני שירים,
ופתאום צצו כמה שגרמו לי אושר רב במיוחד:
"מעברים" של מזי כהן (מילים - מיכה שטרית, לחן - מזי כהן):
מילות השיר יפות ומרגשות כל כך:
בוכים בגשם שאף אחד לא ירגיש כי במקום כזה קשה לבכות זה מביש יצביעו עליך ויגידו הנה בחור רגיש
רצים בגשם ערומים מתחת למעיל כמו שני ילדים קטנים ולעזאזל הגיל ושיגידו מה שיגידו לא נפסיק את שהתחיל
מעברים - עשר, עשרים, שלושים ומשהו עד לאן? מעברים מקיץ לסתיו מחורף לאביב לנצח כל הזמן לנצח כל הזמן
רכבת מחשבות את מרחבי ראשי חוצה ואני כל כך רוצה כל כך רוצה לנסוע, להפליג ולעוף כמו נוצה
מעברים - עשר, עשרים, שלושים ומשהו עד לאן? מעברים מקיץ לסתיו מחורף לאביב לנצח כל הזמן לנצח כל הזמן עשרים, שלושים ומשהו עד לאן עשרים, שלושים כל הזמן
אגב, החיפוש ביוטיוב אחר השיר הוביל אותי לשיר אחר שמזי כהן שרה מזמן, שגם הוא נשלף ממעמקי העבר... שיר מרגש ויפה ועצוב (אם כי יש בו קצת קטעים של צעקות וגיטרות מנסרות, מה שפחות מדבר אלי. אם אפשר היה לעשות עיבוד קצת אחר לשיר, הייתי מוותרת על הצעקות וכו'....):
והמילים:
אם זו אהבה אז למה היא לא טובה גם כשהיא קרובה אין רגע שקט, אין שלווה אהבה הורגת, אהבה רעה כל יום, כל שעה.
מעגל קסמים סוגר עלי אין מוצא לא יודעת אם אני רוצה או לא רוצה לא מוצאת בי כוח לוותר ולעזוב אותך אין לי מנוחה.
למה כשאתה אוהב אתה כמו אויב בדמי אתה סובב ואת עורקיי שורף אהבה נואשת אהבה רעה ומכאיבה אין לי שום תקווה.
אם זו אהבה אז למה היא לא טובה גם כשהיא קרובה אין רגע שקט, אין שלווה אהבה הורגת אהבה רעה ומכאיבה אין לי שום ברירה.
עוד שיר - או קטע מוסיקלי - נפלא שצץ לי באזניות בזמן ההליכה הוא "טווס זהב" של שם טוב לוי (עוד מלחין גאון):
הייתי יכולה להמשיך עוד ועוד, אבל זהו לבינתיים.... עד לפעם הבאה....
היה כמו שבוע אבוד כזה, שבוע שעדיף להשאיר מאחור ולא להתעכב עליו ולא להתאבל עליו עוד, על הזמן האבוד שהתבזבז על כלום, על זלילות-אינרציה מפתיעות (מפתיעות גם בעצם הישנותן, וגם בעוצמתן ובהיקפן, בהתרת הרסן, כאילו כל השינוי שעברתי לא היה, וחוזרים לנקודת ההתחלה-לה-לה-לה-לה-לה),
אני כמובן מאשימה כמיטב המסורת קודם כל את המחזור, שהפעם הגיע עם השפעת טירלול מרחיקת לכת והייתי סמרטוט מהלך בקושי שמורכב מ- 0.1% שאריות חיים, כאשר שאר ה- 99.9% הוא פשוט ואקום, ואקום שואב (המממ. אז בעצם הייתי חלומה הרטוב של כל חולת ניקיון - שילוב מנצח של סמרטוט ושואב).
במקום השני ברשימת האשמים אני ממקמת את השוקולדים שמישהי מהעבודה הביאה ביום ראשון כשחזרה מטיול בחו"ל, כמיטב המסורת. לאחרונה התעלמתי מהשוקולדים האלו שכל אחד מביא, אבל הפעם החלטתי, לאור הנסיבות ההורמונאליות, שמגיע לי קצת להתפנק ולקחתי לי 4 קוביות קטנות. ואז לקחתי עוד. ועוד. ועוד. ועוד. ואז קצת התערפלה לי ההכרה וכל שאר השבוע נהיה קצת מעורפל ומעורבל ובגדול אני זוכרת שרוב הזמן חיפשתי מה לאכול, והלכתי על זה בזוגות ובשלשות וברביעיות, כי לא טוב היות האדם לבדו, וערימות גלידה ותפוצ'יפס תשמחנה לבב אנוש (או תרפּדנה אותו בטריגליצרידים).
במקום השלישי המכובד ניצבת העוגה שאמא שלי הכינה עבורי בסופ"ש שאקח אלי הביתה השבוע, כי כשטעמתי ממנה כשהיינו בביקור אצל אחותי הגדולה בשבוע שעבר, התלהבתי ממנה. עוגת בננות ושזיפים (טבעונית - נטולת ביצים וחלב). באמת נורא טעימה. אבל אני מעדיפה לאכול כזה דבר לעיתים רחוקות. בימים הראשונים לא נגעתי בעוגה, יען כי עוד הייתי בצד השפוי של היקום, ועדיין לא התחשק לי והתעסקתי יותר בתחום הירקות, פירות, ארוחות בריאות והליכות מהירות. אחרי כמה ימים, כשכבר תעיתי לי בצעדים מתנודדים באזור הדמדומים, פתאום טיפלתי בעוגה יפה יפה, באופן יסודי שהפתיע אותי נורא והייתי באפטר-שוק מהופנט. ולכן אני תמיד אומרת, שעדיף לא להחזיק דברים כאלו בבית. זה כמו להחזיק סמים או אלכוהול בבית של מכורים. גרררר.
איך דברים יכולים להשתנות מקצה לקצה באבחת יום.
טוב, ברור שהשוקולדים והעוגה לא אשמים באמת. זה תלוי בי, בגישה שלי, בהחלטות שאני מקבלת. איבוד השליטה מפחיד, מבהיל. אבל המחזור כן קצת אשם כי הוא באמת קצת מעך אותי לכדי ישות מפולבלת.
הנפילה לא התבטאה רק בזלילות, אלא גם בהרגשה עזה של ריקנות וחוסר כוחות, והרגשה שאני מחוקה, כולי מחוקה ונטולת השראה ומוטיבציה ותכלית. צחקנו בעבודה שעוברים עלינו ימים עמוסים ומטורפים במשרד, והערתי שקשה לי לתקשר עם אנשים תוך כדי כך שאני מרגישה את הואקום בדי.אן.איי שלי. זה נורא הצחיק אותן, אבל בחיי שזה מה שהרגשתי השבוע. את הרוח שורקת דרך הכלום של הכרומוזומים הדועכים שלי.
אז יש פחד שלא אצליח להפסיק. אבל, אני כבר קיבלתי החלטה. זה עושה לי רע, כל האכילה הבלתי נשלטת הזאת, שלא מתוך רעב. אני חוזרת למחוזות העגבניות והמלפפון והמנגו. הו, המנגו. ולגבי הריקנות וחוסר החשק וכו'- אמצא את ההשראה והמשמעות והחשק והתכלית והמטרה. באופן יזום, אמלא זמני בדברים טובים. זה תלוי בי.
ולסיום, שיר שכתבתי באפיזודת הזלילה הקודמת שנפלתי בה - ראו זה פלא - לפני חודש תחת מתקפת המחזור הקודם (הוכחה ניצחת שזה לא אני, זה הדיבוק החודשי הזה שנכנס בי. צא דיבוק, צא!):
כינוי:
אור לנדו
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
. בשילוב עם הפרצוף הסובל הזה: 
. בסביבות ארבע או חמש לפנות בוקר, לא מבינה מה אני בדיוק עושה שם בסלון ומה נסגר איתי, עם שיער מבולגן ופרצוף חיוור. סקסי!