אוֹר בּשׁוּלֵי הֶעָנָן

הנה צהלת שמחה:

למה? כי בא לי! כי כיף לי וטוב לי ואני בתקופה של מרץ ואנרגיות חיוביות ותחושת תוכן ומוטיבציה.

כ"כ לא רגילה לזה....

אז כמובן שיש תמיד את הזרם התת-קרקעי של החשש הפולני (הו שלום לך! שלום רב שובך פולניה נחמדת מארצות הקור אל חלוני זב שאריות האובך במחוזות הלבנט המיוזע. תיקון - בעצם החלון לא זב אובך. נחה השכינה על בן זוגי היקר והוא ניקה את החלונות והם כרגע זבים ניקיון מבורך),

אז איפה היינו? אה כן, בפולניה! אז זו תקופה טובה אך עדיין קצרה למדי - רק כשבועיים-שלושה - של תחושות חיים שונות לחלוטין, וכאמור יש את החשש מסיומה, אך מקווה שלא תגיע הנפילה הפרוצדורלית - איכסה פיכסה נפילה פרוצדורלית, קישטא! לא חברה שלך!

ובעצם הגישה צריכה להיות כזו - נפילה במצב הרוח, או תקופה פחות טובה, הן תופעות טבעיות שקורות, והחוכמה היא לא להתייחס אליהן כאל הוכחה לאשליית הטוב או כאל בלתי הפיכות, אלא להכיל אותן, לצלוח אותן, ולהמשיך הלאה, ולא לתת להן לדרדר אותי. זה הרי גם עניין של מידה ומינון, לא כל נפילה צריכה להיות קריסה. אפשר ליפול גם בהילוך איטי בצניחה סמלית של קומה-שתיים. לא חייבים כל הדרך עד למרתף הטחוב עם השלשלאות והאיש הקשיש עם הזקן המדובלל שמבקש סיגריה. אין לי סיגריה! נראה לך שאני מעשנת?! hell no!

בכל אופן, התקופה הטובה החלה די במקביל לתחילת נטילת התרופה החדשה, לוסטרל. אז מבלי לדעת בוודאות אם זו הסיבה או לא, נכתיר תקופה זו כתקופת "חדוות הלוסטרל" ונתייקה כך בארכיון הימים for the record.

anyway, אני עושה הרבה הליכות מהירות ופאקינג נהנית מזה ברמות קשות. בפעם האחרונה הרגשתי צורך עז גם לרוץ מדי פעם כי ההליכה המהירה כבר נהייתה קצת איטית מדי עבור האנרגיה המשתוללת שפעמה בי (והמוסיקה באזניות העיפה אותי למחוזות אינטרגלקטיים), כך ששילבתי לראשונה בחיי קצת ריצה קלה מדי פעם עם ההליכה, והיה כיף. הגעתי הביתה עם פרצוף אדום (בואך-בורדו-כהה) מהמאמץ, אך מרוצה. הזעתי כמעט את כל הנוזלים מגופי. מסתבר שיש המון נוזלים בגופי (נשמע ביזארי ). אשכרה נהניתי מהמאמץ. חוויה מעניינת עד מאוד.

אולי עוד אחליף בסוף את ההתמכרות המסורתית שלי לטרדוֹת ואוכל בהתמכרות לאדרנלין, חיחיחי (יה, רייט).

אפרופו אוכל, אני ממשיכה לשמור על תזונה מאוזנת וטובה, ואין לי כבר בכלל את הצורך והדחף לזלול (טפו טפו טפו, הקש בעץ, דופקת על ארון עץ בחוזקה עם אלת בייסבול. נסחפת ושוברת אותו עד היסוד, כולל לרמוס לרסיסים). אני אוכלת מתוק לעיתים נדירות מאוד, לאחרונה רק כשהתארחנו אצל אמא שלי. מלבד זה לא נגעתי בשוקולד כבר שבועות. מעדיפה דברים אחרים.

בעבודה נכנסנו שוב לימים עמוסים יותר, והטירוף גובר. המזכירה השנייה נוסעת בראשון הקרוב לחופשה בחו"ל, וזה אומר יותר עומס עלי ועל הבוסית. הטירוף התחיל כבר אתמול. היה אחד הימים הכי הזויים ועמוסים ומטורפים שהיו לי אי פעם בעבודה (מבטיחה שזאת הפעם האחרונה שאשתמש בשורש ט.ר.פ בפסקה זו. רגע, חוץ מזה: רבי טרפון. זהו, הייתי חייבת), אבל היו גם צחוקים ושיגועים ואווירה חיובית ותיפקדתי בהילוך גבוה. הייתי בעבודה משמונה בבוקר (ואפילו קצת לפני) עד שבע בערב, וכל הזמן הזה בעבודה אינטנסיבית והרבה דברים/בקשות/שאלות/משימות שהונחתו עלי בו-זמנית מכל עבר - טלפונים, אנשים שבאים, הבוסית שלי, אימיילים למכביר, הבוס הגדול, המוח שלי, להק יונֵי דואר, הודעות טלגרף, פצצות תאורה, שדרים טלפתיים. נו טוב, לא האחרונים.

הבוסית שלי אמרה לי במהלך היום שאני מצוינת, וגם שהיא חולה עלי, ושהיא אוהבת את הדרך בה השתניתי באופן ההתייחסות לדברים בעבודה עם השנים, איך שהושפעתי ולמדתי ממנה, ואת איך שהיא במקביל גם השתנתה והושפעה ולמדה ממני. איזה כיף לשמוע דברים כאלו. הכוונה שלה היא בעיקר לאיך שאני מתמודדת עם זה שהרבה דברים בעבודה לא תמיד ברורים ולא קלים, שהיא עצמה הרבה פעמים לא ברורה וחסרת סבלנות ולא קלה להתמודדות, ופעם הייתי דורשת הנחיות ברורות ולהבין בדיוק והייתי יותר נפגעת מהתגובות שלה, והיום אני זורמת עם זה יותר ולוקחת דברים פחות קשה ומתעלמת, וגם לוקחת החלטות בעצמי ומנסחת דברים על דעת עצמי, היא גם כבר מסתמכת עלי שאנסח עבורה דברים שלה קשה לנסח, ומתייעצת איתי. זו תחושה טובה. בכל זאת, אחרי מעל 7 שנים בעבודה הזאת, צברתי לא מעט ניסיון באיך שהדברים עובדים במקום הזה.... אבל תמיד יש עוד הרבה ללמוד, והרבה לא ידוע ולא ברור....

ועוד ברקע של כל הטירוף (אופס. אבל זאת פסקה חדשה!) הזה, יש את עניין העכברים. כן כן, יש לנו מכת עכברים קלה במשרד. זה התחיל עם מתנות קטנות ומרגשות שאורח מסתורי השאיר לנו ממסעות הלילה שלו על חלק מהשולחנות במשרד: גללי קקי קטנים וחמודים. מאוד התרגשנו מהמחווה. ואז בוקר אחד, תוך כדי שיחה, הבחורה (המקסימה והמיוחדת) שיושבת בשולחן שלצדי הרביצה לפתע צרחה ואמרה שמשהו נשך אותה בבוהן, ורגע לאחר מכן ראיתי משהו כהה קטן מרביץ ספרינט במהירות האור לכיוון השני, ואז גם אני הרבצתי צרחה ספונטנית לא מתוכננת. החוצפן הקטן נתן לה ביס בבוהן - לא אופייני בד"כ לעכברים, שהרי הם עצמם מפחדים מבני אדם ולרוב בורחים ולא מתקרבים. התיאוריה שלי היא שהוא נתקל בה במקרה (יותר מרגיע מהתיאוריה הראשונית שלי, שהוא נגוע בכלבת והפך לעכבר-טרף צמא דם). בכל אופן, לא היה לה שום סימן על העור, וזה היה מרגיע, שזה לא חדר את העור. בכל זאת המליצו לה לעשות חיסון טטנוס והיא עשתה.

שמו אצלנו מלכודות, ולמחרת נתפס הבנדיט.

אבל זה לא נגמר, מסתבר.

בוקר אחד השבוע מישהי במשרד צמוד לנו מצאה עם הגיעה למשרד שלל מתנות על שולחנה, כנראה כמסר של סימון שטח וכוונות ברורות של דו-קיום.

מצדנו יש פחות מוּכנוּת לדו-קיום.

קראנו לאחראי התחזוקה שיראה, והוא גם עשה סיבוב בין המלכודות שהטמין לנו בפינות שונות במשרד, לבדוק את השטח. עמדתי לא רחוק ממנו, והוא התרומם והכריז בסיפוק - "הנה עוד אחד" ונופף מולנו את ידו המאגרפת את המלכודת - שהיא נייר דביק מגולגל - ובתוכה משהו שמקצהו השתלשל זנב שהתנופף לו לפה ולשם, דינג-א-לינג, יחד עם תנועת היד של האיש. שוב פרצה ממני צווחה לא מתוכננת וברחתי כל עוד נפשי בי. מה נסגר עם צרחות הנקבה שלי? אני דווקא לא פוחדת מג'וקים ואין לי בעיה להרוג אותם או לנייד אותם באמצעים מתוחכמים למחוזות רחוקים, אני מאלו שתמיד קוראים להם לטפל בג'וקים. אבל עכבר - איכס ואמא'לה וגאאאד דאאאם איט! ועוד נבלה של עכבר..... חווייה טראומתית לנשות המשרד באותו בוקר. גירשתי את האיש (המקסים והחמוד, איש יקר) שיעיף לקיבינימט את היצור רחוק מאיתנו. וגם שישטוף ידיים לפני שהוא חוזר. הבנות האחרות נכנסו למצב של חיוורון מתקדם והכרה מעורפלת.

אח"כ הביאו גם מומחה והטמינו עוד קצת מלכודות בעוד מקומות.

אז ככה אנחנו עובדות, עין אחת נעוצה במחשב ובענייני המשרד, ועין שנייה בוחנת את הרצפה, שמא קרובי משפחה נוספים יחליטו לצוץ לביקור נימוסין, או ייתַקפו מאנצ'יז לבהונות.

נו טוב, לא צריך להגזים. זה חלק מהחיים ומהטבע. יש עכברים בעולם, והם לפעמים מבקרים. האמת היא שאני פחות היסטרית מהבנות האחרות, פחות מתעסקת בזה. אבל זה שונה כשעכבר מרביץ לך ביס בבוהן. בטח הייתי מתחרפנת אם זה היה קורה לי, מחשש שנדבקתי במחלה. הייתי מיד רצה לכרות את הבוהן או משהו.

טוב, כתבתי ממש הרבה, מעניין אם מישהו שרד עד כאן. זה ממש מעניין אותי. כרגע זה הדבר שהכי מעניין אותי ביקום.

אסיים רק בעוד שני דברים, מבטיחה. בעצם אולי שלושה. אבל זהו.

אנקדוטה קטנה - קניתי השבוע בהתרגשות רבה רימון, לראשונה בחיי (הפרי, לא הנשק. כן כן, זאת אני, מציינת את המובן מאליו). אנשים אחרים פורצים את גבולות ההווייה שלהם ומרחיבים את עולמם ע"י למשל טיולים למקומות שונים ומשונים, פעילויות כאלו ואחרות, פרויקטים כבירים, התנדבות, מכירים המון אנשים, מגשימים עצמם בעיסוק בתחביבים מרחיבי-דעת ומיומנות. אני קניתי רימון . זו כמובן לא הפעם הראשונה שאני אוכלת רימון, אלא הפעם הראשונה שאני בעצמי קונה לעצמי לביתי ומכינה בעצמי וזה. יעני מרחיבה את מגוון סל המוצרים שלי. ולא רק רימון - לראשונה קניתי גם עגבניות תמר. אמרו לי שהן ממש טעימות, וזה נכון - מעדן, יאמי יאמי. אז בקיצור, אפתח את הרימון, ואנער החוצה את הגרעינים הטעימים והבריאים ואוכל להנאתי וגם אשלב בסלט פירות משודרג, וטוב, טוב, טוב לי על הלב! (טוב טוב טוב!).

בוא'נה, הלוסטרל הזה חומר חזק.

אבל ברצינות - בזמן האחרון אני עושה יותר ויותר דברים חדשים או שעד כה נמנעתי מהם מסיבות אלו ואחרות, דברים קטנים אבל משמעותיים עבורי - אני מרחיבה את מרחב המחיה והתמרון שלי, וזה נעים לי. אני מתגמשת. בצעדים קטנים ובדקויות. והכל יחד מצטרף לכדי צעדים קצת יותר גדולים.

דבר נוסף - הנה קרה משהו שהוא מסוג הדברים שיכולים לאיים על התקופה הטובה שלי, לערער אותי. זה נושא שלם בפני עצמו ולא ארחיב, רק אציין - שבערך מאז אתמול אחותי הגדולה קצת פתחה במתקפה עלי, מוציאה עלי כעסים ותסכולים מתוך המצב הלא פשוט שהיא נמצאת בו בתקופה לא קלה, ובכלל תסכולים שיש לה, והנטייה האישיותית שלה לומר דברים באופן מסוים. אמרה דברים לא הוגנים, מה גם שאמרה דברים לא נכונים עובדתית. הכל היה בהתכתבות בווטסאפ, בקבוצה המשותפת של בנות המשפחה - שלוש האחיות ואמא שלי. דווקא ניסיתי הפעם לא להגיב בצורה מתגוננת או מתקיפה בחזרה, או לתת לה להשפיע עלי כמו תמיד - להיכנס לי אל מתחת לעור ולעשות לי שַמוֹת בראש. ניסיתי להגיב עניינית ובצורה בוגרת, וגם להבין את הצד שלה, וגם ציינתי שאני מבינה שזה בא מתוך הקושי שלה. אבל היא המשיכה לתקוף ולהגיד דברים. כמובן שזה מעלה את המטענים מהעבר שיש לי מהיחסים הפוגעים איתה, לא אכנס לזה כאן, אולי בפוסט אחר. אז למתקפה האחרונה שלה, שכללה גם אמירה שאינה נכונה עובדתית - לא הגבתי בכלל. ומאז אני שותקת מולה. אמא שלי הגיבה לה וציינה שמה שהיא כתבה אינו נכון. זה נורא עצוב לי, וזה יחסים מורכבים. הטריגר היה דיון על הלוגיסטיקה של ערב חג סוכות, מי יסע למי ואיך. לא משנה. כאמור אולי בפוסט אחר. ואני גם מתכננת לכתוב לה בהמשך, ברוגע. היא באמת במצב לא פשוט ולבי יוצא אליה. מצד שני, כמה שהיא יודעת להיות ארסית ופוגעת, ובעקיצות כאלו שנכנסות בדיוק במקומות הכואבים... אחחחח, משפחה. עסק מורכב.

ודבר אחרון - רוצה לשתף בשיר שמאוד אהבתי, מתוך סרט שיצא לאחרונה, שהוא גרסה קולנועית חדשה לספר של תומס הארדי: Far from the Madding Crowd. (הייתה גרסה ידועה שיצאה בשנות ה- 60, עם ג'ולי כריסטי).

אני אוהבת את שילובי הקולות שלהם (הגבר מצטרף לאישה באיזשהו שלב במהלך השיר):

ציפיות

ציפיות זה דבר בעייתי. להרפות זה טוב. כשלא מצפים, אפשר להיות מופתעים לטובה. כשמצפים, אפשר להתאכזב. לפעמים הציפיות מבוססות על כיסופים לא מציאותיים, ועל פנטזיות גאולה. להיות מציאותיים זה טוב. אבל גם טוב שיש כיסופים. רק צריך לדעת לשים אותם במקום הנכון, במגירה הנכונה. ולהמשיך לתפקד בתוך המציאות. ולהעריך את האנשים שסביבנו ואת הדברים שיש לנו. ורחמנא ליצלן, גם ליהנות מהם. ולא לבנות על קסמים ואוצרות וניסים ונפלאות, אלא להתמקד בעשייה ובהשפעה שלי על חיי ועל היומיום שלי. אופס, עברתי לדבר בגוף ראשון.

 פירוט-יתר

 אני נורא מפורטת. בדיבור שלי, בתיאורים שלי, בצורה בה אני מתַקשרת. אני יורדת לפרטי פרטים, מפרטת את הדברים הקטנים ביותר, כל פיפס, כל מרכיב ומרכיב, שכנראה רוב האנשים אינם מפרטים, ועם המון מלל. למיטב זכרוני, נראה לי די ברור שנהייתי ככה מאז התפרצות האו.סי.די אצלי, כמובן. עברתי לחיות במימד קצת אחר – בראייה מיקרוסקופית של המולקולות שמרכיבות את התמונה, בפרטים הקטנים הקונקרטיים שלפתע החלו לשאת את כל כובד משקל המציאות, ואני מתעכבת עליהם יתר על המידה. המילה "מידה" מרכזית כאן, כי כנראה באיזשהו שלב קצת איבדתי את חוש המידה, איזשהו חיישן אצלי יצא מכִּיול, המחט השתוללה, העלתה עשן, התעלפה על צד אחד של הסקאלה, שכבה מחוסרת הכרה שנים, ועכשיו מגששת את דרכה בהססנות ובחוסר ביטחון על טווח הסקאלה, כמו נקלעה לארץ לא נודעת, בה היא פוסעת לראשונה, והכי מדאיג כשלא יודעים איפה השירותים. תמיד צריך שירותים נקיים ומצוידים בהישג יד. זה בסיסי. אוקיי, נסחפתי קצת עם המטאפורה הזאת למחוזות לא קשורים. 

בכל אופן, לפני כמה ימים שוחחתי עם אחותי הקטנה והיא סיפרה לי משהו, ואז קצת צחקה, ברוח טובה, על הנטייה שלי לפרט, והציגה את אותו הדבר שסיפרה לי, רק הפעם בגרסה המפורטת יותר – אילו אני הייתי מספרת את זה – עם התייחסות לכל מרכיבי הסיטואציה והסיבות, אחד לאחד.... צחקנו על זה, אבל גם הרגשתי קצת לא נעים. מן הסתם זה לא דבר נורא, לפרט כך, אבל זה יכול להיות גם מעיק, וזה גם פתאום dawned on me שלא חייבים לפרט כך כל דבר. כמובן יש בזה משהו כפייתי.... או אולי לא אהיה קשה עם עצמי ואקרא לזה "דקדקני". מניחה שאני דקדקנית. דקדקנית כפייתית. פשוט שואפת לתאר נאמנה את הדברים בדיוק כפי שהם – למשל, כמו האופן בו פירטתי בפוסט הקודם על המקרה שקרה בחנות... שחזור הסיטואציה...

אגב, מאוד השתפרתי מהבחינה הזאת. הבוסית שלי זרקה לי פעם, מזמן, כשהתייחסה לנקודות החוזק והחולשה שלי, שבעיה מרכזית אצלי היא קושי להבחין בין עיקר לטפל. שאני לא תמיד יודעת להבחין, ומתעכבת על הטפל. כן כן, אני מלכת הפרטים הקטנים, במובן האובססיבי.... אבל כאמור השתפרתי מאוד, וחל שינוי בתחום הזה. וחוצמזה, הנטייה הזאת שלי מהווה גם יתרון בעבודה – מעבירים דרכי הרבה מסמכים ומלל שאעשה הגהה סופית, והרבה פעמים אני מוצאת טעויות.... זה אולי גם קשור לנטייה שלי לראות את השלילי... אז מסתבר שיש לזה גם יתרונות....  

בכל אופן, לגבי פירוט היתר - פעם יותר חפרתי לאנשים על כל הדברים הקטנים שמטרידים אותי. היום אני פחות מרגישה את הצורך (כי הדברים הקטנים פחות מטרידים אותי), ובדיעבד גם מבינה כמה שזה היה.... לא בטוחה מה המילה הנכונה – מוגזם / מעיק / חריג / גבולי / מוזר / לא מקובל / נואש / משעמם / פתטי / אצטרובל (אני יכולה להמשך לנצח).

לא נורא, מכל דבר לומדים.

מו"מ

 אני כנראה לא הכי טובה או מיומנת במשא ומתן... מישהו שהוא a better negotiator than me היה בטח יוצא מהמו"מ ההוא עם תוצאה הרבה יותר טובה – למשל, תדירות יציבה של חילופי אימייל או ווטסאפ פעם בחודש או מספר חודשים. זו תוצאה בהחלט מספקת. במקום זה התחזרתי ורציתי יותר ולחצתי יותר מדי והמו"מ התפוצץ ויצאתי בסוף עם שומדבר. מילא.... גם כך כנראה נקודת המוצא שלי הייתה שגויה.... הרי זוכרים מה אמרנו על ציפיות.... 

(לא נורא, מכל חוויה לומדים)

אחר הצהריים היום חוויתי חוויה משפילה בחנות בגדים. לקוחה אחת ממש העליבה אותי ופגעה בי, ונוצרה סיטואציה מוזרה בה הרגשתי שכולם נגדי על לא עוול בכפי. כמובן שרגישות היתר שלי והספקות העצמיים גרמו לי לקחת את זה קשה, בעוד שמישהי אחרת בטח לא הייתה מתייחסת ועוברת הלאה. בכיתי כמעט שעה אחרי זה, התייפחתי קשות. ואנשים הסתכלו עלי באוטובוס - מה, אף פעם לא ראיתם אדם בוכה? איזו נערה בתחנת האוטובוס לא הפסיקה לבהות בי. אם הייתי במקומה, או שהייתי שואלת את העלמה הבוכה אם היא בסדר ואם היא צריכה עזרה, או שהייתי נותנת לה לבכות בלי לתקוע בה מבט, זה לא נעים. מה, אני נראית כל כך משונה? מוזרה? פריק שואו?

המקרה הזה ממש קצת גרם לי למיני-התמוטטות. בכזה קושי רב ובמשך שנים הצלחתי איכשהו לגבש סוג של קצת יותר ביטחון עצמי ואסרטיביות ופחות רגשי נחיתות ופחות הרגשה שאני מוזרה. ועכשיו הרגשתי כאילו זו הייתה אשליה, שחשבתי שאני בסדר, אבל אני בעצם לא בסדר, אני בעצם מעיקה ומייגעת, הרי זה נכון שאני כפייתית וקשה לי להרפות. כשאמרתי ללקוחה שהיא לא צריכה לדבר אלי בצורה כזאת מגעילה, ושלא עשיתי שום דבר שמצדיק תגובה כזאת, היא תקפה אותי ואמרה שהיא לא מכירה אותי בכלל, ושאני צריכה טיפול. זה היה כ"כ משפיל. כן גברת פלונית-אלמונית מחומצנת בורגנית מגעילה, את צודקת, אני באמת צריכה טיפול.

מה שקרה זה שמדדתי כמה בגדים, והמראה הייתה ממוקמת קצת רחוק מתא המדידה (תכנון דפוק, גם אין מראות בתאי ההלבשה), והייתי צריכה כל פעם לצאת למראה להסתכל, ובאחת הפעמים שחזרתי לתא, בו השארתי את התיקים שלי (סגרתי את הוילון והשגחתי שאף אחד לא נכנס), בדיוק נערה אחת ניסתה להיכנס, ואמרתי לה שאני בדיוק באמצע, ושהתיקים שלי שם. היא הסתכלה עלי במבט מוזר, וענתה בנימה מוזרה לא ברורה - "אוקיי, תיכנסי, בסדר", שאלתי אותה אם הכל בסדר, היא אמרה שכן, ואז אמא שלה, המחומצנת, שאלה אותה מה קורה והיא אמרה לה שאמרתי לה שאני באמצע, אז האמא דיברה אלי בנימה תוקפנית, שאתן לילדה שלה להיכנס למדוד, ושאלתי אותה אם מותר לי רק להוציא משם את התיקים שלי, ואז המוכר (נראה תלמיד תיכון עתיר-פוזה) הוסיף שאני לא יכולה לתפוס את התא להרבה זמן כי יש עוד לקוחות, וזה היה ממש לא יפה, לא הייתי שם כזה הרבה זמן, ואף אחד לא חיכה לפני זה לתא, והיו עוד תאים, ואם מישהו היה מבקש הייתי מפנה, אבל אף אחד לא אמר שום דבר. תכננתי לקנות כמה וכמה פריטים והייתי צריכה למדוד אותם. הייתי צריכה למדוד כמה מידות מכל פריט, כי בגלל שהמשקל שלי כל הזמן משתנה, כבר לא הייתי בטוחה מה המידה שלי, אז ליתר ביטחון מדדתי כמה מידות. וזה נכון שבד"כ לוקח לי יחסית הרבה זמן להחליט (יותר מאנשים אחרים) כי אני מאוד מתלבטת. בקיצור, אז אמרתי שרק יצאתי לרגע להסתכל במראה וחזרתי לתא, והמוכר שאל למה סגרתי את הוילון, ואמרתי שזה כי התיק שלי שם, עם הארנק וכו', ואז הוא הצביע על שלט שלא שמתי לב אליו לפני כן ואמר "בגלל זה אסור להכניס תיקים לתא", אמרתי שלא שמתי לב לשלט הזה, ושאלתי מה עושה מי שקונה לבד ואין מי שישגיח לו על התיק. ענה שאני יכולה לתת להם שישמרו בדלפק. ממש! התיק עם הארנק שלי וכו', להשאיר אצלם. לא שמעתי על כזה דבר. וכולם הסתכלו עלי כאילו אני לא בסדר. הרגשתי תחת מתקפה, ומה כבר עשיתי? גם ציינתי בפניהם שהנערה בכלל לא שאלה אותי אם היא יכולה להיכנס לרגע, הייתי מפנה לה את התא. לא ידעתי בכלל מה מצב התאים האחרים ואם הם פנויים או לא. והאמא ברקע המשיכה להעיר הערות מגעילות. אז עניתי לה שהיא ממש מגעילה, שאני לא מבינה מה הפשע הגדול שפשעתי, שיתנו לי רק להחליף בגדים בחזרה למכנסיים שלי ולהוציא את התיקים, והיא אמרה שאני מבזבזת זמן בדיבורים.

אחרי שסיימתי באתי אליה ואמרתי לה שאני באמת לא מבינה מה העניין, וכו', ואז היא אמרה לי את המשפט הזה שכבר ציינתי, שאני צריכה טיפול, שהיא לא מכירה אותי, שאעזוב אותה....

לא מבינה איך נקלעתי לסיטואציה הזו, זה כל כך הרתיח והשפיל אותי.

אחרי זה גם כעסתי על עצמי, שלא התנהלתי חכם, שאני לא טובה במצבים כאלו, ושיכולתי להגיב אחרת. אבל הסיטואציה הייתה כ"כ מוזרה ולא ברורה, שלא ידעתי איך להגיב. כי בעצם לא עשיתי שום דבר מיוחד.

ויצאתי מהחנות בלי לקנות את מה שחשבתי לקנות, וחזרתי ואמרתי לה שזה ממש לא בסדר, והיא התעצבנה, מה אני רוצה ממנה, וצחקה עלי כאילו שאני טיפוס הזוי, ואישה אחרת דיברה אלי בגסות ושאלה מה אני רוצה, שההיא תבקש ממני סליחה? אז אמרתי שלא, והיא אמרה אז די, נגמר, תעזבי את זה.

יצאתי משם ובכיתי וזהו.

זה היה קצת טראומתי עבורי. כמו החזיר אותי אחורה - לכל מיני סיטואציות משפילות מהעבר. והרגשתי שאולי איכשהו זה משהו בי שגורם לזה, שאני מכניסה עצמי איכשהו לסיטואציות או דינמיקות כאלו, כמו ששנים נתקעתי במשבצת הקורבן, ואולי גם הנטייה שלי להתגונן ולהצטדק משחקת לרעתי.

דיברתי עם אחותי הקטנה שניסתה להעביר לי את המסר שזה בעצם אירוע חסר חשיבות ושאני לא צריכה לייחס לאישה הזאת כזאת משמעות עמוקה ולתת לה כוח עלי, שאנחנו לא מכירות אחת את השנייה וזה לא היה משהו אישי, ושנשמע שהיא באמת הייתה מגעילה. שברור שזה לא נעים, ושלאור העבר והרגישות שלי אז זה משפיע עלי, אבל שצריך להמשיך הלאה ולשכוח מזה ושחבל שאכנס למרה שחורה בגלל זה.

ושאלתי אותה אם אני בסדר או לא בסדר, שתגיד לי את האמת, אם אני מעיקה ומייגעת, בזה שאני כפייתית וקשה לי להרפות וכל המאפיינים הנלווים. 

רק לפני יומיים עודדתי אותה במסרים חיוביים של חשיבה בריאה, והנה עכשיו הרגשתי שקרסתי לאחור, בחזרה למי שהייתי קודם - יצור משונה, מפוחד, מסתבך וכושל שמנסה להיות כאחד האדם, ולא מצליח.

לא יכולתי לסבול את ההרגשה להיות בקרב אנשים, אז גם ויתרתי על קניות שאני ממש צריכה לעשות (חסר לי ירקות ופירות בבית, ועוד כמה דברים) וברחתי הביתה ללקק את הפצעים.

שיואו, איזו מלודרמטית אני! אפשר לחשוב מה קרה! אני כזאת לוקחת קשה דברים קטנים. ממש מעצבנת.