אוֹר בּשׁוּלֵי הֶעָנָן

איכס, אין לי כוח לעבודה.

עוד כמה ימים אנחנו טסים לחופשה בת 3 שבועות לארה"ב. כן, מגניב וכיו"ב.

אני לחוצה. התחלתי לארוז, והמזוודה כבר כבדה מדי, עוד לפני שסיימתי. בחיי שלא שמתי יותר מדי, לא משהו יוצא מגדר הרגיל. שקלנו אותה - 14 ק"ג. לא נראה לי שזה נחשב יותר מדי, אבל לנו זה כבד. כנראה הזדקנו. ולשנינו בעיות גב. רק מההתעסקות המעטה עם המזוודה עכשיו, כבר התחילה לכאוב לי הרגל, לאורך אותו עצב שמושפע מהבלט בדיסק. אז מה יהיה בטיול עצמו? אמנם בן זוגי אמור לסחוב את המזוודות בחלקים הקשים (במעלה מדרגות), ואני אמרתי לו שאעזור לו שנסחוב יחד, אבל עדיין בטח יהיו פעמים פה ושם שאצטרך מעט לסחוב (כשלא אוכל לגרור על הגלגלים). אני גם לא רוצה שכל הסחיבה תיפול עליו, הוא בעצמו סבל לא מזמן מכאבי גב קשים.

זו מזוודה חדשה, קניתי גדולה יותר מבד"כ, אבל כזו ששוקלת לא הרבה, שלושה ומשהו ק"ג, המזוודה הקודמת שוקלת יותר (משהו כמו 4 ק"ג), והיא קטנה יותר. אז זו אמורה להיות דווקא נוחה וטובה וקלה יותר. לא זוכרת מה היה שנה שעברה, איך הסתדרנו עם משקל המזוודות.

אהמממ. בחיי שלא שמתי הרבה דברים. אז הוצאתי עוד קצת. הממממ. לא מאמינה שזה צריך להגיע לרמה שאני לא יכולה לקחת ג'ינס ושמפו. רציתי לקחת שמפו כי לא בא לי לקנות שם, סתם יקר נורא ואין סוגים שאני אוהבת, או לפחות כך היה בחנויות בהן הייתי בטיול של שנה שעברה בקליפורניה. אולי זה שונה בצפון מזרח ארה"ב, אין לי מושג. אפילו סבון נוזלי רציתי עכשיו לקחת, בקבוק ליטר לשנינו, אבל בגלל בעית המשקל אני כבר לא יודעת. 

וכל הבגדים שלי סמרטוטים. כי השמנתי ושמה על עצמי מה שעולה עלי בארון. ולא קונה בגדים חדשים כי אני סובלת מלקנות בגדים. אני יודעת שעליה במשקל לא חייבת לגרור בעקבותיה מעבר ללבישת סמרטוטים גדולים, יש נשים שמנות שמתלבשות יפה, ואני יכולה לחפש בחנויות גרדרובה מחמיאה יותר, אבל אין לי כוח. שנה שעברה הוצאתי אלפי שקלים על מלא בגדים חדשים לגופי שהיה אז צנום יחסית לעכשיו, ועכשיו כל הבגדים בארון משועממים מחוסר מעש. אז לא בא לי לקנות עוד בגדים. ולא בא לי למדוד ולהרגיש כמה שמנתי. ולא בא לי להצטלם בטיול.

איזה מוזר, נזכרתי עכשיו בסיטואציה בה הייתי עם אחותי הקטנה לפני כשנה-שנתיים ב- H&M, וחיפשנו בגדים, בעיקר בשבילה, ומצאתי איזה מכנסי ג'ינס קצרצרים (שורטס) מידה 38, ואמרתי לה שהחלום שלי כל חיי היה להגיע למצב שאוכל ללכת עם שורטס וגופיה ושזה ייראה יפה, ואז מדדתי את השורטס וזה עלה עלי בקלות והיה די יפה, ושמתי גופיה, והייתי בשוק שהגעתי למצב שאני יכולה להתלבש כך בפומבי. אמנם הרגשתי קצת לא בנוח (בכל זאת, הרגליים שלי לא דקות), אבל הרגשתי שזה נראה כמעט לגיטימי.

היה היה.

על מה אני כותבת כאן בכלל. לשלשת ורבאלית. טרדות. דברים קטנים שלא מסתדרים לי. 

אני טובעת בפרטים הקטנים של החיים שלא מסתדרים לי.

בכלל לא רואה מעבר לזה, לא מסוגלת.

בא לי חופש של סתם להישאר בבית ולהתנתק מהעולם. פתאום אין לי כוח לכל הטררם של הטיול.

מקווה שהטיול יהיה בסדר, שלא תהיה לנו בעיית גב. 

אין לי כוח להתרוצץ ולרדוף אחרי הזנב של עצמי.

לא רוצה לאחל לכם לילה טוב וללכת לישון. כי לא רוצה שיגיע הרגע המדכא-עכוז הזה שצריך לקום וללכת לעבודה. ויש לי כל מיני סידורים קטנים לטיול ואפילו לא בטוחה מה הכרחי ומה לא. ולסיים לארוז.

בא לי לכתוב כאן לנצח ולגלות כאן דברים יפים ומרגשים ומשמחים, אוצרות גדולים וקטנים, לפחות כאן.

כן, כן, כן, כן ממשיכה הדרך!!

איזו התעלות!!!

נגמר שבוע העבודה ואני יכולה לצלול לבדידות!

בן הזוג בסלון עם עיסוקיו - מנגן בגיטרה, צופה בטלוויזיה, מתעסק עם המחשב.

אני בחדר, מרגישה את כובד טריליון השוקולדים שתקעתי היום כדי לתת לעצמי דירבון ללכת לעבודה ולשאת את מהלך יום העבודה (כי היומיום עצמו לא מספיק, צריכה את הסם שידרבן, שייתן טעם ותכלית - תכלית שחסרה, כ"כ כ"כ חסרה).

לא טוב, פיתרון לא טוב. לחזור לתזונה נטולת שוקולד, לרזות ולהרגיש קלילה וצנומה כמו צנים. או לחילופין לדבר על זה בלי סוף עד הזקנה.

יש לי חברה חדשה! הכרנו בעבודה, והיא מסתמנת כמישהי שאני יכולה חגיגית להכניס למעגל האמון, אם היא לא הוכנסה כבר. יש ביננו קליק, או קלאק, או שנאק, או שניק, או משהו. היא מאוד אינטליגנטית, רהוטה, רגישה, קוראת מלא ספרים, מתעניינת בפסיכולוגיה, עם סיפור חיים מעניין, לסבית עם בת זוג (מה שמעורר בי את ניצוצות העבר שלי בתחום), מסתמן שהיא ממש אוהבת אותי, והיא אפילו הציעה לי "להיפגש לקפה" אחרי העבודה כדי שנוכל לדבר כמו שצריך ולא לסיים מהר כשצריך למהר לחזור למשרד, כל אחת למשרדה.

והמשרד שלי הוא דורשני במיוחד ואני לא יכולה להיעדר הרבה. כי זה משרד כמו פאקינג חמ"ל מלא בחשיבות עצמית שכבר יצאה לי מכל החורים והנקבוביות, בטח אחרי כל החרא שקרה שם בחודשים האחרונים, ותחושת הגועל שנותרה, המשקעים, אבל זה מה יש, זו המציאות, וככה זה בהרבה מקומות עבודה, ברוב המקומות עם בני אנוש יש תופעות כאלו, ויש "מנהלים" ויש מלחכי פנכה, ויש מתחת לפני השטח אגואים מאוימים ופראנויות ונרקיסיזם ואגואיזם וזיוף. כנראה עד עכשיו חייתי שם בצמר גפן, עד שהבוס הגדול העיף את הבוסית וכל החרא יצא החוצה ופגע במאוורר, ספלאשששש!!!!

עכשיו אני מרגישה הרבה בוז וזלזול כלפי מה שקורה שם. פעם עוד הערכתי ואהבתי, עכשיו התפכחתי. נורא קשה לי, עברתי תקופה קשה בשבועות האחרונים, ועדיין. הדברים לא ברורים. והיו לי משברים עם המזכירה השנייה שאני עובדת איתה, היו חיכוכים קשים ביננו, ויכוחים. הבוסית לשעבר יזמה פגישה משולשת כדי לעזור לקדם שיחת פיוס ביננו, שכל אחת תוציא את מה שיש לה. קשה לי עם זה. אבל בסופו של דבר השיחה עזרה, וגם אם לאחר מכן התחרטתי שאולי הייתי אפולוגטית מדי ולא מספיק אסרטיבית (יש לי נטייה לספקות עצמיים שגורמים לי להיות מאוד מושפעת מכל מה שאומרים לי על עצמי, לחשוש שמה שאומרים לי אולי נכון. הפסיכולוגית שאני עומדת לסיים אצלה אמרה לי שאני צריכה יותר לסמוך על עצמי), ליבנתי את זה שוב אח"כ מול המזכירה השנייה, ואני מקווה שבזה זה נגמר בינתיים, ושלא אהיה מוטרדת עוד כ"כ כמו שהייתי מוטרדת לאחרונה, כי הייתי במצוקה נפשית קשה מאוד מאוד, זה ממש זרק אותי למקומות אפלים ומפחידים, לקצה של הקצה. התנדנדתי אל מעבר לקצה הצוק, מעל לתהום השחורה, וראיתי את הכלום.

אז החברה החדשה היא גם חברה של המקסימה, והיא משאילה לנו ספרים, ואני והמקסימה אוהבות אותה מאוד ומרוצות מהימצאותה בחיינו.

איך אקרא לחברה החדשה? מה הפיצ'ר הדומיננטי שלה שאוכל לבטא בכינוי חיבה? אני לא רוצה להשתמש ב"לסבית", למרות שזה עוזר לזהות, אבל זה לא יפה ולא מתאים. יש בה משהו אצילי. אולי "האצילית", או "האצילה". אני עוד לא מכירה אותה מספיק, אבל יש לי תחושה טובה לגביה. אני מקווה שהיא מהאנשים הטובים, משלנו. נשמה טהורה. מקווה שהיא תהיה חברה שלי לנצח נצחים.

אז האצילה היום הציעה לי להיפגש שלא בשעות העבודה, והוסיפה בטון מתנצל שאין לי מה לחשוש, שהיא לא תתחיל עכשיו לבוא אלי כל הזמן למשרד ולהטריד אותי. חחחח, מצאה לה בפני מי להתנצל, אני, שצמאה כל כך ליחס ולאהבה ולחיי חברה, והמומה מעצם העובדה שמישהי מתעניינת בי כל כך ומחפשת את חברתי, ועוד מישהי שמעניינת אותי כל כך. אני לא רגילה שמישהי מרגישה לא נעים לבקש את חברתי, בד"כ זה הפוך. אמרתי לה שמצדי שתבוא כל הזמן. 

מסתבר שהרושם שאני עושה על אנשים רחוק מאיך שאני תופסת את עצמי. אולי בגלל החרדה החברתית שלי אני תופסת מרחק ונתפסת כמישהי שלא מחפשת להסתחבק ולהתחבר. אני כל כך זהירה. וברור למה - ברגע שאני מתקרבת, אני כנה ושקופה כל כך, מספרת על הקשיים והבלבול שלי, ואני הורסת את הכיף הפוטנציאלי, שנותר כפוטנציאל לא ממומש, שמועה מארץ זרה. כי אני לא מכירה דרך אחרת. אז צריך להגן על עצמי ועל אחרים מפני עצמי. אם הייתי אחרת, הייתי שוחה בים של אהבה.

אתמול בערב בבית שמעתי שירים ישראליים ישנים ובכיתי, בכיתי מרוב אהבה וגעגוע לשירים ולזמנים אחרים, לתקווה של פעם שהם הזכירו לי, לתמימות, לשנים צעירות יותר, לרגש שפעם בי. כן, נכון, הנוסטלגיה צובעת את העבר בצבעים רומנטיים ומלודרמטיים יותר ממה שבאמת היה. בעבר הייתי גם מדוכאת ועם אכילה כפייתית. עכשיו אני אפילו אולי יותר בריאה נפשית, מי יודע. מתפקדת יחסית (פחות או יותר) בעולם הנורמטיבי הקשוח החומרני. אבל האכזבה העמוקה מהחיים, האכזבה העמוקה מההורים ומהמשפחה, מעצמי, מהסביבה, מהעולם. ההתפכחות. השקטת הרגש, החנקת הרגש. הגעגוע לאנשים שהיו פעם ואינם עוד. אבל גם מהם בעצם הייתי רחוקה. רחוקה מהמשפחה, רחוקה מאנשים, רחוקה מעצמי. רחוקה גם מבן הזוג שיושב בסלון ומבלה עם עיסוקיו.

בסופו של דבר, בודדה בתוך קירות הכלא שלי. אבל מדי פעם ידיים נשלחות, כמו של המקסימה, והאצילה, והבוסית לשעבר שלי, ואז יש תקווה, שהבדידות אינה הרמטית, ויש עוד מי שרואה ורוצה ואוהב.

כמו של האיש ההוא שנעלם, שחשבתי. אני חושבת שהאכזבה ממנו היוותה עבורי משבר בסדר גודל של המשבר העכשווי בעבודה, של האכזבה העמוקה, הבסיסית, איזה מיתר בפנים שנקרע ולא מתאחה. אני פשוט עוברת להשתמש במיתר חלופי. והוא נשמע לי קצת מזייף.

אבל צריך ללמוד להרפות, ומסוכן מאוד לעשות רומנטיזציה ואידאליזציה. בסופו של דבר, זה רק בנאדם. ולפעמים אנחנו משליכים על אנשים אחרים תפקידים שהם לא ביקשו - תפקיד האביר על הסוס הלבן, תפקיד הגואל והמציל, תפקיד המראה המיטיבה. אלו ציפיות לא מציאותיות מאנשים אחרים, שנובעות גם מההיעדרות שלי, מהחולשה שלי. אבל מותר גם לאהוב נורא, נכון? ולהתפעם מלהיות נאהבת. מותר לגעוש רגשית. וזהו.

בשבוע הבא אני ובן זוגי טסים לטיול של 3 שבועות למדינות ניו אינגלנד וניו יורק בארה"ב. כמו תמיד, אני לחוצה ומתוחה לקראת הנסיעה, אבל מקווה פשוט ליהנות.

אני לא בטוחה מי אני, אני לא בטוחה. מעבר לפקעת החרדות, המתח והטורדנות, והעייפות. מה נשאר שם.

גם כשאני לא, אתם כן.

נכון?

כאן, איתי.

חושבים עלי.

גם כשאני כבר מבולבלת ואבודה ולחוצה וטרודה ומבוהלת וריקה מכדי לנסח הגיגים כאן כדי לקבל מכם תגובות.

גם כשאני כבר מוצפת בגלי החרדה והמיאוס והציניות שעולים על גדותיהם ומשפריצים לי מהאזניים - אתם עדיין כאן, גם אם אין לי את היכולת למשוך מכם תגובה בעזרת המילים שלי.

גם כשהמילים שלי נעלמות, כשקולי נמוג, כשאני נטולת כוחות, כשהכאוס משתלט על מוחי - עדיין מעניין אתכם האני שלי.

גם כשהאני הזה מתערפל ומתפזר ומאבד צורה.

לפחות אתם עוד כאן, גם אם אני לא.

נכון?

לא עזוב כאן. לא נטוש.

החיים עוד יכולים.

אני עוד יכולה.