A Diary

\crap, was deleted.

I don't have time anyway.

Things change completely within the blink of an eye. This kind of metal that warms up too fast and gets cold not less faster must learn control. the neurotizm must go - I'll be needing every inch of myself very soon. I won't live like this, in a foreign country, with an accent, as a whore, stealing to live.

There must be another way. and if not - Death. that's what I'll get/

A person who barely knows me saw the essence of me - Burning fast and strong, only to die young,.

But choices? huh!!

Never being there. Without a way to know what's going on.

It's like my worst nightmare, it is my worst nightmare.

Not being there....over and over again. In this state I knowe ho so fucking well. There's no reason to blame myself, he says, but, if not myself then who? the world? reality? my luck? my lack of such?

not even trying to convience him, as if we share the same thoughts...we do. "Why all this?" I know well where he stands. Can't think of losing him. The sorld reflecrs it all so well, so cold, no metter how well I dress. Gray. Cold. The wind blowws, dead.\

The deepest pain is ugliness, I somehow helplessly try to push Wilde into all of it...Find some beauty, something to hold on to, continue...he asked me to..And I can't resist him, no, not now.

It's not that I gave my word, no, it's worse. I felt it. I owe him at least this, at least trying, and if not...well, I'll just have to believe my Diamond and Noirette and Fate will wait for me on the side of the veil. If not, then.....why try at all?

גם בשבילי:http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=625578&blogcode=11620707

ותודה, שהיית שם.

טיול לאור ירח. האומץ לחלוק במה שהיה נחשב כבושה בעיני רבים אחרים, וכאן הוא עובדה, אבל לא דלת רגש. אתה לא יודע להפוך שום-דבר לדל-רגש. לא איתי.

"פה הלכתי מכות." "פה היינו הולכים מכות." "פה היה ה'מקלט' שלנו, את יודעת מה 'מקלט'?" "פה גרה מישהי שרמוטה. [טקסט חסר] פלופי-פלופי. כמעט לא היה מי שלא זיין אותה חוץ ממני. היינו בכיתה ח', כן? היא הייתה יפהיפיה. אני שונא שרמוטות יפהפיות. פשוט ילדה יפה." "סיפרתי לך איך קיבלתי את הצלקת הזו?"אתה מצביע על צלקת שממקוקמת על המרפק הימני שלך, אני תוהה למה לא ראיתי אותה קודם. "רואה את הדבר הירוק ההוא שם?" אתה מצביע על גוש בטון ירוק עם אדניות עליו בתוך שטח חצר בית-הספר הישן שלך. "הלכתי שם מכות עם מישהו. זה היה מסכין, או מבקבוק שבור. בעצם לא הגיוני שמסכין, היינו בכיתה ד', אבל ככה אני זוכר את זה. הפלתי אותו משם, רציתי לתת לו אגרוף אבל אז הרגשתי משנו חד במרפק, דקירה." ואז אתה גם מספר לי על הבחור, שעכשיו הוא על תקן ספורטאי מצטיין בצה"ל, ששיחקת איתו כדורגל וחטפת זעזוע מוח מבעיטה שלו, שהרשימה אפילו תת-אלןף לשעבר בצה"ל. אותו אחד שפעם סיפרת לי שהלך איתך קילומטר עם זעזוע מוח, עד הקופת-חולים. בין לבין אתה מוסיף ש"הייתי האגדה ביהוד. אני חושב שעדיין."

ויודע מה?

מוזר להיות בצד השני, הצד החזק, המכה. לא המוכה. לא שהיית מכה נקבה, נכון. עדיין. הצד שלא צריך לפחד, רק מחבורות. וגם מזה לא, כי לא אכפת לך. פשוט לא. וכי למה שיהיה.

לעזאזל איתך.

פרידות כל כך אסתטיות, ההתגלמות המושלמת של הרגש בהוויה או משהו כזה. אמרתי לך כבר שאתה ואוסקר ווילד מתאימים. הוא, אולי, היחיד שנתקלתי בו אי-פעם באיזושהו מדיום, שאולי מסוגל לאהוב כמוך. שאולי היה מסוגל.

אבל יופי לא מסוגל לשרוד זמן-רב בעולם... אל בעולם הזה, לפחות. לא כפי שהוא טורח להבהיר, בטרחנות מה, שוב ושוב ושוב.

ומי אני שאטרח לעצור אותך.

אתה לא עצרת אותי. לא ישנת בלילות. בכית. בקושי אכלת. לא אמרת מילה מאז שהסברתי וביקשתי. "והכל מסתכם, במשפט ומכתב. דמעה מתנפצת וכלום לא נרטב.".

\ה רק הוגן. אני תוהה אם זה נעשה כי כל מה שנותר לי אלו מעט עקרונות. [אמרת אתמול שלך ש"שנינו יודעים שלי יש יותר עקרונות ממך. בערך פי שלוש. הכל אצלך חייב להיות מסודר, מסוכם, רצוי במספרים, רצוי כמה שיותר הגיוני. ואתה אומר שאתה לא טיפוס הגיוני, לעזאזל איתך. ועם ההגדרות שלך.]

או מתוך כבוד. בעצם העיקרון נובע מכבוד אז מה זה משנה. מה משהו משנה.

טוב, לא כאילו שלא ידעתי שמשהו כזה עומד לבוא.

איזה טימטום, משברים יוצרים קהות רגש אחרי כמה-זמן. מישברים לא יוצרים ים שקט יותר.

גם לא בכאילו.

צונאמי. זה מה שעומד לבוא לכאן, צונאמי.

ורק שהתחושות האלו לא יהיו נכונות. על מי אני עובד, הן תמיד נכונות. איכשהו, הן תמיד נכונות. לפחות לא פלטתי את זה. צל על פני הירח, רק בתודעה שלי. יש דרך לעקוף גורל?

אוי אלוהים בבקשה שתהיה.

אבל לא, הכל בסדר. הכל חייב להיות בסדר. הכל תמיד בסדר. ואני אעמוד במילה שלי, לנסות. לעזאזל, זה כל כך הגיוני שאני לא מוצא בתוכי כוח להתנגד לזה. או סיבה.

כתיבה פלצנית לסיטואציות שנראות כאילו הופלצו מחלום של מישהו. מתחיל להימאס לי מלהתנהג ש"הכל כרגיל" כשיש חתיכת דבר גדול כזה, כל כך הרבה הרס...

האמת היחידה טמונה במוות בכל-מקרה. בכ"מ..

והכל כל כך פאקינג אסתטי בצורה מזויינת.

עריכה: והדברים הקטנים - העיצוב החדש של ישרא בבלוג *שלי* מורט לי את העיניים מהגבות.