"אלרגיה לאהבה" - סיפור בהמשכים.

טוב, בגלל הביקוש הרב לפרק הרביעי, החלטתי לא להשאיר אתכם במתח. אז הנה, בכבודו ובעצמו, הפרק הרביעי! *כפיים*כפיים* קריאה מהנה
(אגב, זה פרק כפול, הוא משתי נקודות מבט D:)

*נעה*
לפעמים אני חושבת שה' ממש אוהב אותי. כאילו הוא עושה הכל כדיי שיהיה לי טוב. יש לי את ההורים הכי מדהימים בעולם, יש לי חברות תומכות ואמיתיות,
יש לי חבר מקסים ואוהב שאיתי כבר שנתיים.. למרות שבזמן האחרון אנחנו לא מסתדרים. היום אחרי בית ספר הוא רוצה לדבר איתי, כמו שאני מכירה אותו,
הוא בטח רוצה שנשלים ושנחזור לכייף ביחד. אני כל כך מצפה לזה.. סוף סוף נשבור את השתיקה הזו. אני אוהבת אותו כל כך..
כשחושבים על זה, אם הייתי מישהו מהצד, בחיים לא הייתי חושבת שההורים שלי הם ההורים האמיתיים שלי. שניהם חומי עור, עם עיניים קטנות וכהות.
אני ההפך הגמור מהם. אבל זה לא משנה לי, כי הם ההורים הכי טובים שיש. לא הייתי רוצה שום הורים אחרים.


(תפעילו לפניי שאתם קוראים, ותקראו תוך כדיי תשמעו את השיר, כדיי להרגיש את האווירה.)

כל השעות בבית הספר חיכיתי כבר לצלצול, שאני ויואב נדבר. באתי לשם שמחה, נשענתי על הגדר וחיכיתי לו. היה כל כך חם, השמש סינוורה אותי.
לאחר שרוב התלמידים יצאו, יואב בא, בפנים די שמוטות. "רצית לדבר?" שאלתי והתקרבתי. "נעה," הוא הרחיק אותי קצת. או - או, זה לא טוב.
"מה קרה?" שאלתי בחשש. יואב לא מיהר לענות, ונשען גם הוא על הגדר. עינייו היו מושמטות, לא היה ברור לי אם מהשמש ששרפה בעייניו או מהמבוכה.
"אני רוצה להיפרד." הוא מטיל את הפצצה. "מה? אבל.. למה? עשיתי משהו? איך.." הוא קטע אותי. "זה פשוט לא זה." הוא היסס.
"כבר לא כייף לנו ביחד, אנחנו כל הזמן רבים.." הוא אומר, אבל לצערי הדבר נכון. "כל זוג רב בנקודה מסויימת.." אני מנסה להצטדק.
"אבל.."  אני עוצרת אותו. "יואב, אם אתה לא רוצה, פשוט תגיד. אני לא צריכה את התירוצים שלך." התעצבנתי. "טוב, אז אני רוצה להיפרד." הוא אומר באדישות.
"אוקיי." אני אומרת בביטחון, אבל בפנים בטני מתהפכת. "אז זהו?" הוא שואל, כשהוא יודע את התשובה. "כנראה." אני מנסה לשדר ביטחון, ומפנה אליו את הגב.
אני לא יכולה לתאר את ההרגשה הנוראית הזו. "אם אכפת לך ממנו, תני לו ללכת." היהד קולה של אמא בראשי. הלכתי לכיוון הבית, כשמלא מחשבות מתרוצצות בתוכי.

*גלית*
נלחצתי. המספר היה מוסתר כך שלא יכלתי לזהות את מי ששלח לי את ההודעה. על מה הוא מדבר, על האימוץ? ואם כן, איך הוא יודע? אולי אבי סיפר לו?
יצאתי במהירות מהבית. "מותק, אני עוד חצי שעה אחזור." אני נעצרת מול נעה. "אבל אמרת שאת הולכת לנוח.." היא התחילה לחשוד.

"כן, משהו מעהבודה." הייתי חייבת לשקר. "אוקיי.." היא אמרה כלא מבינה. רצתי במהירות לאוטו, הדלקתי אותו ונסעתי לבנייני עזריאלי, שם נמצא משרדו של אבי.
נכנסתי למבנה הגבוהה והזמנתי מעלית. קומה שלושים ושש. תוך דקה או שתיים המעלית נפתחה. יצאתי מתוכה במהירות נוקשת עם עקביי על אריחי הרצפה.
נכנסתי בלי לדפוק למשרדו שבקצה המסדרון ונעלתי אחריי את הדלת. התיישבתי בכיסא הקרוב אליו. "מה קרה?" הוא שאל בבהלה.
"זה מה שקרה." הצגתי לו את הסמס. הוא הסתכל עליי בפנים חיוורות. "ממי זה?" הוא קם והלך חזור ושוב בחדר. "אם הייתי יודעת לא הייתי מפריעה לך."
"את מתכוונת ללכת לשם?" הוא שאל בהיסוס. "בשביל זה אני כאן אבי." התקרבתי אליו בצעדים קטנים. "אני אלך למשטרה, חייבים לחקור את זה." הוא הגזים.
"תגיד, אתה בסדר?! כתוב פה שהם ייפגעו בנעה אם אני לא אבוא! אז ללכת למשטרה? הוא ירצח אותך!" לחשתי.
"אז בינתיים תעדכני אותי בכל מה שקורה, ואל תתני לנעה לראות את זה!" הוא הזהיר. "יום טוב." נישקתי אותו וחזרתי למכונית.
הכביש היה עמוס מאוד, האנשים צפצפו לי בלי הרף והראש כבר התפוצץ לי. הרגשתי מסוחרר מעט, ופחדתי לאבד שליטה על ההגה. נעצרתי בצד הכביש.
בעודי מחטטת בתיק, בתקווה למצוא כדור אקמול, מתנגש בי רכב מאחור. אני מתנגשת בהגה ולוחצת בטעו עם ראשי על הצופר. התעלפתי.

מה אתם אומרים? השקעתי, תגיבו בבקשה