צריכה לישון על זה :)

עצובה, עייפה, מיואשת, חסרת אויר בעיקר

ידעתי ידעתי שאנחנו בקולות של דעיכה עם תחושת הפאניקה שליוותה אותי כמה ימים, קשה לי להסביר זאת, האם אני בפאניקה שמישהו יעזוב? ברור שלא!(כואב אבל ממש לא בכוח) פאניקה נבעה מהשאלה האם ניתן או לא ניתן לשנות את המצב ודווקא מהמשברון הנ"ל לצאת מחוזקים והפאניקה נבעה בעיקר מאי יכולת שלי לחוש את המצב (אולי אז זה הזמן לשאול את האדם שעומד מולך... אבל גם אם זה הדבר הנכון לעשות מה שואלים?!?)

אז זה קרה, הלב שלי קיבל עוד זבנג והבחור שאני עדין חושבת עליו דברים טובים לרוב, החליט שחסר בסיפור הזה רגש, שבאמת הכל טוב ונחמד אבל חסר משהו, כזה שאי אפשר להצביע בדיוק על מה חסר...

אז נחשו מה, קיפלנו את הדגל

ואני שואלת, ימים העברנו יחדיו, אוכלים שותים מזדיינים וחוזר חלילה... לא זוכרת מתי שהוא שעבדתי כדי לייצר נושאי שיחה, לא רבנו או לא הסכמנו על דברים.

הוא פתאום תפס מרחק, כאילו כל מה שהיה עד כה הוא בכלל לא בקרולציה למה שהיה, אני החלטתי שאם הוא תופס מרחק אני אשחרר, עד כמה שאני מסוגלת, נלחץ, לא נורא, גם אני נלחצת אבל כרגע אין מקום ששנינו נילחץ, אני אתן לו אוויר אראה לו שלא פוגעים בי בקלות ואולי מזה הוא יבין שהוא מפגר והוא מכשיל את עצמו, כי לא משנה מה שהיה בנינו, לא היה כאן סיומת, לא כל יום נפגשים עם מישהו שכיף לך להיות עימו שנעים...

ועכשיו, זה כבר לא הוא.... ומה הוא היה פה ומה הוא לא היה, עכשיו זה בעיקר, טוב מה עוד אמור לקרות בשביל שזה יסתדר, מתי אני אפרוס את זרועתי אחבק ואגלה שאני לא לבד שמישהו מחבק אותי באותה עוצמה ויותר ממה שאני מחבקת... אין לי אנרגיות להתעסק בזה, אין לי אנרגיות בשביל להמשיך הלאה...בא לי צעוק כוס עמק העולם...אבל תכלס גם לזה אין לי כח

בקרוב מאוד אני בחופש אני מקווה ששם המועקה הזאת שיושבת קצת מעל הריאות לאט לאט תשתחרר

כמו שריטה אומרת - אתה תראה זה יבוא הידים הקפוצות יתארכו והלב....