Living on my own.

לאן הן נעלמות?

אותן עיינים נאות.

מתחבאות ומטעות,

אותן עיניים אפורות.

אני לא יודעת מה איתי.

ישנן תקופות, שאני מרגישה מאושרת, שכיף לי ואני אוהבת את כולם,

כמין אופוריה זמנית שמציפה אותי , ונעלמת לאיטה.

ולעיתים... באות התחושות של בדידות..

ושל העצב, והסיבה לא ידועה. 

לפעמים.. אני רוצה להיות במרכז העיניינים,

 ב'פסגה', אפילו.

ולפרקים.. אני כמהה לעזוב לכל הרוחות השגרה שלי ואת הכל,

ולהגיע לאי מבודד כ"כ קטן עד כדי כך שהוא לא מסומן במפות, ואין לו שם.

אפשרי לתאר את רגשות שלי כהתרחשות של גאות ושפל:

ובמקרה הגאות- השמחה.

לא ציטוטים, ולא תמונות להפעם,

אני במצב רוח פילוסופי :)