יומני היקר

אני מכירה אותה

פניה חתומות ,

בגדיה תמיד מסודרים

בצבעים לא רועשים,

קו כחלחל דק

משוח על עפעפיה

אך מסתירה בפני זרים  

 את הרצון לבכי,

 את הסבל , כאב

את השאלה: למה?

היא אמרה לי

שהדמעות חונקות את גרונה,

מטפסות מעלה, מעלה

ואז נחסמות

 וחוסמות....

למרות התוגה

היא מנסה לראות  

את אור השמש,

הרוח הקלילה,

אדוות הים

פריחת הפרחים ,

מנגינת השירים ,

 עליזות הרוקדים ,

צחוק ילדים

חדוות המשפחה

ואז חשה

מעין אוזלת יד , חולשה

לא גיבורה

כמו שחשבה הסביבה

מועקה

ושוב...

 היא שמה את "המסכה",

מחייכת ,

מקרינה  שִמחה,

משדרת עוצמה

וטומנת את העצב

בליבה פנימה

עד הפעם הבאה...

אני מכירה אותה ...