יומני היקר

 לא היה לבם ביקוש )

כשחייך מתחילים    

המטען שלך הוא תיק צד קטן ...

ככל שהשנים חולפות, המטען גדל מתיק צד למזוודה גדולה, כי ישנם הרבה דברים שאתה אוסף בדרך, 

כיוון שאתה חושב שהם מאד חשובים....

במהלך הדרך, ברגע מסוים, מתחיל להיות בלתי-נסבל לשאת כל-כך הרבה דברים. זה כבד מדי.....

אתה יכול לבחור:

לשבת בצד הדרך ולחכות שמישהו יבוא לעזרתך, דבר שהוא בלתי-סביר....

כי כל אחד שיעבור משם נושא את המטען של עצמו

ייתכן ותצטרך להמתין, שם, חיים שלמים...

או שתבחר להקל על הכובד על-ידי הוצאת דברים מהמזוודה שלך אבל...מה להוציא?

עליך להתחיל להוציא את הכל החוצה ולבדוק מה יש בפנים:

'חברות', 'אהבה', 'חברות', 'אהבה', 'אהבה', 'חברות' . . .

לא יאומן!!! יש הרבה, אך מה שמפליא הוא....

זה לא שוקל כלום!!!

אולם, יש דבר מה מאד כבד. אתה מתאמץ להוציא החוצה.

זה ה'כעס', כמה שהוא כבד!!!

אתה ממשיך להוציא עוד ועוד ומופיעים:

'חוסר-ההבנה', ה'פחד', ה'פסימיות'...

ברגע זה ה'ייאוש' כמעט ומצליח למשוך אותך אל תוך המזוודה.

אבל, אתה מושך אותו בכל כוחך ומופיע 'חיוך', שנדחף לסוף המזוודה, וכמעט נעלם...

'חיוך' נוסף קופץ החוצה,

וה'אושר' מתגלה אחריו.

אתה שוב בודק בתוך המזוודה ומוציא החוצה את ה'עצב'.

עכשיו עליך לחפש את הסבלנות, כי תזדקק לה הרבה....

חפש כעת את השאר:

'עצמה', 'תקווה', 'אומץ', 'התלהבות', 'איזון', 'אחריות', 'סובלנות'' 'אורך-רוח'....     

תוציא גם את ה'דאגה' ותשאיר אותה בצד

אחר-כך תחליט מה לעשות איתה...

המזוודה מוכנה לסידור מחדש

אבל תחשוב היטב מה כדאי להשים בפנים!!!

זה תלוי רק בך... הכל בידך!

ואל לך לשכוח לעשות זאת פעמים נוספות....

כי הדרך היא מאד, מאד ארוכה!